בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 239 | יט סיון תשפ”ג

חסידות - לדון לכף זכות (ג)

שיחת עונג שבת שנמסרה לפני שנים רבות וכעת נערכה

סודה של נקודת הבחירה – המשך

תקציר החלקים הקודמים

בחלק הקודם של השיחה (מטל השמים גיליון 238) הקדמנו הקדמה חשובה על מנת לברר ולבאר את דברי הקדושים של הבעש”ט בעניין לימוד זכות. עמדנו על כך שלאדם אין השגה בנקודת הבחירה של הזולת, מהי מידת האחריות שלו בכל מעשה מעשה, וגם לא בנקודת הבחירה שלו עצמו. משום כך על האדם לדון את חברו לכף זכות, שאפילו אם עשה מעשים רעים אין זה מתוך בחירתו אלא מחמת חולשתו או טבעו, חוסר ידיעה או סיבות כיוצא בזה. עוד הרחבנו בכך שעומק הבחירה של האדם איננו אם לעשות מעשים טובים או רעים.. בעומק נקודת הבחירה נמצאת הבחירה האם לפנות אל הקב”ה, לבקש את עזרתו ולהשתית את החיים על ההכרה בכך שאנו תלויים בו. אם אדם מבקש את עזרתו של ה’, אזי ה’ עוזר לו ומסייע לו לנצח את יצר הרע. אך אם האדם מנסה להילחם בכוחות עצמו, מבלי להכיר בתלות שלו בשותפות עם ה’, הוא ייכשל. יתרה מזו, אם האדם כן בחר את הבחירה הנכונה ופנה אל ה’ לבקש את עזרתו, והתאמץ, ובכל זאת הוא נכשל בדבר מה והוא מצטער על כך, הקב”ה מוכן לקחת עליו את האחריות על החטא. המשמעות שיש לכך היא עצומה: כאשר חטאו של אדם מובא בפני בית דין של מעלה, הם דנים בו לאור רמת אחריותו על המעשה. השאלה העומדת בפני בית הדין אינה ‘האם פלוני חטא’, אלא ‘מי לוקח אחריות על החטא’. אם האדם נאבק בכוחות עצמו, מתוך מחשבה שהוא מסוגל להתקדם ולהתמודד בעצמו, במנותק מה’, אזי האחריות על החטא מוטלת עליו והוא יישא בתוצאות מעשיו. אך אם האדם בוחר לחיות מתוך הכרה שה’ הוא שותף מלא בהתמודדויות שלו, אזי מלבד מה’ שה’ שולח לו עזרה וברכה במעשה ידיו, הוא גם לוקח על עצמו את האחריות במקרים בהם האדם נכשל.

כשאדם דן את חברו הוא חושף את מידת האחריות שהוא מייחס לעצמו במעשיו

על פי היסוד שנתבאר, שהאדם איננו נענש על עצם עשיית החטא אלא כפי רמת האחריות שלו עליו, ניתן להבין את דברי הבעש”ט שהאדם איננו נידון על חטאיו באופן ישיר אלא רק בעקבות  לימוד החובה שלו על חברו. כאשר בוחר אדם ללמד זכות או חובה על חברו, הוא מגלה בזה את מידת האחריות שהוא מייחס לזולת על חטאו. כשהוא מלמד עליו חובה, הרי הוא מגלה בזה שלדעתו הזולת הוא האחראי הבלעדי על מעשיו. וכשהוא מלמד זכות (בדרך אותה מתאר הבעש”ט) הוא בעצם מגלה בזה שהזולת איננו אחראי על מעשה ואיננו אשם בו.

