דף הבית » שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 235 | כח אייר תשפ”ג
בע"ה
(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:
חז”ל דורשים שהפסוק: “אתה תקום תרחם ציון” (תהילים קב, יד) נאמר על ידי השומרים שהפקיד הקב”ה על חומות ירושלים מאז חורבנה, וציווה עליהם שלא יחרישו:
כתיב: “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יֶחֱשׁוּ, המזכירים את ה’ אל דֳּמִי לכם” (ישעיה סב, ו); מאי אמרי (-מה אומרים אותם שומרים)? הכי אמר רבא בר רב שילא: “אתה תקום תרחם ציון” (תהילים, שם); רב נחמן בר יצחק אמר: “בונה ירושלים ה'” (שם קמז, ב). ומעיקרא מאי הוו אמרי (-ולפני החורבן מה היו אומרים (רש”י))? אמר רבא בר רב שילא: “כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו” (תהילים קלב, יג).
(מנחות פז ע”א)
המפרשים נחלקו אם השומרים הללו הם האבות הקדושים שמזכירים את זכויות ישראל (תרגום יונתן), או אבלי ציון (אבן עזרא ומצודות). במדרש מופיע שאותם שומרים הם מלאכי מעלה: “כך אמר הקב”ה: אני וכל פמליא שלי נעשים לה חומה לירושלים לעתיד לבוא, ואני מצווה לה מלאכים לשומרה, שנאמר: ‘על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים'” (פסיקתא רבתי, לה), וכן: “אמר ר’ נחמיה: בא וראה אהבתו של הקב”ה על ישראל, שהרי מלאכי השרת שהן גבורי כח עושי דברו עשאן הקב”ה שומרין לישראל, ומי הם? מיכאל וגבריאל, שנאמר: ‘על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים'” (שמות רבה יח, ה).
כדי להבין יותר את מהותה של השמירה הזו שהקב”ה מפקיד על חומות ירושלים צריך לראות את ההקשר בו נאמרים הדברים בנבואת ישעיה. הפרק פותח בכך שהקב”ה לא ישקוט עד שתגיע ישועתה של ירושלים, וכל הגויים יראו את כבודה, ויכירו בכך שה’ חפץ בה ושמח בה:
למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקרא לך שם חדש אשר פי ה’ יקבנו. וְהָיִית עטרת תפארת ביד ה’ וצניף מלוכה בכף אלוקיך. לא יאמר לָךְ עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חֶפְצִי בה ולארצך בעולה, כי חפץ ה’ בך וארצך תִּבָּעֵל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך.
(ישעיה סב, א-ה)
מיד לאחר מכן מודיע הקב”ה על השומרים שהוא הפקיד על חומות ירושלים, ועל המזכירים את ה’ שצריכים לא להרפות ממנו עד שיכונן שוב את ירושלים:
על חומתיך ירושלים הפקדתי שֹׁמְרִים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, הַמַּזְכִּרִים את ה’ אל דֳּמִי לכם. ואל תתנו דֳמִי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ.
(שם, ו-ז)
הנבואה מסתיימת בשבועה של ה’ לגאול את ישראל מיד אויביהם, ובתיאור ההכרזה שתהיה בכל העולם על כך שה’ בא להושיע את עמו:
נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לְאֹיְבַיִךְ ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו. כי מאספיו יאכלהו והללו את ה’, וּמְקַבְּצָיו ישתהו בחצרות קדשי. עִבְרוּ עִבְרוּ בשערים פַּנּוּ דרך העם, סֹלּוּ סֹלּוּ המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים. הנה ה’ השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא, הנה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ ופעלתו לפניו. וקראו להם עם הַקֹּדֶשׁ גאולי ה’, ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה.
(שם, ח-יב)
מן הפסוקים הללו עולה שתפקידם של אותם שומרים הוא להזכיר ולעורר כל הזמן במשך הגלות, ולא לחשות ולא להיות דוממים, עד שה’ יכונן וישים את ירושלים תהילה בארץ. אך לכאורה ממש לא מובן מדוע צריך את השומרים הללו ואת התפקיד הזה. הלא בפסוקים הללו עצמם מודגש מאוד שה’ לא ינוח ולא ישקוט עד שתבוא הגאולה: “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וישועתה כלפיד יבער”[1], וכן: “נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לְאֹיְבַיִךְ ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו”. אם כך, מדוע צריך להזכיר לה’ שצריך לגאול את ישראל? הלא הוא עצמו זוכר זאת היטב ולא יכול לחשות ולשקוט עד שיעשה זאת. השאלה הזו בולטת במיוחד בגלל ההקבלה שבמזמור, שתפקיד השומרים הוא: “לא יחשו”, וגם הקב”ה אומר: “לא אחשה”.
