בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 238 | יט סיון תשפ”ג

חסידות - לדון לכף זכות (ב)

שיחת עונג שבת שנמסרה לפני שנים רבות וכעת נערכה

סודה של נקודת הבחירה

אין לאדם השגה בנקודת הבחירה של הזולת

המענה לכל השאלות שהוזכרו (בחלק הראשון של השיחה – גיליון 237) יעלה מתוך הבנת עומק הפעולה של לימוד הזכות. בדברים שהובאו משמו מציע הבעש”ט לפנינו תבנית חדשה של לימוד זכות. הבעש”ט רוצה שנבין שהרשע “מצד רדיפת היצר הבוער בו עושה, ומצד פחיתות חומרו העב, שאינו יודע חומר האיסור”, ו”שהוא מגושם הרבה ויש לו חומר עכור עד שאי אפשר לו לכבוש את יצרו, וכיוצא מן הזכותים שאפשר לדונו”. עולה מדבריו כי הכלל המרכזי שצריך להיות לנגד עינינו הוא שאין לנו השגה בנקודת הבחירה של יהודי אחר. אין לנו השגה בנקודת הבחירה של הזולת, ואפילו לא בנקודת הבחירה שלנו. אין לנו שום יכולת לדעת עד כמה היה האדם אחראי על המעשה. איננו יודעים אם המעשה השלילי שראינו נבע מבחירה או מגורמים אחרים, שאינם בשליטתו של האדם[1]. ממילא יש ללמד על האדם זכות שהוא איננו בוחר במעשיו הרעים, וממילא מבחינתנו הוא איננו אחראי עליהם ולא אשם בהם. 

לימוד זכות לפי דרך זו אינו כבול להיות רק על צדיקים ובינוניים, אצלם סביר שאכן לא ארע מעשה רע. לימוד זכות בדרך זו מאפשר לראות בעין טובה גם חוטאים שקשה עד מאוד ואפילו בלתי אפשרי להסביר את מעשיהם באופן חיובי. כך פותח הבעש”ט את השער בפני לימוד הזכות גם על הרשעים.

הרעיון לפיו אין לאדם השגה בנקודת הבחירה מובן על ידי ההכרה בהבדל שבין מבט חיצוני למבט פנימי. באופן חיצוני, אכן נעשה כאן מעשה רע שבית דין צריך להעניש עליו לשם מניעת פגיעה בגדרי הדת (ספר המצוות לרמב”ם, עשה קעו). אך בדיני שמים המבט שונה לחלוטין, “האדם יראה לַעֵינַיִם וה’ יראה ללבב” (שמואל א’ טז, ז). ה’ דן את בני האדם לפי הרובד הפנימי של המעשה. הדין האמיתי ביותר נקבע לפי מידת האחריות של האדם על החטא, ולא לפי החטא שנעשה בפועל.

על פי זה באמת אין לאדם שום השגה בנקודת הבחירה של הזולת. שני אנשים יכולים לשבת זה לצד זה בבית הכנסת. הראשון הקדים לבוא ולמד שעה קודם תפילת מנחה, המשיך בלימוד גם בין מנחה לערבית, ואחר כך נשאר לשעה נוספת של ‘דף יומי’. חברו הגיע באיחור לתפילה, נשאר ללמוד בין מנחה לערבית לימוד לא ארוך שגם הוא היה שזור בהסחות דעת, ומיד לאחר סיום ערבית מיהר לחזור לביתו. אך באמת, הראשון זכה בכושר ריכוז גבוה, בעוד חברו סובל מקשיי קשב וריכוז, ומסל טרדות שעימו הוא נכנס לבית הכנסת. יתכן שבלימודו הקצר הוא זכה למסור את נפשו על התורה, בעוד לחברו לא היתה כל התמודדות.

הרעיון שהחיצוניות של מעשה אינה מעידה דבר על תעצומות הנפש שהושקעו בו, שזור במעשים רבים שנקשרו בבעש”ט: הנער שאף שלא ידע צורת אות העלה בזעקתו את תפילות ישראל בראש השנה (תורת החסידות ליובאוויטש עמ’ 5); היהודי הפשוט שזכה להיות שכנו של הבעל שם טוב בגן עדן (בית אברהם על התורה והמועדים, עמ’ רח); האישה שאפילו תהלים לא ידעה לומר, ובטענתה הפשוטה לריבונו של עולם המתיקה גזרה קשה מעל המוני בית ישראל (ליקוטי דיבורים ח”ג, יז); ועוד. סיפורים אלו באים להדגיש את אותו רעיון: לעולם לא נדע היכן היא נקודת הבחירה של הזולת. יתכן שנראה מעשה גדול ומרשים אך פעולתו בעולמות העליונים מעטה, ויתכן שנראה יהודי בעומק הבוץ, שבהתגברותו על חטא ‘קטן’ הרעיש עולמות ופעל ישועות.

