שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 231 | ל’ ניסן תשפ”ג

תקציר שלושת החלקים הקודמים

בחלק הראשון של שיחה זו (מטל השמים גיליון 226) הבאנו את דבריו הקדושים של רבי אלימלך מליז’נסק, שהסביר לאחיו רבי זושא שהיכולת לחולל מופתים ולפעול ישועות היא מכוח אהבת חברים. הרחבנו גם במקורות נוספים על מרכזיותה וחשיבותה של אהבת חברים, והמעלות הגדולות שבה. לאור זאת התחלנו לברר מהן הסיבות לכך שאהבת החברים היא עניין כל משמעותי ובעל השפעה. בחלק השני של השיחה (מטל השמים גיליון 227) הבאנו שני הסברים לכך. ההסבר הראשון הוא שאהבת החברים מעוררת אהבה של ה’ אלינו. הקב”ה מנהיג את האדם בהתאם למידות בהן האדם אוחז, וכשהאדם מרבה באהבה אזי נפתחים גם שערי אהבה ושפע מאת ה’ אליו. ההסבר השני הוא שעל ידי אהבת חברים האדם מתחבר אל ה’ ונעשה שותף שלו בהנהגת העולם. בספרים הקדושים, ובפרט בנועם אלימלך, מבואר שהקב”ה מנהיג את עולמו בכוח האהבה. לאדם ניתנה יכולת להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה, וכחלק משותפות זו הוא יכול להשפיע ולשנות את הבריאה. בכדי להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה צריך האדם לדבוק בכוחות האלוקיים של הבריאה ושל חידוש הבריאה, ואחד הכוחות החשובים ביותר בתחום זה הוא כוח האהבה. כאשר האדם מתחבר למידה זאת של אהבת ה’ לבריותיו, וגם הוא בעצמו אוהב את העולם, הוא יכול להשתתף בהנהגת העולם, ויש לו יכולת ליצור מציאות ולברוא חידושים במציאות המתחדשת שבכל יום ויום. בחלק השלישי (מטל השמים גיליון 227) הובא הסבר שלישי, לפיו אהבת החברים מביא את האדם להתכלל בכלל ישראל, וללמוד מכל אדם מתוך ענווה כלפיו. אהבת החברים קשורה גם בעבודת ה’ מתוך אהבה, והיא גם חלק חשוב מהמלכת ה’. עבודה זו של השפעה אל האחר גם פותחת לאדם עצמו את צינורות השפע, וראינו גם שהיא מהווה נדבך חשוב בתהליך הגאולה.

למרות מעלת הענווה קיימת רתיעה ממנה

כעת נעמיק עוד ביסוד מידת הענווה, ומתוך כך יתחברו הקצוות ויתבארו ביתר בהירות דרכים נוספות להבין כיצד ומדוע פועלת אהבת החברים ישועות ופלאות מעל גדר הטבע. 

בשם הבעל שם טוב הקדוש זיע”א מובא:

צריך כל אדם לדעת, כי עיקר עבודת ה’ יתברך הוא לעובדו באמת… ויראה שלא יהיה כוונת עבודתו, (אלא) רק לשמו הקדוש והנכבד והנורא, וכל עשיותיו יהיו בלתי לה’ לבדו באמת ובלבב שלם… וקיום התורה, הוא כשמקיימין אותה באמת; שרק כשעושין באמת, אזי הוא עבודת הקודש, וסלקא (עולה) לגבוה.

אמנם צריך כל אחד לידע, שאין אדם זוכה לבוא לנקודת האמת, כי אם כשיקנה בנפשו בתחילה מידת הענווה והשפלות עד תכליתו, עד קצה האחרון, עד שלא יהיה נחשב בעיני עצמו לכלום… מי שהוא בעיני עצמו אין ואפס, זהו מתקרב אל ה’ יתברך ואל תורתו הקדושה…

וזהו “אמת מארץ תצמח” ­­(תהילים פה, יב) – מי שהוא בבחינת ארץ, ונפשי כעפר לכל (סיום תפילת עמידה), לאיש כזה נצמח נקודת האמת. ואמר הבעל שם טוב: הפסוק אומר אמת מארץ תצמח, וקשה – מדוע אף אחד לא מרים אותה (את האמת), כאשר עינינו רואות אם אדם רואה איזה דבר חשוב על הארץ אזי מיד מגביה אותו? רק התירוץ הוא – רוצים (את האמת), אבל אף אחד לא רוצה להתכופף, והבן.

