דף הבית » שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 234 | כא אייר תשפ”ג
בע"ה
(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:
הפסוק בו פותח מזמור זה, “תְּפִלָּה לעני כי יעטף” וכו’, משמש כבסיס לאחת הדעות במחלוקת התנאים בעניין התפילה: “ר’ אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: ‘תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו’ וגו’ (תהילים קב, א), אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: ‘ויצא יצחק לשוח בשדה’ (בראשית כד, סג). ר’ יהושע אומר: יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר: ‘אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד’ (תהילים קמב, ג)” (עבודה זרה ז’ ע”ב). בהמשך מוכיחה הגמרא שהפסוקים הללו יכולים להידרש גם באופן אחר, כך שלא הדיוק בלשון הפסוקים הוא מוקד המחלוקת. שורש המחלוקת נעוץ בשאלה האם לומדים את סדר התפילה ממשה רבינו, שקודם פתח בשבחו של מקום (“ה’ אלוקים אתה הַֽחִלּוֹתָ להראות את עבדך” (דברים ג, כד)), ואחר כך ביקש צרכיו (“אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” (שם, כה)). רבי יהושע לומד ממשה רבינו שכל אדם “יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו”, ואילו רבי אליעזר סובר שאין ללמוד מתפילתו של משה ש”רב גובריה” (-כוחו גדול), לתפילתו של כל אדם. לבסוף מביאה הגמרא את דעת חכמים ומכריעה כמותם: “וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים” (עבודה זרה שם).
המחלוקת הזו בדרכי התפילה היא עקרונית מאוד. כפי שיתבאר בהמשך, יש כאן שאלה גדולה ומעשית מאוד כיצד ניתן להתעלות בתפילה, ולהגיע לכך שהתפילה תהיה מעומק ופנימיות הלב. לפיכך יש להעמיק בהבנתה של מחלוקת זו. מסקנת הגמרא שמחלוקתם של ר’ אליעזר ור’ יהושע היא בשורשה מחלוקת האם ניתן ללמוד ממשה רבינו – טעונה ביאור. ראשית, מדוע לפי רבי אליעזר לא ניתן ללמוד ממשה רבינו כי “רב גובריה”? מדוע זה שכוחו של משה רבינו גדול משפיע על הדרך הבסיסית בה יש להתפלל? מעבר לכך, בין אם ניתן ללמוד ממשה רבינו ובין אם לא, בשורה התחתונה עדיין לא ברורים הטעם והמהות של הדעות השונות; מדוע יש עדיפות להקדים את השבח לבקשת הצרכים לפי דעה אחת, או להיפך לפי הדעה השניה?
ישנה מחלוקת נוספת של אותם תַּנָּאִים (יחד עם תנאים נוספים) לגבי הדרך בה יש להתפלל את תפילת העמידה:
רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו – מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו – מעין שמונה עשרה. רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים.
(ברכות כח ע”ב)
בביאור דעתו של רבי יהושע מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים האם “מעין שמונה עשרה” הכוונה לומר מעין כל ברכה וברכה, או ברכת ‘הביננו’ שכוללת בתוכה את תמצית כל הברכות. ובביאור דברי רבי אליעזר נאמר בגמרא:
רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע וכו’; מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו (-אמרו שניהם): כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא (אני יכול לחדש בה דבר, אך חושש שמא תיטרד דעתי).
(ברכת כט ע”ב)
במחלוקת הזו מופיעות כמה גישות לגבי תפילת עמידה. לפי רבן גמליאל כל אדם צריך לומר את ברכות שמונה עשרה כפי שהם נוסחו על ידי אנשי כנסת הגדולה. לפי רבי יהושע מספיק לומר מעין כל ברכה וברכה, או אפילו רק ברכת ‘הביננו’. לעומת זאת רבי אליעזר סובר שחשוב יותר לומר כל ברכה בלשון תחנונים וכתפילה היוצאת מקירות הלב שאיננה כמשאוי. לכן צריך לחדש בה דבר כלומר לבטא את נקודת ליבו של המתפלל בכל ברכה וברכה, או לפחות באחת הברכות[1]. רבי עקיבא מכריע לומר את הנוסח הקבוע כשתפילתו של האדם שגורה בפיו, וכשאין תפילתו שגורה לומר מעין שמונה עשרה. כלומר רבי עקיבא סבור שכל עוד התפילה שגורה בפיו של האדם עדיף שיאמר את הנוסח הקבוע ולא יסתבך בנסיונות לחדש בה דברים.
