שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 232 | ז’ אייר תשפ”ג

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

“תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף” – הגאולה הפרטית כחלק מגאולת ציון וגילוי מלכות ה’

הקשר בין נושאי המזמור לכאורה לא ברור

ישנם לכאורה קשיים גדולים בהבנת מזמור זה. תחילתו של המזמור עוסקת בתפילה על צרות אישיות, ולא על צרות של כלל ישראל: “תְּפִלָּה לעני כי יַעֲטֹף, ולפני ה’ יִשְׁפֹּךְ שיחו. ה’ שִׁמְעָה תפלתי ושועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני” (פס א-ג). גם תיאורי הסבל והצער שבהמשך מאפיינים אדם פרטי: “כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נִחָרוּ. הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מֵאֲכֹל לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי וְשִׁקֻּוַי בבכי מָסָכְתִּי. מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני. ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש” (פס’ ד-יב). התיאורים כאן מנוסחים כולם בלשון יחיד, וכך גם התוכן שלהם – המתפלל רואה את עצמו כציפור בודד על גג, סובל לבדו את ייסוריו. הביטויים שמופיעים כמו “דבקה עצמי לבשרי” ו”עצמותי כמוקד ניחרו” אינם מוכרים לנו כִּמְשַׁלִּים שבאים לייצג באופן כלשהו את צרותיו של עם ישראל.

גם מדברי חז”ל נראה שהבינו שהפסוקים הללו עוסקים באדם פרטי:

ר’ אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: “תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו” וגו’.

(עבודה זרה ז’ ע”ב)

ראה כמה הוא (-הקב”ה) גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה – והקב”ה מאזין את תפלתו, שנאמר: “וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” (שמואל א’ א, יג), והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר: “תפילה לעני כי יעטף” (תהילים קב, א), כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע; וכי יש לך אלוה קרוב מזה, שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶה לאוזן?!

(ירושלמי ברכות פ”ט ה”א)

אמר רבי יהודה בר שלום בשם ר’ אלעזר: בשר ודם אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן; אלא הכל שוין לפניו, הנשים והעבדים והעניים והעשירים. תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני; במשה כתיב: “תפלה למשה איש האלהים” (תהילים צ, א), ובעני כתיב: “תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו” (שם קב, א); זו תפלה וזו תפלה, להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום.

(שמות רבה כא, ד)

אמר ר’ אבין: אין אנו יכולין לעמוד על אפו (-אופיו) של דוד, פעמים שקורא עצמו עני פעמים שקורא עצמו מלך. הא כיצד? בשעה שהיה צופה ומביט שצדיקים עתידין לעמוד ממנו כגון אסא, יהושפט, חזקיה ויאשיה – היה קורא עצמו מלך, שנאמר: “אלוקים משפטיך למלך תן” (שם עב, א). ובשעה שצופה רשעים יוצאים ממנו כגון אחז, מנשה, אמון, היה קורא עצמו עני שנאמר: “תפלה לעני כי יעטוף”.

(ויקרא רבה ל, ג)

   אולם לאחר הפסוקים הללו, דוד ממשיך בפסוקים כלליים העוסקים בציון, בעובדי ה’ ובכבוד ה’: “ואתה ה’ לעולם תשב וזכרך לְדֹר וָדֹר. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יְחֹנֵנוּ. וייראו גוים את שם ה’ וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו” (פס’ יג-יז). הקשר של הפסוקים הללו אינו מובן. כיצד מתקשרים בניין ציון ורחמי ה’ עליה, וכן התגלות כבוד מלכות ה’, לכל מה שנאמר קודם לכן?

המעברים במזמור מן הפרט אל הכלל ולהיפך לכאורה אינם מוּבָנִים

גם באשכול הפסוקים הבא יש לכאורה קישורים שאינם ברורים: “פנה אל תְּפִלַּת הערער ולא בָזָה את תפילתם” (פס’ יח), פסוק זה מדבר בתחילתו על תפילת היחיד, אך מסתיים בהתייחסות לתפילת הרבים. לאחר מכן מופיע פסוק שעוסק בעם בכללותו ובדור האחרון: “תִּכָּתֶב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה” (פס’ יט). אולם הפסוקים הבאים חוזרים ועוסקים בתפילות של אנשים מסויימים, כגון אסיר ונידונים למוות: “כי השקיף ממרום קדשו ה’ משמים אל ארץ הביט. לִשְׁמֹעַ אנקת אסיר, לְפַתֵּחַ בני תמותה” (פס’ כ-כא). ושוב חוזר המזמור להתייחס לעם ישראל בכללותו הנמצא בציון, ולכל העמים המתקבצים לעבוד את ה’: “לספר בציון שם ה’ ותהלתו בירושלים. בהקבץ עמים יחדו וממלכות לַעֲבֹד את ה'” (פס’ כב-כג).