(בעש”ט עה”ת ראשית יז, בשם פתגמין קדישין; משפטים באידיש תורגמו)

הבעש”ט מסביר שהפסוק “אמת מארץ תצמח” מלמד על הקשר שבין האמת לבין מידת הענווה; ה’אמת’ היא עבודת ה’ באופן אמיתי ומתוך כוונה אחת ויחידה – לעשות נחת רוח לה’ יתברך, והיא ‘צומחת’ מהארץ, כלומר מתוך מידת הענווה והשפלות שמרומזת במילה ‘ארץ’.

באופן פשוט, כשיש לאדם חשבונות של גאוה וכבוד, שיקול הדעת שלו איננו נקי לחלוטין. הוא מערבב תמיד נגיעות ורצונות אחרים שחשובים לו לא פחות מהאמת הצרופה, בבחינת השוחד שמעוור אפילו עיני חכמים. באופן עמוק יותר, ככל שהאדם אוחז יותר במידת הענווה כך הוא קרוב יותר אל ה’, וממילא גם אל מידת האמת. הקב”ה חותמו אמת, ובני האדם הם בחזקת סומין שלא רואים את האמת (בראשית רבה נג, יד). ככל שהאדם מלא יותר בגאווה, הוא ממילא מרוחק יותר מה’, וממילא הוא גם מרוחק מהיכולת לראות את האמת.

 לאור זה שואל הבעש”ט – אם האמת מונחת על הארץ (כלומר שאפשר להגיע לאמת באמצעות הענווה), וכל הרוצה לזכות לאמת צריך רק להתכופף ולהרים אותה מהארץ (כלומר להיות בענווה, ואז הוא יזכה לאמת), מדוע אף אחד לא מרים אותה? ומשיב הבעש”ט, שאמנם כולם רוצים את האמת, אך אף אחד אינו רוצה להתכופף לארץ כדי להרימה. כלומר, כדי לזכות לענווה צריך ‘להתכופף’, וזהו הדבר ממנו אנשים נמנעים. מהי כוונת הדברים?

ברובד הבסיסי, אנשים נמנעים מלסגל לעצמם את מידת הענווה משום שקשה להם לוותר על האחריות והדאגה לכבודם ולמעמדם. נדמה להם שכדי לחיות חיים טובים הם מוכרחים לקחת בחשבון שיקולים של כבוד ו’מה יגידו’. אולם ישנו גם רובד עמוק יותר. ההסתכלות על המציאות מתוך מבט אמיתי של ענווה ושפלות, מעוררת חשש ורתיעה אצל מי שאיננו עניו. ענווה פירושה הכרה שכל מה שיש לאדם – כוחותיו, רכושו, הצלחתו וכו’ – הם מאת ה’ יתברך. וכפי שכתב גם הבעש”ט בהמשך הקטע שצוטט לעיל: “”ראות בעין שכלו שבאמת אין בו שום צד במה להשתבח ולהתגאות… וכבר מפורסם זה בכל ספרי מוסר, שמראין בחוש הראות לעין כל שבאמת אין לאדם שום צד שבח במה להתגאות” (שם). באופן שטחי וחיצוני נראה שההבנה הזו מבטלת לאדם את השמחה ואת חדוות היצירה שלו. היא גורמת לו להרגיש ריקני וחסר ערך, משום שהוא אומר לעצמו: אם כל מה שיש לי זה באמת של ה’, אז מה המשמעות שלי ומה הערך שלי? לכן האדם עלול להימנע מלעבוד על מידת הענווה, ובלשון המשל של הבעש”ט – הוא לא מתכופף לארץ. אך כשמתבוננים בעומק, דווקא הענווה הזו אמורה להביא לשמחה גדולה. משום שאם כל מה שיש לאדם הוא מאת ה’, נמצא שה’ יתברך, האב הרחמן, שותף לו בכל מה שהוא עושה. ה’ נמצא איתו, עוזר לו ותומך בו בכל צעד ושעל בחייו, וההבנה הזו אמורה לשמח עד מאוד[1].

