שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 241 | יא תמוז תשפ”ג

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

“כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן” – הדרגתיות בתהליך הגאולה ותפקידנו בה (המשך)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם של שיחה זו (מטל השמים גיליון 240) פתחנו בדברי חז”ל הדורשים ממזמור זה שירושלים לא תחרב פעם נוספת משום שהקב”ה הוא זה שיבנה אותה ולא בשר ודם. התחלנו לברר מה המשמעות של זה שה’ הוא זה שעתיד לבנות את ירושלים, וכיצד הדבר יבוא לידי ביטוי. עוד שאלנו מדוע בנייתה של ירושלים על ידי הקב”ה אמורה לגרום לכך שהיא לא תחרב יותר? הלא בחז”ל ובדברי גדולי ישראל אנו מוצאים שבסמוך לגאולה דווקא אנו אלו שצריכים לגלות את ה’ בתוך ההסתר, וזה מה שיוביל לכך שגאולתנו תהיה קניין עולם.

בנוסף, הקשינו מכך שהמציאות לכאורה מלמדת שירושלים הולכת ונבנית בפועל דווקא על ידנו. הן מצד ההשתדלות המרכזית שנדרשת מבני האדם לצורך קידום תהליך הגאולה, והן מצד זה שמבחינה רוחנית אנו מצויים בחשכות גדולה והסתר פנים, ולא זוכים לפגוש את ה’ באמצעות נביאיו ומופתיו כבימי קדם. השבנו על כך ברובד הבסיסי, שמבחינה מסויימת דווקא במציאות של ימינו ניכרת יותר השגחת ה’ ומעורבותו בגאולתנו. דווקא העובדה שהגאולה מתקדמת ללא כל הסבר הגיוני לעין וללא הנהגה שמובילה אותה לייעדה – יוצרת מציאות שאפשר לראות דרכה את ה’ העומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים. תעצומות הנפש האינסופיות שגילה עם ישראל במהלך כל השנים הללו, אשר אצל כל יחיד ויחיד הן גם כן פלא בפני עצמו, מלמדת על כך שאנו בבחינת עצמות יבשות שֶׁמִּתְחַיּוֹת אך ורק מהרוח שהקב”ה מפיח בעמו ומעורר אותו לקראת הגאולה.

אולם התשובה העיקרית יותר היא שמכתבי הרמח”ל והגר”א, כמו גם מפסוקים רבים בתנ”ך, עולה באופן ברור מאוד שהגאולה האחרונה תתרחש בשני שלבים. תחילה יתרחש שלב ה’פקידה’, שהוא התעוררות והתחלת הגאולה, ושחרור משעבוד מלכויות. שלב זה יהיה מלווה בקשיים ובהסתרה, בעליות ובמורדות. רק לאחר מכן יגיע שלב ה’זכירה’ שהוא הגאולה השלמה, שבו תהיה הנהגה של התגלות ה’ בניסים עצומים, ואז ה’ ישפוך את רוחו על עם ישראל. הנבואה תחזור, והארץ תימלא דעה את ה’, כוחו של הרע יוכנע, ומלך המשיח ישלוט בעולם בגילוי מוחלט.  על פי ההבנה הזו אין כלל קושיה על דברי חז”ל שהקב”ה עתיד לבנות בעצמו את ירושלים. משום שכיום אנו מצויים עדיין בתקופה הראשונה של הגאולה, ולכן המציאות היא שעלינו לפעול ולעבוד בתוך הסתרה גדולה. ואילו מה שאמרו חז”ל מתייחס להתגלות הגדולה שתהיה בשלב השני של הגאולה שטרם זכינו לו, ובו ה’ הוא זה שיבנה באש את חומות ירושלים.