קשה גם להבין כיצד יתכן שצריך להזכיר לה’ לגאול את ישראל. אם צריך להזכיר זאת, פירושו של דבר הוא שלכאורה ה’ לא כל כך מעוניין בזה בעצמו. אך האם יתכן לומר כך? הלא ממש פסוק אחד קודם לכן מופיע כמה ה’ חפץ ושמח בגאולה זו: “ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך”.
יש כאן גם קושי בסיסי נוסף: הלא אם ה’ חלילה לא כל כך רוצה לזכור אותנו, ואנו אלו שצריכים להתעקש ולהזכיר לו ולא להניח לו עד שיגאל אותנו, אז איך יתכן שהוא זה שמפקיד את השומרים הללו שיזכירו לו? הרי זה אומר שהוא בעצמו כן רוצה לזכור זאת היטב. אולם מצד שני, אם הוא באמת כן רוצה לזכור, אז בשביל מה הוא צריך שיהיו מי שיזכירו לו זאת ללא הרף? וכי יש חלילה שכחה לפני כסא כבודו? כל שכן קשה שתהיה שכחה כזו שצריך כל הזמן להזכיר עוד ועוד: “כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו”.
לא מובן גם איזה ערך יש לתזכורת כזו שנמשכת ונמשכת. הדבר לכאורה דומה לשעון מעורר שמצלצל שוב ושוב מבלי שמתייחסים אליו, עד שכבר אין שום ערך להמשכיות הצלצול. לכאורה הדבר דומה לפתק תזכורת שאדם שם מול עיניו, אך הוא מתרגל אליו וכבר לא שם לב אליו, וממילא אין בו תועלת. ואם התזכורת המתמשכת הזו כן זוכה לתשומת לב, צריך להבין מה המשמעות שיש לתזכורת החוזרת והנשנית. הלא אם היא מעוררת את ה’ לגאול את ציון – אז שיקום וכבר יגאל את ציון; ואם יש סיבה שלא לגאול עדיין את ציון – מה התועלת להמשיך ו’לצלצל’ ולהזכיר עוד ועוד?
עוד צריך להבין את פשר הדבר שהמזכירים הללו נחשבים “שומרים”. איזה שמירה יש לחומות ירושלים בזה שמזכירים לה’ את הגאולה? הלא התזכורות הללו שייכות לזמן בו ירושלים חרבה, ואנו מצפים ומתפללים לבניינה מחדש. אז איך הזכירה הזו מהווה ‘שמירה’ על ירושלים, כל עוד היא עצמה כלל לא נבנתה?
נראה שיש להבין בפשט הלשון “המזכירים את ה'” שלא מדובר על כך שמזכירים לה’ דבר מה, אלא שה’ הוא הדבר שאותו מזכירים. בכל מקום בתנ”ך שמופיע הביטוי ‘להזכיר את’ פירושו שזהו הדבר שאותו זוכרים: “ויהי כהזכירו את ארון האלוקים” (שמואל א’ ד, יח), “מה לי ולך איש האלוקים באת אלי להזכיר את עֲוֹנִי ולהמית את בני” (מלכים א’ יז, יח). התפקיד של השומרים איננו להזכיר לה’, אלא להזכיר את ה’. זאת משום שבזמן הגלות אפשר בקלות לטעות ולחשוב שה’ כבר איננו מנהיג את עולמו. מי ששולט בירושלים זה כביכול רומי, הנוצרים, הביזנטים, המוסלמים, הממלוכים, העותמנים או האנגלים. הם השולטים, הם המלכים והם הקובעים, וה’ כביכול כבר ‘לא בתמונה’. הוא עזב את ירושלים וכבר איננו נמצא בא. תפקידם של השומרים הוא כל הזמן להזכיר שה’ כן נמצא ומנהיג ושולט. העיר הזו היא באמת “עיר לא נעזבה”, היא לא נעזבת אף פעם, ה’ כל הזמן נמצא ושוקד על גאולת ירושלים.
