שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 228 | ט’ ניסן תשפ”ג

ההתחברות ההכרחית לשרשרת הדורות בליל הסדר

תיאור השיח עם ארבעת הבנים בהגדה מעורר שאלות רבות

בתחילת סיפור יציאת מצרים שבהגדה מוזכרים ארבעת הבנים שכנגדם דיברה התורה:

ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם – מה הוא אומר? “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם?” (דברים ו, כ). אף אתה אמור לו כהלכת הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע – מה הוא אומר? “מה העבודה הזאת לכם?” (שמות יב, כו); “לכם” ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו: “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שם יג, ח) – “לי” ולא לו: אילו היה שם לא היה נגאל.

תם – מה הוא אומר? “מה זאת?” (שם יג, יד). “ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים” (שם יג, יד).

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו, שנאמר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שם יג, ח).

קטע זה בהגדה מעורר שאלות רבות. ראשית, לא מובן מדוע התשובה שניתנת לבן הרשע איננה התשובה המופיעה בתורה מיד בהמשך לשאלתו “מה עבודה הזאת לכם”: “ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פָּסַח על בתי בני ישראל במצרים בְּנָגְפּוֹ את מצרים ואת בתינו הציל” (שמות יב, כז). עוד קשה מדוע במקום זאת עונים לו מתוך הפסוק שאומרים לבן שאינו יודע לשאול, כך שבעצם חוזרים על פסוק זה פעמיים. שאלה שלישית שיש לשאול היא מדוע כל כך מרחיקים את הבן הרשע, ולכאורה לא נראה כאן שמנסים לקרב אותו ולהשפיע עליו לטובה. הלא זהו ליל הסדר, לילה בו מתחבר האדם “הוא ושכנו הַקָּרֹב אל ביתו” (שמות יב, ד) וכל משפחתו וחבורתו, במטרה ליטוע אמונה בקרב בניהם ולספר להם על ניסי ה’ ואהבתו אלינו. והנה במקום לקרב ולחבר ולהרבות אהבה, עסוקים כאן בהקהיית שיניו של אחד הבנים. לא מובן גם מדוע אין בארבעת הבנים בן צדיק. הבן החכם והבן התם הם שני הפכים, ובירושלמי הבן התם אף נקרא “טיפש” (ירושלמי פסחים פ”י ה”ד). ולכאורה היפוכו של הבן הרשע היה צריך להיות בן צדיק; מדוע במקום זאת מופיע בן שאינו יודע לשאול? גם עצם המציאות של בן שאינו יודע לשאול מעוררת תמיהה. אם הוא כל כך לא חכם עד שהוא אפילו לא יודע לשאול, אין זו תכונה ייחודית אלא בסך הכל ביטוי חריף יותר של חוסר החכמה של הבן התם. גם התשובה שהוא מקבל לכאורה דומה מאוד לתשובה שמקבל הבן התם. שאלה נוספת היא מדוע בתשובה לבן הרשע אומרים: “לי ולא לו“; לכאורה צריך היה לומר “לי ולא לך“. כמו כן מדוע אומרים “אילו היה שם לא היה נגאל, בעוד שלכאורה היה צריך להשיב לו באופן ישיר: “אילו היית שם לא היית נגאל”?

אל הבן הרשע מדברים דרך הבן שהתבלבל ממנו

אם נדקדק בלשון הפסוקים בהם מופיעות התשובות לשאלות ארבעת הבנים, נראה שהתשובה לשאלת הבן הרשע (כפי שהיא מופיעה בתורה) שונה במהותה משאר התשובות. בשלוש התשובות האחרות ישנו ציווי בתורה לדבר עם הבן ולומר לו את המסרים המצויים בפסוקים. אצל הבן החכם נאמר: “כי ישאלך בנך מחר לאמר מה הָעֵדֹת והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו” וכו’ (דברים ו, כא). אצל הבן התם נאמר: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, ואמרת אליו בְּחֹזֶק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים” (שמות יג, יד). אצל הבן שאינו יודע לשאול נאמר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שם, ח). לעומת זאת אצל הרשע נאמר: “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה הָעֲבֹדָה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה'” (שמות יב, כו-כז). לא כתוב כאן שאומרים את התשובה הזו לרשע, אלא “ואמרתם” בלבד. למי אומרים זאת? אולי האדם אומר זאת לעצמו, אולי לילדיו האחרים ששומעים את שאלתו המתריסה של הבן הרשע.

