תקציר החלקים הקודמים

בחלק הראשון של שיחה זו (מטל השמים גיליון 226) הבאנו את דבריו הקדושים של רבי אלימלך מליז’נסק, שהסביר לאחיו רבי זושא שהיכולת לחולל מופתים ולפעול ישועות היא מכוח אהבת חברים. הרחבנו גם במקורות נוספים על מרכזיותה וחשיבותה של אהבת חברים, והמעלות הגדולות שבה. לאור זאת התחלנו לברר מהן הסיבות לכך שאהבת החברים היא עניין כל משמעותי ובעל השפעה. בחלק השני של השיחה (מטל השמים גיליון 227) הבאנו שני הסברים לכך. ההסבר הראשון הוא שאהבת החברים מעוררת אהבה של ה’ אלינו. הקב”ה מנהיג את האדם בהתאם למידות בהן האדם אוחז, וכשהאדם מרבה באהבה אזי נפתחים גם שערי אהבה ושפע מאת ה’ אליו. ההסבר השני הוא שעל ידי אהבת חברים האדם מתחבר אל ה’ ונעשה שותף שלו בהנהגת העולם. בספרים הקדושים, ובפרט בנועם אלימלך, מבואר שהקב”ה מנהיג את עולמו בכוח האהבה. לאדם ניתנה יכולת להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה, וכחלק משותפות זו הוא יכול להשפיע ולשנות את הבריאה. בכדי להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה צריך האדם לדבוק בכוחות האלוקיים של הבריאה ושל חידוש הבריאה, ואחד הכוחות החשובים ביותר בתחום זה הוא כוח האהבה. כאשר האדם מתחבר למידה זאת של אהבת ה’ לבריותיו, וגם הוא בעצמו אוהב את העולם, הוא יכול להשתתף בהנהגת העולם, ויש לו יכולת ליצור מציאות ולברוא חידושים במציאות המתחדשת שבכל יום ויום.

הסבר שלישי – התכללות עם כלל ישראל

על ידי אהבת חברים כל אחד לומד מחברו

אהבת חברים ודיבוק חברים מביאים את האדם להתחברות והתכללות, עם חבריו ועם כלל ישראל. לעניין זה של התכללות ישנם היבטים שונים, כפי שנראה לקמן בעזרת ה’.

המשנה במסכת אבות מלמדת: “איזהו חכם? הלומד מכל אדם” (אבות ד, א). יכולות להיות מגוון סיבות חיצוניות לכך שמשתלם וּמַחְכִּים ללמוד מכל אדם. אולם נראה ששורש של חכמה זו של לימוד מכל אדם נעוץ בשני יסודות חשובים. ראשית, ההבנה שכל החכמה והמחשבות הנכונות הן מתנה מאת ה’. פסוקים רבים ותפילות רבות מבטאים זאת: “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” (תהילים קיט, ח), “הורני ה’ דרכך” (שם כז, א), “חננו מאיתך חכמה בינה ודעת” (תפילת עמידה), ועוד. לא רק הבנה בתורה היא מתנת שמים, אלא גם הדעת לפעול נכון בענייני העולם הזה היא מאת ה’.   את הפסוק “וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנֹתֵן לך כֹח לעשות חיל” (דברים ח יח), מתרגם אונקלוס: “ותדכר ית ה’ אלהך ארי הוא יהיב לך עיצא למקני נכסין (כי הוא נותן לך עצה לקנות נכסים)”[1]. לכן בהסתכלות אמיתית, כל מה שהאדם זוכה להבין ולהחכים וּלְחַדֵּשׁ, זה בעצם ‘דיבור’ ופנייה של ה’ אליו דרך המחשבות שלו.

היסוד השני מרחיב את הדברים יותר. הקב”ה איננו מדבר עם האדם רק דרך מחשבותיו, אלא הוא מלמד אותו ומעביר אליו מסרים דרך כל הבריות וכל הבריאה. גם כאן ישנם פסוקים רבים המביעים זאת, ומאמרי חז”ל רבים המיוסדים על כך[2]. בתורת החסידות ישנם מקורות מפורשים העוסקים בכך, ומובאים גם סיפורים ומעשים רבים שמבטאים את העובדה שהקב”ה שולח לאדם מסרים ומלמד אותו חכמה בינה ודעת דרך בריותיו השונות.

