שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 227 | ב’ ניסן תשפ”ג

הסבר ראשון: אהבת החברים מעוררת אהבה של ה’ אלינו (המשך השיחה מגיליון 226)

במידות בהן האדם אוחז ה’ מנהיג אותו

חז”ל מלמדים אותנו שאחד העקרונות המרכזיים של השגחת ה’ עלינו הוא היסוד ש”במדה שאדם מודד בה מודדים לו”. כלומר, לפי האופן שבו האדם מתנהג כך ה’ מתנהג עימו, הן לטובה (סנהדרין ק ע”א) והן לרעה (מגילה יב ע”ב; סוטה ח ע”ב).

הנהגה זו נוהגת בפרט כלפי יחסו של האדם לחבריו; אם האדם מתנהג עם חבריו באהבה ובחסד, גם הקדוש ברוך הוא מתנהג עימו בהנהגה של אהבה וחסד. זהו שאמרו: “כל המעביר על מדותיו (שאינו מדקדק למדוד לפוגעים בו כמדתם) מעבירין לו על כל פשעיו” (ראש השנה יז ע”א). ובהקשר זה מסופר על רב הונא בנו של רב יהושע שחלה ונטה למות, ולאחר שבאורח פלא הבריא בחסדי ה’, סיפר שהקב”ה אמר עליו לבית דין של מעלה: כיון שהוא אינו עומד על מידותיו, אל תדקדקו אחריו (שם).

חז”ל מפרשים את הפסוק “זה א-לי ואנוהו” (שמות טו, ב) כהדרכה להידמות לקב”ה על ידי התנהגות על פי מידותיו: “ואנוהו – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום” (שבת קלג ע”ב)[1]. ועל פי דברי חז”ל שכל המעביר על מידותיו מעבירים על פשעיו, אפשר לומר שיש בחינה שכשאדם אומר ‘מה הקב”ה חנון ורחום, אף אני אהיה חנון ורחום’, הקב”ה עונה לעומתו ‘מה בני חנון ורחום, אף אני אתנהג איתו בחנינה ורחמים’.

מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש:

סוד “ה’ צילך” (תהילים קכא, ה) שנתבאר בדברי מרן אלוקי הבעש”ט – שכמו שאדם מתנהג למטה עם חבירו ורעו באהבה ובמידות טובות, וכך יתנהג עימו מלך עליון. וכמו הצל, שכל תנועה שאדם עושה, כך עושה הצל כנגדו, כן הוא יתברך עם האדם[2]. וזהו “ואהבת לרעך”, כי “כמוך אני ה'” (אני ה’ מתנהג כמוך), להתנהג גם עמך באהבה וכל טוב.

(בעש”ט על התורה קדושים, כא).

לכן, ככל שאדם יותר אוהב ומחובר לאהבה, הוא גם פועל בהתאמה לכך שהעולם יתמלא באהבת ה’ אלינו. הוא נהיה אחד מהכוחות המניעים את אהבת הדוד לרעיה, המתוארים בשיר השירים. על פי זה מובן שעל ידי אהבת חברים “נפעלים ונעשים כל הניסים” (כלשון רבי אלימלך), משום שהאהבה הזו מעוררת אהבה עצומה של ה’ יתברך אלינו, וממילא הוא משפיע עלינו שפע עצום של טוב וברכה.

את האהבה הנפלאה הזו אפשר להעצים ולהרבות יותר ויותר בלי סוף, בתהליך פעיל שהולך ומתפתח, בבחינת “מצוה גוררת מצוה” (אבות ד, ב). האדם הולך ומתמלא בשפע של אהבה – אהבת ה’, אהבת ישראל ואהבת התורה. ככל שתהליך זה מתקדם אצל האדם, נלווית אליו שמחה מתוקה שהולכת וגדלה. על השמחה הזו השכינה שורה, שכן “אין שכינה שורה… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה” (שבת ל ע”ב; פסחים קיז ע”א). ממילא ככל שההאדם מתחזק יותר בתחום האהבה, כך מתרבה השראת השכינה עליו.  

הסבר שני: שותפות בהנהגת העולם באהבה

ה’ מתחבר אל העולם בדרך של אהבה

לימדונו רבותינו, שתכלית בריאת העולם היא כדי שהקב”ה ייטיב לברואיו (עיין דרך ה’ לרמח”ל, ח”א ב, א). כלומר, הקב”ה השתית את כל בריאת העולם על האהבה שבינו ובין ברואיו. וכידוע, הקב”ה מחייה ובורא את העולם מחדש בכל רגע ורגע, “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית” (מתוך ברכת יוצר אור). ונמצא, שכל הטוב והשפע של קיום הבריאה זורם דרך האהבה – אהבת ה’ אותנו והרצון שלו להיטיב לנו. במילים אחרות אפשר לומר, שהדרך שבה ה’ מתחבר לעולם ומשפיע לעולם היא דרך של אהבה והתחברות. וככל שאדם יותר מכוון את עצמו להתחזק באהבה – אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל – הוא יותר מחובר לה’, יותר מתדמה לה’, ויותר מכוון לצינור הנפלא שדרכו זורם הטוב של העולם. על פי זה מובן היטב, שכאשר אדם אוהב את חבריו כראוי באהבה אמיתית, ה’ מזרים דרכו את טובו הגדול, והוא יכול לפעול ישועות ונפלאות.