הדרך לענווה היא על ידי אהבת חברים

כיצד אפשר לחזק את הרצון לענווה כזו, ולהגביר את הנכונות להסתכל דרכה על המציאות? הלא הוזכר כבר שלא קל לאדם לרצות לעשות מהלך כזה של ‘התכופפות’. אחת הדרכים היא על ידי אהבת חברים[2].

באופן פשוט, אהבת חברים מביאה לידי ענווה משום שבעקבות האהבה שאדם אוהב את חברו, הוא נפתח לקבל וללמוד ממנו, ומתוך כך האדם זוכה לענווה (כפי שהרחבנו בחלק ג’ של השיחה). בעומק יותר, כשאדם מחובר לחבריו יש לו נכונות לשמוט את ה’אחיזה’ בישות האישית שלו, והוא הרבה יותר פתוח לראות את עצמו כחלק ממכלול יותר רחב. ממילא הוא מצליח יותר לפתח לעצמו מבט של ענוה. הוא גם איננו חש שה’התכופפות’ הזו מוחקת אותו; אדרבה הענוה משמחת אותו מאוד[3].

לקשר שבין אהבת חברים לענווה, ישנו גם עוד עומק לפנים מעומק. לעיל הרחבנו בכך, שעומק העניין של אהבת החברים הוא, שהאהבה הנפלאה הזו יונקת מהיסוד שתפקידנו הוא להמליך את ה’, וכולנו שייכים להמלכה זו; מיניה וביה, האהבה גם מסוגלת לחזק את הרצון של המלכת ה’. כאשר החברות מתגבשת סביב הרצון להמליך את ה’, ממילא הנקודה הזו מתחזקת. מתוך כך הגאווה והיישות הולכות וקטנות, והאדם נעשה יותר ויותר מבוטל לרצון ה’. 

כפי שהתבאר קודם, ענווה היא לא הרגשת חידלון ואפסיות. הענווה היא ההכרה שכוחותיו של האדם אינם יישות נפרדת מה’ –  “וכשאני לעצמי מה אני”. כאשר אדם מחבר את עצמו לתכלית הגדולה של המלכת ה’, הוא איננו מתכחש לעוצמות ולכוחות הרבים שיש בו – אלא משייך אותם לה’ ולמען ה’. וכאשר הוא עושה זאת מתוך אהבת חברים והתכללות בכלל ישראל, הוא רואה את כוחותיו ככלולים במהותם בכוחות ובעוצמות של חבריו, שגם הם שייכים לאותה המלכת ה’.

על ידי הענווה זוכים לפעול ישועות

מלבד שהענווה משמחת, היא גם מעניקה עוז וגבורה לאדם בכל חייו, ובפרט בעבודת ה’. ראשית, משום שההבנה שאין לאדם שום יכולת לפעול בעולם ללא סייעתא דשמיא, כוללת בתוכה את ההבנה שכל מעשה שהאדם עושה הרי הוא נעשה בסיוע ושיתוף עם ה’ יתברך. לה’ הרי יש כח וגבורה אין סופיים, ואם כן הוא יכול לעזור לאדם לפעול ולעשות גדולות ונצורות. יתרה מזאת – לא רק שהקב”ה מסייע לאדם לעשות את מעשיו, אלא ה’ משפיע מטובו לעולם דרך המעשים והפעולות של האדם; וממילא כל מעשה של האדם הוא עוצמתי וחזק, שהרי המעשה הזה הוא צינור להשראת השכינה בעולם.

לעומת זאת, כשהאדם חושב שיש לו יכולת עצמית לעשות ולפעול מבלי להזדקק לעזרתו של הקב”ה, הרי הוא מנותק מה’. משום כך קשה לו להאמין שלמעשיו יש חשיבות גדולה, ושהוא יכול לפעול גדולות ונצורות באמצעות עבודתו.