על פי יסודות אלו מובן וברור מדוע החכם מוצא לנכון ללמוד מכל אדם. לא זו בלבד, היסודות הללו מביאים גם לתפיסה עמוקה יותר – שאני וחברי איננו שני דברים שונים במהותם, אלא שנינו חלקים מתוך המכלול של גילוי כבוד ה’ דרך המציאות. מתוך הבנה זו ניתן להעמיק יותר בהבנת יסוד האחדות והאהבה בין איש לרעהו – אהבה זו מבטאת ענווה והכרה שאין לאף אחד ישות עצמית נבדלת, אלא כולנו חלק ממכלול אחד של גילוי מלכותו יתברך.

ועוד ניתן ללמוד מכך, שכשם שמידת הענווה מביאה את האדם לידי מדה זו של “לומד מכל אדם”, כך הלימוד מכל אדם מביא לענווה; שהרי כידוע ‘אחרי המעשים נמשכים הלבבות’, ומתוך היישום המעשי של הענוותנות ניתן לקנות גם את שורש הענווה.

כל אחד מישראל כלול מחברו

יש בלימוד מכל אדם עוד עומק לפנים מעומק. בסוף ספר ‘פרי הארץ’ שחיבר רבי מנחם מנדל מויטבסק-טבריה זיע”א נדפסו אגרות שלו. באגרת טז (במהדורת מכון פרי הארץ[3]) הוא מדבר על מעלות השלום והאהבה, ובסוף דבריו, הוסיף תלמידו-חברו רבי אברהם מקאליסק זיע”א דברים משלו על מעלת דיבוק החברים. וזו לשונו בפתח דבריו: “ולאהבת השלום אשר הוא יסוד מוסד, עיקרא ושורשא דכולה ביה (העיקר והשורש שהכל בו), מיניה לא תזוע (ממנו לא תזוז), אמרתי יש לפזר ונוסף עוד על מכתב קודש אור בהיר, הרב שיחיה (רבי מנחם מנדל) לאורך ימים טובים”.

נביא כאן את עיקרי דבריו וביאורם:

הנה כל ספרי הקודש מלאים בעניין חכמת הצירוף… ובצרופי אותיות התורה נבראו כל העולמות וכל הברואים. והוא הגורם שאין צדיק דומה לחברו. ולכן אמרו רבותינו ז”ל (ברכות נח ע”א) שאין פרצופי אדם דומין זה לזה, מחמת שינוי שורשיהם ואורותיהם המאירים אל עבר פניהם, וכולם צורך גבוה הם.

ספרי הקודש מלאים מעניין חכמת הצירוף, ואכן יסוד זה כבר הוזכר לעיל (בחלק הקודם של השיחה), בדבריו של רבי אלימלך על ההשתתפות של הצדיקים בהנהגת הבריאה. כעת נרחיב בו יותר כפי הנצרך לענייננו, ועם זאת כמובן לא נרד לכל עומקו כי רב הוא.

הקב”ה ברא כ”ב אותיות. האותיות הם כוחות רוחניים גבוהים ביותר שבאמצעותם הקב”ה ברא את העולם, כמו שכתוב: “אסתכל בה באורייתא וברא עלמא” (זוהר ח”ב קסא ע”א). התורה היתה כלי אומנותו של ה’ בבריאת העולם, דהיינו שהוא לקח את כ”ב אותיות של תורה והן היו הנדבכים הרוחניים שמהם הוא ברא את העולם. ישנם אופנים שונים ורבים עד מאוד כיצד לסדר ולהרכיב את האותיות הללו כדי שיהיו בעלות משמעות. סידור זה של האותיות נקרא ‘צירוף’. בספרים הקדושים מבואר שעל ידי הסידורים והצירופים השונים של אותיות התורה נבראו כל פרטי הבריאה. מה שמבדיל בין הברואים הוא, שבכל נברא האותיות הרוחניות מסודרות בסדר שונה, וזה גורם שלכל נברא יש את צורתו (הגשמית וכן הרוחנית) המיוחדת לו והמבדילה אותה משאר הנבראים.

