שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 229 | יג ניסן תשפ”ג

ההתחברות ההכרחית לשרשרת הדורות בליל הסדר (המשך מגיליון 228)

תקציר החלק הקודם

בפתיחת השיחה הובאו שאלות רבות על תיאור ארבעת הבנים שבהגדה, שאלותיהם והתשובות שהם מקבלים. מתוך העמקה בלשונות הפסוקים ודברי חז”ל, עמדנו על כך שהבן שאינו יודע לשאול הוא בן שהתבלבל משאלתו  המתריסה של הבן הרשע “מה העבודה הזאת לכם”. עוד ראינו שעיקר רשעותו של הבן הרשע הוא בכך שהוא מנתק את עצמו משרשרת הדורות של עם ישראל, ומכך הוא מגיע גם לכפירה בעיקר – “לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר”. הרחבנו בכך שההתקשרות לשרשרת הדורות איננה מעלה רוחנית בלבד. אם כל מה שהאדם חושב על ה’ הוא שה’ הוציא לפני שלושת אלפים שנה אבות קדמונים שאין לנו שום קשר אליהם – אז האדם גם גם לא ירגיש קשר אל ה’, אמונה בה’, שמחה בה’ ורצון לעבוד את ה’. בלי קישור לכלל ישראל ולשרשרת הדורות, אין קיום לאמונה.

עוד הרחבנו בכך שחז”ל מלמדים אותנו שאם מחנכים ילד לאמונה ולחיבור חזק לשרשרת הדורות הוא אמור להמשיך ולדבוק בזה כל ימי חייו. אין סיבה שהאמונה הזו תתערער, וישתנה מה שהשרישו בקרבו. אם הוא בכל זאת מתערער בקשר שלו לעם ישראל ולשרשרת הדורות, זה אומר שהוא בוחר ברע והוא בן רשע. כי אין כאן עניין של ספיקות שכליים באמונה, שאז היה אפשר לומר שהאדם כביכול ‘לא אשם’ בזה שיש לו סימני שאלה שמערערים את האמונה שלו. כאן מדובר על הקשר לעם ישראל. יהודי שמתחנך לפי מסורת ישראל אמור לחוש באופן טבעי חיבור לעם ישראל ולנצח ישראל. זו המציאות הבסיסית של כל יהודי. לכן אם הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם הוא עדיין לא איבד את כל האמונה שלו, יש עליו תביעה. הוא בוחר להתכחש לטבע הישראלי הטוב והנכון של חיבור לשרשרת הנצח של עם ישראל. הוא בוחר לצאת מהמקום האמיתי בו נמצאת נשמתו ורוחו, ולהתרחק מהטבעיות שלו שגם נפשו אמורה לשמוח בה.

עסקנו גם ביחס המורכב אל הבן הרשע. כיוון שהוא מבלבל ומסכן את הבנים האחרים, מוכרחים להקהות את שיניו ולא רק לקרב אותו בפנים שוחקות ולהתרפס בפניו. מצד שני, הוא עדיין נחשב בן, ולא מתייאשים ממנו. אנו לומדים מן ההגדה שלפעמים היחס הנכון לבן כזה צריך להיות בבחינה של שמאל דוחה – “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז ע”א). לא מתייפיפים איתו ולא מראים לו פנים שוחקות כשהוא מתריס, אבל מצד שני יש גם ימין מקרבת בכך שלא מרחיקים אותו מהמשפחה ולא מנתקים איתו קשר. יש אמון בכך שהוא יוכל לחזור בתשובה. עצם העובדה שניתנות הנחיות כיצד להתייחס אליו ואיך לדבר אליו (דרך המסר לאח האחר), משמעה שסומכים על כך שיהיו לו ייסורי מצפון בעקבות הדיבור הזה, והם ייגרמו לו לחזור בתשובה.

כעת נרחיב יותר במשמעות שיש בימינו להתנתקות משרשרת הדורות ופרישה מכלל ישראל, לאור השינויים הגדולים שקרו בעם ישראל בדורות האחרונים.