לאור האמור עולה שבין לרבי יהושע ובין לרבי אליעזר יש בעייתיות במה שאנו נוהגים כיום לומר נוסח קבוע של תפילה. שניהם רצו שתהיה התחדשות בכוונת התפילה, שלא תהיה היצמדות לנוסח ‘יבש’ שהאדם אומר גם כשלבו בעצם בל עמו.
נראה שקיימת כאן באופן מובנה מורכבות גדולה. מצד אחד, יש עניין גדול שהאדם יבטא את מה שיש לו בלב, וישיח את לבו לפני ה’. מצד שני, יש גם עניין גדול שהאדם לא ישקע רק בדאגות ובקשיים שממלאים את רחשי ליבו. תפילה שממוקדת רק בלבו של האדם עלולה שלא לרומם את האדם, אלא דווקא להשקיע יותר בצרות שלו, בתלונות שלו ובבכיות שלו. הוא עשוי לשכוח את טובות ה’ עליו, ואת טובו של ה’ באופן כללי. הוא לא יזכור גם להתפלל על צרות הכלל, על בניין בית המקדש ועל תקומת מלכות בית דוד. נוסף על הכל, דיבור אישי עשוי גם להוביל לבלבול גדול. דווקא בגלל הקשיים וריבוי העניינים הרובצים על לבו של האדם או טורדים את דעתו, הוא עשוי להגיע למצב שבו הוא כמעט ולא יכול לדבר.
במורכבות הזו, רבן גמליאל הכריע שצריך נוסח קבוע, וכל אחד ינסה למצוא את עצמו בנוסח הזה. ר’ יהושע מצא פשרה, שהאדם יגיד את הרעיונות של הברכות, מעין שמונה עשרה, דווקא מבלי להיצמד לנוסח קבוע. ר’ אליעזר הרחיק לכת עוד יותר ואמר שהדבר העיקרי יותר הוא התחנונים וההתחדשות האישית שבתפילה.
כהמשך למחלוקת העקרונית הזו, מגיעה גם המחלוקת בה פתחנו, האם האדם צריך קודם לשאול את צרכיו ואז להתפלל, או להיפך. ר’ אליעזר אומר שלא ייתכן שאדם שיש לו קשיים וצרכים יעמוד ויתפלל תפילה קבועה. הרי לבו בל עמו. כל מה שהוא ידבר לפני שהוא פרק את רגשותיו וצרכיו יהיו דיבורים שהם מן השפה ולחוץ. בזה הוא הולך לשיטתו שאין לעשות את התפילה כמשא מכביד. אם האדם מרגיש כרגע צרות, קשיים והתמודדויות, אי אפשר לדרוש ממנו לעמוד ולהתפלל לפני שהוא דיבר עם ה’ קודם כל על הצרכים שלו.
לעומת זאת ר’ יהושע אומר שקודם האדם צריך להתפלל את התפילה הגבוהה יותר, שאליה הוא אמור להתרומם, ורק אחר כך הוא יכול לבקש את צרכיו. כי קודם לבקשת צרכיו הוא מוכרח להתחבר לכך שה’ הוא טוב ומיטיב. אם אדם לא ניגש לתפילה מתוך חיבור לאמת הזו, הוא יתפלל ממקום מתבכיין ומתלונן, שאיננו מאמין בטוב ה’. כשהוא לא חש שה’ רוצה את טובתו ואוהב אותו, זה יקרין על כל התפילה שלו. מה שייצא מליבו אלו תפילות ‘עקומות’: שה’ יפסיק כבר לרדוף אותו, שיעזוב אותו לנפשו, שיניח לו להשיג את רצונותיו ולא יפריע לו, וכיוצא בזה[2]. ולכן מודגש בתחילת תפילת שמונה עשרה שה’ הוא גומל חסדים טובים והוא מלך עוזר ומושיע ומגן, והוא מכלכל את החיים בחסד, סומך את הנופלים וכו’. האמיתות הללו נועדו להוות הקדמה הכרחית לבקשות שלנו ולתחנונינו לפני ה’.