אומר הבעש”ט זיע”א:

רוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך. שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפילתו. שאילו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה’ בשמחה ויראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומילה לאומרה כדקא יאות (כראוי), וגם לתת לב… שהקב”ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ובתפילה בדחילו ורחימו (ביראה ובאהבה). ואם ישים אליו ליבו, מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה וחדל אישים וכיוצא בזה[4]. והוא מעין מה שאמרו חז”ל (גיטין נו ע”א) ענוותנותו של ר’ זכריה גרם חורבן וכו’.

כך האדם ראוי לשום לב, ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכל תנועותיו ודיבורו והילוכו ועסקיו עושה רושם למעלה. ובוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים. מה שאין כן כשחושב האדם: ‘מה אני ספון (חשוב) לפגום או לתקן למעלה ולמטה, שיהיה נרשם כל עסקי למעלה?’. ובזה הולך בשרירות ליבו, ואומר: ‘אך שלום יהיה לי’. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש.

(בעש”ט על התורה, עמוד התפילה קלז)

בדברים אלו הבעש”ט מתריע שענווה שאינה מכוונת נכון עלולה לשבש את עבודת האדם. חשוב לדייק ולהפנים שהאדם קיבל תפקיד להמליך את ה’ ולכן יש לו כוחות עצומים לפעול ולהשפיע בעליונים ובתחתונים.

על פי כל הדברים הללו ניתן להסביר בשני אופנים נוספים את דברי ר’ אלימלך, שאמר שעל ידי אהבת החברים נפעלים כל הישועות והנפלאות: ראשית – כפי שהתבאר, אהבת החברים היא דרך משמעותית לענווה, ועל ידי הענווה מגיעים לנקודת האמת[5]. האמת הרי היא חותמו של הקב”ה (סנהדרין סד ע”א); ומי שֶׁחוֹתַם וטבעת המלך בידו, יכול לפעול את כל הישועות. ושנית – כשאדם קונה ענווה אמיתית, כל מעשיו, תורתו ותפילתו מקבלים כוח עצום ונפלא, כפי שהתבאר, ואם הוא מחובר לכך ומאמין בכך בכל מאודו אז בכוחו לפעול ניסים ונפלאות.

השראת שכינה על כלל ישראל

אותיות התורה הן כנגד נשמות ישראל

לאהבת חברים והתאחדות עם כלל ישראל ישנו היבט נוסף. ידועים דברי הזוהר הקדוש שישנן שישים ריבוא אותיות בתורה, ומספר זה הוא כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל (זוהר חדש שיר השירים כד ע”ב). המאור עיניים מוסיף, שראשי התיבות של המילה ‘ישראל’ הינם – יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ויקהל ד”ה קחו מאתכם).

הקְבלה זו מלמדת עניין חשוב ביותר לגבי היחס לכלל ישראל. כלל ישראל משול לספר תורה. ספר תורה הוא החפץ שמסמל את גילוי כבוד ה’ ורצונו בעולם, כלומר את השראת השכינה. כאשר חסרה בספר תורה אפילו אות אחת, הוא פסול, והחשיבות של שאר האותיות החשובות והיפות יורדת פלאים, אף על פי שאותה אות נראית כביכול שולית וזניחה. כיוצא בזה, לכל נשמה ונשמה מעם ישראל ישנה חשיבות עצומה ותפקיד חשוב מאין כמוהו בגילוי השכינה על כלל ישראל; ואם תחסר נשמה זו, למרות שהיא נראית כביכול כפחותה וחסרת חשיבות, גם החשיבות של הנשמות הגדולות של כלל ישראל תרד פלאים, משום שהשכינה לא תשרה עליהן בשלמות.

עולה מכאן יסוד חשוב. הקב”ה משרה את שכינתו דווקא על כלל ישראל, ולא על יחידים בפני עצמם. אמנם לכל אדם מישראל יש חביבות מיוחדת ואישית לפני ה’, וכן הקב”ה משרה את שכינתו גם על היחידים בחירי הדורות; אך החביבות והחשיבות העצומה של כל יהודי יונקת מכך שהוא חלק מעם ה’. פניית ה’ אל היחידים והשראת שכינתו עליהם, היא לא כבודדים המנותקים מעמם, אלא כחלק מההתגלות על כלל ישראל, ולמען עם ישראל.

