שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 244 | ג’ אב תשפ”ג

(א) שָׁפְטֵנִי אֱלֹקִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי: (ב) כִּי אַתָּה אֱלֹקֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: (ג) שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ: (ד) וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹקִים אֱלֹקָי: (ה) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹקִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹקָי:

“כִּי אַתָּה אֱלֹקֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי” – השילוב הנכון והאמיתי בין שמחה לצער וכאב (המשך)

אם מנסים לחבר את השמחה והצער ולעשות ממוצע נותרים חסרי רגש

ראינו (בגיליון הקודם) שהמציאות מעוררת בנו גם שמחה וגם צער וכאב, ושיש חשיבות לשניהם ולא ניתן לאחוז רק באחד הקצוות. האם הפתרון הוא לשקלל את שניהם ולהגיע לאיזה ממוצע רגשי? האם המסקנה שלנו צריכה להיות שהמציאות לא מאוד קשה כי יש צדדים טובים, וגם לא מאוד שמחה כי יש צדדים כואבים, והיא משהו סביר באמצע? מסקנה כזו תביא אותנו לאדישות ותשבית את הרגשות שהמציאות אמורה לעורר בנו.

בפיזיקה יש מושג של “התאבכות הורסת – מפגש בין שני גלי קול ‘הפוכים’ עשוי לגרום להם לאפס זה את זה וליצור שקט, ושני גלי אור שמתמזגים עשויים ליצור דוקא חושך. כך חיבור לא נכון בין רגשות של שמחה וצער עלול לגרום לאדם להיות חסר חיות לחלוטין, לא שמח ולא עצוב, לא מודה לה’ בשמחה וגם לא מתפלל וזועק לו מתוך צער וכאב. ממש כמו מת מְהַלֵּךְ. כאילו הא.ק.ג. שלו נדם, הקווים העולים והיורדים שלו הפכו לקו ישר וחלק שמראה שהלב דמם.

השמחה והאמונה האופטימית הן אלו שמאפשרות לבכות ולכאוב

למעשה, השמחה וקרבת ה’ הם אלו שמאפשרים לבכות ולהצטער ולזעוק לה’. דווקא בגלל ש”יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שִׁירֹה עִמִּי”, יש טעם ואפשרות לבכות בדמעות על ש”אלה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נפשי”. כי אם ה’ הוא איתי ודואג לי והוא “אֵל סַלְעִי” ו”אֱלֹקֵי מָעוּזִּי”, אז אני יכול לזעוק אליו ולבכות לפניו.

השמחה האופטימית מאפשרת את הצער האמיתי, לא רק משום שבזכותה אנו מרגישים שה’ מקשיב לנו ורוצה בטובתנו ושיש תקווה שהוא יענה לתפילתנו; היא ממלאת אותנו באמונה שהוא זה שבכלל נותן לנו את החיות לכאוב ולהצטער ולהתפלל, ומעל הכל – הוא גם נותן משמעות לכל הצרות והכאבים שלנו. הרגשת הקשיים והכאבים נועדה כדי לחבר אותנו אל ה’, כפי שהתבאר במזמור מב, והיא מכשירה אותנו להיות כלים לקבל את “אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ[1]” (פס’ ג’). האמונה שיהיה טוב ושהקב”ה מוכן ורוצה להשפיע לנו מאורו ומאמיתו, ממלאת את התפילה באופטימיות שכל כך דרושה להצלחת התפילה.

חוויית הכאב והצער על החוסר וההעדר מעצימות את השמחה על ההתקדמות שמונחת לפִתחֵנו

הדבר נכון גם לכיוון השני – חוויית הכאב והצער של ההעדר מגדילה ומעצימה את השמחה. השמחה על ההתקדמות הרבה יותר משמעותית כאשר היא מגיעה מתוך הצער. כאשר דוד המלך מכריז: “אלה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נפשי” (מב, ה) הוא לא מנסה לדכא את עצמו עוד יותר על ידי תזכורות עד כמה המצב חסר, אלא להיפך: הוא מזכיר לעצמו מהו המצב הטוב והנכון שצריך להיות, כדי לעורר את התקווה שעוד נשוב ונגיע למצב הזה.

