שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 242 | יח תמוז תשפ”ג

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

“כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן” – הדרגתיות בתהליך הגאולה ותפקידנו בה (המשך)

תקציר החלקים הקודמים

בחלקים הקודמים של שיחה זו (מטל השמים גיליון 240, מטל השמים גיליון 241) פתחנו בדברי חז”ל הדורשים ממזמור זה שירושלים לא תחרב פעם נוספת משום שהקב”ה הוא זה שיבנה אותה ולא בשר ודם. התחלנו לברר מה המשמעות של זה שה’ הוא זה שעתיד לבנות את ירושלים, וכיצד הדבר יבוא לידי ביטוי. עוד שאלנו מדוע בנייתה של ירושלים על ידי הקב”ה אמורה לגרום לכך שהיא לא תחרב יותר? הלא בחז”ל ובדברי גדולי ישראל אנו מוצאים שבסמוך לגאולה דווקא אנו אלו שצריכים לגלות את ה’ בתוך ההסתר, וזה מה שיוביל לכך שגאולתנו תהיה קניין עולם.

בנוסף, הקשינו מכך שהמציאות לכאורה מלמדת שירושלים הולכת ונבנית בפועל דווקא על ידנו. הן מצד ההשתדלות המרכזית שנדרשת מבני האדם לצורך קידום תהליך הגאולה, והן מצד זה שמבחינה רוחנית אנו מצויים בחשכות גדולה והסתר פנים, ולא זוכים לפגוש את ה’ באמצעות נביאיו ומופתיו כבימי קדם. השבנו על כך ברובד הבסיסי, שמבחינה מסויימת דווקא במציאות של ימינו ניכרת יותר השגחת ה’ ומעורבותו בגאולתנו, בהיותה מתקדמת ללא כל הסבר הגיוני לעין. אולם התשובה העיקרית יותר היא שמכתבי הרמח”ל והגר”א, כמו גם מפסוקים רבים בתנ”ך, עולה באופן ברור מאוד שכיום אנו מצויים עדיין בתקופה הראשונה של הגאולה, ‘הפקידה’, ולכן המציאות היא שעלינו לפעול ולעבוד בתוך הסתרה גדולה. ואילו מה שאמרו חז”ל מתייחס להתגלות הגדולה שתהיה בשלב השני של הגאולה, ה’זכירה’ שטרם זכינו לו, ובו ה’ הוא זה שיבנה באש את חומות ירושלים.

אך הדברים הללו מעוררים שאלה יסודית, מהי באמת הסיבה לכך שמהלך הגאולה צריך להיות בהדרגה כזו, ולא בבת אחת? במדרשים נכתב שהסיבה לכך היא “מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם” (תנחומא דברים, א), “וכשתבא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו” (מדרש תהלים יח, לו). אך לכאורה אנחנו דווקא נשמח ו’נסתדר’ היטב עם זה שהגאולה תגיע מהר.

מתוך התבוננות בגאולת מצרים, עמדנו על יסוד חשוב, שגילוי מהיר מידי של מלכות ה’ עלול להביא את האדם לקריסה. הסתרה והצמצום שאנו חיים בהם רוב ימינו נועדו כדי להציל אותנו מלהתבטל לגמרי במציאות, וכדי שנוכל לשרוד ולא להימצא בזעזוע שלא ניתן לנהל בו חיי שיגרה. עמדנו גם על כך שמציאות חזקה של נוכחות ה’ עשויה לגרום לאנשים דווקא להתעלם ממנה. מציאות כזו מביאה את האדם ליראת ה’ עצומה שכביכול מבטלת אותו לחלוטין, ולכן מבלי משים הוא עשוי לנסות לחיות ‘כרגיל’ וכאילו שכל זה הוא סוג של טבע. יתרה מזו, כשם שיכולה להיות בחירה להיות אדישים כדי לא לאבד את העשתונות, כך יש גם אפשרות להגיע ממש לידי מרד בה’.

השלב הראשון בגאולה מייצר נקודת בחירה ומשמעותית

לפני בוא הגאולה השלמה, הקב”ה מציב בפני בני האדם את הבחירה הזו. תקופת ה’פקידה’ נועדה לאפשר לנו לבחור אם אנו הולכים אחרי ה’ או לא. היא בוחנת האם אנו מוכנים לקבל בהכנעה ובאהבה את עול מלכותו של ה’, ולהיות דבוקים בו בכל ליבנו – או שאיננו מוכנים לכך, ואז אנו מתכחשים אליו ואפילו מורדים בו.