כאשר רואים את כל הגויים הללו שולטים בירושלים וכביכול עושים מה שהם רוצים, צריך לזכור שהכל בחיצוניות ובאחיזת עיניים. לאמיתו של דבר – “ה’ מֶלך, ה’ מָלך, ה’ ימלוך לעולם ועד” (פסוקי דזימרה), “ה’ מֶלֶךְ עולם ועד אבדו גוים מארצו” (תהילים י, טז). ה’ הוא זה שקובע מה יהיה ואיך יהיה. הוא זה שממליך מלכים, הוא זה שמעביר את ירושלים את כל התהפוכות שלה – והכל בשביל לגאול את ישראל.
אם חס וחלילה נשכח זאת, ונחשוב שהעניינים מתנהלים בלי הקב”ה, אנו מיד נישטף בזרם הנורא של ייאוש ואיבוד התקווה. אלו מדרדרים את האדם לחשוב שכדאי כבר ‘ליישר קו’ עם אלו שכביכול מנהלים את המציאות וכביכול שולטים בהנהגת העולם. לכן, דווקא בגלל שהקב”ה כל כך רוצה לגאול את ישראל וכל כך לא יכול לחשות ולשקוט עד שיצא כנוגה צידקה של ירושלים, הוא דואג לכך שלא נשכח אותו. אם מחברים בין הפשט והדרש, אזי הוא אומר לישראל שהוא הפקיד את השומרים הללו, מלאכי מעלה, שבכל דור ודור ובכל שעה ושעה ישמרו כל הזמן על כך שעם ישראל יזכיר תמיד את ה’; הזכרה שיש בה כדי להנכיח את התודעה הזו שה’ הוא המלך, מלכותו מלכות כל עולמים, וממשלתו בכל דור ודור. ה’ רוצה שהם לא יחשו, כפי שהוא לא מחשה למען ציון. אסור לחשות, אלא מוכרחים לעמוד מול הזרם וכל הזמן להזכיר את ה’, שהוא קיים ומלכותו קיימת, והוא מתעתד לגאול את ישראל ולשמוח בהם כמשוש חתן על כלה. יש כל כך הרבה אויבים ומשטינים ומקטרגים על ירושלים, והגלות נמשכת ונמשכת, ולכן בכל דור ובכל שעה עלולה להתעורר מחדש המחשבה שמלכות כזו או אחרת היא הַשַּׁלִּיטָה. ואם לא מלכות, אז אידיאולוגיה כזו או אחרת מנהיגה את העולם. לכן צריך ממש כל הזמן להזכיר את ה’.
על כך אומר רבא בר רב שילא שהמסר העיקרי שיאמרו השומרים הללו הוא הפסוק מהמזמור כאן: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד”. מסתבר שהפסוק לא נאמר כאן כתפילה אלא כקביעת עובדה: אתה תקום, ותרחם. ולפי מה שהתבאר מובן שכך מזכירים את ה’ – מדגישים שה’ יקום וירחם את ציון, ואין מקום לייאוש כלל.
הדברים מובילים לשאלה חשובה, שעסקנו בה בכמה הזדמנויות: מה הטעם להתפלל על הגאולה? אם אנו אמורים כבר להיגאל, אז מדוע איננו נגאלים? ואם אנו עוד לא אמורים להיגאל, מה הטעם להתפלל על כך? התשובה העיקרית שאמרנו היא שיש ערך בעצם התפילה. עצם הכיסופים לגאולה מקדמים אותה. אלא שכאן מתעוררת שאלה נוקבת עוד יותר: כיצד ניתן להגיד ש”עת לחננה” ו”כי בא מועד”? הלא את הפסוק הזה אמר אסף המשורר עוד בזמן דוד, ובכל דור ודור אומרים אותו. המזכירים את ה’ אינם מחשים באומרם את הפסוק הזה. ולכאורה אם באמת כבר הגיע המועד, אז כיצד זה לא נגאלנו מזמן? כיצד התרחשו כל הצרות האיומות, מסעות הצלב, גירוש ספרד, פרעות ת”ח ות”ט והשואה האיומה, אם כבר הגיע העת לחון את ציון? ואם לא הגיע המועד, כיצד אנו אומרים דבר שאיננו נכון? איך יתכן שהקב”ה מפקיד שומרים שאומרים פסוקים לא צודקים ולא אמיתיים חלילה?