אך על פי מה מחליט האדם אם לדון את חברו לכף חובה או לכף זכות? הלא לאמיתו של דבר אין לו השגה בנפשו של זולתו ובנקודת הבחירה שלו! התשובה היא שהאופן בו האדם דן את זולתו חושף את פנימיותו שלו עצמו, ואת התפיסות הבסיסיות דרכן הוא מסתכל על העולם ופועל בו. כפי רמת האחריות שהוא חש על מעשיו שלו, כך הוא מייחס לאחרים אחריות על מעשיהם. לכן כאשר הוא מסתכל על המעשה של חברו ודן אותו בלבו לכף חובה, הוא גורם בזה שגם בשמים ידונו אותו לכף חובה. בזה שהוא מייחס לחברו את האחריות על המעשה, הוא מבטא את זה שגם ביחס לעצמו הוא רואה את עצמו כאחראי בלעדי למעשיו. לכן הוא נידון על מעשיו הרעים ואף נענש עליהם. לעומת זאת אם הוא דן את חברו לכף זכות, ואינו מייחס את מלוא הבחירה ברע לחבר אלא משתף גם את הקב”ה באחריות על המעשה הזה – גם אותו ידונו לכף זכות, כי הוא מראה בזה שגם ביחס למעשיו שלו עצמו הוא משתף את ה’ באחריות עליהם. ה’ יתברך מצידו מוכן ורוצה לשאת בתוצאות המעשים כשותף, ולמחול על העוון, ומחילה זו היא שגורמת לבית דין של מעלה להכריע גם את דינו של האדם לכף זכות[1].

דברי הבעל שם טוב משמחים ומאירים. מציאות שבה אנו נתקלים במעשה שנראה שלילי בחיצוניותו ובאמצעות המחשבה מכריעים אותו לכף זכות, היא מתנה נפלאה מאת ה’. זוהי אפשרות נוספת לתקן את מעשינו שלנו. הבנה זאת ממלאת ברצון וחפץ ללמד זכות ובכך לזכות למתנות אהבה של סליחה ומחילה, מלבד עצם הזכות להביט על הזולת בעין טובה ובאהבה.

למרות ההבדל בחומרת המעשה השורש הוא זהה

הבנת הרעיון לפיו עיקר הבחירה מתבטאת ברמת האחריות שהאדם לוקח על תוצאות המעשים, מובילה לפתרון תמיהה נוספת בדברי הבעש”ט. בדבריו שהובאו לעיל נכתב שהמעשה דרכו האדם נבחן כיצד הוא שופט את זולתו עשוי שלא להיות זהה למעשה בו הוא עצמו חטא ועליו הוא נידון. המעשה אמור להיות רק דומה לו בבחינה מסויימת. שאלנו על כך מה פשר הדבר שדנים את האדם באופן כה מחמיר, שהאופן בו הוא דן מי שחטא בחטא חמור של עבודה זרה יחרוץ את דינו שלו במקרים בהם הוא נכשל במידת הכעס. הרי הכעס הוא דבר פחות חמור ובקלות רבה יותר ניתן לדון אותו לכף זכות.

יסוד הדבר הוא שמידות הנפש עשויות כמדרגות, כאשר בכל מדרגה מתבטאת המידה בצורה אחרת. ככל שאדם מצוי במדרגה רוחנית גבוהה יותר כך ביטוייה של המידה יהיו נעלים יותר, וכן להיפך חלילה. כך ניתן לראות את האהבה כציר הכולל בקצהו העליון אהבה עזה לה’ יתברך ובתחתיתו גילוי עריות, רח”ל. באופן דומה קבוצות שונות של עבירות מסודרות על ציר לפי מכנה משותף. חילול שבת הוא ציר רחב שבקצהו האחד יש איסורים שמקורם במנהג ישראל, בקצהו השני נמצאים איסורי דאורייתא שדינם כרת ובתווך ישנם איסורי חכמים. אך לכל האיסורים על חומרתם המשתנה ישנו קו מחבר: חילול שבת.