אף אשכול הפסוקים האחרון עובר מעניין לעניין. תחילה מדובר על אדם יחיד: “עִנָּה בדרך כֹּחִי קִצַּר ימי. אֹמַר אֵלִי אַל תעלני בחצי ימי, בדור דורים שנותיך” (פס’ כד-כה). אך ההמשך מדבר על העולם כולו ועל כלל ישראל: “המה יאבדו ואתה תַעֲמֹד, וְכֻלָּם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו. ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון” (פס’ כו-כט).

המזמור מתייחס לתקופה הקשה בה דוד נרדף על ידי שאול

על מנת להבין את המזמור נתמקד תחילה בהבנת המציאות המקורית המסויימת שכלפיה הוא נאמר. אמנם כל מזמור נאמר גם כנגד כל אדם מישראל בכל דור ודור (מדרש תהילים יח, א), אך זהו רובד נוסף על גבי המציאות הספציפית שכנגדה נאמר המזמור, וכפי שמוזכר במזמורים רבים: “מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהילים ג, א), “לדוד מכתם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פלשתים בגת” (שם נו, א), “לדוד מכתם בִּשְׁלֹחַ שאול וישמרו את הבית להמיתו” (שם נט, א), ועוד. הבנת ההתרחשות המקורית מאפשרת להבין לעומק את האמור במזמור, על פי ההקשר בו נאמרו הדברים, ומתוך כך יכול כל אחד גם לשאוב ממנו חיזוקים למצבו האישי בזמן מן הזמנים.

דוד מתאר במזמור זה צרה גדולה שהוא נתון בה, שמאפשרת לאויביו לבזות אותו: “כל היום חרפוני אויבי” (פס’ ט). מסתבר שלא מדובר בצרה כגון מחלה, משום שאין זו סיבה לבזות ולחרף אדם. גם מילים: “כי נשאתני ותשליכני” (פס’ יא) מצביעות על כך שיש כאן השלכה שהיא ניגוד של ה’נשיאה’ שהיתה קודם לכן, כלומר היא מציאות שבה ה’ רומם את האדם ואז כביכול השליך אותו. בריאותו של האדם היא מצב טבעי, שאיננו נחשב ל’נשיאה’ מיוחדת, לכן נראה שמדובר כאן על מעמד גבוה ומרומם שהיה לדוד, אשר ממנו הוא הושלך למקום נמוך ביותר. יתרה מזו, דוד מוסיף ואומר: “לִשְׁמֹעַ אנקת אסיר, לְפַתֵּחַ בני תמותה” (פס’ כא). בפסוק זה מוסבר שהסיבה שיהללו את ה’ היא משום שהוא שמע את תפילתם של האסירים והנידונים למוות.

המציאות הזו תואמת מאוד את התקופה הקשה שעבר דוד המלך כאשר הוא נרדף על ידי שאול. בתחילה, לאחר ניצחונו על גוליית, עלתה קרנו של דוד, הוא זכה לכבוד גדול ואף נעשה חתן המלך. מעמדו אף הלך והתבסס ככל שהוא המשיך להצליח ולנצח את הפלישתים בקרבות נוספים. דוד צבר תהילה גדולה, אך משם הוא הושלך לעברי פי פחת. הוא נעשה נידון למוות, ונרדף על ידי שאול ואנשיו ברמה יומיומית. הוא מגיע למצב שממש אין לו ולאנשיו מה לאכול, והוא נזקק לקבל נדבות מנבל הכרמלי ולחם מאבימלך. אין לו ולאנשיו אפשרות להתפרנס באופן מסודר מחקלאות או מסחר, והם נאלצים לתור כל הזמן אחר דרכים להתקיים. כל זאת תוך כדי שהוא בסכנת מוות נוראה, וכל הזמן ישנם מלשינים שמגלים לשאול את מקומות מחבואו. בתקופה הזו הוא גם נמצא רחוק ממיכל אשתו, שהייתה אז אשתו היחידה. עדיין אין לו בנים, ונראה שגם אחיו ומשפחתו התנכרו אליו כפי שנאמר: “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי” (שם סט, ט), וכך גם רבים מעם ישראל: “כל רֹאַי יַלְעִגוּ לי, יפטירו בשפה יניעו ראש” (שם כב, ח).