אך הדברים הללו מעוררים שאלה יסודית, מהי באמת הסיבה לכך שמהלך הגאולה צריך להיות בהדרגה כזו, ולא בבת אחת? במדרשים נכתב שהסיבה לכך היא “מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם” (תנחומא דברים, א), “וכשתבא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו” (מדרש תהלים יח, לו). אולם הדברים עדיין טעונים ביאור. לכאורה אנחנו דווקא נשמח ו’נסתדר’ היטב עם זה שהגאולה תגיע מהר. אנו בהחלט מעדיפים גאולה מהירה על פני כל הצרות והקשיים שאנו עוברים לאורך שנים ודורות עד שתגיע הגאולה השלמה. לכאורה לא מובן מה עלול להיות כל כך קשה במציאות בה היינו קמים בבוקר ומגלים שמשיח צדקנו התגלה במלוא הדרו, בית המקדש בנוי על היכלו, ה’ השמיד את כל הרשעים והנבואה חזרה לישראל.

הבירור של השאלה הזו חשוב מאוד. הרי אנו רוצים כבר לעבור אל שלב ה’זכירה’ בגאולה. אם עוד לא זכינו לכך, אות הוא שעדיין מוטל עלינו להשלים דבר מה בשלב ה’פקידה’. לכן שומה עלינו להבין היטב את מהותו של השלב הזה ואת תפקידנו בו, על מנת שנוכל למלא אותו באופן הנכון, וכך לקרב את הגאולה[1].

מוכרחים להבין שאיננו מבינים תמיד את הנהגת ה’

ראשית לכל, נתבונן בתופעה זו שהייתה כבר בגאולת מצרים, שהיא היסוד והתבנית גם לגאולה העתידית: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” (מיכה ז, טו). כבר בגאולת מצרים היה שלב שבו התהליך כביכול נסוג אחור: “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך” (שמות ה, כג). אולם באמת צריך לשאול גם על גאולת מצרים, מדוע השלב הזה היה חשוב? במה זה הועיל לתהליך הגאולה שהדברים הולכים כביכול הפוך, והשיעבוד רק נעשה כבד יותר?

כבסיס והקדמה לתשובה אנו מוכרחים לדעת “כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דְּרָכָי” (ישעיה נה, ח). וכן: “כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דְרָכַי מדרכיכם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם” (שם, ט). אם המציאות מתנהלת רק לפי מה שנראה לנו הגיוני, זה עצמו בעייתי מאוד. אנו מוכרחים להפסיק לחשוב שאנו מבינים את הכל. דוד המלך אומר: “ואני בער אדע, בהמות הייתי עמך” (תהילים עג, כב); וכי זו הייתה פסגת שאיפותיו של דוד המלך, להיות כבהמה?! אלא שבאמת יש כאן מדרגה חשובה שהאדם מבין שהוא איננו יכול לתפוס את מלא חכמתו של הקב”ה, וביחס אליו ההבנה שלו היא כהבנה של בהמה. אם אדם חושב שהוא מבין הכל, אז הוא גם מרשה לעצמו להיות ‘מבקר איכות’ של תהליך הגאולה. הוא כבר מרשה לעצמו לְחַוֹּת דעה ולומר אם יציאת מצרים היתה מהלך מוצלח או שמא “טוב לנו עֲבֹד את מצרים” (שמות יד, יב).

כדי שהאדם יוכל לקבל את הנהגת ה’ הוא מוכרח להבין שלא תמיד הוא מסוגל להבין את ה’. אם הוא מצליח להבין ש”תכלית הידיעה אשר לא נדע” (בחינת עולם יג, מה; וראה בעש”ט עה”ת ממ”ח נח קנז; ליקוטי מוהר”ן תניינא, ז’; ועוד), הוא ממילא יניח שיש סיבות טובות מדוע ה’ עושה את כל מה שהוא לא מבין. על כך אומר הקב”ה למשה ביחס להתגלות שלו לאבות הקדושים: “וָֽאֵרָא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה’ לא נודעתי להם” (שמות ו, ג), כלומר על אף שהם לא ראו את השגחת ה’ עליהם דרך ניסים החורגים מדרך הטבע (כהסברו של הרמב”ן לפסוק זה), או שהם חווה את הסתרת הנהגת בה’ בכך שלא התקיימו בחייהם ההבטחות הגדולות שהם קיבלו מאת ה’ (כהסברם של רש”י ורשב”ם) – הם דבקו בה’ והאמינו בטובו בלב שלהם. הם אכן לא תמיד ידעו מדוע ה’ מנהיג אותם כפי שהוא מנהיג אותם, ולמה הוא רוצה בקשיים שעברו עליהם: מדוע הוא לא פקד את נשותיהם במשך שנים רבות, מדוע הוא עשה רעב בארץ, מדוע הוא רוצה שיצחק יעלה על המזבח לעולה[2], ועוד הנהגות רבות שהם הונהגו בהם; אך ידעו שהם לא יודעים ולא מבינים, והיו שלמים עם הנהגת ה’ אותם.