כיום נדמה כי כלל ישראל חילוני ויראי ה’ נספחים אליו

הדברים הללו בודאי נכונים ביחס לדורות רבים, בהם כלל ישראל היה רובו ככולו דבוק בה’, והפרישה מכלל ישראל הייתה פרישה מדרך ה’. אמנם בדורות האחרונים המצב הזה השתנה מאוד לצערנו. כלל ישראל פרש מדרך התורה והמצוות, והיום לכאורה המושג הזה כבר איננו מזוהה עם התורה. החילונות החלה כפרישה מכלל ישראל והתארגנות שהלכה וגדלה מחוץ לכלל ישראל. אולם בהמשך נוצרה מציאות עגומה שהדאגה הכוללת לכלל ישראל התבצעה בפועל ברובה על ידי פורקי העול. מי שכביכול דאג לקיום היהודי בארץ ישראל ולתקומתו בארצו, לתחיית השפה העברית, לבניית הארץ ולהגנה על היהודים מפני אויביהם – היו בעיקר החילונים. כיום נוצרה מציאות חמורה פי כמה וכמה, שאפילו אלו שכביכול מייצגים את כלל ישראל הם פורקי העול. המדינה שעם ישראל הקים היא מדינה שמונהגת על ידי פורקי העול.

במציאות כזו יש ערעור קשה ביותר על המושג “כלל ישראל”. לכאורה ישנן שתי אפשרויות: האחת היא להכיר בכך שבעצם כלל ישראל מיוצג על ידי החילוניות והכפירה, ויראי ה’ הם רק נספחים לכלל ישראל. האפשרות הזו היא כמובן גרועה ביותר, ומעוותת את המשמעות האמיתית של כלל ישראל ואת החובה להיות חלק מהכלל הזה. האפשרות השניה היא לכאורה להוציא את כל ההוויה החילונית אל מחוץ להגדרת “כלל ישראל”. כלומר לראות בחילוניות מציאות אחרת, כעין עם אחר, או מדינה אחרת. כביכול כמו שהאוקראינים והרוסים, הפולנים והליטאים, הצ’כים והסלובקים, רואים את עצמם בני עמים השונים זה מזה, למרות שהם גרים באותן ארצות, יש להם היסטוריה די משותפת והם דוברים שפות דומות מאוד. בדרך הזו החיבור והאהבה כלפי אותם חלקים בעם ישראל יהיו פחות נוכחים. אולם לכאורה אפשר להבין שהדבר יכול דווקא להתאים לעיקרון בו הרחבנו לעיל בדברי ההגדה – שכאשר היציאה של הבן הרשע מכלל ישראל מבלבלת ומסכנת את הבנים האחרים, אז לא מתאפשר להרבות באהבה וריעות כלפיו. כל היכולת שלנו להעביר את מורשת האמונה לדור הבא תלויה בכך שאנו מחברים את הילדים לכלל ישראל, שמהותו הוא היותו עם הדבוק בה’ אלוקיו. אם מערערים את מושג הכלל הזה, נוצרת מציאות שאי אפשר חלילה להנחיל את האמונה לדורות הבאים.

אלא שהגישה הזו היא לכאורה בלתי מציאותית לחלוטין. כיצד ניתן לקבוע שכלל ישראל זה רק עולם התורה והחסידות, ובעצם לשלול את קיומה של כל המציאות החילונית, שכביכול כל כך מקדמת את קיומו של עם ישראל, ואת חזרתו לארצו והתבססותו בה? אנחנו גם רואים שגדולי ישראל בדורות האחרונים, למרות התנגדותם הנחרצת לכל ההוייה החילונית והתרבות החילונית, לא הוציאו את החילוניים מכלל ישראל. ידועים דבריו המפורסמים של החזון איש, שהיה קברניטה של היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, על היותם של רוב ככל החילונים בגדר של תינוקות שנשבו, ש”עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת” (חזו”א יו”ד ב, טז).