כדי להמחיש את הדברים ניתן להמשילם במידה מסוימת לגוף האדם. כידוע, לכל אדם ישנו דנ”א, שהוא צופן גנטי שכולל את כל תכונות גופו, כמו צבע שערותיו ומבנה אצבעות רגליו, ועוד ועוד. הדנ”א מצוי בשלמותו בכל תא בגוף. כך יוצא שתאי העין כוללים בתוכם גם את תכונות האף (משום שבדנ”א שמצוי בתאי העין מוצפנות התכונות של האף), וכן תאי האף כוללים בתוכם את תכונות העין, וכן על זו הדרך בכל איברי האדם. ובכל זאת, לעין יש צורה מיוחדת ותכונות מיוחדות משלה, ולאף יש צורה מיוחדת ותכונות מיוחדות משלו; משום שמתוך אותו מכלול ארוך מאוד של הצופן הגנטי, בכל תא ובכל איבר בא לידי ביטוי רק קטע מסויים מתוך אותו צופן גדול. והנמשל הוא, שבכל נברא יש את ה’צופן’ האלוקי של הבריאה – שהוא האותיות הקדושות. אולם בכל אחד אמור להתגלות בפועל חלק אחר מאותו “רצף גנטי” ארוך של אותיות התורה, ולכן הוא נבדל מחברו ויש לו תכונות שונות ממנו.

לאחר שהסביר את היסוד של חכמת הצירוף, ממשיך רבי אברהם מקאליסק ומסביר כיצד מתבטא יסוד זה בשוני שבין אדם לאדם וביחס שבין בני האדם. בחז”ל מצאנו שהאדם נקרא עולם קטן (תנחומא פקודי ג; זוהר ויקרא לג ע”ב ועוד), משום שהוא כלול מהכוחות הרוחניים שנמצאים בכל העולמות העליונים. בכל אדם נמצאים כל הכוחות הללו, אלא שההבדל בין בני האדם הוא, שבכל אחד ישנה מידה מסוימת שהיא יותר עיקרית ובולטת, ושאר המידות הן יותר נסתרות[4]. ונמצא, שהמידה דומיננטית ובולטת באדם אחד, נמצאת גם בחברו באופן נסתר ופחות בולט. וכן להיפך – המידה השורשית והבולטת שבחברו, נמצאת גם בו באופן נסתר ונעלם.

מתוך כך ממשיך רבי אברהם ומבאר באיגרת זו את חשיבות אהבת החברים מזווית נוספת. מכיון שהתכונה והמעלה השורשית של החבר נמצאת גם באדם בהעלם, כשהוא יתקשר באהבה עם חברו, הקישור עם חברו יגרום שהמידה הטובה הזו תצא גם אצלו מהכוח אל הפועל, והוא עצמו יתרומם ויתעלה כתוצאה מהקשר עם החבר.

הוא מוסיף ומדגיש שכדי שהדבר באמת יקרה, על האדם להפוך את עצמי למקבל ביחס לחברו. המקבל צריך להיות קטן מן המשפיע כדי שיוכל לקבל ממנו. ולכן כדי שהאדם יוכל לקבל ממה שיש לחברו לתת לו עליו לדעת ולהבין שמבחינות מסוימות חברו יותר נעלה ממנו, ולהקטין את עצמי לפניו.

כאשר כל החברים נוהגים כך, שכל אחד מקטין את עצמו בפני האחר, ויודע שלשני יש מעלה שלא נמצאת בו, הרי ממילא “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה’ וישמע אליהם (על פי מלאכי ג, טז), ויענם מהר קודשו סלה בברכה רחמים חיים ושלום. וגדול השלום שאין כל אומה ולשון יכולים לשלוט במקום השלום האמיתי” (חתימת האגרת הנ”ל).