בעומק העניין ניתן להבחין ששורש כל הרע בעולם נובע מפירוד. העולם הזה מכונה ‘עלמא דפירודא’ – עולם הפירוד (זוהר הקדוש ח”א, כב ע”א ועוד), משום שכל נקודת הקיום של העולם הגשמי היא הפירוד מה’. כל המציאות של הרוע והשליטה של הסיטרא אחרא בעולם היא ביטוי של פירוד – פירוד בין הבורא לנבראים ופירוד בין הנבראים עצמם. גם כל הטעויות והשקרים של בני האדם נובעים מפירוד בין האמת לבין יִישומהּ במציאות. כל הירידה העצומה שהעולם ירד לאחר חטא אדם הראשון התרחשה משום שהאדם התרחק מהקב”ה, וממילא הקב”ה התרחק ממנו.

וממילא מובן שכל נקודת התיקון של העולם הזה היא החיבור – חיבור בתוך עם ישראל, וחיבור של עם ישראל לאביו האוהב שבשמים. החיבור הזה נעשה על ידי האור של האהבה.

על ידי אהבה האדם משתתף עם ה’ בהנהגת העולם

הדברים מתבהרים יותר על פי מה שכתב רבי אלימלך עצמו בספרו[3]:

“צרופה אמרתך מאוד ועבדך אֲהֵבָהּ” (תהילים קיט, קמ), דהנה הצדיק נענה בתפילתו כשהוא מתפלל על החולה וכדומה. ולכאורה הוא כמו השתנות אצל הבורא הפשוט אמיתי, חלילה. אך השורש הוא דהנה השם יתברך ברוך הוא ברא את האותיות, והם בכח אצל הבורא ברוך הוא. והצדיק הוא מצרף את האותיות האלו שיהיו נקראים כרצונו, דהיינו התפילה שהצדיק מתפלל הוא על ידי צרופי אותיות שהוא מצרף אותם. נמצא אין כאן שינוי חלילה, שהאותיות היו גם כן מתחילה, רק שהוא מצרף אותם.

ואם תרצה לומר: למה דווקא הצדיק נענה בתפילתו, כמו שאמרו חז”ל “מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויתפלל” (ראה בבא בתרא קטז ע”א)? כל אדם יתפלל ויהיו האותיות מצורפים! אך מחמת שהתורה הקדושה נבראת באהבה, כנאמר[4] “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, והצדיק גם כן אוהב את השם ואת כל אדם בעולם, על דרך שאמר ר’ יוחנן ‘מעולם לא הקדימני אדם שלום בשוק אפילו נכרי’ (ראה ברכות יז ע”א), ולא כן הוא מדת כל אדם, ולכן גם האותיות אינם נצטרפים אלא על ידי הצדיק האוהב לכל.

(נועם אלימלך וישלח, ד”ה או יאמר וישלח כו’ בצירוף).

ר’ אלימלך מתייחס כאן לשאלה המפורסמת כיצד יכול הצדיק להשפיע בתפילותיו ולבטל גזרות, והרי לא יתכן שינוי ברצונו של הבורא. הקב”ה ברא את העולם על ידי צירופים שונים של אותיות התורה[5], והוא ממשיך לחדש בטובו את מעשה בראשית בכל יום ויום, ובחסדו הגדול הוא משתף בעבודה זאת גם את בני האדם; כיצד? על ידי התפילה שהאדם מתפלל הוא פועל שהאותיות יצטרפו באופנים המתאימים לתפילתו, ובכך הוא משפיע על האופן שבו העולם יתנהל. כל הבריאה בראשיתה נעשתה מתוך אהבה, וגם עבודת הצירוף הזאת נעשית בכל יום ויום על ידי אהבת ה’ לעולמו ולעמו. לכן כאשר האדם מתחבר למידה זאת של אהבת ה’ לבריותיו, וגם הוא בעצמו אוהב את העולם, הוא יכול להשתתף בהנהגת העולם, ויש לו יכולת ליצור מציאות ולברוא חידושים במציאות המתחדשת שבכל יום ויום. לפיכך מובן מדוע אין כאן שינוי ברצון ה’ – כיון שרצון ה’ הוא לחדש בטובו את מעשה בראשית בכל יום, והשתתפותו של הצדיק בחידוש זה של העולם משתלבת ומתואמת עם רצונו של ה’. ר’ אלימלך מוסיף עוד שהאפשרות הזאת לפעול במציאות ולשנות ולחדש היא נחלתו של הצדיק בלבד, כיון שרק הוא מסוגל להיות מלא אהבה לכל. בכך הוא עונה גם על השאלה מדוע דווקא הצדיקים מסוגלים לחולל מופתים ולרפא חולים בתפילתם.