השכינה שורה על כלל ישראל

בחג הסוכות חגגו בבית המקדש את ‘שמחת בית השואבה’ – בכל לילה ולילה מלילות חול המועד, שמחו בבית המקדש בשמחה עצומה כל הלילה (משנה סוכה ה, א-ד; רמב”ם הל’ סוכה ולולב ח, יב-יד). שמחה זו היתה הכנה לשאיבת המים בעלות השחר, וניסוכם על גבי המזבח.

השם ‘בית השואבה’ מוסבר בתלמוד הבבלי (סוכה נ ע”ב) מלשון שאיבת מים, כמו שאומר הנביא “ושאבתם מים בששון” (ישעיה יב, ג); אך בתלמוד הירושלמי מצינו טעם אחר לשם זה: “למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש” (ירושלמי סוכה ה, א). לפי הסבר זה, עיקר העניין בשמחת בית השואבה אינו שאיבת המים, אלא העניין היותר פנימי ומהותי ששאיבת המים רומזת לו, והוא שאיבת רוח הקודש. אכן, גם לפי הטעם הראשון, שמסביר את ענינה של שמחת בית השואבה באופן הפשוט, צריך להבין מדוע נקראה השמחה על שם שאיבת המים, שהיא לכאורה רק הכשר מצווה לניסוך, ולא על שם ניסוכם על גבי המזבח (והיתה צריכה להקרא ‘שמחת הניסוך’ וכדומה). ולשם כך צריך להבין את העניין הפנימי של שאיבת המים. בנוסף לכך, צריך להבין מדוע הירושלמי לא אומר ‘ששם שרתה רוח הקודש’, אלא ‘שמשם שואבים רוח הקודש’.

המים נמצאים בבאר או במעיין, אשר הינם מקורות מים השייכים לכלל הציבור ולכל אנשי העולם; שואב המים הולך עם הכלים הפרטיים שלו, יורד למקור המים, ובמאמץ ובטרחה שואב ממנו לכליו. נמצא שלפעולת השאיבה ישנם שני מאפיינים עיקריים: הראשון – האדם בא עם כליו הפרטיים ושואב מתוך המעיין הכללי; והשני – כדי להתחבר למקור המים הכללי, צריך להשקיע מאמץ.

מכך שחז”ל מכנים את השראת רוח הקודש שהיתה בשמחת בית השואבה בשם ‘שאיבה’, לומדים אנו שאותם מאפיינים מיוחדים של פעולת השאיבה, שייכים גם לשאיבת רוח הקודש.

הקב”ה משרה את שכינתו על עמו ישראל (בפרט בבית המקדש), למען כלל ישראל. והדרך להתחבר להשראת השכינה הזו היא דרך התחברות לכלל ישראל. יהודי לא יכול ליצור ‘קו פרטי’ אל הקב”ה במנותק מעם ישראל. אי אפשר לבוא לבית המקדש כאדם פרטי, ומיד להתחיל להתמלא בהשראת שכינה והשגות עליונות.

בשמחת בית השואבה, עם ישראל עלה לרגל ושמח שמחה גדולה בה’ אלוקיו, וה’ יתברך השרה שם את שכינתו הקדושה למען עמו. היהודי הפרטי הגיע למקום המקדש בזמן זה, ובאמצעות השמחה והמאמץ שלו[6], הוא התחבר למעיין הכללי של השראת השכינה, ושאב ממנו. לכל יהודי יש כלים משלו, הכוחות מיוחדים שלו, שבהם הוא שואב בפועל השראת שכינה באופן האישי והמיוחד לו; ביטוי לכך יש בתיאורה של הגמרא, שבזמן שמחת בית השואבה היתה אמירה יחודית ואופן שמחה ייחודי לחכמי ישראל השונים (עיין סוכה נג ע”א). כל אחד וה’שאיבה’ שלו, אבל המקור שממנו שואבים משותף לכולם, והוא ה’נביעה’ של השראת השכינה הכללית.