דוד ראה בסבל האישי שלו חלק מהמאבק למען הגאולה

 בביאור מזמור נד ובביאור מזמור סט הרחבנו בסיבה העמוקה לכל הרדיפה הזו אחר דוד: “כי עליך נשאתי חרפה, כִּסתה כְלִמָּה פנָי. מוזר הייתי לאֶחָי, ונכרי לבני אמי. כי קנאת ביתך אכלתני, וחֶרפּוֹת חורפֶיךָ נפלו עלי. וָאבכה בַצום נפשי, ותהי לַחֲרָפוֹת לי. וָאתנה לבושי שק, ואהי להם למשל. ישיחו בי יֹשבֵי שער ונגינות שותי שֵׁכר” (שם, ח-יג). החלומות של דוד על בית המקדש, הקִנאה שלו לכך שבית המקדש אינו בנוי ולכך שהמלך וכל העם ממשיכים לחיות את חייהם בשלווה, הם אלו שעוררו את ההתנכלות לדוד.  

דוד המלך רצה וניסה לעלות קומה בגאולת ישראל, ומשום כך הוא סבל. את הייסורים שלו הוא לא תפס כצרות אישיות בלבד. חלק מהעבודה שלו, אותה הוא מבטא במזמורי התהילים, היה להבין שגם אם נראה שהוא כביכול עטוף ברדיפה אישית, היא נובעת ממאבק כנגד דמותו כמניף מהלך הגאולה קדימה.

מתוך כך מובן מאוד החיבור שיש לאורך המזמור בין צרותיו של דוד לבין גאולת ציון והתגלות כבוד ה’, עליו שאלנו בתחילת ביאור מזמור זה. התפילות של דוד לבניין ציון והתעוררות רחמי ה’ עליה, הן בשורשן אותן התפילות לגאולתו האישית מיד מבקשי נפשו.  

המזמור מתאים ל’אסירי ציון’ לאורך כל הדורות

הדברים הללו אינם נוגעים לדוד המלך בלבד. רבות מן הצרות שעובר עם ישראל לאורך הדורות קשורות בשורשן לגאולת ציון, ויהודים רבים נאנקים “אנקת אסיר” על עצם השייכות שלהם לציון. לא לחינם השתמש רבי יהודה הלוי במטבע לשון זו בפיוטו “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, ובהמשך נגזר מכך הכינוי ‘אסירי ציון’  ליהודים שנכלאו בברית המועצות ובמדינות נוספות. דוגמאות בולטות נוספות הן המהר”ם מרוטנבורג שנכלא על ידי מלך גרמניה ימ”ש, או אסירי האינקויזיציה. גם כנגדם נאמר מזמור זה, המתאר את העני העטוף[1] ביגון, אשר סובל סבל מתמשך וקשה ביותר על היותו יהודי, ונכלא ונאסר על ידי השלטונות המרושעים של הגוים. למרבה הצער הייתה זו תופעה נפוצה מאוד שלקחו יהודים עשירים ובעלי מעמד והשליכו אותם לעברי פי פחת. דוגמה מפורסמת לכך הוא דון יצחק אברבנאל, תלמיד חכם עצום ששימש לפני כחמש מאות שנה כשר אוצר במדינות פורטוגל, קסטיליה ואיטליה, וכמה פעמים רכושו הוחרם והוא נאלץ להימלט בעור שיניו בעקבות עלילות אנטישמיות. שייכת לכך גם כל משפחה ומשפחה שגורשה באותה תקופה מספרד, ואשר רבות מהן היו מן המעמד הגבוה מאוד, והן נאלצו לחוות את המציאות הזו על בשרם. כך גם כל משפחה יהודית בעלת מעמד בפולין, שנבזזה ונשדדה בפרעות ת”ח ות”ט, ואשר ביתה נשרף והיא נאלצה להיטלטל ממקומה בחוסר כל ובייסורים מרים וקשים. וכך לאורך כל הגלות יהודים הושלכו וסבלו את סבלם האישי כאסירי ציון. ועד האחרון הכביד, כל אותם יהודים שגורשו במלחמת העולם השניה ממעמדם הגבוה וביתם הגדול, ונאלצו לנדוד ולסבול עד כדי מצב של “בני תמותה”.

יהודי כזה שהרגיש קודם לכך שה’ נושא ומרומם אותו, חש לפתע שה’ כביכול השליך אותו. הוא נאנק, כאוב, סובל ומתענה בעינויים קשים. אויביו גם מחרפים ומבזים אותו, כי השפלתו הגדולה מהווה עבורם חיזוק ורוממות של מעמדם, בהיותם מתנגדים ליהדותו. ויחד עם זאת, לאותם ‘אסירי ציון’ היה גם ברור שכאשר ה’ יקום וירחם ציון אז גם הם יוושעו. כאשר ה’ יתגלה ייראו כל הגויים מֵאֵימָתוֹ ויסירו את ידיהם מעם ישראל, וכך יתגלה שה’ פונה אל תפילת האסירים הללו ולא בוזה את תפילתם.