כדוד מלכנו, עלינו לחזק את עצמנו כל הזמן באמונה שה’ הוא סלענו ואלוקי מעוזנו, ודווקא מתוך כך לאפשר לעצמנו לבכות ולזעוק אליו כאשר אנחנו מרגישים את הכאב והצער והחוסר.

צריך להיות בעיקר בשמחה, וכך אפשר לחיות תמיד מתוך צימאון לה’

על פי הדרכתו של החוזה הקדוש מלובלין (הובאה בחלק הקודם של השיחה), גם כאשר משלבים בין כאב לשמחה צריך להיות בדרך כלל בשמחה, ועבור הכאב לייחד זמן מוגדר. בעומק העניין, השמחה היא בעצם הדבר היותר נכון ויותר שורשי, שהרי גם הצדדים של הכאב והצער יונקים ממנה ומובילים אליה, ואף במצבים שיוצרים לנו כאב אנו מונהגים בקרבת ה’, אף שזו איננה גלויה אלא נסתרת.

השילוב הנכון מאפשר לנו להיות תמיד במציאות של “צָמְאָה נפשי לאלוקים” (מב, ג). כפי שלמדנו במזמור הקודם, דוד המלך מלמדנו להפנות את הכאב לצימאון לאל חי, אבל לא לצימאון של דיכאון ונרגנות (“מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי”) אלא לצימאון שיש בו תקווה ותוחלת, אופטימיות ואמונה בישועת ה’ (“הוחילי לאלוקים כי עוד אוֹדֶנּוּ ישועות פניו” (מב, ו)). הצימאון הזה הוא בעצם המציאות הקבועה, שמכילה בקרבה בצורה בריאה הן את הכאב והן את השמחה.

קל יותר להתמקד בכאב ובצער, אך השמחה היא העיקר

אולם יש לדעת שביצירת האיזון בין השמחה והצער לא קל לשים את השמחה במרכז. ראשית, משום שהתחזקות בשמחה דורשת מאמץ גדול יותר מאשר השקיעה בכאב ובצער, ולבני האדם (ולעולם בכלל) יש נטייה טבעית להימשך אל מה שדורש פחות אנרגיה[2].

אבל יש כאן גם נקודה עמוקה יותר. אנו רגילים לתפוס שעיקר תפקידנו בעולם הוא לתקן ולפעול למען ה’, ושעלינו לחפש את המקומות הכואבים והבלתי מתוקנים כדי להתמקד בתיקון שלהם. במבט כזה השמחה עשויה להיתפס כהפסקה מהעבודה הקשה. הרפיה כזו אכן נצרכת לעיתים, אך כיון שמדובר בהפוגה בלבד, אנו לא מרשים לעצמנו ‘להגזים’ בה, כדי שלא לפגוע בעיקר העבודה.

אולם נתאר לעצמנו אישה שמסורה מאוד לבעלה, וממלאת בחריצות את כל מטלות הבית: מכינה ארוחות ומכבסת, מטפלת בילדים ומנקה ועוד. בעלה אוהב אותה מאוד, הוא מגיע הביתה ורוצה בקרבתה, לשמוח איתה באהבה; אך לצערו הרב הוא מגלה שהיא לא איתו. הראש שלה עסוק בכל מטלות הבית שהיא רוצה למהר לעשות לכבודו, ואין לה פנאי לשבת ולשמוח איתו…

התקדמות ותיקון הן עבודה חשובה מאוד, אולם אסור שהיא תבוא על חשבון השמחה והדבקות בה’. הלא זה העיקר! כמו שאנחנו צריכים להגביל את הצער והכאב על הגלות המרה לזמנים מסוימים (ראה בחלק הקודם של השיחה), ובשאר הזמן להיות בשמחה גדולה, כך באופן כללי עלינו להגביל את ההתמקדות שלנו בכל החסרונות והפגמים שאנו עמלים לתקן אותם. זמן מסוים ביום, שעה אחת למשל, צריך להיות מוקדש להתבוננות ממוקדת שבה נציף את כל מה שכואב ונבחן כיצד לתקנו, אולם בכל שאר היום ה’ רוצה שנשמח איתו בכל ליבנו.

