שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 236 | ה’ סיון תשפ”ג

“נפשי יצאה בדברו” – טל של חיים לעוסק בתורה

במעמד הר סיני פרחה נשמתם של ישראל

חז”ל דורשים שבמעמד הר סיני יצאה נשמתן של ישראל:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא – יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר: “נפשי יצאה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר: “גשם נדבות[1] תניף אלוקים נחלתך וְנִלְאָה אתה כוננתה” (תהילים סח, י).

(שבת פח ע”ב)

לכאורה ניתן היה להבין שנשמתן של ישראל פרחה מהן באותה שעה מרוב הפחד הגדול שהיה שם: “ויהי ביום השלישי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר, וְקֹל שֹׁפָר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה” (שמות יט, טז). גם בהמשך מופיע שהעם פחדו מקול השופר והרעמים, ומן הלפידים והברקים: “וכל העם רֹאִים את הַקּוֹלֹת ואת הַלַּפִּידִם ואת קול הַשֹּׁפָר ואת ההר עָשֵׁן, וירא העם וינעו ויעמדו מֵרָחֹק” (שם כ, טו). אלא שאם כן, מדוע הגמרא לא תולה את יציאת הנשמה בַּקולות[2] והברקים וקולו של השופר אלא דוקא בדיבורו של הקב”ה – “כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה – יצתה נשמתן של ישראל”? ועוד, במה הועיל להם הטל של תחיים המתים, והלא הם מיד יחזרו לשמוע שוב את הקולות ולראות את הלפידים?

נראה שחז”ל מכוונים לכך שיציאת הנשמה נבעה מסיבה אחרת. הפסוק שמביאה הגמרא – “נפשי יצאה בדברו” איננו מתאר מציאות של פחד. הדוד בשיש השירים דופק ומבקש פתחי לי אחותי רעייתי, שראשי נמלא טל וקווצותי רסיסי לילה. על כך אומרת הרעיה “נפשי יצאה בדברו”. כלומר עצם המפגש של הרעיה עם הדוד, הוא זה שגורם לכך שנפשה יוצאת כשהיא עומדת לפגוש אותו. על פי זה, כל הקולות והברקים במעמד הר סיני היוו רק מעטפת לאותה התרחשות עוצמתית של המפגש עם ה’. המפגש הזה עורר בישראל מציאות שהיתה בלתי ניתנת להכלה, עד שיצתה נשמתם בכל דיבור שדיבר עימם ה’. בהמשך הדברים יתבאר מהו הדבר שגרם לכך שנשמתן של ישראל תפרח באותו מעמד, ומהו אותו טל חיים שהחייה אותם.  

ה’ כתב בתורה את נפשו

בהמשך הגמרא דרשו חז”ל את המילה “אנכי” פה פתח ה’ את עשרת הדברות:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון (-לשון מקוצרת) מן התורה? שנאמר: “כי א”ב המו”ן גוים נתתיך” (בראשית יז, ה) – אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, וכו’… רבי יוחנן דידיה אמר: “אנכי” (שמות כ, ב) נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית. רבנן אמרי: אמירה נעימה כתיבה יהיבה. איכא דאמרי “אנכי” למפרע: יהיבה כתיבה נאמנין אמריה.

(שבת קה ע”א)

דרשתו של רבי יוחנן, שהקב”ה קיפל במילה “אנכי” את האמירה “אנא נפשי כתיבת יהבית” טעונה ביאור. רש”י מסביר: “אנא נפשי – אני בעצמי”. כלומר הקב”ה אומר: אני בעצמי כתבתיה ונתתיה (-את התורה). ניתן לפרש את דברי רש”י שהכוונה היא לומר שלא משה רבינו הוא זה שכתב את התורה, אלא הקב”ה הוא זה שכתב ונתן את התורה בעצמו[3]. כך גם היה בפועל בלוחות הראשונים שניתנו בהר סיני. אמנם ההסבר הזה לכאורה אינו מתיישב כל כך בפשט דברי חז”ל. לא נראה שההדגשה “אנא נפשי כתיבת יהבית” באה להדגיש שה’ הוא נותן התורה ולא משה רבינו. ראשית, משום שהמילה “אנא” כבר מייחסת את הדברים לה’. ושנית, בדרך כלל הביטוי “נפשי” איננו במשמעות של ‘בעצמי’.