החברים כשותפים בהמלכת ה’

ישנו גם מימד נוסף לאהבת החברים, השייך להתכללות וההתחברות עם כלל ישראל. בתחילת המאמר (בחלק הראשון של השיחה) הובא קטע מתוך אגרתו של רבי אלעזר בנו של רבי אלימלך, בה מתוארת האהבה העצומה ששררה בין רבי אלימלך וחביריו. באותה איגרת מביא רבי אלעזר גם משל בשם אביו, שבו מסביר רבי אלימלך את עניינה של אהבה זו:

אמשול לך משל: כשיש שני עבדים אצל מלך, וכל זמן שהעבדים עובדים את המלך באמת ובתמים ובאהבה גדולה ושלמה, מצפה תמיד (העבד) שיהא המלך בשמחה ובתענוגים גדולים ולא יהיה לו צער משום אדם. וכאשר רואה איזה אדם משמח המלך ומביאו לתענוג, אוהב מאוד לאיש הזה, ואם היה יכול ליתן לאיש ההוא כל חללי דעלמא (כל דבר שבחלל העולם) היה נותן לו עבור שמשמח את המלך.

(נועם אלימלך, אגרת הקדש, אגרתו של רבי אלעזר)

האהבה העצומה שבין הצדיקים נובעת מכך שכל חייו של הצדיק מכוונים למטרה אחת – לשמח ולענג את מלך העולם. כיון שכך, כשרואה הצדיק אדם שעובד את ה’ ומשמח אותו, הרי הוא אוהב אותו עד מאוד.

ועדיין יש לשאול: מדוע הצדיק אוהב עד מאוד את חברו שעובד את ה’ והוא חביב עליו אפילו יותר מגופו, הרי גם הצדיק עצמו עובד את ה’? כדי לענות על שאלה זו, ממשיך רבי אלעזר וכותב משמו של רבי אלימלך:

וזהו בלתי אפשר שיהא אהבת העבד במלך שלימה, כי אם בהפריד והפריש עצמו מכל וכל מן העולם הזה ועניו בעיניו (בוחן את עצמו מתוך מבט של ענווה) וכלא נחשב יהיה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום “ונחנו מה” (שמות טז, ז; ח). ואלולא זאת שהוא במדרגה זאת (שהוא מפריש עצמו מהעולם הזה), לא היה לו שמחה כל כך מתענוגי המלך משמחתו, ומחמת שמחשב במחשבתו להיות לו לעצמו גם כן תענוגים ושמחה ועושה בשביל תענוג שלו, אין אהבה שלימה למלך.

(נועם אלימלך, שם)

רק מי שפורש מהנאות העולם הזה ולא מחשיב את עצמו, יכול לאהוב את המלך באמת. כי אם הוא עדיין לא הגיע למדרגה זו, עדיין קיים אצלו רצון אנוכי של הנאה אישית שלו, וממילא אין לו אהבה שלימה לקב”ה, והוא לא עובד את כל עבודתו רק כדי לשמח את המלך.

ומתוך כך מסביר ר’ אלימלך:

וכשהוא במדרגה זאת להיות כל מחשבתו על המלך לבדו, הוא נחשב בעיניו לכלום כנ”ל, וכשרואה איש אחד משמח את המלך, אוהב אותו וחביב עליו יותר מגופו מחמת שהוא בעיניו כלא נחשב, וכל מה שעושה למלך קטן בעיניו כאילו אינו עושה כלום.

(שם)

 אדם כזה, שעובד אך ורק למען הנאת המלך, מתוך שאינו מחשיב את עצמו כלל, אינו מחשיב גם את מעשיו; ולכן כאשר הוא רואה את חברו עובד ומשמח את המלך, הוא בטוח שחברו משמח את המלך הרבה יותר ממנו. אך מחשבה זו אינה גורמת לו עצבות כלל, אלא רק מעוררת אותו לאהוב את חברו אהבה עצומה[5].

