שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 233 | יג אייר תשפ”ג

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

“וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ” – שפיכת הלב בתפילה לפני ה’

שחרור הרגשות בדיבור לפני ה’ מועיל מאוד לאדם

דוד המלך מתאר כאן את המתפלל כמי ש’שופך’ את שיחו לפני ה’: “ולפני ה’ יִשְׁפֹּךְ שיחו”. הביטוי הזה מופיע גם במקומות נוספים: “וָאֶשְׁפֹּךְ את נפשי לפני ה'” (שמואל א’ א, טו), “אלה אזכרה ואשפכה עָלַי נפשי” (תהילים מב, ה), “שפכו לפניו לבבכם” (שם סב, ט), “שפכי כמים לבך” (איכה ב, יט). יש בכך כדי ללמד על איכות מסויימת ומהותית של התפילה, ובפרט של תפילה עילאית הנובעת מעומק הלב.

הפועל ‘שפיכה’ בתנ”ך מתייחס בדרך כלל לשפיכת דם. במשמעות דומה מופיעים גם שפיכת מים או דשן. מלבד המובן הפיזי של שפיכה, מופיעה השפיכה גם בהקשרים רוחניים: “אשפוך את רוחי על כל בשר” (יואל ג, א), “וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עליהם (יחזקאל לו, יח), “ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים” (זכריה יב, י). המשותף לכל אלו הוא שיש דבר שמגיע ממקור מרוכז כלשהו שהוא מכונס בתוכו, ואז הוא מתפזר ברחבות, ב’זרימה’ ובאופן טבעי[1]. זהו גם מצב שבו אין שליטה מלאה להיכן תגיע כל טיפה וטיפה. לכל היותר ניתן לדעת להיכן הדבר בכללותו יישפך, אך כל אחד מחלקיו זורם בלי שניתן לתכנן אותו ולנווט אותו בפני עצמו. לעיתים השפיכה גורמת לשינוי מהותי – כאשר שופכים למשל את הדם מגופו של האדם הדבר משנה לחלוטין את מעמדו ומהותו.

כל אלו מתקיימים גם בהקשר של שפיכת הלב לפני ה’ בתפילה. בלב מרוכז כל המטען הרגשי של האדם. כאשר האדם שופך את ליבו הוא למעשה פותח את האפשרות שכל המטען הזה ינבע ממנו החוצה בטבעיות ובזרימה. בגלל שזו מהותה של שפיכת הלב, היא צריכה מעצם הגדרתה להיות בלתי מתוכננת. האדם איננו יודע לאן בדיוק הוא יגיע בתפילה כזו. הוא מרגיש שליבו סוער, רוגש, ומשהו ‘עובר עליו’, ומה שעליו לעשות הוא לאפשר לְרִגְשֵׁי הלב הללו לזרום החוצה. צריך להנביע ולהביע את כל מה שהלב מרגיש, בלי לדעת להיכן זה יוביל ומה ייצא מכך. רק כך ניתן לבטא רגשות כמו כאב, צער ואף שמחה כפי שהם באמת. הרגש במהותו הוא דבר שאיננו מקוטלג בתבניות שכליות מוגדרות ואיננו ידוע מראש. לכן כדי שהוא ייצא באופן אותנטי צריך הדבר לקרות בדרך זרימה ולא על פי ציפיות מדוקדקות ותכנונים.

היציאה של רחשי הלב החוצה יוצרת בהם שינוי מהותי. נוצרת מציאות חדשה שהיא שונה מהותית מהמציאות שבה הדברים היו בתוך הלב. לרגשות עצמם קורה שינוי מהותי בעצם ההוצאה שלהם החוצה. השתפכות הלב בתפילה איננה סיפור סתמי של רגשות ליבנו לה’, אלא היא עיבוד ושינוי שהלב עובר תוך כדי שהוא מספר את עצמו. כאשר אדם שופך את ליבו ושיחו לפני ה’, הוא למעשה מעבד הרגשות שממלאים את לבו כפי שהן, ויוצק בהן תוכן חדש שיהיו מלאות באמונה ובעמידה לפני ה’. מתוך כך האדם חווה את המציאות אחרת, ומתייחס אליה אחרת לגמרי. מציאות האדם לפני התפילה שכזו שונה לחלוטין ממציאות האדם לאחריה. כך אנו מוצאים שלאחר שחנה שפכה את נפשה לפני ה’ במר ליבה, הוקל לה: “ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד” (שמואל א’ א, יח)[2].