מרכז כלל ישראל הם תלמידי החכמים והנלווים עליהם

נראה שלמעשה יש להבדיל בין שלילה של החילונות במובן הקיומי, לבין שלילה במובן של הגדרת נקודת המרכז של כלל ישראל בשונה ממה שהיא נראית בחיצוניות. כאשר שואלים למשל היכן מרכז ארץ מסוימת, ניתן באופן עקרוני למדוד גיאוגרפית את הארץ לאורך ולרוחב, ולמצוא את המקום שנמצא בדיוק באמצע. אבל אפשר גם לומר שמרכז הארץ היא עיר הבירה שלה, או העיר בה מתרכזת עיקר פעילותה של הארץ. כך גם לגבי המושג של ‘מרכז העיר’: ניתן למצוא את נקודת האמצע הגיאוגרפית של העיר, אבל אפשר להגדיר שמרכז העיר הוא בית המדרש המרכזי באותה העיר, או המקום בו מתרכזת הנהגת העיר או האזור בו מתרחשת הפעילות המשמעותית העיקרית של העיר. בהקשר של כלל ישראל, קיימת גם נקודת מרכז שהיא שיא ההוויה של עם ישראל, שמידת ריחוקו וקירבתו של אדם כזה או אחר לכלל ישראל תלויה במידת קרבתו לנקודת המרכז הזאת. נקודת הלב והמרכז של כלל ישראל איננה ממוקמת בנקודת האמצע הממוצעת של העם. היא גם לא נמצאת בהנהגה הפוליטית, ולא בכוכבי התרבות והתקשורת. כל אלו הם נספחים שמצד האמת במקרים רבים הם בקושי מוגדרים כחלק מכלל ישראל. המרכז של כלל ישראל אלו תלמידי החכמים וגדולי ישראל. מרכז כלל ישראל לדורותיו זה ר’ עקיבא ור’ יהודה הנשיא ואביי ורבא והרמב”ם והגר”א והבעל שם טוב וכל חבריהם והדומים להם. ומרכז זה נמשך עד ימינו אנו; החזון איש והבבא סאלי, ר’ חיים קנייבסקי והרב עובדיה יוסף זכר צדיקים לברכה וכל הדומים להם הם הם מרכזו של כלל ישראל. וממילא זה המגדיר של כלל ישראל וזה המאפיין של כלל ישראל. וכל מי שרחוק מרוחם ומדרכם הוא יותר ויותר שולי וקלוש בזיקתו לכלל ישראל.

יש כאן נקודה מהותית מאוד של בחירה בין מה שנראה ‘מציאותי’, לבין מה שמדוייק ונכון יותר אך נראה ‘לא מציאותי’. לכאורה הדבר המציאותי ביותר הוא לראות את מי שמייצג את עם ישראל ואת מדינת ישראל בזירות הבין לאומיות כמייצג כלל ישראל. כך גם לראות את נושאי המישרות הרמות והמשפיעות במדינה כנקודות המרכז של כלל ישראל. ולעומת זאת את תלמידי החכמים הצדיקים שמוסרים את נפשם על התורה והעבודה לראות כגורמים שוליים בכלל ישראל. אבל זהו מבט חיצוני ושטחי. הבחירה שלנו צריכה להיות כזאת שמתייחסת למציאות כפי האמת המדוייקת והנכונה ולא לפי החיצוניות השלטת.

ההכרעה בין שתי צורות ההסתכלות הללו היא איננה עניין שנתחדש רק בדורנו. זו הנקודה בגללה הפסיד שאול את המלוכה ודוד זכה בה, כפי שמתאר המדרש:

כשהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגין אותו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו: רבונו של עולם! מפני מה נטלת המלכות משאול ונתת לדוד? אמר להם: אני אומר לכם מה בין שאול לדוד. שאול הלך ושאל באורים ותומים, כיון שראה שבאו עליו פלשתים אמר לכהן “אסוף ידך” (הַפְסֵק לשאול באורים ותומים משום שאני ממהר למלחמה), ולא המתין עד שיגמור את הדבר (שמואל א’ יד, יט)… אבל דוד, בשעה שראה את הפלשתים באין עליו בעמק רפאים, מיד התחיל לשאול באורים ותומים… (והשיב לו ה’) אין לך רשות לפשוט יד בהן אפילו אם היו קרֵבין אצלך, עד שתראה ראשי האילנות מנענעין… כיון שבאו פלשתים, היו ישראל רואין אותן, ולא היו רחוקין מהם אפילו ארבע אמות. אמרו ישראל לדוד: למה אנו עומדין?! אמר להם: כבר נצטויתי מן השמים שלא לפשוט יד בהם עד שנראה ראשי האילנות מנענעין; ואם נפשוט יד בהן – מיד אנו מתין, ואם אין נפשוט יד מהן – מיד הורגין אותנו. ומוטב שנמות צדיקים ולא נמות חייבין! אלא אני ואתם נתלה עינינו להקב”ה. מיד נדדו כל האילנות, ומיד פשטו בהם… אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: ראו מה בין דוד לשאול!

(מדרש תהילים כז, ב)

גם שאול וגם דוד ניצבו בפני התלבטות קשה שבה נראה כי הכי הגיוני ו’מציאותי’ לעשות דבר מסויים, אבל הכי מדויק ונכון לעשות דבר אחר. שאול נכשל, עזב את האורים והתומים ויצא להילחם, ואילו דוד התאפק בסבלנות בגבורה מופלאה. כפי שנצטווה, הוא לא הרים את ידו להילחם בפלישתים אפילו שהם הלכו והתקרבו אליו ואל אנשיו, עד שהגיעו אליהם וכמעט שהרגו אותם. רק ברגע האחרון נתן ה’ את האות ודוד ואנשיו הרגו את הפלישתים.