לכן ר’ יהושע לומד ממשה רבינו שקודם מסדירים שבחו של ה’ לפני שמתחילים לבקש ולהתחנן. סידור שבחו של ה’ משנה את כל זווית הראיה של הבקשה והתחנונים. כאשר מתחברים לכך שה’ הוא טוב ומיטיב, כפי שמשה מתאר בתפילתו כמה ה’ היטיב לו ואיפשר לו לראות את הטוב הגדול שלו ואת נפלאותיו, הבקשות והתחנונים מגיעים ממקום גבוה ומרומם של אמונה וביטחון בחסד ה’. על פי ר’ יהושע אנו צריכים להתחיל מהתרוממות, אף שהיא לא בהכרח משקפת בדיוק את המקום בו אנו נמצאים. בדרך הזו כאשר נבקש מקירות ליבנו יבואו בקשותינו מתוך אמונה בטוב ה’.
לעומת זאת ר’ אליעזר אומר שלא ניתן ללמוד ממשה רבינו, כי משה רבינו “רב גובריה”. רק משה רבינו היה מסוגל ‘להתאפק’ ולהתמקד בהקדמות החשובות הללו לפני שהוא בא לשפוך את שיחו לפני ה’. אבל אדם רגיל שינסה לעשות זאת ‘יתייבש’ בדרך. לבו לא יהיה עמו, והוא יתנתק מהלב שלו. גם אחר כך הוא כבר לא יצליח לפרוק כראוי את אשר על לבו. גם אם התפילה שלו תהיה ממקום שמכוון יותר לאמונה בטוב ה’, היא עלולה להיות כבר מתחילתה סוג של משא ו’קבע’ שלא יתחבר אל הלב. ר’ אליעזר, שהיה איש של אמת נוקבת מאוד[3], לא היה מוכן לכך שאדם יעמוד וידבר עם ה’ ולבו לא יהיה עמו.
במחלוקת הזו הכריעו חכמים לא כדברי ר’ אליעזר ולא כדברי ר’ יהושע. הם פסקו שיש להתפלל תפילה קבועה, ובתוכה לשאול את הצרכים האישיים ב’שומע תפילה’. בהמשך הגמרא נאמר עוד שניתן גם להוסיף את הבקשות האישיות בתוך כל ברכה וברכה כפי עניינה. זהו סוג של פשרה בין שני הקצוות שמייצגים רבי אליעזר ור’ יהושע. המשמעות המעשית שאנו צריכים ללמוד מכך היא שכאשר אנו רוצים לדבר עם ה’ חשוב שנתחיל מאיזכור שבחו של מקום. הדבר ייתן לנו את המסגרת הראויה של התפילה, ויכוון אותנו לנקודת המוצא ממנה יש להתפלל.
בעניין זה יש להזכיר את דבריו הקדושים של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב זיע”א, שעסקנו בהם בכמה הקשרים:
כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקב”ה הוא אבינו, ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות, אז האדם אינו חסר כלום, וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו, בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו… אבל כשאדם אינו מאמין בזה אז הוא חסר, כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות.
(קדושת לוי לפסח ד”ה כהא)
כשאדם מתפלל מתוך מציאות שיש לו קשיים והתמודדוית, יש לו בחירה עמוקה ונוקבת אם לחשוב שהכל קורה לו בגלל שה’ זנח אותו, והוא צריך איכשהו להתחנן אליו שלא ינטוש אותו; או להאמין שה’ רוצה את טובתו וחפץ להעניק לו את הטוב ביותר, וכל הקושי הזה נועד לחבר עוד יותר ולהדק את הקשר בינו ובין ה’. וכלשון החזון איש זיע”א: “חביבים ייסורים לזה שרואה אותם כשלוחי דרחמנא, ומהדקים את הקשר בין יצור ליוצרו יתברך, ומעלים אותו לעולם שכולו אור, מורם מנטיות גופניות. וזה כל האדם, ואשרי חלקו” (קובץ אגרות ח”א, רא).