יש כאן בחינה של “אל תען כסיל כְּאִוַּלְתּוֹ” (משלי א, ד). לא עונים לרשע תשובות לשאלה המתריסה שלו. הוא מתריס, ולכן לא מדברים איתו. כבר דייקו רבים ממפרשי ההגדה שהרשע אפילו לא שואל, הוא ‘אומר’: “כי יאמרו אליכם בניכם מה הָעֲבֹדָה הזאת לכם”. בניגוד לבן החכם ולבן התם ששואלים, הוא חושב שהוא כבר יודע שאין טעם לעבודה הזו. אם הוא ‘אומר’ ואפילו לא שואל, אז גם אין שום תועלת לענות לו.

אך קיימת גם בעיה חמורה יותר. כאשר יושבים הבנים בליל הסדר ונחשפים לשאלתו המתריסה של הרשע, זה עשוי להזיק ולהשפיע עליהם לרעה. החכם איננו מתבלבל, הוא נשאר בחכמתו. התם בתמימותו כנראה שאפילו לא מבין שיש כאן שאלה מתריסה. אבל יש ילד שהתבלבל. הוא לא יודע לשאול משום שהוא מבולבל משאלתו של הרשע. מה יש לשאול, אם יש ערעור יסודי על כל המשמעות של ליל הסדר? האפשרות שכל “העבודה הזאת” היא בעצם חסרת משמעות, מותירה אותו ללא מילים וללא שאלות.

במצב כזה אי אפשר לקרב ולחבק את הרשע. לא ניתן להאיר לו פנים, כשיש בנים אחרים שרואים זאת ונחלשים ומתבלבלים. מוטל עלינו להציל את הבן הזה שמתבלבל[1]. אנו פותחים לו ומסבירים לו שהעבודה הזאת שאנו עובדים היא ממש התכלית של כל יציאת מצרים שזכינו לה: “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. בפשוטו של מקרא מבואר שהקב”ה עשה את כל הניסים של יציאת מצרים בעבור זה שעם ישראל יקיים את מצוות חג הפסח המפורטות בפסוקים שנאמרו קודם לכן. ממילא ברור בהחלט שלא ניתו בשום אופן לוותר על העבודה החשובה הזו. זו הייתה מטרת כל יציאת מצרים וכל היותנו לעם – שנכיר בה’ ונקיים את מצוותיו.

את התשובה הזו משיבים ואומרים בקול רם. הרשע שומע את הדיבורים הללו, ובזה אנו מקהים את שיניו. אנו מדברים אליו (“הקהה את שיניו ואמור לו”) דרך זה שמדברים עם הבן שאינו יודע לשאול. לבן הזה, שאינו יודע לשאול, אנו אומרים בגוף שלישי: “לי ולא לו (לבן הרשע), אילו היה שם לא היה נגאל (הבן הרשע)”. זהו איננו דיבור ישיר אל הבן הרשע, שאז באמת היה צריך לומר “לי ולא לך”. אלא זו תשובה שניתנת לבן הרשע דרך הדיבור אל הבן שהתבלבל ממנו. 

לא מרחיקים את הבן הרשע אך גם לא מתרפסים לפניו

על אף כל האמור, אין הכוונה שמתייאשים מהבן הרשע. עצם זה שהוא נקרא בן, כבר מלמד שאיננו מרחיקים אותו הרחקה מוחלטת. כך לימדונו חז”ל:

“בנים אתם לה’ אלוקיכם”. בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר’ יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר: “בנים סכלים המה”, ואומר: “בנים לא אמון בם”, ואומר: “זרע מרעים בנים משחיתים”, ואומר: “והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי”.