בחירה זו במלוא עומקה לא הייתה יכולה להתקיים בתקופת הגלות. שם עם ישראל היה בהסתרה גמורה. רק כאשר עם ישראל עומד מול תחילת גילוי מלכות ה’– מתעוררת בחירה זו. כיום מלכות ה’ ניכרת למי שמתבונן בתהליך הגאולה המופלא. כעת עם ישראל ניצב בפני בחירה אם להתכחש להתגלות, למרוד בה, או לחילופין לקבל על עצמו את עול מלכות ה’.

בגלות היינו בצר ובמצוק. במשך כמעט אלפיים שנה היה ברור לכל יהודי שאם הוא רוצה לשמור על היהדות שלו, הוא חייב להיות עובד ה’. במהלך שיבת ציון שהונהגה בעיקר בידי גורמים חילוניים, נוצרה אפשרות להיות יהודי בלי להיות עובד ה’[1]. החלה יומרה שלא הייתה עד לאותה שעה, שאפשר להיות יהודי בלי תורה ומצוות. כביכול העלייה לארץ, השפה העברית ושאר הסממנים שנתלוו לציונות הם מספיקים כבר בשביל להיות יהודי[2].

בעומק העניין, החלה להיווצר כאן נקודת בחירה ייחודית, ששונה במהותה מהבחירה שהייתה בתקופת הגלות. נקודת היישות של עם ישראל לאורך הגלות הייתה מצומצמת מאוד. אך ככל שהתבססנו בארץ ישראל, כך גדלה היישות שלנו. ההבדל בין המציאויות הללו מופיע בספר דברים, שם מודגש ההבדיל בין הניסיון בתקופת המדבר לניסיון שבכניסה לארץ ישראל:

כי ה’ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בבקעה ובהר. ארץ חטה וּשְׂעֹרָה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא בְמִסְכֵּנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הַטֹּבָה אשר נתן לך.  השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך לבלתי שְׁמֹר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך יִרְבְּיֻן וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הַגָּדֹל והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. הַמַּאֲכִלְךָ מָן במדבר, אשר לא ידעון אבתיך, למען עַנֹּתְךָ ולמען נַסֹּתֶךָ להיטבך באחריתך. ואמרת בלבבך כחי וְעֹצֶם יָדִי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הַנֹּתֵן לך כח לעשות חיל ,למען הקים את בריתו אשר נשבע לַאֲבֹתֶיךָ כיום הזה.

(דברים ח, ז-יז)

ההליכה במדבר, במקום נחש שרף ועקרב, שונה במהותה מהחיים בארץ מלאה כל טוב. הבחירה שם איננה אותה בחירה. כך גם החיים בגלות, עם כל הנחשים והעקבים שהכישו אותנו שם ללא הרף, אינם מעמידים את האדם באותה נקודת בחירה כמו החיים במדינה מפותחת, עשירה וחזקה.

שינוי נקודת הבחירה הוא הזדמנות אך גם סכנה

השינוי הזה הוא הזדמנות גדולה. אחת ההשלכות שלו היא שינוי מהותי בעמידה שלנו לפני ה’. ככל שתהליך הגאולה מתקדם, העמידה שלנו לפני ה’ כבר איננה כעבד לפני אדונו כפי שהיה בגלות, אלא היא יותר ויותר חיבור של דוד ורעיה.

אך ישנו גם צד שני למטבע. המציאות הזו גם מגדילה מאוד את היישות העצמית שלנו. הרווחה הגשמית שמגיעה בעקבות התגלות ה’ בתהליך הגאולה גורמת גם לכך שאנו עלולים להרגיש שכביכול אנו יכולים כבר להסתדר בלי הקב”ה ובלי תורתו. עשויה להיות תחושה שאנו ‘עַם חופשי בארצנו’, עִם עמידה איתנה שכבר לא דוויה וסחופה כמו בגלות. כביכול יש לנו כבר את כל מה שאנו צריכים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. מתוך כך עולה במלוא עוזה המחשבה ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. בזה שונה נקודת הבחירה שלנו בזמן הזה, ושונה כל העמידה מול העולם, מול ה’ ומול עצמנו[3].