ומסיים ר’ אלימלך ואומר: “וחברו גם כן סובר כך. ומחמת זה אוהבים זה לזה עד אין קץ ותכלית” (שם). כיון שגם חברו הצדיק נמצא במדרגה זו, שהוא אינו מחשיב את עצמו וכל כוונתו היא רק לשמח את המלך, הרי ש”כמים הפנים לפנים” (משלי כז, יט), גם חברו אוהב אותו עד למאוד. ונמצאו שניהם אוהבים זה את זה אהבה עצומה.

על פי הסבר זה מובנת ביתר בהירות ההדגשה שבדברי רבי אלימלך לאחיו רבי זושא (בסיפור שסיפר בעל המאור ושמש והובא בתחילת המאמר): “התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה ורעות ביניהם”. אולם ודאי שכל אדם שייך בבחינות מסוימות למדרגה זו (וכפי שהזכרנו לעיל בחלק הראשון של השיחה). זאת משום שנשמתו של כל יהודי משתוקקת לעשות אך ורק את רצון קונה ולמסור אליו את כל עצמותה, אך הגוף ותאוותיו מכסים ומעלימים את ההשתוקקות הזו של הנשמה. מעלת הצדיקים היא שנשמתם גלויה והגוף לא מכסה עליה. אך כל יהודי שיקשיב לרחשי לבו ולנשמתו, ישמע בקרבו במידה זו או אחרת את הקול שקורא אליו להתמסר אך ורק למטרה של לעשות נחת רוח לבוראו. וממילא נמצא, שהאהבה שעליה מדבר רבי אלימלך שייכת במובן זה לכל יהודי.

כדי להמליך את ה’ צריך להתחבר לכלל ישראל

לפי דברי רבי אלימלך נמצא שהסיבה שהצדיק אוהב את חברו היא משום שיש להם מטרה משותפת: לשמח את המלך. המטרה של האחד בעבודתו מתממשת גם על ידי עבודת חברו. אולם הקשר בין חברים ומטרותיהם בעבודה אינו מסתכם בכך, ויש בו עומק נוסף. כאשר אדם עובד את ה’ ללא התחברות לכלל ישראל, הערך והמשמעות של עבודתו מצומצמים ביותר; ולעומת זאת כאשר עבודתו היא בחיבור לכלל ישראל, כל העבודה שלו מקבלת משמעות הרבה יותר עמוקה וגדולה.

בכל יום אנו מתפללים ומכריזים: “ימלוך ה’ לעולם” (תהילים קמו, י), “ה’ ימלוך לעולם ועד” (שמות טו, יח), “והיה ה’ למלך על כל הארץ” (זכריה יד, ט) ועוד. המטרה הראשית של עבודתנו היא להמליך את ה’ בעולם. המלכת ה’ בעולם פירושה שכל העולם יקבל את עול מלכותו, שהעולם יהיה מואר כולו באור ה’, שה’ ישרה את שכינתו על כל המציאות. ההמלכה הזו לא יכולה להתבצע באופן פרטני על ידי אדם זה או אחר, אלא רק על ידי כל כלל ישראל יחד. אמנם כל אדם צריך להמליך עליו את ה’ באופן אישי, אך אין לשכוח שהמלכת ה’ האישית היא רק פרט מתוך המטרה הגדולה של גילוי כבוד שמים. מטרה זו מתקיימת רק על ידי כל עם ישראל, וכל אחד ואחד מישראל צריך לתרום לה את חלקו המיוחד לו. יש לדמות זאת לצבא גדול שבא להמליך את מלכו של עולם ולהשרות את שכינתו. כל קהילה או קבוצה בעם ישראל היא גדוד של לוחמים בצבא ה’. מתוך תפיסה כזו ברור שלא ייתכן שכל חייל יפעל באופן בודד, אלא רק יחד עם כל הלוחמים בגדודו, ומתוך אהבה גדולה וחיבור חזק אליהם. במבט יותר מקיף, כל הגדודים פועלים יחדיו בתיאום וחיבור מתוך המטרה המשותפת לנצח במערכה. אדם שמרוכז כל כולו רק בשאלה כיצד הוא יקדם את עצמו באופן פרטי בעבודת ה’, הרי שבמובן מסויים עבודתו היא בחיצוניות, והוא איננו מכוון את עצמו כראוי למטרה האמיתית של המלכת ה’ ותיקון העולם.