זהו פשר דברי חז”ל: “כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו בא על כל העריות” (ראה סוטה ד ע”ב), קו ישר נמתח גם בין המתגאה הבטוח בעצמו ובהצלחותיו, ובין החוטא אשר ללא עזרת ה’ נופל לבדו ברשת היצר ומסתבך ונכרך בחטא עד הדיוטה התחתונה של “בא על כל העריות”[2]. כך יתבארו גם דברי הגמרא: “הכועס כאילו עובד עבודה זרה” (שבת קה ע”ב). העבודה הזרה והכעס מונחים על אותו ציר: הכועס לא מסוגל לראות שכל המציאות מושגחת ושכל אירוע קשור לה’, וזו למעשה גם טענת עובדי העבודה הזרה.

אמנם אף ששורש החטא לאורך כל הציר הוא זהה, חומרת החטא משתנה. חומרת החטא תלויה במעלתו של האדם. כך חטאו של הצדיק שנכשל ייראה ליהודי הנמוך ממנו במעלה חטא שולי (אם בכלל), ויהודי במדרגה נמוכה יחטא חטא של ממש מחמת אותה הטעות. על רבי אלימלך מליז’נסק מסופר (מבוא השערים פ”י) שהתענה והסתגף על כך שפעם אחת הפסיק בדיבור בין ‘הודו’ ל’ברוך שאמר’ על מנת לשמוע יהודי שביקש שיתפלל על אשתו שהקשתה ללדת. אנחנו במדרגתנו לא רואים בעיה במעשה זה (שאין בו פגם הלכתי) ויתכן שאף נראה בו מעלה. אך במדרגתו של רבי אלימלך היה פגם במעשה, והתיקון שקיבל על עצמו בעקבות הפסקה זו בתפילה היה דומה לתיקון שיהודי אחר היה מקבל על עצמו בעקבות חטא של ממש[3].

כאשר הבעש”ט אומר: “שאף על פי שאין בו עבירה זו, מכל מקום אפשר שיש לו כאילו נעשה עברה”, הוא מכוון לנקודה זו. מאחר והחטא שבו נכשל האדם והחטא שאותו הוא דן יושבים על אותו הציר, ממילא ניתן ללמוד מאופן הכרעתו בעניין אחר על דרך הכרעתו בעניינו שלו, לוּ היה נשאל עליו. השאלה עד כמה פלוני לוקח אחריות על גאוותו זהה לשאלה כמה אלמוני לוקח אחריות על שנכשל באיסור עריות. הבעש”ט לא בא לומר שזהו אותו החטא, אלא ששאלת השיתוף באחריות זהה לכל אורך הציר, למרות החומרה המשתנה של החטאים. לכן כאשר אותו אדם דן את חברו לכף חובה בענייני עריות, הוא מגלה בזה את תפיסת האחריות שלו בעניין הגאווה. וכפי שלשיטתו החבר שנכשל אינו נושא באחריות המלאה על חטאו ויש לו נסיבות מקילות, כך מתברר שהוא גם אינו רואה את עצמו כעומד לבדו בהתמודדות אלא מבין שהוא תלוי בה’, ורק כך יכול לה. מאחר והוא אינו עומד לבדו, אלא רואה את עצמו בידי ה’ – כובד האחריות מוסר מעל כתפיו עליו ודינו נחתם לכף זכות[4].

הכרעת הזולת לכף חובה מאפשרת לשפוט את האדם כבר בעולם הזה

בזה מובן גם מדוע כאשר אדם דן את חברו לכף זכות הוא מאפשר לבית דין של מעלה לשפוט אותו עוד בחייו. ראינו לעיל שהבעש”ט השווה זאת אל משל החיגר והסומא שמרכיבים אותם אחד על השני ודנים אותם יחד. הקשינו על כך שאם לא ניתן לדון את האדם במשך חייו אלא רק לאחר מותו, מדוע ההכרעה הלא מודעת שהוא עושה כלפי מישהו אחר גורמת לזה שכן יחייבו אותו בדין כבר בחייו ומצדיקה שיענישו אותו?