המקובלים והחסידים אכן הסבירו את הדברים באופן אחר (ויתכן שגם רש”י כיוון לדבריהם), שהכוונה היא שהקב”ה נתן בתורה את נפשו, דהיינו כביכול את עצמיותו ופנימיותו. כן מבואר בכתבי האריז”ל (שער הפסוקים, יתרו), ובנפש החיים (שער א, פרק יח בהגהה), וכן הרחיבו גדולי החסידות:   

“והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות” (שמות לב, טז), ואיתא: “אל תקרי חרות אלא חירות” (עירובין נ”ד א). ויש לפרש בזה דהנה ידוע אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (זוהר ח”ג עג ע”א), ותיבת “אנכי” מרמז על דרך “אנא נפשי כתבית יהבית” (שבת קה ע”א) עד כאן. והיינו כביכול נפשו של הקדוש ברוך הוא הוא ממש בתורה. וכיון שהקב”ה בעצמו שם, בודאי ממילא בטל כל הסיטרא אחרא ואין שום שליטה להם. ועל כן “המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות” וכו’ (אבות ג, ה), שבטילין כל הסיטרא אחרא ואין להם שום שליטה עליו כיון שהקב”ה שורה עליו. וזהו גם כן שיעור הכתוב “והמכתב מכתב אלוקים הוא”, שאלוקים הוא הכותב את התורה, כדאיתא נפשי כתבית וכו’ ולכך חרות על הלוחות היינו חירות כנ”ל, כיון שהקב”ה בעצמו שם בודאי בטילין כל הקליפות וכל השיעבוד.

(דגל מחנה אפרים, כי תשא)

יסוד זה, שהקב”ה כתב את נפשו בתורה, מבוסס גם על דברי הזוהר הקדוש שהתורה כולה היא שמותיו של הקב”ה, ואין אות בתורה שאיננה קשורה וכלולה בשמו של הקב”ה (זוהר שם; ח”ב פז ע”א). וביאר זאת המגיד הקדוש ממעזריטש: “כל התורה שמותיו של הקב”ה, וכמו שקוראים לאדם בשמו מניח כל עסקיו ועונה לזה שקורא אותו ומשיב על שאלתו מחמת שהוא אסור בשמו, כך כביכול הוא יתברך צמצם את עצמו בתורה. וכשקורין בתורה אז ממש יכוון, ומעוררים הרחמים והחסדים כי הוא ושמו יתברך הוא אחדות פשוטה” (ליקוטים יקרים סי’ מו).

וכן מפורש במאור עיניים:

והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה במס’ שבת: “מנין לנוטריקון מן התורה, שנאמר: ‘אנכי’ – אנא נפשי כתבית יהבית”. ופירוש הענין הוא רמז למה שכתבנו שהקב”ה צמצם שכינתו בתוך האותיות של התורה, וזה נקרא נפשו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: “ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב, ז), ותרגם אונקלוס: “לרוח ממללא”, שדבורו של הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך האותיות הכתובים בתורה.