את נקודת הבחירה הזו אנו מוצאים אצל יעקב אבינו, כפי שדורשים חז”ל ומתארים את תפילתו של יעקב בשעה שברח מעשיו:
ר’ שמואל בן נחמן פתח: “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים” (תהילים קכא, א) – אשא עיני אל ההורים, לְמַלְפָנַי וְלִמְעַבְּדָנַי (-למלמדי וּלְעוֹשַׂי); “מאין יבוא עזרי” (שם) – אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה? “ויקח העבד עשרה גמלים וגו’ וכל טוב אדניו בידו” (בראשית כד, י), ואני (-יעקב) לא נזם אחד ולא צמיד אחד! ר’ חנינא אמר: גָּדוּד שִׁלְּחוֹ (-יצחק את יעקב). רבי יהושע בן לוי אמר: שִׁלַּח עִמּוֹ, אלא שעמד עשו ונטלם ממנו. חזר (-יעקב) ואמר: מה אנא מובד סברי מן בריי (-מה אני מאבד תקוותי מבוראי?) חס ושלום, לית אנא מובד סברי מן ברי (אין אני מאבד תקוותי מבוראי)! אלא: “עזרי מעם ה’… אל יתן למוט רגלך אל ינום שֹׁמְרֶךָ… הנה לא ינום ולא יישן” וגו’ (תהילים שם ב-ה). “ה’ ישמרך מכל רע” (שם, ז) – מעשו ומלבן. “ישמר את נפשך” (שם) – ממלאך המוות. “ה’ ישמר צאתך ובואך” (שם, ח) – “ויצא יעקב” (בראשית כח, י).
(בראשית רבה סח, ב)
המדרש מתאר שהייתה כאו נקודת בחירה של יעקב. הוא הגיע למצב בו הוא מצא את עצמו עומד לאבד את תקוותו מבוראו. ואז הוא מתחזק ואומר שבשום אופן הוא לא יגיע לידי כך. חז”ל מבססים את הדרשה שלהם על פשט הכתוב במזמור אותו הם דורשים, שהשאלה והתשובה שבו מבטאים את קיומה של התמודדות: “מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'”. כלומר יש כאן מצב שמאפשר לרדת מאוד, והוא נהפך למקור של התחזקות, ולפניה ותפילה לה’.
בתולדות יעקב יוסף מובא המדרש הזה, ועליו דברי קודשו של הבעש”ט:
שמעתי ממורי, כשרוצין ליפרע העונש למי שהוא ראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדריגת הבטחון. על כן ראוי להתפלל לפניו יתברך שיתחזק בבטחון בו וכו’, ודברי פי חכם חן.
(תולדות יעקב יוסף, משפטים ד”ה ואלה המשפטים)
בנוסח אחר מופיעים הדברים ב’דגל מחנה אפרים’ בשם הבעש”ט: “אמר אדוני אבי זקני זללה”ה, דאין הקב”ה שולח ייסורים על האדם אלא אם כן שולח עליו מקודם חולי מרה שחורה” (דגל מחנה אפרים, עקב ד”ה כל מדוי). ובסמוך שם מובא עוד בשם הבעש”ט:
כלל גדול לעבודת הבורא ברוך הוא, העיקר הוא ההאמנה. ועל זה היה מזהיר אדוני אבי זקני זללה”ה, וזהו שורש לכל התורה והעבודה. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: “כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני” (תהילים קיט, פו). כי עיקר המצוות היא האמונה, להאמין בה’. ומי שהוא מאמין בה’ יכול להתפלל בכל יום. כי אם הוא מאמין שה’ הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא בכל יום בריה חדשה וכל העולמות הם ברואים חדשים, וצריך להתפלל וליתן שבח והודיה למי שברא הכל וגם ברא אותו, להתפלל על נפשו ונפש אשתו ובניו ועל פרנסתו וכל טוב.