בגלל חוסר ידיעת הבחירה יש לדון לכף זכות

חוסר היכולת לדעת את נקודת הבחירה מעורר ספק ביחס למעשים של הזולת. אולי מעשה מסויים לא נעשה מתוך בחירה? ואולי פלוני שחטא כן בחר, אך משמעות הבחירה היתה דווקא ההימנעות מחטא גדול יותר? יתכן גם שהוא באמת בחר לחטוא, אלא שאין לנו כל אפשרות לדעת זאת.

את הספק הזה אנחנו נדרשים להכריע לכף זכות. כשם שאנו מכירים את פנימיותנו ומתוך כך מלמדים על עצמנו זכות, כך עלינו להביט בפנימיותו היקרה והטובה של כל יהודי, וכפי שהובא לעיל: “וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ של דבר מעברה זאת, אלא שעל עצמו מוצא זכותים. כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל”. ישראל קדושים הם, נשמתם טהורה, וחזקה עליהם שרצונם הפנימי ביותר הוא לעשות את רצון אביהם שבשמים: “כי הצד השווה שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראויים לכל הברכות”. כל עוד יהודי הוא חלק מכלל ישראל, חזקה עליו שגם אם הוא התרחק אלפי פרסאות מהקב”ה, בתוך תוכו נמצאת נשמתו הטהורה, וקיים בו רצון גלוי או נסתר להתקרב ולשוב לאביו שבשמים. לכן יש ללמד זכות גם עליו, כי יתכן מאד שאם הדבר היה תלוי בו הוא היה נמנע מהחטא.

ראיית הפגם של הזולת מעוררת לעבודה פנימית כפולה

אך הדברים לא אמורים רק כלפי שפיטת הזולת, אלא נוגעים גם לעבודתו של האדם עצמו. הבעש”ט ראה בעצם המפגש עם אותו המעשה עליו נדרשים ללמד זכות, עדות לחסרון פנימי: “כי באמת כיון שרואה דברי נבלה בחבירו, יודע שיש בו גם כן מעין דבר זה” (אוצר החיים משפטים). וכך מסופר על הבעש”ט הקדוש:

סיפרו מתלמידי הבעל שם טוב שאירע שראה באחד שחילל שבת בפרהסיא, ועמד משתומם למה הראוהו כזאת, ופשפש במעשיו דעל כרחו יש בו עוון כזה, פשפש ומצא ששמע מקרוב זילותא דתלמיד חכם, שנקרא ‘שבת’ כאמור בזוהר, ושתק.

(בני יששכר תשרי, מאמר ד’ אות ו’)

כאשר מבחינים בחטא של הזולת, זו קריאה לעבודה פנימית כפולה. ראשית, יש ללמד זכות. עבודה זאת נעשית על ידי פירוש המעשה בדרך חיובית, כאשר סביר לפרש כך. אם לא סביר שזהו פירוש המעשה, אזי צריך לנתק את האחריות של היהודי מהחטא. ניתוק זה מכריע את דינו לכף זכות. העבודה השניה של המבחין בחטא היא לפשפש במעשיו. זאת על ידי שמאתר בקרבו איזה חסרון שיש בו שהוא בבחינת אותו עוון שראה, ופועל לתקנו[2]. מלבד זאת, על מנת שלא להמשיך לדון שוב ושוב לכף חובה, ראוי לאדם  לחפש גם את הסיבה הפנימית והמניע הנפשי שגרם לדון את הזולת לכף חובה, ולתקנו. יתכן והדבר נובע מקינאה בזולת, או ממחשבה מקוממת שבדברים מסויימים חבירו מתאמץ פחות ומצליח יותר באופן שלכאורה לא הוגן, וכיוצא בזה.