(קידושין לו ע”א)

כלומר העובדה שישראל נקראים בנים מלמדת שעדיין חביבותם נשארת, ועדיין קיים האמון ביכולתם לשוב בתשובה. זהו חידוש חשוב, שלמרות המצב הקשה בו נמצא הבן הרשע, הוא עדיין נחשב בן. אלא שלא תמיד התרפסות ופנים שוחקות הן הדרך לקרב אותו. אנו לומדים מן ההגדה שלפעמים היחס הנכון לבן כזה צריך להיות בבחינה של שמאל דוחה – “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז ע”א). לא מתייפיפים איתו ולא מראים לו פנים שוחקות כשהוא מתריס, אבל מצד שני יש גם ימין מקרבת בכך שלא מרחיקים אותו מהמשפחה ולא מנתקים איתו קשר. יש אמון בכך שהוא יוכל לחזור בתשובה. עצם העובדה שניתנות הנחיות כיצד להתייחס אליו ואיך לדבר אליו (דרך המסר לאח האחר), משמעה שסומכים על כך שיהיו לו ייסורי מצפון בעקבות הדיבור הזה, והם ייגרמו לו לחזור בתשובה.

בכל דור אדם חייב לחבר את עצמו לשרשרת הדורות

על הפסוק הנאמר כתשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול, דורשים חז”ל שאדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (פסחים קטז ע”ב). דברי חז”ל אלו הם ממש פשוטו של מקרא, שהרי ודאי שהאדם האומר זאת לבנו בכל דור ודור לא יצא בעצמו ממצרים. לכן צריך להבין שכוונת התורה היא שהאדם ממש צריך לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים. אין הכוונה רק למסקנה ההגיונית שיציאת מצרים ההיסטורית משליכה ומשפיעה על חיינו, כפי שמופיע בתחילת ההגדה: “ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בינינו משועבדים היינו לפרעה במצרים”. פשוטו של מקרא מלמד שיציאת מצרים ממש שייכת בכל אדם ובכל דור. 

יסוד זה מופיע גם בהגדה: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אותנו גאל”. המקור לאמירה זו בהגדה הוא מפסוק אחר, הנאמר בתשובה לבן החכם: “שנאמר: “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו” (דברים ו, כג). פסוק זה מופיע כחלק מפרשה הנאמרת כולה בלשון ‘אנחנו’:

ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, וַיֹּצִיאֵנוּ ה’ ממצרים ביד חזקה. ויתן ה’ אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צונו.

(דברים ו, כא-כה)

הפסוקים הללו לא נאמרו רק לבני דורו של משה העתידים להיכנס לארץ ישראל, שכן המסר כאן הוא מסר לדורות. לפיכך ברור שהביטויים “אותנו”, “לנו” ו”לעינינו” לא מתייחסים רק לדור יוצאי מצרים, אלא גם לבני הדורות שלא ראו באופן פיזי את יציאת מצרים.

הרמב”ם מוסיף פסוק נוסף ממנו למדים את השייכות הממשית של יציאת מצרים בכל דור:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: “ואותנו הציא משם” וגו’. ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה: “וזכרת כי עבד היית” (דברים ה, טו[2]), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחרות ונפדית.

(הלכות חמץ ומצה ז, ו)

כיצד יש להבין את הוראת חז”ל הזו, שאדם יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? אפשרות אחת היא על פי דבריו של השפת אמת, שיסודתם בהררי קודש[3]:

וידוע דבהר סיני בקבלת התורה היו כל הנשמות מבני ישראל, ולכולם נאמר “אשר הוצאתיך (שמות כ, ב). אם כן כמו שהדברות היו לכל נשמות בני ישראל, כמו כן יציאת מצרים. כי כמו שהיו עבדים לפרעה למטה כמו כן הנשמות היה להם שיעבוד תחת מצרים שלמעלה. ובירידת אבותינו למצרים למטה ונגאלו משם, בזה היה הגאולה לכל הנשמות וכל הדורות.