(דגל מחנה אפרים שם, ד”ה והיה).
הבעש”ט מדגיש שהאמונה בה’ ובטובו נדרשת כדי שהאדם יוכל להתפלל אליו. על פי האמור עד כה, נראה שגם ר’ אליעזר מודה שאם האדם מתחזק באמונה לפני התפילה, ומדבר דיבורי אמונה ושבח לה’ כדי לחבר את ליבו לה’ ולטובו, זהו הדבר הרצוי והטוב ביותר.
יתרה מזו, מבחינה מסויימת כאשר אדם כל כך מחובר לאמונה בטוב ה’, הוא כבר לא זקוק להתפלל. מצד עצמו טוב לו במה שה’ נותן לו, והוא איננו רוצה יותר. לכן הבעש”ט אומר שהקב”ה צריך לתת בעצמו לצדיקים רצון להתפלל אליו:
שמעתי בשם המקובל הר”י בעש”ט ז”ל שפירש הכתוב: “רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם” (תהילים קמה, יט), כי מצד האמת אין להיראים האמיתיים שום רצון, מחמת הבטחון והאמונה החזקה, שאומרים כל מה דעבד רחמנא לטב עביד, והקב”ה מבקש בתקנתם יותר ממה שהם מבקשים. רק דהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, עושה להם רצון כדי שיתפללו לפניו ויעשה בקשתם. וזהו שאמר הכתוב: “רצון יראיו יעשה”, שהוא יתברך עושה להם רצון, למען “ואת שועתם ישמע ויושיעם”, ודברי פי חכם חן.
(בעש”ט עה”ת מקץ ז, בשם תפלה למשה)
ישנה אפילו עדות והדרכה מרבי אהרון ראטה זצוק”ל בשם הבעש”ט, שהתחזקות איתנה בביטחון בה’ מסוגלת להביא ישועה אף בלי תפילה:
בשם הבעש”ט ז”ל, שאם האדם ח”ו באיזה צרה שלא תבוא ח”ו, אז הסגולה זלא יתפלל כלום על צרותיו בעת ההיא, רק יחזק לבבו לה’ מאוד בביטחון באלוקיו, ואז ישראל נושע בה’. ואני השפל הכותב, גם בידיד נהגתי זאת כמה פעמים, והיה לפלא זה ההעצה מהבעש”ט זי”א, והוא ענין הפלא ופלא למי ישזכהו ה’ שיתחזק בעת כזאת בבטחון.
(שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית, ד)
כאשר התפילה נאמרת מתוך הכרת שבחו של מקום, לא רק האדם מתרומם ממנה ומכוון את עצמו נכון יותר, אלא גם אצל הקב”ה תפילה כזו מתקבלת יותר. וכדברי הבעש”ט:
התפילה שהוא בשמחה גדולה, בודאי היא יותר מקובלת לפניו יתברך שמו יותר מהתפילה בעצבות בבכיה. ומשל על זה, כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני המלך בבכיה גדולה, אף על פי כן אינו נותן לו אלא דבר מועט. אבל כשהשר מסדר לפני המלך שבח המלך בשמחה ומתוך זה מבקש גם בקשתו, אז נותן לו המלך בקשה מרובה מאוד כמו שנותנים לשררות.
(בעש”ט עה”ת נח ס, בשם צוואת הריב”ש)
אמנם אין הכוונה לשלול תפילה מתוך בכייה ותחנונים. הבעש”ט בעצמו מתאר בכיות כאלו במשל המפורסם על בן המלך שאביו הרחיקו מהארמון והקיף עצמו בהסתרות:
וכשבא לחומות המבהילים והמסתירים, בוכה ומתחנן אבי הרחמן, מלך רחמן כמותך תסתיר עצמך בהסתרות כאלו, ואני אנה אני בא, וצועק ובוכה, וכל העושר והכבוד שמפזרין מואס בהם, כי עיקר המייתו לזכות לקבל זיו ונועם הדרת אביו הרחמן. ובכח לבבו הנשבר לאלף שברים מהמכות של האימות והדברים המבהילים, מוסר עצמו בכח לדלג על החומות ונהרות ומפזר כל הונו עד שנעשה אין ממש, אלא בלתי לקבלת אור פני המלך לבדו, מאהבת המלך ומתשוקתו לשורשו לאביו הרחמן. וכשבא לפני אביו הסיר אביו אחיזת עינים הללו.