כשלבו של האדם מלא למשל בדאגות או פחדים מכל מיני עניינים, הוא עשוי להתקשות לחוש את האמונה או לחשוב מחשבות של אמונה. לכן חשוב מאוד שהוא יביא את הרגשות הטעונים שלו לתוך שיח עם ה’, וישפוך אותם לפניו. הוא לא נדרש להעפיל לשם כך לדרגה מיוחדת, אלא רק לבטא ולהנביע מתוכו בדיוק את מה שהוא מרגיש, ולספר את רגשותיו כפי שהן. דיבור כזה לא צריך להיות מְכֻוָּן למציאת פתרונות לבעיותיו בדווקא, אלא ‘לפרוק’ אל ה’ את משא הָרְגָשׁוֹת. מתוך שהאדם יעשה זאת, הוא יוכל לחוש שהוא חוזר לעמוד לפני ה’ באמונה, ואף להתגדל יותר באמונה. ממילא גם יוקל לו מאוד, והוא יוכל לחוש איך במקום מצוקה ננסכים בו כוחות מחודשים והרגשות חיוביות. כך גם למשל עם כעסים, כאבים או תחושות של בלבול וספקות. את כל הרגשות הללו יש להביא ולבטא לפני ה’, ממש כפי שהם. כשהאדם מדבר על כך לפני ה’ הוא מעבד את תחושותיו הקשות, מרכך אותן ומכניס בהן את אור האמונה המעודד והמנחם. לאחר זאת האדם נמצא כבר במצב נפשי אחר לגמרי.

כאשר שופכים את הלב לה’ מתחברים אליו יותר

מלבד זאת ישנו גם מימד נוסף. כשאדם שופך את לבו לפני חבירו והוא מקשיב לו, הדבר מחבר אותו לחבירו. באופן טבעי אדם מרגיש קשר אל מי שמקשיב לרחשי ליבו. זאת משום שכאשר הוא מבטא בפניו את כל אשר בלבו, הוא ‘מעביר’ אליו את הנפש שלו.

כך כאשר אנו שופכים את לבנו לפני ה’ אנחנו ‘מעבירים’ אליו את הנפש שלנו, וזה עצמו גורם לנו להתחבר אליו. כשאדם מסיים תפילה כזו אל ה’ הוא נמצא במקום הרבה יותר מחובר לה’, וקרבת ה’ שלו גדולה יותר. וממילא אדם כזה גם נענה יותר לתפילתו – “קְרָאֻהוּ בהיותו קרוב” (ישעיה נה, ו).

“כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ” – הרצון דווקא בארציותה של ארץ ישראל

הכיסופים לארץ ישראל מביאים לבניינה

את תקומת ה’ לרחם את ציון מנמק דוד המלך בכך שעם ישראל משתוקק אליה: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יְחֹנֵנוּ” (פס’ יד-טו). עמדנו כבר (בח”ג עמ’ לד) על כך שזהו נימוק משמעותי ביותר, שמלמד שעצם הרצון שאנו רוצים הוא הסיבה שה’ יקום וירחם על ציון. כך אנו אומרים גם בתפילה: “ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו – כי מחכים אנחנו לך” (נוסח קדושה למנהג כמה עדות). הדברים מפורשים גם בדברי הכוזרי:

ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש יהיה שכרם שיתקיים הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו” – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.

(כוזרי מאמר ה, כז)

 ארץ ישראל חביבה דווקא בגלל הארציות שלה

אמנם יש לשים לב שלא נאמר בפסוק שעם ישראל רוצה את קדושת ארץ ישראל, את מעלותיה הרוחניות או את השראת השכינה שבקרבה, אלא דווקא את עפרה ואבניה. בגמרא אף מובא שבעקבות פסוקים אלו היו האמוראים מנשקים ממש את סלעיה של ארץ ישראל ומתגלגלים בעפרה (כתובות קיב ע”א). ניתן היה להבין זאת כביטוי של אהבה יתירה, שלא רק שאוהבים את השכינה והחכמה השורה בארץ ישראל, אלא אפילו מנשקים את עפרה ואבניה. אבל העבודה שהפסוקים והגמרא מדגישים את קיום אהבת העפר והאבנים כפשוטו, ומתמקדים ומזכירים דווקא אותם, לכאורה אומרת דרשני.

בביאור העניין נראה שעיקר החידוש של ארץ ישראל הוא דווקא בחביבות הארציות שבה. לא לחינם הגמרא מאריכה שם בסוף המסכת בסגולות המיוחדות דווקא לארציות של ארץ ישראל. ממש מודגש שם שארץ ישראל איננה רק מקום שבו מתעלים ברוחניות, אלא יש משהו מיוחד דווקא בגשמיות הארצית שלה.

  אחת הטעויות הקשות שלנו במהלך הגלות, שגרמה לכך שלא נמהר מספיק לחזור לארץ ישראל, הייתה שתפסנו את ארץ ישראל רק כמקום בו ה’ משרה את שכינתו, כך שאפשר להגיע שם למדרגות רוחניות גבוהות. ממילא כל עוד שהיו גם בחוץ לארץ צדיקי עליון קדושים, בעלי מופתים ובעלי רוח הקודש עצומה, הצורך לעלות לארץ ישראל היה פחות דחוף. אדרבה, לכאורה היה אפילו עדיפות להישאר בחוץ לארץ, כפי שמופיע בספרים הקדושים שמבחינה מסויימת קל יותר להגיע למדרגות עילאיות כאשר אנו נמצאים בגלות והמלך איתנו בחוץ ואיננו בארמונו[3].