הכרה אמיתית במלכות ה’ מחייבת להפיץ את האמונה

את החיבור בין עבודת ה’ הפרטית להמלכת הכללית אנו מוצאים באופן מודגש כבר אצל אברהם אבינו, ראש המאמינים. הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק א) מתאר את התהליך ההיסטורי שהתרחש מאז בריאת העולם – כיצד הפסיקו בני האדם לעבוד את ה’ והחלו לעבוד אלילים, וכיצד אברהם אבינו עליו השלום עורר מחדש את האמונה בבורא העולם. הרמב”ם מספר שלאחר שאברהם אבינו “השיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, וידע שיש שם אלו-ה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלו-ה חוץ ממנו, וידע שכל העם טועים” (שם א,  ג), הוא התחיל להוכיח לבני אור כשדים שעבודת האלילים היא הבל ואין בה ממש. המלך ביקש להורגו, ונעשה לאברהם נס והוא ברח לחרן.

לאחר מכן מתאר הרמב”ם כיצד אברהם אבינו פרסם את האמונה לכל באי העולם:

 והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר “ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם” (בראשית כא, לג). וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם “אנשי בית אברהם” (בראשית יז, כג). ושתל בלבם העיקר הגדול הזה.

(שם)

בדברים אלו של הרמב”ם יש לימוד גדול עבורנו. כשאברהם אבינו הכיר את בורא העולם, בערה בו התשוקה העזה לפרסם את שמו בין בני האדם. כשאדם מבין שה’ הוא מלך העולם, ורק לו ראוי לעבוד ולא לאחר חלילה, חלק בלתי נפרד מההבנה ומההפנמה של אמת אדירה זו, הוא לא להשאיר את האמת הנפלאה הזו רק אצלו, אלא להמשיך להעביר אותה הלאה ולהודיע אותה לכל באי העולם[6].

כשאדם מבין שה’ הוא המלך, ותפקידו היחידי הוא להמליך אותו, מקופלת בזה גם התובנה שההמלכה השלימה שלו תהיה רק כאשר כל העולם ימליך אותו. ממילא, תפקידו בעולמו קשור ומאוחד עם שאר בני האדם (ובפרט עם בני ישראל) – ועל כן הוא יאהב אותם עד מאוד, שהרי הם פועלים יחדיו להשגת המטרה המשותפת של המלכת ה’ בעולם.

עבודת ה’ מאהבה קשורה באהבת ישראל כאחים

היבט נוסף להתכללות בכלל ישראל הנובעת מאהבת החברים נוגע לאופי הקשר עם הקב”ה. לקשר שלנו אל הקב”ה ולעבודה שלנו לפניו יש שני פנים – פן של אדון ועבדיו, ופן של אב ובניו. היחס של אדון ועבדים הוא יחס שמתבטא ביראה, ואילו היחס של אב ובניו הוא יחס של אהבה, שהיא המעלה העליונה בעבודת ה’[7].

אחד ההבדלים בין עבדים לבין בנים הוא, שבין עבדים שונים שעובדים אצל אדון אחד אין קשר אמיתי, אלא כל אחד עובד את אדונו בפני עצמו; אך בנים של אותו אב, הרי הם קשורים בקשר דם ואחוות אחים אחד לשני[8]. כאשר רוצים לחיות באופן אמיתי ועוצמתי את היותנו בנים אהובים לקב”ה, כמו שאומר הכתוב “בנים אתם לה’ אלוקיכם” (דברים יד, א), יש להרגיש ולחיות את היותנו אחים. כלומר יש להשתדל ולהשקיע בחיזוק האהבה בתוך ה’משפחה’. נמצא שעבודת ה’ מאהבה משתלבת ומתמזגת עם אהבת בניו האהובים.