על ידי אהבת חברים זוכים להשראת שכינה

מדברים אלו עולה שהדרך להגיע להשראת שכינה היא דרך ההתחברות לכלל ישראל. ההתחברות הזו לא יכולה להיות מופשטת ותיאורטית, אלא היא צריכה לבוא לידי ביטוי באהבה וחיבה אל כל אחד ואחד מעם ישראל, ורק כך נוצר חיבור אמיתי אל הכלל. ומתוך ההתחברות הזו ואהבת החברים הזו, האדם זוכה להתעלות ולהתמלא בשפע גדול של השראת שכינה ומדרגות גבוהות של דעת והשגה, וממילא הוא יכול לפעול ישועות גדולות.

השראת השכינה אפשרית בכל דור

באגרתו של ר’ אלעזר, בנו של ר’ אלימלך מליז’ענסק, הוא מתווכח עם הטענות שנשמעו על הצדיקים, שלא יתכן שבדורות הללו יכולים להיות צדיקים עליונים בעלי מדרגות גבוהות של השראת שכינה. וכך הוא כותב בשם אביו הקדוש: “כי אין הדור ריק מן הצדיקים בכל דור ודור, רק שאין מאמינים… כתבתי מה ששמעתי מפי אדוני אבי ומורי נרו יאיר, ותמכתי יתדותי עליו, שבודאי אם היו נותנים לו כל חללי דעלמא (כל דבר יקר שבחלל העולם), לא היה מוציא דבר שקר מפיו, ואין דבר אחד מדבריו יוצאין לבטלה. וכך אמר לי אבי – שבקל כל אדם יכול לבוא למדרגה הזו” וכו’. ובהמשך האגרת מסביר ר’ אלעזר את האהבה המופלאה ששוררת בין הצדיקים (והבאנו את הסברו לעיל).

האהבה העצומה ששררה בין הצדיקים, קשורה בקשר הדוק לאמונה שאין הדור ריק מצדיקים בעלי מדרגות גבוהות של השראת שכינה; וכן שכל אדם יכול להגיע לכך בקלות, גם בדורות שנראה למראית עין שיש בהם חושך וריחוק מה’ יתברך. משום שכפי שהתבאר, האהבה הנפלאה שבערה בלבות הצדיקים איש אל רעהו, ינקה מתוך הרצון להתחבר אל כלל ישראל, ולשאוב מהשראת השכינה ששורה על כנסת ישראל. מי שמבין שהשראת השכינה אפשרית דווקא מתוך ההתחברות אל המעיין הכללי, מסוגל להאמין בכך שהוא יכול להגיע למדרגה זו אף בדורות שנראים חשוכים. הרי אין ספק שהקב”ה נמצא תמיד עִם עַם ישראל, ומשרה את שכינתו בתוכם, בכל דור ודור. כך מפורש בתורה: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אֹיְבֵיהֶם לא מאסתים ולא געלתים לְכַלֹּתָם להפר בריתי אתם, כי אני ה’ אלוקיהם” (ויקרא כו, מד). ממילא, ככל שאדם יותר מחובר למציאות של השראת השכינה הכללית שהקב”ה משרה על ישראל, כך יותר קל לו להבין שגם הוא יכול לזכות להתעלות למדרגות גבוהות ושתשרה שכינה עליו, גם בדורנו אנו.

אהבת חברים מעשית

צריך לבטא את האהבה בפועל

החשיבות הגדולה של אהבת חברים מתממשת רק אם היא מגיעה לידי ביטוי במעשה ולא רק כרגש פנימי ומופשט בלבד. כדי שהאהבה בין חברים תהיה אהבה אמיתית ועמוקה ולא רק חברות רדודה, היא צריכה לעבור דרך הרובד ההכרתי – להבין את מעלתו של כל אדם מישראל ואת חשיבות האהבה בין החברים. אך אם הדברים נשארים רק ברובד המחשבה ולא באים לידי ביטוי במעשה, הם חסרים. אי אפשר להסתפק בהתבוננות מעמיקה על כח האהבה וחשיבותו העצומה, מבלי להביע את האהבה ולבטא אותה במציאות.