(מאור עיניים, יתרו ד”ה וידבר אלוקים)

בלימוד התורה ה’ חודר לתוכנו ומשנה אותנו

ננסה להעמיק בהבנת משמעות הדבר שה’ כותב ונותן את נפשו בתורה. ישנם חיבורים שאדם יכול לכתוב, שהם ‘חיצוניים’ לו. הם יכולים להיות אפילו רעיונות שלו שהוא הגה, אך מי שקורא את הרעיונות הללו לא בהכרח מתחבר לכותב עצמו. אם אדם כותב למשל חיבור היסטורי, מדעי או בענייני מסחר וכדומה – אין בהכרח קשר מהותי בין תוכן הדברים ובין אישיותו של האדם. אפילו כאשר משורר כותב שיר יפה, אין הכרח שהקוראים יתחברו לאישיותו. לא זו בלבד, אדם יכול לכתוב אפילו יומנים אישיים ולספר בהם את קורותיו, ועדיין הדברים לא יחברו את הקוראים לכותב עצמו. לעומת זאת, יכולים להיות מאמרים הלכתיים או היסטוריים ‘יבשים’ (וכל שכן שירים או יומנים וכד’) שדווקא כן ניתן ‘לפגוש’ דרכם את נפש הכותב, את האישיות שלו ואת דרך החשיבה שלו.

אך יש גם מדרגה גבוהה יותר של חיבור עם הכותב. לא רק שמצליחים להכיר אותו, אלא הוא גם נכנס לליבם של הקוראים, חודר לתוכם ומטביע בהם את רישומו. הם כל כך מתפעלים ומושפעים ממנו עמוקות, עד שהוא משנה את אישיותם.

לאור זה ננסה ‘להקשיב’ לאמירה שאומר לנו הקב”ה – “אנכי ה’ אלוקיך”. לכאורה לא מובן מה הוא מחדש לנו בזה, הלא אנו יודעים שזה הוא. אלא שיש כאן מפגש; הקב”ה כביכול אומר לנו ‘שלום עליכם, ברוכים הבאים, אנכי ה’ אלוקיכם’. הוא כביכול מציג את עצמו ומאפשר לנו להכיר אותו ולהיפגש איתו. הוא יורד אל הר סיני ו’פוגש’ אותנו, ומתחבר אלינו. מתן תורה איננו רק מסירה של מידע וחומר כתוב. את המידע עצמו היה אפשר להעביר גם דרך משה רבינו. עיקר העניין במעמד הר סיני הוא המפגש:

אתה נגלית בענן כבודך על עם קודשך לדבר עמם. מן השמים השמעתם קולך, ונגלית עליהם בערפילי טוהר. גם כל העולם כולו חל מפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהיגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות. ותשמיעם את הוד קולך, ודברות קודשך מלהבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת.

(מוסף ראש השנה, ברכת שופרות)

אמנם אין זה רק מפגש של התגלות, אלא זו התחברות: “יום חתונתו – זה מתן תורה[4]” (תענית כו ע”ב), “ביום חתונתו – בסיני” (שמות רבה נב, ה). בהתחברות הזו הקב”ה לא רק ‘פוגש’ אותנו ומתגלה אלינו, אלא הוא נכנס לתוכנו וחודר אל ליבנו. “אנא נפשי כתבית יהבית” פירושו שהוא לא רק התגלה אלינו, אלא הוא גם נתן את נפשו. התורה שבידינו יש בה מנפשו של הקב”ה, ועל ידה הוא ממש בתוכנו. לימוד התורה מאפשר לנו לא רק לדעת מה רצונו, וגם לא רק להכיר אותו; אלא הוא מאפשר לנו כביכול להכניס את ה’ לתוכנו, באופן שמשפיע עלינו ומחולל בנו תמורות. אנו כביכול שואפים את ה’ לקרבנו כמו ריח טוב שאדם שואף מלא ריאותיו, והוא נכנס לתוכו ומתמזג בו.