אלא  שכאמור, כשהאדם נידון על מעשיו השאלה היסודית ביותר היא מידת העצמאות שלו מול ה’ כנגד התלות המוחלטת שלו בה’. רק על פי זה אפשר לדון באמת את האדם, כי לפי המבט האמיתי והשמיימי זהו הדבר היחיד שקובע מיהו האדם. את התשובה לשאלה הזו אי אפשר לדעת מתוך ההתנהלות הרגילה של האדם בעולם, כי מעשיו הגלויים והמצוות והעבירות שלו, לא מלמדים את הנקודה הזו[5].

אמנם אחרי פטירתו של האדם מן העולם הוא מגיע לעולם האמת. שם הכללים הם אחרים, והאמת הצרופה היא הקובעת והמגלה והחושפת מה הייתה פנימיותו האמיתית של האדם בכל מעשה שעשה כאן בעלמא דשיקרא.

ההזדמנות היחידה שבה גם בעולם הזה אפשר לגלות את העמידה האמיתית של האדם לפני ה’ כ’עצמאי’ או כ’שותף’ היא בשעה שהאדם דן את חבירו. אז מתגלית הגישה האמיתית שלו לנושא המהותי הזה.

המבט של כף זכות הוא מסלול מיוחד למחילת העוונות

כאן המקום להבין יותר את הצידוק להכרעת דינו של אדם לזכות כאשר הוא דן את חברו לכף זכות. אחד מיסודות הדת החשובים הוא התשובה. התשובה היא שמאפשרת לאדם לחיות בתקווה ובאופטימיות, להתחדש ולהתקדם. בלעדיה היו חיינו חשוכים, חסרי סיכוי וּמְלֵאֵי דכדוך. התשובה מאפשרת לנו לתקן טעויות ופגמים בשורשם עד כדי מחיקת כל רושם חטא מהמציאות כולה, על כל רבדיה – החיצוניים והפנימיים. אולם לכאורה בדברי הבעש”ט כאן אנו מוצאים ‘דרך עוקפת תשובה’. ניתן ללמד זכות על החבר ובזה להכריע את דיננו לכף זכות קודם שהשלמנו את תהליך התשובה על החטא. כיצד ייתכן הדבר?

אנו מוצאים שחז”ל ברוח קודשם מצביעים על כך שישנם מעשים שהם כה חשובים אצל הקב”ה, עד שבעבורם הוא באהבתו מוכן ורוצה למחול לישראל על עוונותיהם. על דרך זו אמרו רבותינו: “כל המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו” (מגילה כח ע”א). אדם שמעביר על מידותיו, אינו מקפיד על חבריו, ואינו כועס על אירועים בלתי נעימים שמזדמנים לפניו, הוא חשוב ורצוי לפני ה’. כאשר ה’ רואה את האדם מעביר על מידותיו, הוא שמח בו ואומר: כשם שהוא מעביר על מידותיו, כך אעביר אני על מידותיי ואסלח לו על חטאיו. כך גם אמרו חז”ל: “כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו” (שבת קיח ע”ב). וסיבת הדבר היא ששמירת השבת מבטאת את האמונה בבריאת העולם, ודרכה מביע היהודי את אמונתו השלימה בבורא העולם וכופר בעבודה הזרה; כאשר הקב”ה רואה זאת, הוא מוחל לו באהבה מחילה גמורה ומכפר לו על חטאו. עוד אמרו חז”ל שעוונותיו של חתן נמחלין לו (ירושלמי ביכורים ג, ג), שהעונה “יהא שמיה רבא” קורעים לו גזר דינו (שבת קיט ע”ב), ועוד אמירות מעין אלו. מכלל דברי חז”ל אלו אנו רואים שקיימים מסלולים מיוחדים של מעשים מסויימים שחשיבותם כה רבה, עד שהעוונות נמחלים בזכותם אף ללא המסלול הרגיל של זיהוי החטא והכרה בו, ועבודה פנימית לחזור עליו בתשובה[6].