הפסוק השני שמביאה הגמרא שנאמר על ידי השומרים הוא: “בונה ירושלים ה'”. בביאור מזמור ע”ט הרחבנו בכך שהניסוח בונה הוא בלשון הווה, משום שבניינה של ירושלים הוא דבר שקורה כל הזמן. בכל רגע ורגע, ביום ובלילה, ירושלים מתקדמת לקראת גאולתה, והיא כל הזמן נבנית. אפילו הייסורים והקשיים שעברנו במשך הגלות זיככו אותנו וקידמו את התודעה שלנו שתהיה מכוונת ומוכנה יותר גם לבניינה הגשמי של ירושלים. זהו גם ההסבר לכך ש”עת לחננה” ו”בא מועד”. העת לגאול את ירושלים כבר הגיעה, והקב”ה אכן הולך וגואל את ירושלים ללא הרף.
אמנם יש כאן עוד לימוד גדול וחשוב ביותר. דווקא בגלל שהקב”ה ישיש עלינו כמשוש חתן על כלה, הוא לא רוצה להיות חתן שכופה את עצמו ומעיק על הכלה. אם הכלה לא רוצה ומשתוקקת להתחבר עם החתן – הוא מָנוּעַ מלהתקרב אליה. קל וחומר אם היא התייאשה מהחתן וכבר מחפשת לעצמה חתן אחר – היא חוסמת בזה את דרכו של החתן מלהגיע אליה . לכן כל כך חשוב שהכלה כל הזמן תזכור שהחתן מחכה לה, ושהיא תשתוקק כל הזמן להיפגש איתו. נצרך אפילו שהיא תגיד לחתן כמה היא מחכה לו, וכמה היא לא יכולה להיות בשלווה בלעדיו. כשהחתן שומע את זה ורואה את זה – אז מצידו הוא יכול להתקרב אליה יותר יותר.
לכן כאשר אנו רוצים להשתתף בשמירת חומות ירושלים, אנו צריכים כל הזמן להזכיר את ה’ ולא לשכוח אותו. עלינו לבטא ללא הרף את הכיסופים שלנו להתחבר אליו מחדש. יש להזכיר זאת גם כלפי עצמנו, וגם כלפי הקב”ה באמירה ש”כי מחכים אנחנו לך, מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון” (קדושה). בכל קדיש שאנו מזכירים ומבקשים בו שוב ושוב ש”יצמח פורקניה ויקרב משיחיה”, ובכל קדושה שאנו אומרים “ימלוך ה’ לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה”, אנו מעוררים עוד ועוד את ה’ לקדם את תהליך הגאולה ולבנות עוד ועוד את ירושלים.
זו המשמעות של “אל דמי לכם” ו”אל תתנו דמי לו”. אל תכנסו לשאננות ולדומיה ולהשקטת הרצון והשאיפות הללו. אלא תראו לה’ שכמו שהוא לא מחשה למען ציון, כך גם אתם לא רוצים שהוא יהיה בדומיה, אלא רוצים את התערבותו הפעילה כל הזמן לקידום הגאולה.
זהו הדבר שממש שומר על חומות ירושלים ההולכת ונבנית עוד ועוד, ואשר מקדם את בניינה יותר יותר. אם אנו מעוררים לכך כל הזמן, ולא מתייאשים ולא נכנסים לתרדמה ודומיה – אז תהליך הגאולה יכול ללכת ולהתקדם. ואכן, בהסתכלות היסטורית רחבה של בניין ארץ ישראל, בניינה של ירושלים והתקדמות תהליך הגאולה, ניתן לראות שהיישוב היהודי בארץ ישראל כל הזמן התחזק מעצם הגעת ועוד ועוד יהודים לכאן. במשך שנים רבות היישוב היהודי היה דל ביותר, ולפעמים היה ממש קשה מנשוא לגור בארץ. אבל ככל שהגיעו יותר יהודים לארץ ישראל, היישוב הלך והתחזק, ואיש את רעהו יעזורו. גם הארץ נבנתה אט אט, לפעמים גם בצעדים איטיים ביותר, אך ככל שהתרבו הצעדים והתרבה בניין הארץ, נהיה גם קל יותר להמשיך בבניינה. במובן המוחשי, כך גם במובנים הפשוטים ביותר: מכינים למשל תשתיות אזוריות של חשמל, מים וביוב, אז קל יותר כבר להקים יישובים בכל הסביבה. או אם סוללים כביש באזור מסויים, זה מאפשר לגור בו יותר בקלות, בבחינת מצווה גוררת מצווה. כך ככל שתהליך הגאולה מתקדם יותר, קל יותר לעלות לארץ ישראל, וקל יותר לבנות את ארץ ישראל. היום הארץ נבנית בצעדי ענק, משום שנמצאים בה כבר כ-7 מיליון יהודים.