המצב הזו מביא לכך שכיום אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שלטון שנלחם בדרכים רבות בתורה וביראי ה’, ועם טומאה במימדים בלתי נתפסים ברחובות ובמכשירים הטכנולוגיים. רבים מאוד נופלים ברשתם, ויורדים לעברי פי פחת. זו תוצאה של האפשרות שנפתחה לחיות את החיים ברווחה, בשחרור כל היצרים ובמתירנות מוחלטת, מבלי שאף אחד יכפה ויצווה מה לעשות. אדרבה, דרך הרשעים צלחה, ויש כוח כמעט בלתי מוגבל לאלו שרוצים דווקא את ההפקרות והטומאה הללו. זהו בדיוק הניסיון הגדול שה’ מעמיד בו את העולם בתקופת ה’פקידה’ – האם לראות את יד ה’ המובילה את תהליך הגאולה ולהתחבר אליו באהבה, או להתכחש להתגלות הזו, וללכת בדרך של “כוחי ועוצם ידי”, טומאה ותאוות. רק אלו שיעמדו בניסיון ויבחרו את הבחירה הנכונה יזכו לעבור לשלב ה’זכירה’.

צריך להתכונן לקראת המפגש העוצמתי עם ה’

עד כה התבארה הבעייתיות במפגש עם העוצמות של התגלות ה’ שעתידות להופיע, וכן  עומק הבחירה החדשה שנוצרה בדורות הללו. הדברים מעוררים את השאלה מהי הדרך להתכונן לגילוי אלוקי עצום ונשגב, וכן את השאלה מהי הדרך לבחור נכון בתקופתנו.

היכולת לעמוד בהתגלות העתידית נבנית דווקא בתקופת ההסתרה. כשהאדם מחכה וממתין להתגלות ה’, הוא מעצים את היכולת שלו לפגוש את ה’. ובפרט אם גם כשהוא לא רואה אותו הוא ממשיך להשתוקק אליו השתוקקות עצומה מתוך ההסתר. אך לא די בזה שהאדם ימתין בתקופת ההסתרה ולא יתייאש. יש לחפש ולמצוא את ה’ בזמנים הללו בכל המפגשים הקטנים שכן מתקיימים. בכל הזדמנות בה כן מצליחים לראות את ה’, צריך לנסות להרגיש את החיבור אליו והעמידה לפניו באהבה. זו שמחה גדולה לחוש שעם כל היותו של ה’ גדול ונורא, הוא קרוב אלינו וגומל לנו חסדים טובים. אפשר להתמלא בעוז ותעצומות כשמצליחים לראות שהוא מביא לנו את הגואל באהבה ושהוא עוזר ומושיע ומגן בעדינו. העבודה הזו חייבת להיעשות קמעא קמעא. כמו משוחררי מחנות הריכוז שהוזכרו לעיל (בחלק הקודם של השיחה), שהיו צריכים לאכול מעט מעט כדי שמערכת העיכול שלהם לא תקרוס, כך גם כאן יש להתקדם בהדרגה[4].

כל קושי וקושי שעוברים, וכל התמודדות והתמודדות, הם בחינה של הסתר. הם מביאים לפתחנו את הבחירה לראות את ה’ בתוך ההסתר. אפשרות אחת היא לקבל את הדברים באהבה, להאמין “כי לא מחשבותי מחשבותיכם”, לסמוך על ה’ ולבטוח בו. במקום לראות בקושי ובהתמודדות אירועים ש’נפלו’ על האדם ורק מסתירים ממנו את ה’, הוא אמור לראות בהם מציאויות שנשלחו אליו ישירות מאת ה’. האפשרות האחרת היא לראות את הקשיים כמציאות שדוחפת את האדם ‘לדאוג לעצמו’ ולהפסיק להאמין בה’ ובטובו. הקשיים כביכול מספקים ראייה לכך שהעולם באמת מתנהל על פי שרירות, כוחנות ומצליחנות חיצונית, שכדאי לחבור אליה[5].

ככל שהאדם מורגל יותר בהתבטלות גמורה אל ה’ וקבלת הנהגתו באהבה, יחד עם הִתְחַיוּת מכל פיסת מפגש עם ה’ – הוא נעשה מוכן ומוכשר יותר ויותר להיות מנאמני המלך שיכולים להמליך אותו כשתגיע עת ה’זכירה’. הוא מגדיל את היכולת שלו לפגוש את ה’ בגילויים הנשגבים ביותר מבלי שהדבר יגרום לו להתמוטטות ובריחה. זאת משום שההתמוטטות באה כשיש לאדם את ה’אני’ שלו הבלתי מבוטל, והוא חש שהוא נמחק לגמרי במפגש עם ה’. אבל כשה’אני” מבוטל לגמרי אל ה’, אז כבר אין לאדם שום בעיה לקלוט עוד ועוד אור של ה’. לכן ככל שהאדם הוא בבחינה של ‘אין’, אין לו מסך המבדיל אותו מלקלוט את הארת ה’.