אחת המשמעויות שיש לכך היא שכאשר אדם מכוון את ליבו ללמוד תורה באופן כזה של התחברות לה’, משתברים כוחות התאווה והיצר הרע שבקרבו, כפי שהרחיב בזה רבי חיים מצירנוביץ’ זיע”א:

וזה אומרם אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, תחילה יעסוק בתורה. והתורה ידוע שהוא רצון אלוקי יתברך, שרוצה שנקיים כל הרמ”ח מצוות עשה הללו ושלא נעבור על שס”ה אזהרותיה. וכבר כתב הרמב”ם ז”ל שהוא יתברך ורצונו אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד. ונמצא שאלוקינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הוא בעצמו נעלם ונעטף ומתיחד בתורתנו הקדושה בתכלית היחוד, כמאמרם ז”ל ברמז אנכי, א’נא נ’פשי כ’תיבית י’הבית; כלומר כביכול נפשי ועצמיותי יהבית בכתיבת התורה כידוע מפי ספרים וסופרים.

 והעוסק בתורה ומכוון להדביק את הבל היוצא מפיהו שהוא נפשו ונשמתו כמאמר הכתוב “נפשי יצאה בדברו” באור אלוקינו יתברך שמו המתיחד בתורה הקדושה, ולהתיחד עמו ברוך הוא בתכלית היחוד בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא כביכול – הרי זה ודאי יסייעו בתכלית להתגבר על יצרו בגבורה אחרי שהוא מתדבק באור אל עליון ברוך הוא. ומי כאלהינו ברוך הוא אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחד ה’ ומהדר גאונו. וממילא נשבר ונכנע כח התאוה הנמשך מבחינת אלהים אחרים. ואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע”ב ב) זכה נעשית לו סם חיים וכו’.

(באר מים חיים, כי תצא ד”ה)

כדי לא ‘להימחק’ אנו זקוקים לטל חיים של תעצומות רוחניות

אך האפשרות הזו שהקב”ה יחדור לתוכנו איננה פשוטה כלל ועיקר. המשמעות שלה היא למעשה ‘מחיקה’ של הנמיכיות שבאדם. היא מחייבת את האדם להתרומם למקום גבוה ביותר, שלא תמיד יש בו כוחות חיים להחזיק בו. המציאות של האדם לא יכולה לעמוד בחיבור העוצמתי ובחדירה הזו של דבר ה’ לתוכו. לפיכך נדרש הטל של תחיית המתים כדי להשיב את נשמתם של ישראל במעמד הר סיני. על פי זה אפשר להבין שאין זה כביכול רק ‘שיקוי רפואי’ שמחייה מתים. אלא מדובר בתעצומות רוחניים גדולים, כוחות חיים אלוקיים, שמאפשרים להכיל את גודל ההתגלות האלוקית. גם ראשו של הדוד בשיר השירים נמלא טל. כשהדוד מגיע הוא מביא איתו הרבה טוב. אחד מהדברים שהוא מביא איתו זהו הטל שבראשו, שבנמשל אלו הם גנזי החיים מאת ה’ להחיות את הרעיה-ישראל. ה’ כביכול נושא באמתחתו טל, לקראת המפגש איתנו. כלומר הטל מבטא כוחות עוצמתיים גדולים של חיים, שהם גנוזים. כוחות החיים הללו לא פועלים רק כמשהו חיצוני לאדם, להקים לתחייה גופות של מתים. אלא הם נועדו להרעיף כוחות נשמתיים ועוצמות רוחניות שממלאות את נשמת האדם, וממילא גם מאפשרות לקלוט את הדיבור האלוקי.

אמנם למרות שה’ הוריד לישראל את הטל המיוחד הזה במעמד הר סיני, עם כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם מחדש. משום שכל דיבור ודיבור היה מפגש עוצמתי נוסף שהצריך שוב ושוב כלים חדשים שיאפשרו להכיל את המפגש הזה. כל ‘מנה’ נוספת של מפגש כזה, שהדיבור האלוקי הוא התמצית שלו, מייצרת עוצמה נוספת של חיבור, שדורשת ‘מנה’ נוספת של טל התחייה.

על הטל הגשמי נאמר בירושלמי:

אמר רשב”ג: תדע לך שנתאררו (-שנתקללו) הטללים. בראשונה עיר שטלליה מרובין פירותיה מרובין. אבל עכשיו עיר שטלליה מרובין פירותיה מועטין. בראשונה היה הטל יורד על הקש ועל התבן והיו מלבינים, אבל עכשיו יורד על התבן והקש והם משחירים.