דוד המלך והבעל שם טוב – כיוונון הצינורות

כל אדם מישראל מקבל השפעה ממרום, דעת ותבונה, חן וחסד, ואת השפע הזה הוא צריך להעביר הלאה, להפיץ את מעיינותיו החוצה. אם הוא מזרים הלאה את השפע שהוא מקבל, ולא שומר אותו אצלו, הרי שה’ יתברך ימשיך להשפיע לו עוד ועוד משפעו הטוב. אך אם הוא משאיר את הדברים אצלו ולא מעניק מהם לסובבים אותו, הרי הוא משול לצינור סתום, והוא מונע מה’ להמשיך ולהעניק לו. ההתחברות של האדם לעם ישראל מתחילה מהמעגל הקרוב שלו, ועל כן בתחילה עליו להשפיע ולהזרים את השפע למעגל זה. אחרי שהאדם מתחיל להשפיע למעגל הקרוב אליו, ה’ יתברך מזרים לו עוד ועוד שפע של קדושה ותורה, והוא יכול להשפיע למעגלים רחבים יותר. ככל שמזרימים את השפע הלאה, כך מתעורר הרצון העליון של מקור המים החיים להשפיע לנו, עד שנזכה לגאולה השלימה, שהיא השיא של השפעת ה’ מטובו לעולמו.

את ‘פתיחת הצינורות’ הזו אנו מוצאים במיוחד אצל דוד המלך והבעל שם טוב. אהבה נזכרת רבות בתנ”ך; אהבת אדם לה’ ואהבת ה’ לאדם, אהבת איש ואשה, ואהבת הורים וילדיהם. אך אצל דוד המלך אנחנו מוצאים גם שיש לו אוהבים שאינם ממשפחתו, ובהם: שאול, בתקופה הראשונה של היחסים ביניהם (שמואל א’ טז, כא); יהונתן (שם יח, א); כל עבדי שאול (שם, כב); וחירם מלך צור (מלכים א’ ה, טו). וכן דוד אומר בעצמו שהיו לו אוהבים (תהילים לח, יב)[9]. כמובן, דוד גם אהב את חבריו (שחלקם בגדו בו לאחר מכן), וכמו שמתואר למשל בספר תהילים (קט, ד-ה); ובכך מודגש שהאדם האוהב את חבריו, הוא הנאהב על ידם. בנוסף לאהבתו העצומה, דוד המלך עבד את ה’ בפנימיות ובעוצמה אדירה, כפי שמשתקף מתוך מזמורי התהילים, בהם חקק דוד את סערות נפשו הקדושה. הקשר החזק שלו עם ה’, לא הפריע לו לאהבת החברים הגדולה; ולפי מה שראינו עד כה, מובן שלא רק שהקשר עם ה’ לא הפריע לאהבת החברים, אלא הוא אף העצים אותה.

לאחר אלפי שנים אנו מוצאים את אחד מצאצאיו המיוחדים של דוד המלך – הבעל שם טוב הקדוש, שגם הוא בער באהבת ישראל עצומה, וכן עורר עליה והדגיש אותה בדרשותיו[10], וכל זה בשילוב עם דבקותו העצומה והנפלאה בה’ יתברך.

לאור דברינו עד כה, מאירה נקודה זו באור מיוחד, ומבינים אנו שלא בכדי הדגישו ורוממו צדיקי עולם אלו את עניין האהבה; דוד המלך והבעל שם טוב הקדוש סללו את הדרך לגאולה השלימה, שהיא, כאמור לעיל, השיא של השפעת טוּב ה’ לָעולם.

השייכות של דוד המלך ושל הבעש”ט לגאולת ישראל היא מרכזית מאוד. רוח אפינו משיח ה’ שלו אנו מחכים, הִינו משיח בן דוד, והוא יגאל את העולם מכוחו של דוד. וכן הבעש”ט כתב לגיסו אגרת (מובאת בבעש”ט על התורה, עמוד התפילה מקור מים חיים יג), ובה סיפר לו ששאל את המשיח בעת עליית נשמה מתי הוא יבוא, והוא השיב לו “בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה”. וכך כתוב בספר בעש”ט על התורה: “כל דרך הבעש”ט הקדוש נוחו עדן, הוא ללמוד עצמו למשוך עצמו להעבודה שיהיה בימות המשיח, כי ממנו ואילך התחיל להתנוצץ ניצוצי נשמת משיח…” (הקדמה – קונטרס מאירת עיניים, אות כב; ועיין שם אותיות כא-כד).