השמחה לא באה רק בעקבות ההתעלות, אלא היא עצמה מה שמעלה אותנו

היסוד הזה נוגע בדילמה קבועה שמלווה כל עובד ה’: מצד אחד אנחנו רוצים לעלות ולהתקדם, וכביכול לא מרוצים ממה שכבר השגנו; ומצד שני אנחנו אמורים להיות שמחים בחלקנו ושמחים בעבודתנו. במקום אחר (ח”א עמ’ רנט-רס) הבאנו בהקשר זה את דבריו של רבי מנחם מנדל מטבריה:

כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו, גם בעסק התורה ועבודה אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנו… ודאי מהראוי לומר ‘מתי אגיע למעשה אבותי’(כלומר לשאוף שאיפות גדולות), ואפילו הכי (ובכל זאת) יהיה שמח מאד בעסק עבודתו עכשיו, ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדולה ממנה.

(פרי הארץ אגרת הקודש, אגרת כה, הוצאת מכון פרי הארץ)

השמחה איננה רק תחושת הסיפוק על מה שכבר התקדמנו ועבדנו; השמחה היא מה שמקדם ומעלה אותנו! יש מעליות שמותקן בהן חיישן שמזהה מתי המטען מגיע למשקל מסוים, ואז נסגרות הדלתות והמעלית מתחילה לנוע כלפי מעלה. אצלנו זה לא משקל, אלא שמחה. אנחנו לא צריכים להגיע לאיזו מסה קריטית של עבודה והתקדמות והישגים רוחניים כדי להתעלות ולהתקרב לה’; אם רק נהיה בשמחה על שאנו עובדים אותו ומתקרבים אליו וזוכים להתחבר איתו– מיד ‘המעלית’ שלנו תתחיל לטפס מעלה מעלה, ותביא אותנו למדרגות מרוממות.

הגאולה מתקדמת ויש לנו כל כך הרבה מה להודות ולשמוח

לדברים שנתבארו יש משמעות רבה עבורנו, הן בנוגע למצב הכללי של עם ישראל והן בנוגע לעבודת ה’ הפרטית של כל אחד מאיתנו.

כאשר מתבוננים במצב הכללי של עם ישראל כיום, מצד אחד יש כל כך הרבה על מה להודות ולשמוח. הגאולה הפיזית ממש מתקדמת לנגד עינינו, וגם מהצד הרוחני אנו זוכים לראות הרבה דברים נפלאים מתרחשים. ישנו ריבוי עצום של חוזרים בתשובה, מוסדות תורה צומחים לאין מספר, המוזיקה היהודית מתפתחת ויש יותר ויותר צימאון לעבודת ה’ פנימית ועמוקה, ובפרט לדרכה המאירה של החסידות. ניתן לראות בעליל שישנן בדורנו הרבה נשמות צעירות שיש להן איכויות נפלאות ביותר של דביקות בה’, דבר שלא היה בנמצא עד לאחרונה.

מצד שני יש גם כל כך הרבה כאב

אבל מצד שני יש גם כל כך הרבה כאב על ההידרדרות הגדולה הגדולה שבכל הציבורים, על תופעת הדתל”שים ועל ההתפוררות באמונת חכמים ובמחויבות להלכה. כואבת גם העובדה שהממשלה ומערכת המשפט מפלים לרעה יהודים לעומת ערבים, ומצֵרים את צעדיהם של יראי ה’ בדרכים רבות; וכן שהצבא הולך ונעשה פרוץ וטמא, וקציניו עוברים ‘שטיפות מוח’ שיטתיות שמחדירות בהם תודעה נוראה של בוגדנות וחולשה. ההשתלטות של עוכרי ישראל על הר הבית מזעזעת, ומציאות זו מתווספת לביזיון הכללי של עם ה’ בין האומות.

