(א) שָׁפְטֵנִי אֱלֹקִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי: (ב) כִּי אַתָּה אֱלֹקֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: (ג) שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ: (ד) וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹקִים אֱלֹקָי: (ה) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹקִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹקָי:

“כִּי אַתָּה אֱלֹקֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי” – השילוב הנכון והאמיתי בין שמחה לצער וכאב

מזמור זה הוא המשך ישיר של המזמור הקודם. הקריאה “מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלוקים כי עוד אוֹדֶנּוּ ישועות פניו” (מב, ו) חוזרת על עצמה בשינוי קל בסוף מזמור מ”ב, ושוב בסוף מזמור מ”ג – ממש כפזמון של שיר אחד. גם הפנייה הכאובה לה’: “אוֹמְרָה לְאֵל סלעי למה שכחתני, למה קֹדֵר אלך בלחץ אויב” (מב, י) חוזרת על עצמה בשינוי קל במזמור מ”ג: “כי אתה אֱלֹוקֵי מָעוּזִּי למה זנחתני, למה קֹדֵר אתהלך בלחץ אויב” (פס’ ב). ננסה כעת לעמוד על העומק המופלא הטמון בצמד פסוקים זה, ויחד עם זאת יתבארו פסוקים נוספים משני המזמורים.

מאיפה האופטימיות של דוד? מאיפה הכוח להתפלל?

דוד המלך מתאר במזמורים אלו מציאות קשה מאוד. הוא נתון בלחץ אויב ובגלל זה הוא מתהלך קודר (מג, ב), ומרגיש שה’ זנח אותו (שם) ושכח אותו (מב, י). גם צורריו הרוצחים מזהים שה’ עזבו, ואומרים לו “איה אלוקיך” (שם, יא). הוא מרגיש נטוש ונעזב. מאיפה הוא לוקח כוחות להתפלל בשעות קשות אלו? מאיפה הוא מגייס את תעצומות הנפש הנדרשות כדי לעמוד בתפילה, ולא להתייאש ולהישבר? ויותר מזה, התפילה היא פנייה לה’ ובקשת עזרה ממנו; אבל אם ח”ו ה’ באמת עזב אותו ושכח אותו, כיצד הוא יכול לומר בבטחון שהוא יבוא אל מזבח אלוקים ושהוא יודה בכינור על ישועותיו?

הישועה גם נראית מאוד רחוקה. דוד מתאר בכאב שהוא זוכר את ארץ ירדן וחרמונים (מב, ז), ונראה מכך שהמזמור נאמר ביחס לזמן של גלות, כאשר הוא נמצא בניכר. ואכן אנו אומרים מזמור זה בתיקון חצות, בפתיחת ‘תיקון לאה’, כחלק ממזמורים שמבטאים את צער הגלות. ואף על פי כן, לא רק שדוד מצליח להתפלל ונותן אמון בתפילה שלו, אלא הוא גם אופטימי מאוד! הוא לא עסוק רק בצרות שלו, אלא רואה כבר עכשיו בעיני רוחו איך שהוא יבוא אל הר קדשו של ה’ ואל משכנותיו ואל מזבח אלוקים, יתחבר לה’ וישמח בו ויודה לו בכינור (מג, ג-ד). איך ממצב כל כך קשה הוא מצליח להיות כל כך אופטימי? איך מעומק הגלות הוא מסוגל להתחבר לאור הגאולה וקרבת אלוקים, ולהתפלל עליהם?

הריחוק שדוד מרגיש במזמור לכאורה סותר את תחושת קרבת ה’ שהוא מתאר

קשה גם להבין את הכינויים שבהם מכנה דוד את הקב”ה בשירתו: הוא קורא לו “אֵל סַלְעִי” (מב, י) ו”אֱלֹקֵי מָעוּזִּי” (מג, ב) – כלומר: אתה הוא החוזק שלי, אתה היציבות והמשען שלי; אבל תוך כדי דיבור, באותם פסוקים ממש, הוא טוען כלפי הקב”ה: “שכחתני” ו”זנחתני”! הוא לא מתכוון שפעם, לפני אלפי שנים, ה’ היה סלענו ומעוזנו, אבל כעת הוא שכח וזנח אותנו; הוא מתאר את המצב ההווה, שה’ הוא סלעו ומצודתו ועם זאת הוא שכח וזנח אותו! איך זה מסתדר?