אולם הפסוקים כאן מלמדים אותנו שהכיסופים לבניין הארץ צריכים להיות מחוברים דווקא לארציות הפיזית שלה. גם התורה משבחת את הארץ הטובה על הארציות שלה, ולאו דווקא על השראת השכינה שבה:

כי ה’ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה וּשְׂעֹרָה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא בְמִסְכֵּנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.

(דברים ח, ז-י)

לכאורה זהו פלא גדול שהתורה כלל לא מזכירה כאן את כל העניין הרוחני. הלא זה מה שהיה צריך בעיקר להדגיש כשרוצים לספר לנו על הארץ הטובה. כך גם בפרשיה נוספת התורה מתייחסת דווקא לארציותה של הארץ:

ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש. כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עֹבְרִים שמה לרשתה ארץ הרים וּבְקָעֹת למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה’ אלוקיך דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תמיד עיני ה’ אלוקיך בה מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה.

(שם יא, ט-יג)

הנימוק לכך שחשוב לשמור את המצוות הוא משום שאנו הולכים לקבל ארץ טובה עם גשמים מיוחדים ששותה ממטר השמים. החידוש הגדול של הארץ הזו היא שנפגשים בה עם ה’ דרך הארציות, ודרך ברכת ה’ השורה בארציות. כל השפע הגדול שבה מאפשר לראות את גילוי מלכות ה’ ואת טוב ה’. הקב”ה רוצה להתגלות בעולמו דווקא כשהוא מולך עלינו ומיטיב לנו, כמלך בגדוד. ככל שאנחנו משופעים יותר בשפע גשמי מאת ה’, מתגלים יותר מלכותו וטובו.

ה’ חפץ להתגלות דווקא דרך החיבור שלנו לארץ הקדושה ולבניינה

ה’ איננו חפץ להתגלות עלינו רק דרך רוחניות צרופה. הרוחניות הצרופה היא עבודת המלאכים, וְכָאֵלּוּ יש לו אינספור בשמים. לא בשביל זה הוא ברא את הארץ ואותנו. החידוש שלו במלכותו כאן בארץ הוא שאנחנו מצידנו נצליח להתחבר אליו מתוך העיסוק הארצי שלנו בבניין הפיזי של ארץ ישראל והוצאת “פירותיה הקדושים”[4]. בכלל זה גם עבודת החינוך והגידול של ילדיה של ארץ ישראל, ואפילו הפיתוח הטכנולוגי וה’היי-טק’ הם חלק מבניין הארץ. כל מה שנעשה כאן יכול להיות מחובר לכבוד שמים – משום שהארץ הזו היא הפלטרין של מלך, היא הארמון המיוחד בו מתגלית מלכותו במיטבה.

מפגש מיוחד כזה, בו אנו מתחברים לה’ דרך הברכה הארצית שהוא נותן לנו והתעסקותנו בה, צריך להיות דווקא בארץ מיוחדת וקדושה שזו התכונה העיקרית שלה. אין תועלת במפגש כזה על אדמה טמאה, שרחובותיה טמאים וכך גם כל הפירות היוצאים ממנה. רק ארץ ישראל – “עיני ה’ אלוקיך בה”. רק כאן זהו הפלטרין שלו, ולכן רק כאן כל מעשה של גשמיות הוא בניין פלטרין של מלך. רק כאן, אפילו סידור הבית הפרטי ונקיונו הוא פעולה שמפארת ומייפה את אחד האגפים הקטנים בארמון המלך. וכך גם האכילה שאוכלים מפירותיה הקדושים של הארץ – זו התרחשות מיוחדת בה אנו מקדשים ומעלים את פירותיה הקדושים של הארץ אל יעדם.

לכן החביבות היא דווקא לארץ הפיזית לגמרי. משום כך גם השראת השכינה שתלך ותתעצם בארץ תהיה שונה במהותה מהשראת השכינה בחוץ לארץ. הדבקות בה’ בארץ ישראל תתבטא דרך כל מעשה גשמי, ודרך חיים שמחוברים יותר ויותר לשם בניית ארמונו של המלך. אם נרצה דווקא את זה, ויתקיים בנו המימד הזה שנרצה את אבניה ועפרה של הארץ בגלל הסיבה הזו, נזכה במהרה בימינו שה’ יקום וירחם ציון.

—

[1] בניגוד לדבר שנזרק, שתנועתו היא רק מכוח הזורק.

[2] מלבד שפיכת הנפש שהייתה בתפילת חנה, מוזכר במפורש שהיא בכתה (שמואל א’ א, י). משום כך הזכרנו פסוק זה גם בנידון דומה בו עסקנו בביאור מזמור צג – השחרור והחיות שמעניק בכי של פורקן ותפילה. שם נתבאר כיצד ניתן באמצעות בכי לשחרר רגשות קשים, ומדוע טוב ונחוץ לעשות זאת עם תחושת הכאב על הסתר פני ה’ והריחוק ממנו.

[3] ראה תולדות יעקב יוסף, עקב ד”ה מצוה והלכת; נועם אלימלך וישב ד”ה או יאמר וישב (השני).

[4] כלשון החתם סופר: “העבודה בקרקע גופה מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך” (חידושים על מסכת סוכה, לו ע”א).