יש לבחור בנאמנות לרצון ה’ גם כשהמציאות נראית מנוגדת

הבחירה להתגבר ולהתמקד בדבר המדוייק על פי רצון ה’, אפילו שהיא נראית לא הגיונית ולא מציאותית, מקפלת בתוכה את האמונה שהקב”ה יכול להושיע ברגע אחד: “ישועת ה’ כהרף עין, יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו” (פסיקתא זוטרתא אסתר, ד). הקב”ה לא זקוק להכנות רבות, זמני הכשרה ותהליכים איטיים כדי לשנות את המציאות.

אילולא כן, האדם עשוי לחשוש שאם הדרך ה’מציאותית’ היא זו שמצליחה ומנצחת כיום, זה אומר שכך יהיה גם עד עולם. אם אלו שמתעקשים לדבוק באמת הולכים ונחלשים, זה אולי אומר שדרכם איננו נכונה. לעיתים נדמה שההתפתחויות שמתרחשות בעולם מדלדלות את יראי ה’, ומחזקות את הצד שכנגד – ועשויה להתעורר מחשבה שזו המציאות שתשלוט לנצח. אולם אם מבינים שהקב”ה יכול לשנות ברגע אחד את כל ‘כללי המשחק’, להעלות את השפלים ולהוריד את רמי הקומה ‘המצליחנים’ – אז כבר לא מתפעלים מכל מה שכרגע נראה גורם מנצח שקרנו הולכת ומתחזקת.

היסוד הזה חוזר גם בנבואת מלאכי, שאת סופה אנו קוראים בהפטרת שבת הגדול:

הנני שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דרך לְפָנָי, ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא, אמר ה’ צבאות. ומי מכלכל את יום בואו, ומי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ, כי הוא כאש מצרף וּכְבֹרִית מכבסים. וְיָשַׁב מְצָרֵף ומטהר כסף וְטִהַר את בני לוי וְזִקַּק אֹתָם כזהב וככסף והיו לה’ מגישי מנחה בצדקה. וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמניות. וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר וּבְעֹשְׁקֵי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני, אמר ה’ צבאות.

(מלאכי ג, א-ה)

בהמשך הנבואה מובאים דבריהם של עם ישראל הקובלים על כך שאין אפשרות להבדיל בין אלו שעובדים את ה’ לאלו שאינם עובדים אותו. הם מניחים שאם תהיה התגלות של ה’ המציאות כולה תתחזק כמכלול אחד, ואף הרשעים ילכו ויתחזקו לא פחות מיראי ה’:

אמרתם שוא עֲבֹד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קְדֹרַנִּית מפני ה’ צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עשי רִשְׁעָה גם בָּחֲנוּ אלוקים וימלטו.

(שם, יד-טו)

הקב”ה משיב להם שהוא יבדיל הבדלה ברורה בין צדיק לרשע, ובין עובד אלוקים למי שאיננו עובדו. הזרחת השמש החזקה שתבער כתנור תשרוף את הרשעים, ותרפא את הצדיקים:

אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע וַיִּכָּתֵב ספר זכרון לפניו ליראי ה’ וּלְחֹשְׁבֵי שמו. והיו לי אמר ה’ צבאות ליום אשר אני עֹשֶׂה סְגֻלָּה, וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו הָעֹבֵד אֹתוֹ. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עֹבֵד אלוקים לאשר לא עֲבָדוֹ. כי הנה היום בא בֹּעֵר כתנור והיו כל זדים וכל עשה רִשְׁעָה קש וְלִהַט אֹתָם היום הבא אמר ה’ צבאות, אשר לא יַעֲזֹב להם שרש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם וּפִשְׁתֶּם כעגלי מרבק. וְעַסּוֹתֶם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עֹשֶׂה אמר ה’ צבאות.

(שם, טז-כא)

לקב”ה אין שום מניעה לברור בין צדיקים לרשעים. כך מפורש בנבואות רבות:

כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נאם ה’ אלוקים. והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם בְּמָסֹרֶת הברית. וברותי מכם הַמֹּרְדִים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא, וידעתם כי אני ה’.