גם הצרות הפרטיות הן חלק מחסרון השכינה

עם כל זאת, דוד בוחר לפתוח את המזמור ב”תפילה לעני כי יעטוף”, ולא ממקד את התפילה דווקא בקשר של “אנקת האסיר” לישועת ציון. המילה עני לא מתייחסת רק לאדם שאין לו כסף. בעשרות פסוקים מופיע העוני במשמעות רחבה יותר מאשר העדר ממון: “ואת עם עני תושיע” (שמואל ב’ כב, יח), , “עניה סֹעֲרָה לא נֻחָמָה” (ישעיה נד, יא), “ואל זה אביט אל עני ונכה רוח” (שם סו, ב), “עני אני וְגוֵֹעַ מִנֹּעַר” (תהילים פח, טז), ועוד רבים. ישנו גם המושג של עני בדעת – “אין עני אלא בדעה” (נדרים מא ע”א), וכפי שמוסיפה שם הגמרא שאם יש באדם דעת יש בו הכל, אך אם הוא לא קנה דעת אין לו כלום.

מכל זה נראה שאחד המסרים המרכזיים של המזמור הוא שהצרות האישיות שיש לכל אדם הן בעצם בבואה לצער הכללי של ישראל, שעדיין ממתין לגאולה השלימה ולהתגלות מלכות ה’. כשמלכות ה’ לא מתגלית במיטבה הצדיקים סובלים והעולם הולך ומתקלקל. כעין זה מצינו מימרות רבות בחז”ל על כך שמיום שחרב בית המקדש “אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות” (סוטה מח ע”א), “ניטל שומן הפירות” (שם), “בכל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו” (שם מט ע”א), “נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו” (ברכות נח ע”ב), “לא נראית רקיע בטהרתה” (שם נט ע”א), “נעשו גשמים צימוקין לעולם” (תענית יט ע”ב), “אין הגשמים יורדין מאוצר טוב” (בבא בתרא כה ע”ב). לכאורה כיצד קשור בניין בית המקדש לגשמים, לרקיע, לטעם הפירות וכו’? אלא שכאשר השכינה לא שורה אז העולם מקולקל גם במישורים הפיזיים שלו[2].

לכן אם אדם סובל חלילה מצרות גדולות, עליו לדעת שבעומק הדברים הצרות הללו שייכות לצרות החורבן והעדר השראת השכינה. כאשר אדם מתחזק באמונה שהקשיים שלו הם חלק מצרות החורבן, ומתפלל עליהם כחלק מצרות החורבן, והוא משמיע את ה’אנקת אסיר’ כחלק מהצער על החורבן – אז הקב”ה שומע לא רק את תפילתו וצערו האישיים, אלא הוא מתעורר בזה להושיע את ישראל ולקרב את הגאולה. בכך מוסבר היטב המעברים הרבים לאורך המזמור מצרות הפרט לגאולת הכלל, עליהם שאלנו בתחילת ביאור המזמור.

ההבנה הזו גם נותנת לאדם הרבה מאוד כוח להתמודד. היא מעניקה משמעות גדולה לאין ערוך להתמודדות הזו. כאשר למול עיניו של האדם ניצבת מטרה גדולה ומשמעותית, קל לו הרבה יותר לשאת את הסבל והקשיים שיש בדרך אליה[3]. כך למשל כאשר אדם מתבזה, הוא יכול לראות בכך תשקיף של הביזיון שהשכינה הקדושה מתבזה. ביזוי כבוד ה’ וחילול שמו אינם קורים באופן מופשט, אלא הם ‘מתלבשים’ על אלו שמצייגים את ה’, והם אלו ש’סופגים את האש’[4]. גם צער גידול בנים שייך לצער השכינה והגלות. כאשר רואים את צער גידול הבנים וההתמודדות עם קשיי הבריאות או החינוך שלהם כחלק ממה שמקרב את הגאולה, מתמלאים בכוח רב יותר להשקיע ולשאת את המאמץ הכרוך בכך.

[1] בפירוש המילה “יעטוף” הרחבנו בביאור מזמור סא, שהיא מלשון התעלפות.

[2] מעבר לכך כמובן ישנו קלקול גם במישורים הרוחניים, כפי שמופיע גם כן שמיום שחרב המקדש “ננעלו שערי תפילה” (ברכות לב ע”ב), “נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים” (שם), “ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” (בבא בתרה יב ע”ב), ועוד.

[3] ישנם כדוגמה מחקרים על כך שיהודים שאחזו בשואה בחלום להצליח להגיע לארץ ישראל, או אפילו לחזור ולבנות את ביתם, שרדו הרבה יותר מאשר אלו שאיבדו כל תקווה וסבלו יום אחר יום ללא מטרה.

[4] הרחבנו  בכך, וכן בהתמודדות מעשית עם בזיונות בביאור מזמור נד.