עומק הבחירה הוא אם להתחבר לה’ ולהעזר בו או לנסות להתמודד לבד

בדבריו של הבעש”ט הודגש שעצם זה שהאדם דן לכף זכות או לכף חובה, גורם שבאופן דומה ידונו אותו בשמים. כלומר יש קשר פנימי בין הדרך בה האדם שופט את זולתו, לבין עבודת ה’ האישית של האדם, שעליה הוא נידון ומקבל שכר או עונש. ההתחקות אחר מהותו של קשר פנימי זה מובילה אל לב עבודת לימוד הזכות, ולשם כך יש להקדים ולבאר יסוד חשוב העומד בעומק נקודת הבחירה.

ההתייחסות הבסיסית לבחירה של האדם היא כבחירה בין מעשים טובים למעשים רעים. האדם נדרש לבחור בין קיום רצון ה’ והליכה אחר יצרו הטוב, לבין עשיית רצון ה’ והליכה אחר יצרו הרע. אולם לאמיתו של דבר הבחירה מתחילה עוד קודם לכן. אפשר לדמות זאת לאדם שרוצה להיות מנתח מומחה ולהציל חיים: הבחירה איננה רק ברגע הניתוח אם לעשותו במיטב המומחיות שלו או ברשלנות, אלא עוד קודם לכן האם הוא לומד את המקצוע במלוא הרצינות, אם הוא מתייעץ ככל הנדרש ואם הוא מתאמץ ככל יכולתו לקנות את המיומנות הנדרשת. אילולא כן, לא יספיק רצונו הטוב לבחור בעריכת ניתוחים מוצלחים, והוא עלול חלילה להזיק לחולים בהם הוא מטפל. בעומק נקודת הבחירה נמצאת הבחירה האם לפנות אל הקב”ה, לבקש את עזרתו ולהשתית את החיים על ההכרה בכך שאנו תלויים בו. אם אדם מבקש את עזרתו של ה’, אזי ה’ עוזר לו ומסייע לו לנצח את יצר הרע. אך אם האדם מנסה להילחם בכוחות עצמו, מבלי להכיר בתלות שלו בשותפות עם ה’, הוא ייכשל. יתרה מזו, אם האדם כן בחר את הבחירה הנכונה ופנה אל ה’ לבקש את עזרתו, והתאמץ, ובכל זאת הוא נכשל בדבר מה והוא מצטער על כך, הקב”ה מוכן לקחת עליו את האחריות על החטא. המשמעות שיש לכך היא עצומה: כאשר חטאו של אדם מובא בפני בית דין של מעלה, הם דנים בו לאור רמת אחריותו על המעשה. השאלה העומדת בפני בית הדין אינה ‘האם פלוני חטא’, אלא ‘מי לוקח אחריות על החטא’. אם האדם נאבק בכוחות עצמו, מתוך מחשבה שהוא מסוגל להתקדם ולהתמודד בעצמו, במנותק מה’, אזי האחריות על החטא מוטלת עליו והוא יישא בתוצאות מעשיו. אך אם האדם בוחר לחיות מתוך הכרה שה’ הוא שותף מלא בהתמודדויות שלו, אזי מלבד מה’ שה’ שולח לו עזרה וברכה במעשה ידיו, הוא גם לוקח על עצמו את האחריות במקרים בהם האדם נכשל.

אמנם, הרשות להשאיר בידינו את כל האחריות נתונה לנו, אך כאשר יהודי בוחר ללכת לבדו דרכו לא תצלח. “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו… ואלמלא הקב”ה שעוזר לו אינו יכול לו” (סוכה נב ע”ב). אם נשאיר את עצמנו במרכז האירוע ולא ניתן לקב”ה את האפשרות להיכנס ולפעול על בימת חיינו, תוצאות התמודדות עם היצר ייראו בכי רע. זו אינה אלא הגאווה – הבחירה לעמוד לבד מתוך מחשבה מוטעית שאנו מסוגלים לצעוד בשבילי החיים בכוחות עצמנו, ללא התקשרות איתנה לה’ יתברך.  מה שאין כן אם נזוז מעט מקדמת הבמה, נקטין את ישותנו, וניתן לקב”ה לעמוד בחזית המלחמה. זו היא הענווה עליה אומר הרמב”ן “שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות” (איגרת הרמב”ן). זהו עומק הבחירה המסורה בידינו – הבחירה בין ‘הפקעת האחריות’ על הווייתנו וקיומנו מידי הקב”ה כביכול, לבין שיתוף של הקב”ה בכל מעשינו, וממילא גם באחריות עליהם.