מדברי הבעש”ט למדנו שכשם ש”המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו”, כך המלמד זכות מעבירין ממנו את חטאיו הדומים בשורשם למעשה עליו הוא לימד זכות[7]. כפי שהתבאר, בעומק לימוד הזכות מצויה ההבנה שעלינו להכיר בשותפות שלנו עם ה’  ולייחס לו חלק גדול ככל שניתן מהאחריות למעשינו. הבנה זו מאפשרת לנו לראות את טעותו של הזולת כמעשה שנעשה שלא מתוך בחירה, וכך להכריע את דינו לכף זכות. הפנמת יסוד זה כה יקרה בעיני ה’ עד שבעבורה הוא ‘לוקח אחריות’ על מעשינו, ובאהבתו מוחל לנו עליהם.

שינוי יסודי של התפיסות מוביל לכך שלא רואים שמץ עוון ביהודי

הדברים הללו אינם ידיעות בעלמא שניתן לקרוא כמה פעמים ולזכור להשתמש בהן בשעת מבחן. לא בכדי “מטעין אותו ושואלין אותו על כיוצא בו”. המנגנון הנפשי הפנימי המכריע את דין החבר לכף זכות או לכף חובה, הוא כמעט אוטומטי. ללא שינוי מהותי בתפיסת העולם שלנו וביחסי השותפות שלנו עם ה’ יתברך לא נוכל לשנות את הסתכלותנו שינוי של ממש. הקב”ה מבקש מאיתנו לחיות חיים עמוקים שכאלה, ולשם כך דרושה התבוננות עמוקה בפנימיותנו ואימוץ נקודת מבט חדשה על הסובבים אותנו.

בראשית העבודה עדיין רואים את המעשה כקשור בזולת, ובכוח העין הטובה מלמדים עליו זכות. בהמשך, כאשר מעמיקים בעבודה זו ומתמסרים אליה, לא רואים שום שמץ דבר רע באחרים:

ידוע ממרן הריב”ש טוב, שצדיק גמור שאין בו שום שמץ רע כלל, אינו רואה שום רע באדם, ובעיניו הכל זכאים וצדיקים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאוד. אבל כשעדיין לא תיקן לגמרי, יראה בעיניו איזה שמץ רע לחייב את הרשעים, אבל ידע כי את נפשו הוא מחייב. וזהו “מכל פשעי הַצִּילֵנִי” (תהילים לט, ט), שתמחול לי על כל עווני, ובמה אדע, “חרפת נבל אל תשימני” (שם), כשלא תשים אותי שאראה שום חרפה בנבל, ובזה אדע כי נקי אני.

(בעש”ט עה”ת קדושים ממ”ח ב, בשם נתיב מצותיך)

המשיח יהיה מלמד זכות

לימוד זכות כזה, שמבדיל מלכתחילה בין היהודי לחטאו, הוא עבודתו של המשיח:

בשם הרה”צ ר’ גדליה מליניץ זצללה”ה שאמר בשם רבו הרה”צ המוכיח זצללה”ה אשר משיח יהיה מלמד זכות טוב על כל ישראל אפילו על הרשעים, שהם צדיקים… ומחמת הזכות שילמוד זכות עליהם יחזרו בתשובה ועל ידי זה יהיו נגאלים, כי בתשובה נגאלים… וכל מי שמלמד זכות על כל הברואים הוא מבחינת משיח וכו’[8].

(בעש”ט עה”ת בראשית ממ”ח ק, בשם מדרש פנחס החדש)

על ידי לימוד הזכות אנחנו משפיעים טוב על משפחתנו, על חברינו, על כל ישראל, וכפי שלמדנו – גם על עצמנו. העין הטובה הופכת את החיים בכללותם לנעימים ולמאירים יותר, ומהפכת את לבבות ישראל ואת דינם לטוב ולזכות. זוהי עבודה גדולה וחשובה המכניסה את האוחזים בה להיות בכלל מקרבי הגאולה ומגלי משיח צדקנו. יהי רצון שנזכה לאחוז במידת הענווה, ומתוך כך ללמד זכות על כל ישראל, ו”על ידי זה יהיו נגאלים” במהרה בימינו.