הבחירה לראות כל קושי כמציאות שה’ רוצה ללמד את האדם דרכה להתבטל אליו, יחד עם ההשתדלות לדבוק בהכרה ובאמונה בה’, מאפשרת לאדם להגיע מוכן כ’אין’ לקראת המפגש העוצמתי שיהיה.

לאור זאת, נראה כי ניתן להגדיר היטב את התפקיד והמשימות של דורנו. עלינו להתחזק באמונה בכל ההתמודדויות שיש לנו. אנו צריכים להשתוקק כמה שיותר לראות את מלכנו, ולהוקיר ולשמוח עוד ועוד בכל פיסת גילוי אלוקות שה’ מגלה לנו.

העיסוק בהלכה מתוך התבטלות הציל את הרבי עקיבא בכניסתו לפרדס

ישנו מאמר חז”ל חשוב הנוגע למפגש עם התגלות ה’, על מה שקרה לארבעה מחכמי ישראל שנכנסו ב’פרדס’ הרוחני של סתרי התורה:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי ובן זומא, אחֵר[6] ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר: “דובר שקרים לא יכון לנגד עיני” (תהילים קא, ז). בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: “יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו” (שם קטז, טו). בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: “דבש מצאת אֱכֹל דַּיֶּךָּ פן תשבענו והקאתו” (משלי כה, טז). אחֵר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

(חגיגה יד ע”ב)

בן עזאי הציץ ומת ובן זומא הציץ ונפגע, כי הם לא יכלו לעמוד בעוצמת הגילוי. אחֵר קיצץ בנטיעות, כלומר הגיע לכפירה. הוא בחר להתכחש לכל הַנִּשְׂגָּבוּת הגדולה הזו. אמנם רבי עקיבא הכין אותם לכך שהם יראו מחזה פלאי ביותר – “אבני שיש טהור”. הוא הזהיר אותם לא לרמות את עצמם ולומר שהם רואים משהו פחות משמעותי כמו מים. משום שאם אדם איננו מגיע לידי התפעמות והתעלות מהמפגש עם ה’, אז הוא בוחר להתעלם ממנו, או לחילופין ‘מתפרק’ ממנו במידה ואיננו ראוי אליו.

רק רבי עקיבא יצא בשלום. בהמשך הגמרא נאמר שמלאכי השרת ביקשו לדחוף את רבי עקיבא, אך הקב”ה אמר להם: “הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי” (שם טו ע”ב). מכך נראה שיציאתו של רבי עקיבא בשלום איננה רק משום שנהג בזהירות בכניסתו, אלא שעוד קודם לכן היה בו משהו שגרם לכך שיוכל להיכנס ולצאת בשלום. נראה שהדבר שהכין את רבי עקיבא לעמוד במציאות הנשגבת הזו היא דווקא היכולת שלו למסור את נפשו על לימוד הלכות נגעים ואהלות, שבזה היה כוחו גדול: “עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות” (חגיגה יד ע”א; סנהדרין סז ע”ב), “מדברותיך – מנע דבריך, ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים ובהן את מחודד, ולא בהגדה” (רש”י סנהדרין סז ע”ב). רבי עקיבא התעסק כל הזמן בגופי הלכות, שהן כביכול המפגש המרוחק ביותר עם ה’. בפרט כאשר מדובר בעניינים חמורים וקשים, שצריך להתייגע להבין אותם ולא כולם מצליחים בכך[7]. דווקא העיסוק הזה הוא שמחנך את האדם להיות מבוטל לה’ ולעשות רק את רצונו, אפילו ‘בהסתרה’[8]. זהו איננו מפגש של אהבה בתענוגים בגילוי סודות התורה. להיפך, נגעים ואהלות הן תחומים שבאופן טבעי לא נעים להתעסק בהם. נגעים הם דבר שבמהותו הוא מגעיל ודוחה ביותר, ואהלות הם דיני טומאת מת שגם מהם הנפש סולדת כיון שהם מפרטים מצבים של המת וחלקים מגופו. למרות זאת – שם רבי עקיבא מתמסר ופוגש את ה’. זהו הכלי שאיתו הוא ניגש לפגוש את ה’ כשהוא נכנס לפרדס[9].