כהכנה להשפעת של האור העליון של טוב ה’ בגאולה השלמה, דוד המלך והבעש”ט הקדוש העצימו מאוד את אהבת החברים שלהם, כדי שאור ה’ יתחיל לזרום דרכם אל כלל ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכם, ולכוון את עצמנו להיות הן לקבל אהבה והן להזרים אותה הלאה, ובכך להתחבר לצינור של דוד המלך, שעובר דרך הבעל שם טוב, עד למשיח צדקנו, שייגלה במהרה בימינו.

[1] הרחבנו ביסוד זה בטל חיים תהילים ח”ב עמ’ שז. וראה גם ח”ג עמ’ קכד על כך שהקב”ה מדבר עם האדם מתוך ליבו, כפי שניתן לדייק למשל מהפסוק: “לך אמר ליבי בקשו פָנָי” (תהילים כז, ח).

[2] לדוגמה חז”ל מלמדים שאם אדם ראה חיה רעה במקום יישוב הוא צריך להבין שה’ שלח אותה ויש לזה מסר מסויים; ואם הוא רואה אותם באגם למשל, אז המסר הוא אחר (תענית כב ע”א). כמו כן במסכת ברכות (נה-נו) מפורטות המשמעויות שיש להופעה של חיות שונות בחלום; נראה ברור שכל שכן שאם ה’ מביא את האדם להיפגש בפועל במציאות חריגות כלשהן, שיש לכך משמעות ומסר.

[3] בחלק מהמהדורות מופיע כאיגרת יג.

[4] הרב מקאליסק מביא לכך דוגמא מהספירות הקדושות – בכל ספירה קדושה נמצאות כל שאר הספירות, אלא שההבדל הוא מהי הספירה העיקרית. למשל, בספירת החסד יש גם גבורה שבחסד ותפארת שבחסד (וכמו שנוהגים לומר ב’יהי רצון’ שלאחר ספירת העומר), אלא שמידת החסד היא השורשית והעיקרית. וכן בספירת הגבורה יש חסד שבגבורה, אלא שמידת הגבורה היא השורשית.

[6] ואכן בספר המצוות (עשין ג) הרמב”ם כותב (על פי דברי חז”ל בספרי) שחובה על כל אחד מאתנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו, לפרסם את האמונה בה’ ואת עבודתו ולהפיצה ברבים, וזאת כחלק ממצוַת אהבת ה’ – כשם שאברהם, מתוך האהבה העצומה שבערה בו לה’ יתברך, קרא בשמו וקירב את הבריות לעבודתו.

[7] כמו שכתב הרמב”ם על העבודה מאהבה: “ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד” (הל’ תשובה י, ב). ויש להאריך הרבה בהסברת היחסים בין אהבה ליראה, אך אין כאן המקום להאריך בעניין גדול זה.

[8] אף מצאנו שהנביא מכנה את עם ישראל בשם משפחה – “שמעו את הדבר הזה אשר דִּבֶּר ה’ עליכם בני ישראל, על כל המשפחה אשר העלֵיתי מארץ מצרים” (עמוס ג, א).

[9] כנגד דוד שחי במציאות של אהבת חברים בצד הקדושה, נזכרו אוהבים גם להמן הרשע (אסתר ה, י) ולנביא השקר פשחור (ירמיה כ, ד) בצד הטומאה; בבחינת “גם את זה לעומת זה עשה האלוקים” (קהלת ז, יד), שיא הקדושה לעומת שיא הטומאה.

[10] עיין במאמר ‘רפואות מתוקות’ (התפרסם במטל השמים גיליון 198).