מעשי האהבה מעצימים את האהבה לאין ערוך. כשאדם אומר לחברו שהוא אוהב אותו או כשהוא מחבק אותו, האהבה שלו אל חברו גדלה מאוד על ידי המעשים הללו. שכן מלבד המעלה של המעשים שהם מושכים את הלבבות, המעשים גם נותנים ממשות לרגשות שבלב. הגמרא מלמדת ש”דברים שבלב אינם דברים” (נדרים כח ע”א ועוד). רק הביטוי המעשי של הדברים שבלב נותן להם תוקף ועוצמה.

הסבר נוסף לכך שאהבה ללא ביטוי מעשי אינה אהבה שלימה, הוא משום שחלק מרכזי מהאהבה הוא הרצון שלנאהב יהיה טוב. מכיון שלכל אחד טוב כשמביעים כלפיו אהבה, נמצא שכשאדם לא מבטא את אהבתו לחברו, האהבה חסרה, שהרי הוא לא מעניק לחברו את מה שטוב לו ומשמח אותו.

הקושי לבטא את אהבה הוא מובן – לעיתים מרגישים מבוכה וביישנות. אך כשם שהדרך להיכנס לבריכה קרה היא פשוט לקפוץ פנימה, כך צריך להתגבר, לשבור את מחסום הביישנות, ולהתחיל לבטא את האהבה. על פי רוב ההמשך כבר יזרום מאליו.

עצות ודרכים לביטוי האהבה

בשולי הדברים, נביא מעט כיוונים ועצות לדרכים בהם ניתן להביא את האהבה הזו לידי ביטוי. אלו הם כיוונים כלליים, וכל אחד יפתח את הדברים כפי סגנונו ונטיית לבבו, ותן לחכם ויחכם עוד.

חשוב לדבר דיבורי אהבה אחד לשני. גדולי הצדיקים היו מדברים איש לרעהו בלשונות נפלאים של אהבה, והיו מרעיפים אהבה עצומה איש על רעהו[7]. כשיהודי אומר לחברו שהוא אוהב אותו, אין לו שום סיבה להתבייש ולהרגיש לא נעים מכך. אנו צריכים להגיע למציאות שבה דיבורי האהבה יזרמו באופן טבעי וחי. זוהי מציאות מלאת שמחה ונפלאה עד מאוד.

מומלץ להתחיל לפתח את האהבה במעגל הקרוב יותר, ואחר כך היא תתפשט בעזרת ה’ ביתר קלות למעגלים היותר רחוקים. טוב להתחיל זאת עם החברים שעושים איתם פעולות משותפות במשך היום, כגון החברותא ללימוד או החבר מהעבודה – לעודד ולשבח על סברה טובה או על פעולה מוצלחת, וכדומה. 

כדאי להתכנס מדי פעם מספר חברים ולדבר יחדיו, ועל ידי כך תתחזק בעזרת ה’ האהבה. אפשר לנצל את ההתאספות ללימוד משותף; כגון ללמוד יחדיו תורה חסידית או מדרש אגדה, וכל אחד ישתף את חבריו בזוית המיוחדת בה הוא רואה את הדברים. אכילה משותפת יכולה גם היא לקרב בין החברים כמו שאמרו חז”ל: “גדולה לגימה… ומקרבת בין הרחוקים” (סהנדרין קג ע”ב), וכפי שפירש רש”י: “לגימה – אכילה שמאכילין אורחים”.

עצה נוספת וחשובה מאוד היא, לשתף את השני בעבודת ה’. מלבד שהשיתוף של החבר מגביר את הקשר ואת האהבה, זוהי עצה נפלאה לעלייה והתעלות. כך כותב ר’ אלימלך: “לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך ה’, ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד תורתנו הקדושה, אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו וליבו… ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה. ונמצא, על ידי סיפור הדברים שמוציא מכח אל הפועל, משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל כך בפעם אחרת. (והתועלת הזו היא) חוץ (מה)עצה הנפלאה אשר יוכל לקבל מחברו שהוא דרך ה’, והוא סגולה נפלאה” (צעטיל קטן, אות יג). וכן כותב ר’ מנחם מנדל מויטבסק: “כאשר יספר איש אל רעהו בהגיד לו את כל ליבו, עצת היצר אשר בקירבו, הנה הדיבור בעצמו פועל ישועות, ומשם יפרד היצר. מלבד כי טובים השנים, אשר השני יקימו בעצת ה’ היא תקום” (פרי הארץ, אגרת יג).