העבודה הזו היא הכלי, הפתח והשער, שדרכו אנו יכולים לזכות לגאולה. רק מהמקום שבו אנו מגיעים כך אל ה’ בביטול גמור, אנו יכולים להיות מונהגים על ידו באמת, ושתתגלה עלינו מלכותו. מסתבר שזו גם היתה נקודת בחירה משמעותית ביציאה ממצרים שלא רבים עמדו בה. על פי חז”ל רק חמישית מבני ישראל זכו לצאת בפועל, וכל השאר מתו במכת חושך (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה יב), על שלא רצו לצאת ממצרים (שמות רבה יד, ג). נראה שעיקר הקושי שלהם היה לקבל את המוחלטות הזו של “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיה ב, ב). הם לא היו יכולים לבטוח בה’ ולסמוך עליו באמת. זו נקודה חשובה ביותר גם לדורנו היתום, המאפשרת להבין מדוע תהליך הגאולה בנוי באופן כזה שאנו עוברים תקופה קשה ביותר של הסתרה. אנו צריכים ללמוד את הלימוד הגדול הזה שאנו לא מבינים ולא יודעים, ובכל זאת מאמינים וסומכים על ה’, ואוהבים אותו גם בלי להבין תמיד את הנהגתו.

התגלות עוצמתית של ה’ עלולה להוביל למגננה ופיתוח אדישות כלפיה

כאן אנו נכנסים אל לב העניין, שנוגע בלשון מדרשי חז”ל שהובאו לעיל: “מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם” (תנחומא דברים, א), “וכשתבא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו” (מדרש תהלים יח, לו).

עובדה ידועה ועצובה היא שאלפי יהודים נהרגו במחנות ההשמדה באירופה דווקא כאשר נסתיימה השואה, וכוחות השחרור הגיעו למחנות ונתנו למשוחררים שפע של מזון. אלפי יהודים שקיבתם ומעיהם היו מצומקים ביותר, לאחר רעב נורא של כמה שנים, הסתערו על האוכל שניתן להם ואכלו ממנו בכמות ומהירות כזו שגרמה להם מיד למות. כבר במשנה מופיעה מציאות של אכילה “עד שכריסו מתבקעת” (סנהדרין פא ע”ב). יכולה להיות מציאות שאדם מכניס לתוכו אוכל, אבל הקיבה והמעים שלו לא מסוגלים להתמודד עם כל מה שנכנס, ומערכת העיכול לא עומדת בעומס ונבקעת. כיוצא בזה ביקש רבן יוחנן בן זכאי להיזהר כאשר מאכילים את רבי צדוק שישב בתעניות במשך ארבעים שנה, ולהאכילו בהדרגה מאכלים קלים ביותר, עד שיתחזקו מעיו (גיטין נו ע”ב).