אבל הכאב שהוא אולי הקשה מכל הוא שאין לנו נבואה ואפילו לא רוח הקודש בגילוי. בדורנו אפילו אין לנו צדיקי עליון שנלך לאורם כפי שהיו בדורות הקודמים; “אנשי אמונה אבדו… היו לנו לחומה… עזבו אותנו לאנחות… קמים בפרץ אין” (סליחות). ולהיפך, שומעים על עוד ועוד אנשים שהוחזקו ככשרים ואף כגדולים וצדיקים ומתברר שהם אינם נקיי כפיים, ולפעמים אף רשעים שנתפסים בשפל של זימה איומה.

עלינו להתחזק באמונה בטוב ה’ ומתוך כך לחיות את הכאב, להתפלל עליו ולפעול לתיקון

לכל הכאב הזה אנחנו צריכים לתת ביטוי. עלינו להתפלל ולזעוק ולא להישאר אדישים. ומצד שני, אנחנו צריכים לשים לנגד עינינו כל הזמן את העובדה שה’ הוא סלענו והוא אלוקי מעוזנו, להתחזק בו ולשמוח בו. ומתוך כך לעשות את אוזננו כאפרכסת, להתבונן ולהקשיב מה תפקידנו בדור הזה ואיך אפשר לממש אותו; במה אנחנו יכולים להוסיף ולעשות למען הגאולה – בחשיבה, בכתיבה, בקירוב לבבות, בחינוך, בעשייה, בתרומות ועוד.

חז”ל מספרים לנו שהמשיח מצוי כל הזמן בתודעה של גאולה:

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו (הנביא)… אמר לו: מתי יבוא משיח? אמר לו: לך שאל אותו בעצמו. והיכן הוא יושב? בפתחה של רומי. ומהו סימן הזיהוי שלו? הוא יושב בין עניים סובלי חולאים (מנוגעים), וכולם מתירים וקושרים בפעם אחת (את כל התחבושות של הנגעים שלהם, כדי לנקותם), והוא מתיר אחד וקושר אחד (בכל פעם מנקה רק נגע אחד); משום שהוא אומר: אולי אדרש (לגאול את ישראל), ולא אתעכב (לקשור תחבושות של שני נגעים).

(סנהדרין צח ע”א מתורגם, ורש”י)

המשיח מצפה בכל עת שיקראו לו לגאול את ישראל, ועושה כל שביכולתו כדי להיות מוכן לאותו הרגע. גם אנחנו צריכים לסגל לעצמנו תודעה כזו, ולפעול ככל יכולתנו מתוך הבנה שהגאולה עומדת לפתחנו.

ואנחנו גם מוכרחים להתפלל כל הזמן שתהיה לנו דעת נכונה. כדי לפעול נכון בעולם אנחנו חייבים את אורו ואמיתו של ה’, ואנחנו זקוקים כל הזמן לבקש את זה ממנו. כי אפשר לעשות ולהשקיע ולפעול, אבל זה לא יהיה בכיוון הנכון. ואכן ניתן לראות במציאות שישנם אנשים טובים וצדיקים שרוצים טוב ומנסים לעשות טוב, אבל בפועל הם לא הולכים בדרך נכונה[3]. רק על ידי סייעתא דשמיא, על ידי שנהיה מונְחים באורו ואמיתו של ה’, נוכל להתקדם באמת בדרך הנכונה ולקרב את הגאולה.