(ירושלמי סוטה ט, יד)

כלומר אותו הטל ממש יכול להיות כוח של ברכה, ויכול להיות גם להיפך. כיוצא בזה מבואר בגמרא (תענית ג’ ע”ב) שהטל לעולם אינו נעצר, אבל הוא עשוי שלא לרדת לברכה. וכן כאשר אליהו התנבא על עצירתו, הוא לא מנע את עצם ירידתו אלא את ברכתו. משמעות הדבר היא שהטל הוא כוח רוחני שנשלח מאת ה’, המכוון ומייעד אותו לסוג מוגדר של השפעה.

בעבר סברו החוקרים שהטל הוא רק לחות בעלמא. אולם כיום ידוע שיש בו הרבה מאוד מינרלים ותועלת רבה לעולם הצומח. הטל הזה הוא בבואה שיכולה לתת מושג כלשהו על הטל שהקב”ה יחייה בו את המתים[5]. הוא ישפיע עליהם שפע כזה של חיים, שיאפשר להם לחזור לתחיה. גם מתן תורה לֻוָּה בטל הזה. במתן תורה השפיע לנו ה’ כוחות חיים אלוקיים, שאיפשרו לנו לספוג את התורה ולהכיל אותה.

עלינו להתאזר בנכונות לבטל עצמנו לתורה שתשפיע עלינו

בכל יום ויום הקב”ה נותן לנו את התורה – “אשר אנכי מצוך היום” (דברים ו, ו). וכפי שדרשו חז”ל: “היום הזה ה’ אלוקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים” (דברים כו, טז) – “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם” (רש”י; וראה פסיקתא דרב כהנא יב, ועוד), “‘והודעתם לבניך ולבני בניך’ (דברים ט, ד) וכתיב בתריה: ‘יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך בחורב’ (שם, י); מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע” (ברכות כב ע”א).  כשאדם בא ללמוד תורה, היא מתשת את כוחו: “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: ‘זאת התורה אדם כי ימות באוהל’ (במדבר יט, ד)” (שבת פג ע”ב). יש בלימוד בחינה מסויימת של מיתה. מצד הכוחות הפשוטים של הגוף נדרשים מאמצים עילאיים ללמוד עוד ועוד בהתמדה. הרצונות הגשמיים האדם מתנגדים למהלך הזה, וגורמים לאדם לחוש שהוא איננו מסוגל להחזיק מעמד בדבקותו בתורה. וכפי שכותב על כך אור החיים הקדוש:

“וכי ימוך אחיך” וגו’. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה’ אחינו אשר שכן בתוכנו. ואמר “כי ימוך אחיך” שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו. אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצוות, כי אין עני כי אם מן התורה והמצוות, “ומטה ידו” והחשיך אורו והודו, “עמך” פירוש לצד היותו עמך הוא שנתמוטט (-הקב”ה כביכול), שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו…

ואמר: “את כספך” וגו’. כאן פירש מה הוא הנשך והתרבית אשר מחשיכים אורו, “את כספך” הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, “לא תתן לו בנשך” כי כשאדם משלים תאוות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכיסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא. ואמר: “ובמרבית לא תתן אכלך” פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאווה שבו למותרות, בזה יחשיך אור הנפש. כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב: “צדיק אוכל לשובע נפשו” (משלי יג, כה), לא להנאת ההרגש.