(שפת אמת ויקרא, פסח תרנ”ז ד”ה בהגדה)

לפי הסבר זה, במקביל לשיעבוד הגשמי במצרים, גם נשמות כל בני ישראל חוו בעולמות העליונים את השיעבוד הזה ברוחניות. לכן כל יהודי בכל דור יכול לראות את עצמו כמי שיצא ממצרים, כי גם נשמתו השתתפה ביציאת מצרים ממש, כשם שהיא גם עמדה בהר סיני בעת מתן תורה.

אולם אפשר להבין את הדברים גם בדרך הקרובה יותר אל הפשט. כל יהודי הוא חלק מכלל ישראל הנצחי. כולנו חלק מאותה מציאות ממש. כל יהודי הוא חלק מכלל ישראל שיצא ממצרים, ולכן הוא עצמו יצא ממצרים. שרשרת הדורות של כלל ישראל יוצרת המשכיות אחת אחדותית. כשם שאדם בצעירותו ובבגרותו הוא אותו אדם, כך גם החיבור בין הדורות בעם ישראל הופך אותם לעם אחד המצוי בתקופות שונות. תקופת שיעבוד מצרים ויציאת מצרים, תקופת בית המקדש, תקופת הגלות הקשה וכל מאורעותיה – הם תחנות שונות של כולנו בשלבי החיים הארוכים של עם הנצח. כל יהודי חי באופן פיזי רק חוליה אחת בשרשרת הדורות, אך הוא מחובר לכל שאר החוליות וגם הן חלק ממנו.

ההתחברות לשרשרת הדורות אינה רק מעלה אלא צורך קריטי

לפי האמור מובן ביתר בהירות מדוע חז”ל הגדירו את הבן הרשע שהוציא את עצמו מהכלל כמי שכפר בעיקר[4]. אם אדם לא רואה את עצמו כחלק מכלל ישראל שרואה את עצמו בכל דור ודור כאילו הוא יצא ממצרים, אז באמת הוא לא רואה שום טעם בחג הפסח. מבחינתו זהו אירוע היסטורי ותו לא. מדוע עליו לחגוג ולשחזר אירוע כזה שאינו נוגע לו אלא רק לאבות אבותיו לפני אלפי שנים? נכון אמנם שהמאורע הזה הוא בעל השלכות היסטוריות שקשורות גם אליו, ואילו לא נגאלו אבותיו אז גם הוא היה עבד במצרים, אבל ככלות הכל לא הוא זה שיצא בחיפזון במצרים, לא הוא אכל את המרור, לא עליו ה’ פסח ולא עליו ה’ נגלה במצרים. ממילא כל “העבודה הזאת” נראית לו מנותקת ממנו לחלוטין[5].

עומק המסר ש”חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” הוא שאי אפשר להיות יהודי שלא רואה את עצמו חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות. זה לא הדרכה כיצד לספר את יציאת מצרים בהתלהבות רבה יותר. זו הגדרת היעד לכל סיפור יציאת מצרים, שצריך להיות מושרש באדם עד שהוא רואה את עצמו מחובר לשרשרת הדורות.

המסר שאנו מקבלים דרך הביקורת על הבן הרשע הוא עוד יותר חד וחמור: ההתחברות לשרשרת הדורות איננה רק מעלה גדולה, אלא היא קריטית להיותנו שייכים לעם ה’ ולאמונה בה’. אם אדם מנתק את עצמו משרשרת הדורות זה עצמו גורם לו לכפור בעיקר. הבסיס לכל האמונה הוא החיבור לשרשרת הדורות.