החוזה מלובלין זי”ע (זכרון זאת א; ועוד) מסביר שמידת הענווה, הבחירה במסירת האחריות על מעשינו להשי”ת, היא מפתח נפלא לכל עבודת האדם: לתיקון הגאווה, הכעס והקנאה, ולתיקון שאר המידות. בדבריו שם הוא מפליא להראות כיצד כל עבודת האדם, מדרגתו והשגותיו תלויים בדבר זה. יסוד זה גם פותח את השער בפני התמודדות עם תאווֹת. יהודי שיעבוד ויפנים את הדברים, יבין שעוצמת הלחץ שהיצר מפעיל עליו אינה מציאות בלתי-נשלטת, אלא תלויה ברמת השיתוף ובמערכת היחסים שלו עם ה’ יתברך. ככל שהבנה זו תזכה למקום של קבע בלבו, כך יזכה לסיעתא דשמיא גדולה ולכוחות גדולים למלחמת היצר. 

אפשר להמשיל את היהודי המוסר את האחריות על חייו לה’, לחנווני בכפר קטן שנאלץ להתמקח עם לקוחותיו המעטים על כל אגורה, ובקושי רב הצליח להתקיים במשלח ידו זה. באחד הימים עצרה בחזית חנותו מכונית מכובדת, וממנה יצא נציג של רשת חנויות נודעת שהציע לו להקים בכפר סניף של הרשת המצליחה. ההצעה כללה הקמת בניין גדול לחנות החדשה, פרסום נרחב בעיירות הסביבה, ולימוד שיטות עבודה מנוסות ומוצלחות שבאמצעותן נעשתה הרשת למצליחה כל כך. כמעט אין ספק שהחנווני ישיב בחיוב להצעה. נכון שמשמעותה של החלטה שכזו היא שינוי מעמד מ”בעל הבית” לשכיר המנהל חנות עבור החברה הגדולה. אבל כעת מצבו הכלכלי ישתפר מאוד. כזו היא השותפות עם הקב”ה. אם רק ניתן לו לפעול בעבורנו הוא באהבתו ייתן לנו הכל: שפע גשמי ורוחני, ברכה והצלחה. ולא זו בלבד, אלא אפילו אם נשגה או ניכשל, הוא לא יטיל עלינו את מלוא האחריות אלא יישא אותה יחד איתנו כשותף. רק זאת עלינו לזכור – איננו “בעלי הבית” של עצמנו ומעשינו אלא שכירים אצל המנהל הטוב בעולם[3].

[1] יעויין במכתב מאליהו (ח”א עמ’ 113): “יש אשר יתחנך האדם להרבה מן הטוב עד שהוא בטוח בו מן היצר הרע, ונמצא שנקודת בחירתו היא בעניינים יותר גבוהים. למשל, מי שנתחנך בחינוך התורה בין צדיקים ואנשי מעשה, יועיל לו החינוך אשר נקודת בחירתו לא תהיה בעשיית עבירה במעשה או במניעת מצוה מעשית. אלא בדקות הלב והכונה. ויש אשר יתחנך בין רשעים, פחותים וגנבים; אצל לא תהיה בחירה כלל אם לגנוב או לחדול: ויתכן אשר נקודת בחירתו רק כשיזדמן לו לרצח נפש בעת שיתפס בגניבתו, ושם היא מלחמת יצריו, כי זוהי האמת אשר יבחין בה על פי יצר הטוב שלו במדרגתו, ובעצת יצרו הרע יתעלם ממנה”.

[2] וראה עוד בעניין זה בבעש”ט בראשית, קכג-קל.

[3] רעיון זה, שבעומק נקודת הבחירה עומדת ההכרה בכך שגם מעשי האדם הם מה’, מופיע גם במי השילוח (ח”ב יתרו ד”ה וישמע יתרו וגו’ כתיב; סוכה ד”ה ותניא) ומכתב מאליהו (ח”א מאמר החסד והבחירה עמ’ 117-118) בשם הגר”א ורבי ירוחם ממיר (וכן מופיעים הדברים גם בכתבי רבי ירוחם עצמו, בסגנון שונה).

גלילה לראש העמוד