כעין זה כך הוא גם ברוחניות. אף ברוחניות יש בימינו מציאות של רעב נורא: “הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעָב בארץ; לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמֹע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתוּלֹת היפות והבחורים בצמָא. (עמוס ח, יא-יג). גם הרעב והצמא הללו, אם יתמלאו בבת אחת עלולים לגרום לקריסה. בביאור מזמור צה הרחבנו בכך שאם אדם היה מודע לנוכחות האלוקית בעולם כפי שהיא, הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד. קדושתו וגדלותו העצומות והבלתי נתפסות של ה’ יוצרות חוויה של התפעמות וזעזוע שאי אפשר להכיל אותן. לא לחינם הנביאים היו מזדעזעים ונופלים על פניהם כשהיו פוגשים בהתגלות ה’: “וכולן כשמתנבאים איבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל עשתונותיהם מִטָּרְפוֹת” (רמב”ם הל’ יסודי התורה ז, ב). כיוצא בזה הבאנו מן המסופר על גדולי הצדיקים בזמנים שזכו קצת להסיר מעליהם את המסך המסתיר את נוכחות ה’, אשר נפלה עליהם אימה גדולה. ההסתרה והצמצום שאנו חיים בהם רוב ימינו נועדו כדי להציל אותנו מלהתבטל לגמרי במציאות, וכדי שנוכל לשרוד ולא להימצא בזעזוע שלא ניתן לנהל בו חיי שיגרה. עמדנו גם על כך שמציאות חזקה של נוכחות ה’ עשויה לגרום לאנשים דווקא להתעלם ממנה. מציאות כזו מביאה את האדם ליראת ה’ עצומה שכביכול מבטלת אותו לחלוטין, ולכן מבלי משים הוא עשוי לנסות לחיות ‘כרגיל’ וכאילו שכל זה הוא סוג של טבע. כך במדבר החלו בני ישראל לנקוט בגישה של “תקשו לבבכם” (תהילים צה, ח). הקשיית הלב היתה למעשה פיתוח של אדישות מתגוננת, שמתעלמת לגמרי מהנוכחות של ה’.

 היסודות הללו נוגעים גם גם לתהליך הגאולה. הישועות הגדולות שיהיו לעתיד לבוא יבואו כחלק מהופעת מלכות ה’ עלינו: “ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדו כי פי ה’ דִּבֵּר” (ישעיה מ, ה). כך גם מופיע בפסוק במזמור זה: “כי בנה ה’ ציון, נִרְאָה בכבודו” (פס’ יז). אם ההתגלות העצומה הזו תתרחש כשאנו לא מוכנים אליה כיאות, אנו לא נוכל לעמוד בה. לא נוכל לעמוד באותה טובה, ולא לסבול את אותה ישועה. זהו מצב שדורש רמה גבוהה מאוד של יראה, וזה מפגיש את את האדם עם מציאות כל כך נשגבת, שהאדם בקטנות כליו לא יכול להכיל.

הלא כאשר דוד ראה בירושלים את מלאך ה’ נוגף את ישראל הוא נבעת כל כך מפניו עד שלא היה מסוגל ללכת לדרוש את ה’ במשכן שבגבעון (דברי הימים א’ כא, טו-ל). לראות מלאך זו מציאות מפחידה מאוד. זה מפגש עם ישות כל כך מרוממת ועליונה, שהיכולת של האדם להתמודד עם מצבים מפחידים לא יכולה לה. כאשר אדם רואה דבר מפחיד עולה אצלו בדם רמת האדרנלין, הוא מזיע ולחץ הדם שלו מתגבר, כדי להתמודד עם הדבר המפחיד. וכשאדם רואה מלאך זו מציאות כה מפחידה, שהאדם עשוי להיעשות כמשותק מרוב פחד, כפי שקרה לדוד בראותו את המלאך. אם כן, קל וחומר ועל אחת כמה וכמה שלהיפגש עם גילוי ברור של כבוד ה’ כפי שיהיה לעתיד לבוא זו מציאות שאין לאדם שום כלים ויכולת לעמוד בה, ובייראה הגדולה שהיא מטילה.

זו גם מציאות שדורשת מהאדם רמה מוסרית ורוחנית גבוהה מאוד, בהיותו עומד מול המלך ממש. אם האדם לא מוכן לכך, הוא עלול ‘להשתגע’ וכל המערכת שלו יכולות לצאת משליטה. או לחילופין, כפי שהתבאר והורחב במזמור צה, הוא עלול לפתח סוג תגובה אחר של אדישות לא מוצדקת, והתכחשות למציאות שמתגלית[3].