ה’ יבנה בעצמו את ירושלים כדי שהתגלותו תהיה בלי שום הסתרה

על פי האמור מובן שהנבואה הקשה שהוזכרה לעיל (בחלק הקודם של השיחה), שיהיה רעב נורא לשמוע את דבר ה’ אך יהיה קשה למצוא אותו, מכוונת אל הנקודה הזו. החיסרון והרעב הזה יהיו הכנה כדי שנוכל להוקיד מאוד כל פיסת התגלות של ה’. בזה אנו נוכל להיעשות כלים כדי שיתאפשר לה’ להתגלות עלינו.

עוד מובן מדוע מובא במדרשים שהקב”ה אומר שבניגוד לגאולות קודמות ירושלים תיבנה לעתיד לבוא רק על ידו, ולכן היא לא תחרב לעולם. הגאולה העתידית אמורה להרים אותנו אל רף הרבה יותר גבוה מאשר כל הגאולות הקודמות. ההופעה של ה’ עלינו תהיה בסדר גודל אחר לגמרי. כאשר בני אדם שאינם מבוטלים אל ה’ מעורבים בתהליך הגאולה ובבניין ירושלים, אז יש עדיין ‘מסך המבדיל’. עדיין אפשר להיאחז בכך שאנו מציאות נפרדת מה’ ויש לנו יישות משלנו. אנו מוצאים בתורה שלאחר חטא העגל הקב”ה מודיע למשה על צורך ב’מסך מבדיל’ כזה בגלל שישראל לא מספיק נקיים להשראת שכינתו:

וידבר ה’ אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך… כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה ערף אתה, פן אֲכֶלְךָ בדרך. וישמע העם את הדבר הרע הזה, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. ויאמר ה’ אל משה, אֱמֹר אל בני ישראל אתם עם קשה ערף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך.

(שמות לג, א-ה)

הפסוקים מדגישים שההרחקה הזו איננה דבר טוב, אך אין ברירה. אין אפשרות להיות בלתי נקיים, ולסבול גילוי שכינה בעוצמות גבוהות. אי אפשר להתדבק במלך בבגדים צואים. התהליך שהקב”ה מעביר את ישראל כדי להיות ראויים לכך שהוא כן יעלה בקרבם הוא כל התהליך המתואר שם בהמשך:

ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה’ יֵצֵא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה. והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. וְדִבֶּר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.

(שם, ז-יא)

הצורך של העם לבקש את ה’ ולצאת אל אוהל מועד מחוץ למחנה זיכך את העם. הוא הצריך אותם לבקש את ה’ בפועל. זו הבחינה של “ונעו מִיָּם עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה'” (עמוס ח, יב) שמופיעה בנבואה על הרעב והצמא לשמוע את דבר ה’. התוצאה של אותו זיכוך שעברו בני ישראל במדבר הייתה שמתוך כך גם התאפשר גילוי השכינה הגבוה ביותר. היה זה כאשר סמוך לכך משה רבינו זכה לגילוי מידות ה’, וכביכול לראות את אחוריו של ה’.

כיוצא בזה אנו מוצאים גם שכאשר עם ישראל מבקש משמואל שימליך עליהם מלך, הקב”ה אומר לשמואל: “לא אֹתְךָ מאסו כי אֹתִי מאסו מִמְּלֹךְ עליהם” (שמואל א’ ח, ז). עצם זה שיש מלך ששופט את ישראל ומנהיג אותם, זה עצמו מהווה התרחקות מהנהגתו הישירה של ה’, וזו כבר מאיסה בה’[10].

לאורך התקדמות תהליך הגאולה חשובה מאוד השותפות שלנו עם ה’ בהבאת הגאולה ובתיקון העולם[11]. אמנם הדור בכללותו נוטה בדרך כלל ל’יישות’ ולא להתבטלות אל ה’ ושותפות איתו. הוא בדרך כלל נתתפס בחיצוניות, ומגיע לניתוק והיפרדות מהקשר הישיר אל ה’. לכן יש צורך שהשלב האחרון של הגאולה יהיה בידי ה’ בלבד, בלא מסכים ושותפים. רק אחרי שהוא ייסד את הגאולה השלמה בעצמו בתקופת הזכירה, אז יהיה מקום שוב לחזור ולהשתתף עם המלך במלאכתו, כמו הנביאים שהיו בכל הדורות כשהיתה נבואה והתגלות שלמה של ה’. 