ובאמת בחוויה העמוקה של דוד יש לכאורה סתירה פנימית. למרות שהוא מתמודד עם “כל מִשְׁבָּרֶיךָ וגליך עלי עָבָרוּ” ו”ברצח בעצמותי חרפוני צוֹרְרַי”, והוא גם מרגיש ש”שכחתני” וש”קֹדֵר אלך בלחץ אויב” (מב, ח-יא) – עם כל זאת הוא חווה ש”יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לאל חַיָּי” (שם, ט). המילים “יוֹמָם ולילה” מציינות קביעות ותמידות[1], ודוד מבטא כאן את תחושתו שחסד ה’ מלווה אותו כל הזמן; והוא גם מדגיש שאפילו “בלילה” – בזמן של חושך, בזמן של צרות – “שִׁירֹה עִמִּי”. הסתירה הזו גם מודגשת מאוד בהקבלה לשונית שבתוך המזמור: “היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה” (מב, ד) עומד בהנגדה בולטת ל”יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שִׁירֹה עִמִּי” (מב, ט).

היה אפשר לחשוב שדוד פשוט מתגבר. הוא עובר צרות גדולות, משברים וגלים, הוא מרגיש מאוד רחוק מה’, נטוש ועזוב, אבל בכל זאת הוא מצליח איכשהו להתגבר, לאסוף את עצמו ולהתפלל לה’, ואולי גם להתחזק באמונה בחסד ה’ ובטובו. אבל העובדה שלאורך המזמורים הללו דוד שוזר שוב ושוב את התקווה שלו עם היאוש, את קרבת ה’ עם הריחוק, ועורך ביניהם הנגדות והקבלות כה בולטות וחדות – מצביעה על כך שיש כאן משהו עמוק ופנימי הרבה יותר.

ביחס למצבו של עם ישראל מוכרחים לשלב בין שמחה לצער

 מצבו המיוחד של עם ישראל מחייב לשלב יחד שמחה גדולה וצער עצום. במעמד הר סיני קיבלנו תפקיד היסטורי עולמי: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו) – עלינו מוטל להוביל את העולם לייעודו. לעת עתה אנו נמצאים במצב ביניים מתמשך וארוך מאוד, בו אנו נדרשים להוביל את העולם לייעודו בדרך ארוכה ומלאה חתחתים. כמו ‘שברים ותרועה’ שיש ‘תקיעה’ לפניהם ו’תקיעה’ לאחריהם[2].

בדרך הארוכה הזו יש גם צער וגם שמחה. השמחה והצער מעורבים יחד, ולא ניתן להתעלם מאחד מהם. אנו גם זקוקים לשניהם: הצער על המציאות הכואבת גורם לנו לשאוף לתקן את העולם, והשמחה על העבר ועל העתיד הטוב שאליו נבחרנו להוביל את העולם מעניקה לנו תעצומות נפש גדולות.

כדי להבין יותר את הדברים, נקביל זאת להתנהלות של גופנו: כידוע, במצב של שלווה המוח מבקר על שלל הפעולות שכל אברי הגוף אמורים לבצע. זוהי מערכת מורכבת ומסועפת של ‘פקודות’ ו’נהלים’, שממש קשה לתפוס את הפלא העצום איך היא מתפקדת בכל יום ובכל שעה באופן מושלם. כאשר מתעוררת מצוקה כלשהי, המוח ‘משנה כיוון’ ומעביר את כל הגוף למצב כוננות: חיסכון באנרגיה, דריכות מוגברת ועוד. המערך הגופני של מצב דחק והמערך הגופני של מצב שלווה ורווחה הם שני מערכים מקבילים, שמיועדים כל אחד לשמש במציאות שונה. אם היה לנו רק אחד מהם – לא היינו יכולים להתקיים. בלי מערך השלווה היינו כל הזמן בדריכות מתמדת שהיתה מביאה אותנו ח”ו לקריסה, ובלי מערך הדחק לא היינו מצליחים לשרוד במצבי מצוקה.

בדומה לזה, גם מבחינה רוחנית יש לנו מערכת כפולה: מערכת של שמחה ורווחה ומערכת של צער ומצוקה. כדי לנצל היטב את המערכת המורכבת הזו, אנחנו צריכים ללמוד להכיר בה ולהשתמש נכון בשני החלקים שלה[3]: מצד אחד לכאוב עד הסוף את הכאב על החורבן והגלות, על הריחוק מה’ והעדר השראת השכינה, עם כל הצער, במלוא העוצמה; ומצד שני לשמוח שמחה גדולה על שאנחנו עַם ה’ וזוכים להמליך אותו, עִם כל הדבקות וקרבת ה’, במלוא העוצמה.