אפשר לקבל הרבה סייעתא דשמיא והארה ממרום על ידי האהבה הזו. הקב”ה שמח כשיהודים אוהבים אחד את השני. כשה’ יתברך רואה חבורה קדושה שאוהבת אחד את השני, גם הוא רוצה ‘להיות חלק’ מהדבר היפה הזה – “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה’ וישמע” (מלאכי ג, טז). ואז גם מתקיים: “אבוא אליך וברכתיך” (שמות כ, כד).

לצערנו, במובנים רבים הדור שלנו רחוק מהדברים הללו. במקום אהבה, שוררים לא פעם ריחוק וניכור בין אנשים, והדור כמהּ וצמא עד מאוד לאהבה. יהי רצון שנזכה להתחזק עד מאוד באהבה מאירה ושמֵחה, ועל ידי כך יתוקן כל הדור כולו, ויגלה ה’ את אהבתו אלינו בשובו לציון ברחמים.

[1] הרחבנו בעניין זה בספר ‘טל חיים ימים נוראים’, עמ’ צד-צח.

[2] הדרך השניה היא על ידי תפילה; ככל שהאדם מודה לה’ על מה שהוא נתן לו, ומבקש ומתחנן ממנו שיעזור לו להבא, בכל פרט ופרט בחייו, כך הוא חש בצורה ברורה שכל ההצלחה שלו היא רק מאת ה’ הטוב.

[4] יש לשים לב, שדווקא השילוב של הכרת השפלות של האדם (שהוא נבזה וחדל אישים) וההבנה שה’ יתברך נושק את שפתיו, הוא המביא את האדם לעבוד את ה’ בשמחה וביראה.

[5] וכאמור לעיל, אין זה כל כך קל להגיע אל הענווה הזו, ורבים נמנעים משום כך ‘להתכופף’ אל מידת האמת אשר ב’ארץ’. לכן העובדה שניתן להגיע אל הענווה באמצעות פעולות פשוטות יחסית של אהבת חברים, היא חידוש חשוב ורב משמעות.

[6] בנוסף למאמץ הרוחני היה בשמחת בית השואבה גם מאמץ גשמי, כמסופר בגמרא על רבן שמעון בן גמליאל שהיה זורק שמונה אבוקות של אור, וכן היה משתחווה באופן מיוחד (סוכה נג ע”א). וכן סיפר ר’ יהושע בן חנניה: “כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו” (שם).

[7] כאן המקום להעתיק מתוך אגרת מופלאה שכולה רצופה אהבה יוקדת, ששלח הרה”ק ר’ אשר מסטולין לרעו הרה”ק המגיד מקוז’ניץ (מובאת בספר בית אהרון, עמ’ קמט). לאחר שר’ אשר פותח בדברי שבח מופלגים למגיד מקוז’ניץ, הוא כותב: “אהובי, חמדת נפשי וצור לבבי וגעגועי ושעשועי, בכל עת אזכרנו המו מעי לו. ואתחנן ואבקש מאת פני מלכי וקדושי, קדוש ישראל, שאהיה חקוק בליבו הטהור והקדוש כדמות דיוקני כו’. הגם שאני בריחוק מקום הזמן מכבודו, עם כל זה נפשי קשורה בנפשו, נפש ישראל, כמעט בכל תפילה. ובפרט בשבתות קודשינו, נשמת חיינו, נקשרתי עימו בחביון עוזו בעבותות אהבה וכו’ כו’. מנאי הכותב אליו לכבודו, ולידידות לבי וכלות נפשי, שנכספה וגם כלתה נפשי לחצרותיו, ולראות נועם זיו הדרת קודשו בחיים ושלום. ויזכרנו לטובה אות, כאשר עם לבבי פונה היום ובכל שעה לשלומו. הדורש שלומו תמיד וידידו נצח…”.