(יחזקאל כ, לו-לח)

המחשה לכך ראינו לאחרונה במגיפת הקורונה. נגיף הקורונה שהתגלה הוא מתוחכם להפליא. יש לו מבנה מדהים והוא פועל בצורה מדהימה עוד יותר. גודלו הזעיר הוא רק 25 ננומטר (חלק אחד ממיליון של מילימטר), אבל הוא מסוגל לחולל כל כך הרבה דברים בתאי גופו של האדם, שזהו פלא עצום. התפוצה שלו בעולם יצרה מציאות שבה חלק מהאנשים שנחשפו לנגיף נפגעו וחלו, וחלקם אפילו נפטרו, וחלקם לא. אמנם חלילה לחשוב שאלו שנפטרו מהנגיף היו רשעים ואלו שלא נפגעו הם צדיקים; כמובן שאין לנו שום השגה בזכויות ובחובות של בני אדם, ובחשבונות שמים שבהם מנהל ה’ את בני האדם. אך בכל זאת ניתן לראות במוחש שהקב”ה בוחר באופן מדוקדק מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, אפילו כאשר ישנה מגיפה וכולם נחשפים אליה במידה שווה.

גם בהקשר של הצלחת הרשעים כיום, אנו כמובן לא יודעים מי נחשב מורד ופושע ומי לא. יש הרבה יהודים חילוניים שהם ‘תינוקות שנשבו’ ואולי אפילו נחשבים כצדיקים ביחס למציאות בה הם גדלו, ולעומתם יש שומרי תורה ומצוות שייתכן והם בגדר פושעים ומורדים. אך עלינו להתחזק ביסוד החשוב שהקב”ה יכול בקלות רבה ביותר לבוא ולשפוט תבל בצדק ועמים באמונתו, ומשיח צדקנו יכה ארץ בשבט פיו, בלי שום מניעה ומעצור. המשמעות שיש לכך היא שהתפקיד העיקרי שלנו הוא לכוון את עצמנו לרצון ה’ במדוייק כמה שאפשר, אפילו היכן שהמציאות מנסה להטעות אותנו וההיגיון רוצה לטעון ההיפך.

תפקידנו לחבר את ישראל לאמונה מבלי להתחבר לחילוניות

לכל האמור יש השלכות מעשיות מאוד. הבסיס העיקרי של החינוך, ובפרט של החינוך לאמונה, הוא חיבור לכלל ישראל ולשרשרת הדורות. החיבור הזה מתרחש דרך ידיעת ההיסטוריה של כלל ישראל וההיסטוריה של גדולי האומה. את ההיסטוריה הזו אדם צריך ללמוד ולספר לילדיו, מתוך שאיפה וכוונה להאהיב על עצמו ועליהם את האבות הקדושים, את חז”ל, את הראשונים ואת האחרונים. יש להשקיע גם בתפילה על כלל ישראל, ולחנך לכך. תפילות על צרות של אנשים פרטיים בעם ישראל הן גם דבר חשוב, אבל יש עדיפות מיוחדת לתפילה על מאורעות הכלל.

חלק מרכזי בחינוך הוא לכך שעיקר התפקיד שלנו כאן בעולם הוא לקרב כמה שיותר בין ישראל לאביהם שבשמים. ניתן לעשות זאת כיחידים, כארגונים וגם כגרעינים תורניים העוסקים בהפצת תורה ואמונה. אפשר לעשות זאת גם באמצעות סיוע כספי לפעילים העוסקים בכך, או שעוסקים למשל בפעילות לחיזוק הנוער ברוחניות. ישנה גם אפשרות חשובה כשהיא נעשית בדרכים הנכונות, להשפיע תורה וקדושה בעולם דרך עולם המדיה והאפשרויות שהוא מציע. ועל כולנה, לכוון את הלב שהתורה והמצוות יהיו מכוונים להשראת שכינה בישראל. כל אלו הן דרכים שונות ליסוד המרכזי – להתאמץ להשפיע ולקרב כמה שיותר, ולסייע בכך ככל יכולתנו.

יחד עם זאת, יש להיבדל לגמרי מהוויה החילונית, ומהתרבות, המדיה והפוליטיקה שלה. גם מי שנאלץ מסיבות שונות להימצא במקומות עבודה חילוניים או באקדמיה החילונית, יעשה זאת כמי שנמצא ב’גלות’, מבלי להתחבר ולחוש ‘בבית’. אמנם לכאורה נראה שבדרך הטבע השליטה של החילוניות בעולמנו לא הולכת להיעלם בקרוב. אך כנגד זאת חשוב להתחזק באמונה שאם רק נהיה מכוונים היטב לרצון ה’, אזי “פתאום יבוא אל היכלו האדון”, והמציאות תשתנה לטובה כהרף עין.