(אור החיים ויקרא כה, לה-לז)

לכן הקב”ה מוריד לנו גם טל חיים, טל שבו הוא מחייה את המתים. הוא נותן בנו כוחות נפש מיוחדים שמאפשרים לנו להמשיך ולקלוט את הארתו, ולהיות מוכנים לחיות חיים נעלים. על ידי כך אנו מסוגלים להמשיך להשתוקק לפגוש את ה’ יתברך, ולהיות מוכנים לכך שה’ יחדור לתוכנו, ישפיע עלינו וישנה את כל המציאות שלנו. זו מעין הפקרה שאנו צריכים להפקיר את עצמנו: להתאזר בִּנְכוֹנוּת להיות מבוטלים לגמרי אל מה שיחדור אלינו דרך התורה; ולהשתנות, להתנתק מהמקומות הנמוכים ולעלות. הדרך לכך מתחילה מהנכונות לשנות תפיסות שליליות, ומהנכונות לוותר על שקרים שמנהלים אותנו, ועל הרגלי חשיבה ודפוסי פעולה מוטעים. היא ממשיכה בנכונות לחיות חיים מקודשים, נעלים ואציליים. עד שלבסוף האדם מתרומם לנכונות להיות במפגש עוצמתי יותר ויותר עם ה’ יתברך.  זו מציאות חיים אחרת, שבאופן פשוט אין לנו אותה, וגם אין לנו את הכלים לקלוט אותה – “נפשי יצאה בדברו”.

ה’ מוחל ושוכח את חטאי ישראל אך לא את מעמד הר סיני

התורה וטל החיים שנותן בנו ה’  לא רק מעלים את הרצונות הנמוכים שבאדם ואת “תאוות נפשו הבהמית” כלשון אור החיים, אלא גם מנקים אותנו מחשכת עוונותינו (וכפי שהוזכר בדברי הבאר מים חיים שהובאו לעיל).

בגמרא נאמר:

“ותאמר ציון עזבני ה’, וה’ שכחני” (ישעיה מט, ד). היינו עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה? אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך! ואת אמרת עזבתני ושכחתני?!

“התשכח אשה עוּלָהּ” (שם, ו), אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו: רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: “גם אלה תשכחנה” (שם, טו). אמרה לפניו: רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: “ואנכי לא אשכחך” (שם). והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב “גם אלה תשכחנה” – זה מעשה העגל, “ואנכי לא אשכחך” זה מעשה סיני.

(ברכות לב ע”ב)

חז”ל מביאים דיון ארוך בין כנסת ישראל לבין הקב”ה האם הוא זוכר אותה ואת מעשיה או שוכח אותם. בתחילה כנסת ישראל טוענת שה’ שכח אותה, והקב”ה מודיע לה שהוא חלילה לא שכח אותה. לאור זאת היא נבהלת שמא גם את חטא העגל הוא לא שוכח, והוא מודיע לה שאותו הוא דווקא כן שוכח. מיד מקשה כנסת ישראל אם כך אז אולי גם את מעמד הר סיני ה’ שוכח, והוא מרגיע אותה שאת זה הוא לא ישכח.

אך לכאורה הדברים לא מובנים. הלא זה שה’ שכח את מעשה העגל הוא משום שעם ישראל התחרט והתאבל וחזר בתשובה, ובגלל שמשה רבינו התפלל לה’ עד שה’ התרצה לו. אז מדוע שה’ ‘ישכח’ את מעשה סיני? איזה מקום יש בכלל לחשש כזה? ובכלל, הלא ה’ הוא זה שמחליט מה לשכוח ומה לזכור, אז לכאורה אין סיבה שהרצון שלו לזכור את הקורבנות שהקריבו לו ישראל במדבר יגרום לו לזכור גם את חטא העגל! מדוע שלא יהיה כידיד טוב ואוהב שרוצה לזכור לחבירו את הדברים הטובים ולהתעלם מכשלונותיו?