גם ברמה האישית הנפש דורשת לתת מקום לשני הצדדים

אותה מורכבות קיימת גם אצל כל אחד ואחד באופן אישי. לכל אחד מאיתנו יש ‘שברים תרועה’ משלו: קשיים, התמודדויות, נפילות, תחושה של העדר, של חוסר מיצוי, שלא טוב לו במקום שהוא נמצא בו וכדומה. ומצד שני, לכל אחד יש גם ‘תקיעה לפניה’ ו’תקיעה לאחריה’: גם זכרונות מהעבר, גם ציפיות מהעתיד וגם חוויות בהווה – שהם שמחים ומשמחים, מאירים ומחזקים. אנחנו עושים גם דברים טובים, יש לנו רצונות טובים, ואם נתבונן מעט נוכל גם לראות בכל מיני נקודות שה’ יתברך מיטיב לנו ומאיר את פניו אלינו.

אם נשקע לגמרי בעצבות ובקדרות בגלל החלקים הקשים שבחיינו, חלק מסוים בנפש שלנו יכול להרגיש שזה לא אמיתי. לא רק בגלל ש”מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד” (ליקוטי מוהר”ן תניינא כד), אלא משום שזה לא משקף נכונה את המציאות. זה צובע את כל התמונה בשחור, בעוד שבאמת יש בה גוונים רבים וגם הרבה נקודות של אור. ומצד שני, גם אם נהיה כל הזמן באופוריה, בשמחה תמידית ש’מגהצת’ את הקשיים ומתעלמת מהם, חלק אחר בנפש שלנו יכול להרגיש שזה לא אמיתי. הנפש מתמרדת כאשר מנסים ‘לגהץ’ את הקשיים שלה ומתכחשים להם.

כדי שנוכל לחיות ולפעול בצורה בריאה ונכונה, אנו מוכרחים להכיר בכך שיש לנו בנפש את שני החלקים האלה, את המערכת של השמחה ואת המערכת של הצער, ושהם יכולים לעבוד במקביל, בסוג של שיתוף פעולה.

כי אם אומרים למישהו: “תהיה בשמחה!” “מצוה גדולה להיות בשמחה!” “מה אתה עצוב?” וכדומה – הוא עשוי להרגיש שזה יפה ונכון ושכך צריך להיות, אבל “זה לא מתאים לי”, “אני פשוט לא יכול”. כי הוא מרגיש, ובצדק, שלא טוב לו, שליבו דואג, שיש לו הרבה תסכולים; והנפש שלו מתנגדת – איך אפשר ‘לגהץ’ את כל הקשיים האלו? איך אפשר להתעלם מהכל ופשוט להיות בשמחה? יתירה מזו, גם אם הוא יצליח להיות באופן כללי בשמחה, זה יגיע מתוך התכחשות למקום הפנימי הכאוב הזה. ואז יתפתחו אצלו חוסר אמון בשמחת אמת, ותחושה שבשביל להיות שמח הוא צריך לעשות סוג של שקר בנפשו, להתעלם ממה שחסר לו ומהכאב שקיים בו. וכיון שהתורה וחז”ל והספרים הקדושים דרושים מהאדם לעבוד בשמחה, עשויה להתפתח אצלו גם עוינות פנימית מסוימת כלפי האמת של התורה.

אבל מצד שני, אם הוא ייתן את כל המרחב לקשיים שלו, ייכנס לעצבות ויתהלך כל היום קודר בלחץ אויב, הוא עלול לשקוע יותר ויותר, וגם זה יכול להוציא את האדם מן העולם. ויתירה מזו, כאשר אדם מתהלך בעצבות ובקדרות הוא לא מסוגל להתפלל על הצרות והקשיים שלו! הוא מרגיש כל כך מרוחק מה’, מרוקן וחסר חיים. נפשו צמאה לאל חי, חסרה לו חיות – איך הוא יכול כך להתפלל ולפנות אל ה’? אפילו כשהוא מודע היטב לצרות שלו ורוצה לצאת מהן[4], מאיפה הוא ימצא את הכוח להתפלל על זה? לכן יש צורך הכרחי למצוא את הנוסחה שתשלב בצורה נכונה שמחה וחיות יחד עם צער וכאב.

אצל ה’ יש גם שמחה וגם בכייה, וכך גם נוהגים הצדיקים

ירמיהו הנביא אומר בשם ה’: “ואם לא תשמעוה (אם לא תקשיבו לתוכחה) – במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה” (ירמיהו יג, יז), כלומר מפני גאוותם (גדולתם) של ישראל או של מלכות שמים שיינטלו (חגיגה ה’ ע”ב). הגמרא (שם) מבינה שהכוונה היא שנפשו של הקדוש ברוך הוא בוכָה, ואם כן יש מציאות שהקב”ה בוכֶה; על זה היא שואלת מפסוק אחר, שמלמד לכאורה שאצלו יתברך אין בכייה: “הוד והדר לפניו, עֹז וחדוה במקומו”. ומשיבה הגמרא: “בבתי בראי”, בבתים החיצוניים, יש בכייה; ואילו “בבתי גוואי, בבתים הפנימיים, אין בכייה אלא רק שמחה[5]. יש אצל ה’ מקום גם לבכי וגם לשמחה, ואין הם באים בסתירה.