התחברות אל כלל ישראל היא מפתח להתעלות

על פי מה שנתבאר, ברורה חשיבות ההתחברות לכלל ישראל והתפילה עליו. יתרה מזו, בספרים הקדושים, ובמיוחד בספריו של החוזה הקדוש מלובלין זיע”א, מבואר שככל שאדם מתחבר יותר אל הכלל ומתפלל על הכלל, הוא גם עולה ומתעלה בעצמו, ואפילו מתעברות בו נשמות הצדיקים ומרוממות אותו[1].

זאת משום שהחיבור אל שרשרת הדורות ואל כלל ישראל איננו מועיל רק כדי לקנות אמונה בסיסית, אלא הוא גם התשתית לכל העלייה הרוחנית של האדם. כפי שהורחב לעיל, המניע היסודי לאהבת ה’, ליראת ה’, לענווה ולשמחה בה’ – תלוי מאוד ברמת הקישור של האדם אל הכלל.

הדברים שנתבארו מסייעים גם לפתור קושי מצוי. כאשר אדם חש שעיקר כלל ישראל זו החילוניות, הכפירה והטומאה, ועובדי ה’ הם שוליים שרק נספחים אל הכלל הזה – הוא עלול להתקשות לגייס מתוכו כוחות ורצון להתפלל על הכלל. אם מה שמוביל את כלל ישראל אלו הבחירות הרעות של כל מיני רשעים או כאלו שרחוקים מתורה ויהדות, קשה להרגיש חיבור אל הכלל ולהתמסר עבורו. ממילא הדבר פוגע בתפילות של האדם על כך, וזה מונע את קבלת התפילות הללו ואת ההתעלות האישית של האדם וכל קירוב הגאולה שאמור היה להיגרם.

היסוד שנתברר כאן אמור לסלק את הקשיים הללו. כלל ישראל מצד עצמו הוא תמיד כלל ישראל הדבוק ה’. הרשעים והרחוקים ואלו שלא עובדים את ה’ הם אלו שנספחים אל הכלל. הם עצמם גם יכולים לחזור בתשובה, ותפילות על כך ודאי יכולות להועיל להם. אבל גם אם הם לא יחזרו בתשובה, הגאולה תתקדם ותגיע, ולכן יש הרבה טעם להתפלל ולייחל לכך.

כלל ישראל בהכרח יוושע אך תינתן הזדמנות לשוב בתשובה

נבואת מלאכי שהוזכרה קודם מסתיימת בהכרזה שאליהו הנביא יישלח לעתיד לבוא להחזיר את ישראל בתשובה:

זִכְרוּ תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בְחֹרֵב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.

(מלאכי ג, כב-כד)

המילים האחרונות בנבואה לכאורה מעוררות תמיהה. אם אליהו הנביא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כלומר עם ישראל ישוב בתשובה, אז מדוע לאיים שאם זה לא היה קורה ה’ היה מכה את הארץ? נראה שהמסר הוא שהגאולה תגיע בכל מקרה, בין אם הרשעים ישובו בתשובה ובין אם לא. אלא שלפני כן תינתן הזדמנות משמעותית לחזור בתשובה. אליהו הנביא עתיד להגיע, והוא הרי כבר הצליח להחזיר פעם אחת את כל עם ישראל בתשובה: “וירא כל הם ויפלו אל פניהם ויאמרו ה’ הוא האלוקים, ה’ הוא האלוקים” (מלכים א’ יח, לט). אך הגאולה איננה מותנית בכך. היא עתידה להגיע בכל מקרה, ומי שלא ינצל את ההזדמנות לשוב – יחול עליו הדין הקשה. גם אם הדבר לא יקרה במציאות (כפי שאנו מקווים), ה’ מבטא כאן את העיקרון החשוב שכלל ישראל איננו זקוק ל’טובה’ של אף אחד. כיוון שכך – אפשר להתמסר לגמרי ל”תורת משה עבדי” ולבטוח בישועת ה’, ובעזרתו יתברך הגאולה אכן תגיע במהירות, ופתאום יבוא אל היכלו האדון, במהרה בימינו.

[1] ראה זאת זכרון בהר בחקתי ד”ה פרשנו על פסוק ונתתי; ועוד.

.