גם בעבודת ה’ הפרטית עלינו לאחוז בשני הצדדים בשילוב אמיתי

כאמור, הדברים נוגעים גם לעבודת ה’ הפרטית של כל אחד ואחד. מצד אחד צריך להיות לנו כאב על מה שאנחנו לא מצליחים, על הכשלונות שלנו, על הנפילות שלנו, על החסרונות שאנחנו מרגישים. בשום אופן לא להתעלם מהם. כי כפי שדוד המלך מלמד אותנו, רק ההרגשה של החוסר יכולה להוליד את הצימאון לאל חי! אלמלא “הָיתה לי דמעתי לחם יומם ולילה” (מב, ד), לא היה אפשר להגיע ל”צָמְאָה נפשי לאלוקים לאל חי” (שם, ג)[4]. אי אפשר להתעלם מהחוסרים, להתמקד רק במה שיש ולשגות בדמיונות שכביכול הכל טוב. אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להיות כל הזמן חדורים באמונה שה’ הוא אל סלענו ואלוקי מעוזנו. שכל המשברים והגלים שאנו חווים נועדו כדי להצמיח ולקדם אותנו. ואדרבה, מתוך החסרונות והקשיים אנחנו מתגדלים יותר ויותר, ועבודתנו לפניו רצויה פי כמה.

זוהי דרך אמיתית ומדויקת, ומי שצועד בה בעקביות ובהתמדה נעשה יותר ויותר צמוד לאמת ומבקש אמת. וכשאדם נצמד לאמת הוא זוכה לסייעתא דשמיא מופלאה, כפי שנאמר בתנא דבי אליהו: “אם עושה אדם את עצמו צדיק וּלְדַבֵּר אמת – מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת” (תנא דבי אליהו זוטא ג, ד). זהו כוח רוחני שמוביל אותנו יותר ויותר לאמת – מתוכנו, מהפנימיות שלנו, וכדברי רבי פנחס מקוריץ: “אם תלך במידת האמת – נשמתך תלמדך” (אמרי פנחס, שער אמת ואמונה א). המחשבות והבירורים שלנו נעשים יותר מאירים ומדויקים, משום שהנשמה שלנו מתחברת יותר לה’, והארת פניו מאירה בנו ומתוכנו. “יְשׁוּעוֹת פָּנָיו” של ה’ (שם, ו) ו”יְשׁוּעֹת פָּנַי” (שם, יב; מג, ה) נעשים דבר אחד, פנינו ופני ה’ אחד הם[5]. כי ה’ דובר בנו, נמצא בתוכנו, ושוכן בליבנו שכינת-עד. ומתוך כך נזכה להשרות שכינה גם בעם ישראל. נבוא ונֵראה פני אלוקים, נבוא להר קדשו ואל משכנותיו ונודה לו בכינור בגאולה שלמה.

[1] “אמיתך” היא האמת האלוקית, שעל פיה אנחנו צריכים לתפוס את כל המציאות ולברר את היעדים אליהם אנו צועדים. אולם ללא “אורך” אדם אינו יכול לפעול במציאות, כי גם אם הוא יודע שהוא צריך ללכת למקום מסוים, הוא לא יכול ללכת לשם אם יש חושך והוא אינו מוצא את דרכו באפילה. וכן להיפך, אדם יכול להיות מואר לגמרי אך לא לדעת לאן ללכת. בנוסף, האור גם משרה בנו שמחה ותעצומות נפש: “ליהודים היתה אורה ושמחה” (אסתר ח, טז), “וירא אלוקים את האור כי טוב” (בראשית א, ד), וכפי שהדריכו חז”ל לצאת לדרך דווקא “בכי טוב”, כלומר אחרי שהאיר היום (פסחים ב’ ע”א ועוד).

[2] הרחבנו בכך בביאור מזמור מ.

[3] הרחבנו בכך בביאור מזמור כה.

[4] כפי שהתבאר בביאור מזמור מב.

[5] כפי שביררנו בביאור מזמור מב.