כך אנו מוצאים גם אצל הצדיקים, כפי שמתואר בסיפור המופלא שסיפר ה’ישמח משה’ על התקרבותו לחוזה הקדוש מלובלין: כאשר הוא החליט לבחון את דרכם של החסידים, עלתה בלבו קושיה – דרכם של החסידים לשמוח תמיד, והרי מבואר בשולחן ערוך שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש (או”ח סי’ א ס”ג)? וכאשר הוא החליט לנסוע אל החוזה, הוא התחנן לה’ שבבואו אל הצדיק הקדוש תתורץ לו הקושיה, שכן אמרו חז”ל: “הבא ליטהר מסייעין אותו” (שבת קד ע”א)– “מסייעין” בלשון רבים, ה’ יתברך והצדיק.

כאשר נכנס ה’ישמח משה’ אל הרבי מלובלין, שאל אותו הרבי מיד: “מדוע פניכם רעים היום? הן אמת שכתוב בשולחן ערוך ‘ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש’, אבל כבר אמר החכם: ‘צהלה בפניו ואבלו בלבו’ (חובות הלבבות שער הפרישות, ד). הן תאמינו לי כי אנחנו אומרים תיקון חצות בבכיה והספד, ועם כל זה הכל בשמחה. וכך לימדנו רבינו הקדוש רבי ר’ שמעלקא זצלה”ה מניקלשבורג, על פי משל למלך שנִשבּה למרחקים ועמד לפוש אצל אחד מאוהביו, וכראותו את המלך בשביה הלך ובכה מאין הפוגות, ועם כל זה שמח כי המלך הוא מתאכסן אצלו. והנמשל מובן, כי השכינה עמנו. ואם כי לא היה מהראוי לגלות הדבר הזה (כלומר את ההנהגה שלי בעבודת ה’), כדכתיב ‘הצנע לכת עם ה’ אלוקיך’ (מיכה ו, ח), אבל כבר אמרו חז”ל ‘הבא ליטהר מסייעין אותו’, לא אמר ‘מסייע’ אלא ‘מסייעין’, וצריכין גם אנחנו לסייע” (אבני זיכרון תפג, בשם ייטב פנים).

זהו חידוש גדול, שיכולה להיות מציאות כפולה, של צהלה בַּפָּנים ואֵבל בתוך הלב. לא מדובר חס וחלילה בצביעות או שקר, שבאמת האדם עצוב אבל הוא מראה כלפי חוץ כאילו הוא שמח. אלו שתי מציאויות אמיתיות, שכל אחת קיימת בפני עצמה, והן יכולות גם להשתלב יחד. טרם התבאר כיצד הן משתלבות יחד ואיך יתכן הדבר, אך לפחות אנו כבר יודעים שהשילוב ביניהן הוא דבר שאמור להיות אפשרי, כיון שזו דרך ההנהגה של הקב”ה בעולם. כשם שאצלו יתברך יש “בתי גוואי” ו”בתי בראי”, יש הנהגה של צער והנהגה של שמחה בו-זמנית, כך גם אצלנו יכולה להתקיים מציאות כפולה כזו.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1]כמו: “וה’ הֹלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחֹתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה” (שמות יג, כא); “ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים… ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים” (ויקרא ח, לג-לה); “והגית בו יומם ולילה” (יהושע א, ח) ועוד רבים.

[2] בסמליות שבתקיעות השופר נגענו כמה פעמים בטל חיים ימים נוראים. לגבי המשמעות הנידונה כאן ראה שם עמ’ ריט.

[3] אמנם בשונה מהמערכות הגופניות שהוזכרו, שלמרות שהן קיימות במקביל הן אינן יכולות לפעול יחד אלא פעולתה של האחת מבטלת את פעולת השניה, בהקשר של השמחה והצער שלנו יש שיתוף פעולה הדוק יותר בין המערכות, כפי שיתבאר בהמשך.

[4] שגם זה לא מובן מאליו. לפעמים אדם שקוע כלֿכך בצרות שלו, שכבר נחלש לו בכלל הרצון לצאת מהן.

[5] כך גרס ופירש רבינו חננאל, וכן הוא במרבית כתבי היד. רש”י גרס ופירש להיפך, אבל בנידון דומה (חגיגה יג ע”א בתחילתו) פירש גם רש”י על פי דרכו של הר”ח וכפי שמוכח שם בסוגיה.