לכאורה לא מובן מדוע התנתקות מהכלל מביאה לכפירה

אמנם לכאורה האמירה “לפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר” לא מובנת. ההיגיון אומר שההתחברות לשרשרת הדורות צריכה להיות מבוססת על האמונה, ולא להיפך. מה שגורם לאדם לחוש קשר לאבות אבותיו זו האמונה שיש כאן ייעוד משותף של עם ישראל. ללא האמונה הזו, אדם מישראל לא אמור להרגיש קשור לשרשרת הדורות שלו, כפי שאמריקאי למשל אינו מרגיש קשור במיוחד לשרשרת הדורות האמריקאית.

יש כאן שאלה כפולה: ראשית, לכאורה אפשר לצאת מהכלל ובכל זאת לא לכפור בעיקר. ושנית, לכאורה הכפירה בעיקר היא זו שמובילה ליציאה מהכלל, ולא להיפך. כלומר יתכן שהרשע קודם כפר בעיקר ואז הוא הגיע להוציא את עצמו מהכלל. ולכן לא יהיה נכון לומר עליו ש”לפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר”.

בלי חיבור לכלל ישראל לדורותיו אין קיום לאמונה

התשובה לשאלה הראשונה היא שלא ניתן באמת לצאת מהכלל מבלי להגיע לידי כפירה בעיקר. זהו רק עניין של זמן, אבל התהליך הוא גורף וחד משמעי. מי שלא רואה את עצמו כחוליה בשרשרת הדורות מתנתק מיסוד האמונה.

ההתקשרות לשרשרת הדורות איננה מעלה רוחנית בלבד. אם כל מה שהאדם חושב על ה’ הוא שה’ הוציא לפני שלושת אלפים שנה אבות קדמונים שאין לנו שום קשר אליהם – אז האדם גם גם לא ירגיש קשר אל ה’, אמונה בה’, שמחה בה’ ורצון לעבוד את ה’. הלא כך אנו מסתכלים למשל על תרח. אין לנו שום קשר לתרח, ולא אכפת לנו מה בדיוק קרה לו. לא מתעורר בקרבנו שום רצון לעבוד את ה’ בגלל ניסים שאולי נעשו לתרח. בעולם החילוני למשל חושבים שהיה אדם קדמון שחי לו במערות והוא צד חיות. ברור שאין לאף אחד שום רגשות וסנטימנטים לאדם הקדמון הזה. לכן בלי קישור לכלל ישראל ולשרשרת הדורות, אין קיום לאמונה. בלי להבין שאנחנו ממש חלק מאותה מציאות של יציאת מצרים של אבותינו, שאנו ממש יצאנו גם בעצמנו כחלק מכלל ישראל, זהו מדרון חלקלק להתפתחות נתק מוחלט מכל “העבודה הזאת”, שסופו בכפירה בעיקר.

אם נתעמק בתשובה לבן החכם (שהובאה לעיל) ובהקשר שלה, נבחין שהשאלה כלל לא נשאלה בעקבות קורבן פסח. כל הפרשה הזו מובאת בסוף פרשת ואתחנן, בסמוך לקריאת שמע, ונאמרות שם כמה פרשות שמזרזות על קיום כלל המצוות, הימנעות מהליכה אחרי אלוהים אחרים, זכירת ה’ ועשיית הטוב הישר בעיניו. מתוך כך מגיעה הפרשה הזו של “וכי ישאלך בנך” וכו’. גם השאלה עצמה מנוסחת בכלליות: “”מה הָעֵדֹת והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם”, מבלי להזכיר בכלל את קרבן פסח. זו בעצם שאלה מה המהות של המצוות, מה המשמעות שלהן ומדוע בכלל אנו מקיימים אותן. התשובה היא שהמצוות הן לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, אך אם כן, צריך להבין מדוע בתשובה מוזכר כל העניין של יציאת מצרים. מדוע זה נצרך?