[1] ההכרה בהנהגת ה’ אותנו כגורם מכריע בגזר דינו של האדם באה לידי ביטוי בתפילות ראש השנה. למרות שדיננו מתחיל בראש השנה, איננו מתוודים על עוונותינו ביום זה. עיקר עבודת היום היא בקבלת עול מלכותו עלינו, ובזה אנו נידונים לחיים טובים (יעויין טל חיים ימים נוראים, עמ’ פד והלאה).

[2] לפי הגירסה שהמתגאה “כאילו בא על אשת איש”, יש להבין שבגלל שהוא איננו מחשיב את האנשים האחרים אלא רק את עצמו, ממילא הוא גם לא יחשיב את קיומו של הבעל של האשה. ומעין זה כתב המהר”ל (נתיבות עולם, נתיב הענוה פרק ד).

[4] לפעמים אדם מכיר בתלות שלו בה’ בציר מסוים של חטא, ובציר אחר לא. למשל, ייתכן ואדם יודע על מישהו שבא על אשת איש והוא מרגיש במוחש שאין לו אפשרות לדון אותו לכף חובה, עקב היכרותו את חוזק יצר העריות ואת היותו תלוי לחלוטין בעניין זה בה’ יתברך. ומצד שני הוא ידון לכף חובה עובד עבודה זרה, ויראה אותו כנושא באחריות המלאה למעשה. זאת מאחר ובשונה מעבודתו בעניין יצר העריות, על תיקון הכעס הוא עוד לא עמל ולא הפנים את התובנה החשובה שכל המציאות הכי נמוכה היא התגלות רצון ה’. ממילא יש לו אחריות גדולה על כעסו, ויקשה עליו ללמד זכות על עובד עבודה זרה.

[5] הקב”ה אמנם בוחן כליות ולב, אך כפי שכתב הבעש”ט הגוף והנשמה שבאדם יכולים להטיל את האחריות אחד על השני כמו החיגר והסומא, וכך להיפטר מהדין. הגוף טוען שבלי הנשמה הוא לא היה מתפקד, והנשמה טוענת שבלי הגוף היא לא הייתה חוטאת. אלא שרק בעולם השקר יכול כל אחד מהצדדים לתלות את האשמה בצד השני. ואילו בעולם האמת רואים את האמת בעליל שכל אחד רק מתייחס לצד של השני ומטשטש את הצד של האחריות שלו ומתעלם ממנו שלא בצדק. ולכן הקב”ה דן אותם יחד כמכלול.

[6] יש להעיר שגם התשובה עצמה היא מתנה וחסד גדול שעושה עמנו הקב”ה באהבתו אותנו, כאשר הוא רואה את רצוננו לדבוק בו ולהפיל את המסכים המבדילים בינינו.

[7] הדברים הללו מבוססים על דברי חז”ל שהוזכרו: “הדן לכף זכות דנין אותו לזכות” (שבת קכז ע”ב), והבעש”ט חידש בזה שהדברים נכונים גם לצד השני, בנוגע לדן לכף חובה, ושענין זה איננו רק שכר ייחודי על מעלה ייחודית אלא יש בזה השתקפות של עיקר מהות דינו של האדם, ולכן גם שולחים לאדם מבחנים כאלו כדי להכריע את דינו.  

[8] והוסיף שם בממ”ח: “ולפי שידוע שהרב המוכיח היה נאמן ביתו של הבעש”ט, לכן ברור בעיני שקיבל דבר זה מפי הבעש”ט זי”ע”.

גלילה לראש העמוד