בגאולה השלמה אנו נחזור לכך שה’ יתגלה בתוכנו לגמרי, בלי שום כיסוי ושום הסתרה. המציאות הזו תגיע כשאנו נכין את עצמנו להיות כלים נקיים אליה. זו עבודתנו בדורות הללו, שבין ה’פקידה’ ל’זכירה’, ולכך ה’ מכשיר אותנו. כך נזכה בעזרת ה’ לכאולה שאין לה הפסק.  

[1] אמנם במאתיים השנים האחרונות היו גם התארגנויות של יהודים חילונים שלא השתייכו לציונות, אך בפועל לא נשאר אצלם דבר מיהדותם מלבד עצם התנגדותם ליהדות בדרכים שונות.

[2] היומרה הזו היא אחד הגורמים המרכזיים שהרתיעו את גדולי ישראל באותם דורות, שזיהו את הסחף שהציונות יוצרת לעבר החילונות. 

[3] משום כך גם לא ניתן להעתיק לדורנו את ההדרכות וההתחזקויות שבספרים הקדושים שנתחברו בתקופת הגלות, כפי שהן. הנסיונות שם היו שונים וההתמודדות היתה אחרת במהותה, וצריך תמיד לבחון אם וכיצד הדברים שייכים להתמודדות שיש כיום.

[4] ניתן היה לחשוב שככל שהאדם יותר ירצה ויחכה למפגש עם ה’, אז יקשה עליו יותר לעמוד בו, מגודל הציפייה שלו אליו. לפי זה לכאורה דווקא פיתוח סוג של אדישות היה יכול לעזור. אך לאמיתו של דבר אין זה כך. ככל שהמפגש עם ה’ יקר יותר בעיני האדם, הוא מכין את עצמו אליו יותר, והוא מוכן לבטל את עצמו ואת כל הישות שלו למענו. על ידי כך האדם נעשה כלי לקבל את גילוי האלוקות מבלי שהמערכות שלו ישתבשו לגמרי. כשגילוי האלוקות כל כך יקר בעיני האדם, הוא לומד גם להוקיר כל פיסת גילוי אלוקות. כל מפגש ולו הקטן ביותר נעשה יקר בעיניו. בכך הוא מתרחק מהאדישות המנוכרת הנוראה, ועוד יותר מכך הוא מתרחק מהאפשרות של מרידה בה’ חס וחלילה, מחוסר יכולת להכיל את קירבתו והתגלותו.  

[5] מה שמקשה על הבחירה הנכונה זו מלכות הערב-רב הרוחנית שבדורנו, המתבטאת באנשי תרבות ורוח שמרחיקים מלראות את ה’ ומייצרים החשכה והסתרה. לא זו בלבד, חלק מאותה מלכות ערב-רב רוחנית מתבטאת גם בתלמידי חכמים הנראים צדיקים כלפי חוץ, אך תאווי שררה וממון מבפנים (כדברי ר’ חיים מצאנז זיע”א בהשמטות סוף ספרו דברי חיים על התורה, פרשת ויקהל; במקורות נוספים לעניין זה, ובפרט מדברי הגר”א, הרחבנו בביאור מזמור צט). עצם המציאות הזו מבלבלת מאוד, ויש בזה לימוד זכות גדול על הקושי של רבים כיום לבחור בדרך הנכונה. 

[6] הוא אלישע בן אבויה, ונקרא כך לגנאי.

[7] כך גם במקום אחר מופיע בגמרא שהלכות נגעים ואהלות הן הלכות שלא קל לעסוק בהן (פסחים נ’ ע”א).

[8] כפי שרואים שרבי עקיבא גם מחנך את עצמו לפגוש את ה’ אפילו במצבים הכי קשים: “כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ‘בכל נפשך’ (דברים ו, ה) –  אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו” (ברכות סא ע”ב). 

[9] בח”א עמ’ רמז עמדנו גם על הקשר בין העיסוק בנגעים ואהלות לכך שרבי עקיבא הוא זה שמלמד על הקדושה העצומה של שיר השירים, שמהותו הוא הקשר של הקב”ה ועם ישראל כדוד ורעיה.

[10] אמנם כאשר מדובר בנביא ה’, כפי שהיו משה ושמואל וכפי שיהיה מלך המשיח, אז אין בכך הסתרה. לנביא אין מציאות עצמית, אלא הוא משמש רק צינור לדבר ה’ – “ונחה עליו רוח ה'” (ישעיה יא, ב).

[11] הרחבנו בזה במקומות רבים, ראה למשל ביאור מזמור צג.