מוכרחים להבין שכוונת הדברים על פי פשוטו של מקרא היא בדומה לדיבור הראשון בעשרת הדיברות: “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” (שמות כ, ב). יציאת מצרים לא נועדה רק להוציא אותנו מרשות פרעה ולאפשר לנו לעבוד את ה’. היא אמורה להוות עבורנו תשתית הכרתית בסיסית ביותר. היא משרישה בתוכנו את העובדה שה’ אוהב אותנו, רוצה בנו ואכפת לו מאיתנו, ולכן הוא מושיע אותנו, גואל אותנו ורוצה שיהיה לנו את הטוב הגדול ביותר.

מיציאת מצרים עלינו לשאוב עוז ותעצומות להאמין שגם המצוות שה’ ציווה עלינו בתורתו הם לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. ביציאת מצרים ראינו לנגד עינינו שהוא רוצה שיהיה לנו את הטוב ביותר שאפשר, וזו התשתית להאמין שגם בקיום כל המצוות שהוא מבקש מאיתנו הוא רוצה שיהיה לנו את הטוב ביותר שאפשר. כל המבט שלו עלינו הוא מבט של אהבה גדולה, חמלה, חסד ורחמים, ולכן זה אמור לעורר בנו את האהבה אליו והרצון לעבוד אותו. גם ההלכה שמלמדים את הבן החכם קשורה לכך. “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, כלומר אין לאכול אחר הפסח עוד דברים אחרים, כדי שיישאר בפינו טעמו הטוב של הפסח. המצוות הן נעימות וטובות ומשמחות אותנו, ולכן אנו רוצים שהטעם שלהם יישאר ולא יעזוב אותנו.

לכן כאשר מתערערת הזיקה לכל מה שהוא עשה לנו בהוציאו אותנו ממצרים, ממילא מתערערת כל התשתית של האמונה בנועם ובטוב של המצוות, וברצונו הטוב של ה’ להיטיב איתנו ולאהוב אותנו.

התנתקות מכלל ישראל היא בחירה רעה שמגדירה את האדם כרשע

התשובה לשאלה השניה משמעותית ומהפכנית לא פחות. חז”ל מלמדים אותנו שאם מחנכים ילד לאמונה ולחיבור חזק לשרשרת הדורות הוא אמור להמשיך ולדבוק בזה כל ימי חייו. אין סיבה שהאמונה הזו תתערער, וישתנה מה שהשרישו בקרבו. אם הוא בכל זאת מתערער בקשר שלו לעם ישראל ולשרשרת הדורות, זה אומר שהוא בוחר ברע והוא בן רשע. כי אין כאן עניין של ספיקות שכליים באמונה, שאז היה אפשר לומר שהאדם כביכול ‘לא אשם’ בזה שיש לו סימני שאלה שמערערים את האמונה שלו. כאן מדובר על הקשר לעם ישראל. יהודי שמתחנך לפי מסורת ישראל אמור לחוש באופן טבעי חיבור לעם ישראל ולנצח ישראל. זו המציאות הבסיסית של כל יהודי. לכן אם הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם הוא עדיין לא איבד את כל האמונה שלו, יש עליו תביעה. הוא בוחר להתכחש לטבע הישראלי הטוב והנכון של חיבור לשרשרת הנצח של עם ישראל. הוא בוחר לצאת מהמקום האמיתי בו נמצאת נשמתו ורוחו, ולהתרחק מהטבעיות שלו שגם נפשו אמורה לשמוח בה.

לכן עצם זה שיהודי מוציא את עצמו מן הכלל, זו כבר בחירה גרועה מאוד שהופכת אותו לרשע. כך כותב הרמב”ם:

הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן – אין לו חלק לעולם הבא.

(הלכות תשובה ג, יא)

וּמֵהֶן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן: הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין.