יש כאן גם דבר משמעותי יותר. עסקנו בחשיבות עצם הדיבור על כך שאנו רוצים את ה’, ושאנו יודעים שהוא נוכח ונמצא, מנהיג ומוביל. עד כמה שהדבר הזה היה אמור להיות פשוט בתכלית, בפועל הוא לגמרי לא פשוט. עובדה היא שניתן לרצות את הגאולה, אבל לשכוח להזכיר את ה’. לכאורה הדבר מפליא ביותר, אבל זו עובדה קיימת. בגלל תחושת הריחוק מה’ שנוצרה לאורך הגלות, יש אנשים רבים שמקיימים מצוות ולומדים תורה ואפילו רוצים גאולה ובונים את ארץ ישראל, אבל כמעט מבלי להזכיר את ה’ עצמו ומבלי לראות במה שהם עושים מפגש הולך וגדל עם ה’. ניתן אפילו לדבר על ‘רצון ה’, ו’אידיאליים אלוקיים’, אך מבלי לפנות לה’ עצמו, ומבלי להתקשר אליו ישירות ולבקש ממנו שלא יחשה למען ציון. אך הקב”ה מצפה לשמוע אותנו מדברים אליו בפשטות, ומבקשים ממנו להתערב למען גאולת עמו. חלילה לנו מלהיות כמו כלה שמרוב ריחוק וייאוש היא עושה את כל מה שמצופה ממנה, אך היא לא יוצרת קשר עם החתן עצמו. היא מנותקת ממנו לגמרי, אפילו שבפועל היא עושה דברים שהוא רוצה ושמועילים לו.
הקשר הפשוט עם ה’, שהוא הדבר הבסיסי ביותר שיש, הוא בבחינת ‘חידוש’ כיום. יש רבים שלמרבה הצער מרגישים שהדבר איננו שייך להם. מכל האמור אנו למדים כאן עד כמה חשוב דווקא להנכיח את ה’, לדבר איתו ולהתפלל אליו; לבקש ממנו את הגאולה, להראות לו את הכיסופים שלנו אליו, ולהתמיד בכך ללא הפסקה. חשוב ביותר להתחזק באמונה שהדברים הללו נשמעים ומתקבלים אצלו יתברך, ותהליך הגאולה כל הזמן מתקדם. הקב”ה כביכול מקבל הרבה כוח לקדם את הגאולה מעצם זה שאנו משתוקקים אליו ומגלים לו את רצוננו. ומתוך כך נזכה שבמהרה בימינו הוא ישלים את תהליך הגאולה, וישיש עמנו כמשוש חתן על כלה.
[1] המפרשים הבינו שהאמירה “למען ציון לא אחשה” היא של הקב”ה, ואיננה דברי הנביא על עצמו (ראה תרגום יונתן, רש”י, אב”ע, רד”ק, אלשיך, מצודות ומלבי”ם). אף שבהמשך הפסוקים התייחסות לה’ היא בגוף שלישי ולא כמי שאומר את הדברים בעצמו, כך היא דרך המקראות במקומות רבים, ומשום כבוד ה’. כן מוכח גם ההמשך, בפסוק: “נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו, אם אתן את דגנך עוד מאכל לְאֹיְבַיִךְ”, שבתחילתו מדובר על הקב”ה בגוף שלישי, אך המשכו מוכיח שה’ הוא הַמְּדַבֵּר בו.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).