כנסת ישראל חוששת שמא הקב”ה שוכח אותה בגלות. בפועל היא מרגישה עזובה ושכוחה. הקב”ה עונה שכל תפארת הבריאה היא רק בשבילה, והוא עומד ומחכה לה ומצפה לגאולתה. אך עדיין יש לה חשש שאם ה’ איננו שוכח, אז למרות שהוא סולח על מעשה העגל, הוא עדיין זוכר לה אותו. היא נשארת בבחינה של “כלה מזנה בבית חופתה” (שבת פח ע”ב), שאמנם הבעל סולח לה בלית ברירה, אך עדיין זוכר לה את קלקולה. על כך עונה הקב”ה שהוא שוכח לישראל את החטא לגמרי. כלומר החטא איננו שייך בעצמותו לעם ישראל. הוא חיצוני להם. הוא איננו מתאים להם. מסירות הנפש של עם ישראל לדבוק בה’ ובתורתו בתוך כל ייסורי הגלות מוכיחים שהחטאים אינם שייכים אלינו באופן מהותי, אלא מעידה שהתרחשה בתוך מכלול של נסיבות. על כך שואלת כנסת ישראל, שאם כן אולי גם מעמד הר סיני נחשב בעיני הקב”ה כמשהו חד פעמי שאיננו קשור בהם באופן מהותי? אולי הייתה זו התעלות רגעית, כפי שחטא העגל היה נפילה רגעית?

התשובה שעונה הקב”ה היא ש”גם אלה תשכחנה”, וכפי שמפרש רש”י: “מעשה העגל שאמרו “אלה אלוקיך ישראל”. הביטוי “אלה” מורה שזה מעשה שהוא חיצוני לכם. לעומת זאת – “ואנכי לא אשכחך”, ומבאר רש”י: “ואנכי זה מעשה סיני, שנאמר בו אנכי ה’ אלוקיך”. מה שהיה בהר סיני זו חדירה של ה’ לתוך עם ישראל, שמשפיעה לדורות. “אנא נפשי כתבית יהבית”, אני בתוך לוח לבכם, וזה לא יישכח לעולם. עם ישראל חבוק בה’ יתברך. הוא בתוך ליבנו ולא ימוש מאיתנו לעולם.  

הכיסופים לפגוש את ה’ בתורה פותחים את הפתח להתגלות עצומה

בדורנו יש צימאון גדול מאוד לראות את מלכנו ולשמוע את דבר ה’. מתקיימת בנו במלוא עוזה הנבואה: “הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעָב בארץ; לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמֹע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתוּלֹת היפות והבחורים בצמָא” (עמוס ח, יא-יג).

עלינו לדעת שתפקידנו הוא לעשות את ה’איתערותא דלתתא’ ולהאיר את אור התורה, שהוא המפגש שלנו עם ה’. ככל שנגביר את הכיסופים שלנו לפגוש את מלכנו בתורה הקדושה, אנו פותחים בזה את הפתח לה’ להיגלות לנו התגלות עצומה וגדולה של הארת פני מלך, כמו במעמד הר סיני. ובמהרה נזכה שקול השופר שהיה בהר סיני יישמע בארצנו בקול שופרו של משיח.

[1] המילים “גשם נדבות” נדרשות על טל התחיה, ופסוק זה מופיע בסמיכות לתיאור מעמד הר סיני: “ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלוקים זה סיני, מפני אלוקים אלוקי ישראל” (תהילים סח, ט).

[2] הקולות הללו לא היו עשרת הדיברות עצמם, שהרי ה’ עדיין לא החל לדבר בשלב הזה. אלא היו אלו רעמים, כפי שפירש אבן עזרא וכן הוא בתרגום ירושלמי.

[3] וכן פירש השל”ה (מסכת שבועות פרק תורה אור סי’ סט).

[4] אמנם רש”י בתענית מפרש שמדובר על יום הכפורים, אך בפשט הדברים זהו מתן תורה שבחג השבועות, וכפי שפירש שרש”י עצמו בשיר השירים (ג, יא ד”ה ביום חתונתו; וראה שמות רבה נב, ה).

[5] הרחבה רבה על המאפיינים הייחודיים של הטל, וההקבלה שלהם בעולם הרוחני ובטל התחייה נמצאת בשיחת פסח תשע”ט.