האדם עלול אפילו למרוד בה’ בגלל הקושי לעמוד במפגש איתו

יתרה מזו, כשם שיכולה להיות בחירה להיות אדישים כדי לא לאבד את העשתונות, כך יש גם אפשרות להגיע ממש לידי מרד בה’. כשם שתהיה בחירה לגוג מארץ המגוג, וכל הגויים שיתלוו אליו לעתיד לבוא, האם להכיר את ריבונם ולמרוד בו[4], כך הקב”ה נותן לכל אדם את האפשרות למרוד בו. אמנם לכאורה זהו אבסורד וטירוף גמור להכיר בה’ ולמרוד בו. אך הטירוף הזה יכול להתרחש כאשר אדם נמצא במצוקה אל מול גילוי אלוקי שהוא חש שהוא אינו יכול לעמוד בו. אפילו על אדם הראשון אמרו חז”ל שהוא הגיע לידי כפירה בה’ (סנהדרין לח ע”ב). כי הכוח שדוחף את האדם לבחור באפיק האבסורדי הזה הוא כה חזק, שהאדם יכול להיסחף אליו למרות שהוא יודע שיש בזה שקר. אפשר לדמות את זה למשיכה החזקה שיש לאנשים לקחת סמים, למרות שהם יודעים שהדבר מוביל אותם לעברי פי פחת. הרצון לזה הוא כל כך גדול, שהאדם ‘לא עושה חשבון’ והולך כנגד כל היגיון. כך הוא גם הרצון למרוד בה’ כדי להשתחרר מה’מועקה’ כביכול של התגלות ה’. לכן גם: “יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד עם ה’ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו” (תהילים ב, ב-ג). ה’ ומשיחו מהווים עבורם מוסרות ועבותות שהם לא רוצים, ולכן הם מתלכדים וממש נלחמים נגד ה’ ומשיחו[5].

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] היכולת שלנו לקרב את הגאולה באמצעות מעשינו מפורשת בדברי חז”ל: “כל העוסק בתורה לשמה… אף מקרב את הגאולה” (סנהדרין צט ע”ב) ובעוד מימרות דומות. וכך גם לאידך גיסא, עלולים להפסיד הזדמנויות לגאולה ולגרום לה להתאחר, בהתנהגות לקויה שלנו, כפי שהיה עם חזקיהו מלך יהודה שלא אמר שירה (שם צד ע”א).  

[2] בחז”ל אנו מוצאים שחוסר ההבנה הזה הוא חלק מהותי מנסיון העקידה, לא פחות מעצם הצורך להקריב את בנו: “ר’ ביבי בר אבא בשם ר’ יוחנן אמר: עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקב”ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי: ‘קח נא את בנך את יחידך’ (בראשית כב, יב)— היה בלבי מה להשיבך, והיה בלבי מה לאמר; אתמול אמרת לי: ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’ (שם לח, יד), ועכשיו אתה אומר לי: ‘והעלהו שם לעולה’?! אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך, ‘כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו’ (תהלים לח, יד) – כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים (ויקרא רבה כט, ט).

[3] בדרכים כיצד ניתן להכין את עצמנו יותר ויותר למפגש עם גדלות והתגלות ה’ הרחבנו בביאור מזמור צה (ראה מטל השמים גיליון 197).

[4] במקום אחר (***) הרחבנו בכך שמפשט הפסוקים עולה שגוג ומגוג עתיד לדעת את הנבואות על כך שהוא יפסיד במלחמה, ואף על פי כן הוא ייבחר להילחם כנגד ישראל. יש נבואה שפונה ישירות לגוג, ובה הנביא אומר לו כאשר הוא מגיע להלחם בישראל, שכבר ניבאו עליו: “לכן הינבא בן אדם ואמרת לגוג… כה אמר ה’ אלוקים, האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עֲבָדַי נביאי ישראל הַנִּבְּאִים בימים ההם שָׁנִים להביא אֹתְךָ עליהם. והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נעם ה’ אלוקים, תעלה חמתי באפי” (יחזקאל לח, יז-יח). אך אף על פי שגוג שומע את הנבואה הזו, הוא ממשיך ונלחם בישראל, כפי שמתואר בהמשך הפרקים שם. גם בחז”ל אנו מוצאים שהגדירו את גוג כמי שמורד באופן מודע באדונו (ברכות י’ ע”א).

[5] הרחבנו בכך עוד בביאור מזמור ב’ (ח”א עמ’ סח).