(בעש”ט עה”ת וילך ממ”ח ג, בשם נתיב מצותיך)
כאשר הבכי איננו בכי של מרירות אלא של השתוקקות לקרבת ה’, זהו בכי רצוי שמקרב את האדם לה’. כך גם כאשר מדובר בבכי על צרות הכלל, כופי שניתן לראות במזמור זה: דוד המלך מתחיל ב”תפילה לעני כי יעטף”, אך מתוך כל הצרות הפרטיות שלו הוא עובר לדבר על “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד”. הוא מעלה את כל הצרות הפרטיות שלו ומחבר אותן לצער השכינה והגלות. זהו הצער שאותו ראוי להצטער, ואף הקב”ה בוכה ושואג על נווהו (ברכות ג’ ע”א). בענייניו הפרטיים של האדם עליו לבטוח בה’ ולהיות באמונה ובשמחה, אך היכן שיש פגיעה במלכות ה’ – זו צרה שצריכה להתמעט ולהתבטל כמה שיותר מהר, ו”אין מקיפין בחילול השם” (קידושין מ’ ע”א).
לא ייתכן לומר שצריך לקבל באמונה ובשמחה את המצב של החורבן וההסתר. משום שהיכולת לשנות את המצב הזה תלויה בנו. אם נשתוקק בתכלית הכוסף ונרצה שהמצב הזה ישתנה, ונתפלל על כך מקירות ליבנו – נפעל את גילוי מלכות ה’ (וכפי שראינו בתחילת החלק הקודם של ביאור המזמור).
אמנם גם בתפילות אלו חשוב להאמין שה’ מחובר אלינו באהבה, מצטער ומתאבל יחד איתנו ורוצה כמונו ופי כמה וכמה מאיתנו את הגאולה. אין הכוונה בבכיות שצריך להפסיק להאמין בטובו של ה’. אלא שצריך להשמיע ולבטא את צערנו, כי הקב”ה מחכה דווקא לתפילות ולתחנונים שלנו על כך, ולבכי ולצער שלנו על הריחוק ממנו.
ככל שנתחזק בביטחון בטובו ובחסדו של ה’, ובד בבד נתפלל גם שיתוקנו כל החסרונות שנובעים מחסרון השראת השכינה בעולם, כך נזכה שבאמת ה’ יחיש את גאולתנו ופדות נפשנו, ונזכה בקרוב ממש לישועה גדולה וגילוי מלכות ה’.
[1] בגמרא מופיע גם פירוש נוסף שלעשות את התפילה תחנונים היינו להתפלל בזמן דמדומי חמה; נראה שהכוונה בזה היא שכאשר מתפללים בכל יום בשעות משתנות זה גורם לכך שהתפילה תהיה בהתחדשות תמידית.
[2] בזה מובן גם כיצד יתכן שעל אדם רשע כל כך כאחיתופל אמרו חז”ל את השבח הגדול שהוא היה מחדש בכל יום דבר חדש בתפילתו. לכאורה אם תפילתו היא ברמה כל כך גבוהה, כיצד הוא הגיע לעברי פי פחת? אלא שאם האדם מתפלל מתוך הסתכלות עקומה ולב רע, גם התפילות וה’חידושים’ שהוא ייחדש בתפילתו יהיו כאלו.
[3] כפי שבולט במעשה תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע”ב), בשיח שלו עם חכמים לפני פטירתו (סנהדרין סח ע”א), ביחסו לאלה שעזבו את הדרשה ביום טוב (ביצה טו ע”ב), ובמקומות נוספים.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).