(שם ד, ב)

כיוצא בזה מרחיב  גם רבינו יונה בבעייתיות העצומה שבעצם ההתרחקות מכלל ישראל:

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור, וכי הוא נכלל בענשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקדש לעבוד את השם יתברך, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש… שהקדוש ברוך הוא מתעלה ומתהלל באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת השם, וכיוצא מכלל המקדשים את השם, ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם, הנה הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל הכתות שזכרנו שהן בוזים את דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית – כי הן מניאים לב חלושי הדעות בפרישתם מדרכי הצבור, והנם מן המחטיאים את הרבים.

(שערי תשובה, שער ג’ סי’ קסח)

גם אם הבן הרשע איננו ממש פורש בפועל מן הציבור, מכל מקום העמדה הנפשית והרוחנית שהוא מבטא גורמת שכל הבעיות הגדולות הללו נמצאות אצלו במידה ניכרת.

הדברים הללו בודאי נכונים ביחס לדורות רבים, בהם כלל ישראל היה רובו ככולו דבוק בה’, והפרישה מכלל ישראל הייתה פרישה מדרך ה’. אמנם בדורות האחרונים המצב הזה השתנה מאוד לצערנו. על ההתמודדות עם מציאות בה לכאורה כלל ישראל איננו הולך בדרך ה’ יורחב בע”ה בחלק הבא של השיחה, בגיליון 229.

[1] למרות שהוא התבלבל, הוא איננו רשע. נראה שהנחת היסוד של חז”ל היא ששלושת הבנים הם צדיקים: צדיק חכם, צדיק תם וצדיק שהתבלבל ואינו יודע לשאול. לכן אין בן אחד שהגדתו היא “צדיק”, בניגוד לבן האחד שהוא כן מוגדר “רשע”.

[2] מילים אלו מופיעות בתורה עוד ארבע פעמים נוספות, וישנם גם עוד פסוקים המשתמשים בלשון דומה.

[3] ראה שער הכוונות לאריז”ל, דרושי פסח, דרוש א; וכן שפתי כהן (לר”מ הכהן תלמיד האר”י), שמות א, ז. בספרי החיד”א ראה פני דוד בראשית, מב, טו; נחל קדומים שמות יא, א, ועוד. וראה גם שם משמואל משפטים ד”ה וי”ל שבדוגמא; שם הגדה של פסח עניין ארבע כוסות; ובעוד ספרים רבים.

[4] אמנם לפי אחת הגירסאות הנוסח הוא: “לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר”, וכן הוא במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא, מסכתא דפסחא, יח). אמנם הנוסח המקובל בחז”ל הוא “לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר”, וכן הגירסה בילקוט שמעוני (פרשת בא, רמז רכה), ובפסיקתא זוטרתא (פרשת בא-בשלח, יג), וכן הוא בנוסח ההגדה בכתבי היד של הרמב”ם.

[5] בדרך אגב יש להעיר שגם אצל הבן החכם מופיע לכאורה ניסוח בו הוא מוציא עצמו מהכלל: “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם“. וכבר עמדו רבים על שאלה זו. נראה שהדברים מתבארים היטב לפי פשוטם של המקראות. הבן החכם רק מציין שהציווי על קיום מצוות הפסח ניתן ישירות לדור ההורים ולא לדור הילדים (“ציווה וכו’ אתכם”). זו עובדה שהיא נכונה מצד עצמה, שהרי באמת ה’ ציווה בפועל את האבות ולא את הבנים. ולכן אין זה נחשב שהוא הוציא עצמו מהכלל. לעומת זאת הבן הרשע שואל “מה העבודה הזאת לכם” ומבחינתו החיוב בעבודה הזו הוא רק על ההורים ולא עליו. זהו דבר שאיננו נכון, כי למרות שההורים הם אלו שנצטוו ישירות, אבל החיוב הוא גם על בניהם. לכן כשהוא מדגיש שהעבודה היא “לכם” מוכח מזה שהוא מוציא עצמו מהכלל.