העולה מדברי רבי אלימלך הוא שיש לאדם יכולת להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה, וכחלק משותפות זו הוא יכול להשפיע ולשנות את הבריאה. בכדי להשתתף עם הקב”ה במעשה הבריאה צריך האדם לדבוק בכוחות האלוקיים של הבריאה ושל חידוש הבריאה, ואחד הכוחות החשובים ביותר בתחום זה הוא כוח האהבה – ואם כן דבקות בכוח האהבה עשויה להביא את האדם לידי יכולת לשנות את הבריאה, דהיינו לבטל גזרות ואף לעשות מופתים.

כשמחברים את האהבה לשורשה האלוקי יש לה כוח גדול

המגיד ממזריטש בהקדמה לספרו ‘מגיד דבריו ליעקב’, מבאר באריכות שהשורש של כל הרְגָשות והמידות של בני האדם – כגון טעם, ריח, מראה, שמחה, יראה ואהבה – הוא החיוּת הרוחנית שה’ יתברך מחייה אותם[6]:

יחשוב האדם תמיד במידותיו העצמיות, הן מידת אהבה או יראה או שארי המידות… ויבחין שהם חיות ורוחניות, ובודאי כל אחד נלקח משורשו ומקורו העליון, רצה לומר – שורש האהבה שממנו נמשך לכל הברואים ובכל דבר של אהבה, וכן שורש היראה ושארי מידות.

(מגיד דבריו ליעקב, הקדמה)

באמצעות יסוד זה מבאר המגיד (על דרך הדרש) את המשנה, שמסבירה את ציווי התורה לאהוב את ה’ “בכל מאֹדך” (דברים ו, ה) – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד” (ברכות ט, ה):

רצה לומר, דהנה מידותיו של אדם (כגון אהבה, שמחה יראה וכדומה) לפי הנראה הם קטני הכמות, אמנם כשעובדין בהם את ה’ יתברך ברוך הוא, ומדבקים את עצמם אליו יתברך, ומבחינים בדעתם ובמחשבתם איך כל אחת דבוקה בשורשה כנזכר לעיל, אזי כל אחת גדולה עד מאוד.

(שם)

 המידות של האדם מצד עצמן הן קטנות, אך כאשר מחברים אותן אל שורשן האלוקי הן נעשות גדולות מאוד. על פי זה מפרש המגיד ש”בכל מידה ומידה שהקב”ה מודד לך”, כלומר מטביע בתוכך, אם אתה “מודה לו”, כלומר מחבר אותה לקב”ה ומבין שהשורש הרוחני שלה הוא החיות של הבורא יתברך, אזי תהיה כל מידה “במאוד מאוד”, כלומר תבין שבעצם כל מידה ומידה שיש בך היא גדולה, קדושה ועצומה.

משמעות הדברים היא שכאשר אדם פועל בעולם מתוך הבנה שכל הרגשות והמידות הקדושות שלו מקורן בבורא יתברך, ממילא יש למידות שלו כוח גדול במאוד מאוד, והוא יכול לפעול על ידיהן דברים עצומים ונפלאים. בזה מתקשרים דברי המגיד לנושא שבו אנו עוסקים. כשאדם אוהב את חברו, אשתו וכדומה, הוא עלול שלא להעריך את העוצמה והחשיבות של האהבה שלו. היא נראית בעיניו קטנה בכמות ובחשיבות. אך כשאדם יודע שהשורש הרוחני של האהבה והנתינה הוא מה’ יתברך, ושבעצם זה שהוא אוהב הוא מחובר לקב”ה, אזי העוצמה של האהבה שלו גדלה עד מאוד. כשאדם אוהב את חברו הוא דבוק לקדוש ברוך הוא, והוא מחובר לשפע של האהבה האלוקית, והאהבה שלו היא הַמשכה של אהבת הקדוש ברוך הוא לכל העולם. ממילא מובן שהאהבה הזו פועלת נפלאות ומסירה את כל המקטרגים.

האהבה היא המפתח גם לתורה

ראינו לעיל שהדרך שבה הקב”ה מתחבר לעולם ומשפיע את טובו, היא האהבה. בזוהר הקדוש מובא שהאהבה היא גם המפתח להתחברות אמיתית אל התורה:

שאמר רבי אבא… כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח היתה ביניהם. ומשום כך בדורו של רבי שמעון היו (סתרי התורה) בגלוי. שהיה רבי שמעון אומר, כל החברים שאין אוהבים אלה לאלה גורמים שלא ללכת בדרך ישרה, ועוד שעושים בה (-בתורה) פגם; שהרי בתורה אהבה ואחוה ואמת יש בה.

(זהר ח”ב קצ ע”ב, מתורגם)

כל נתינת התורה לעם ישראל על ידי הקב”ה היתה דרך צינור האהבה.  כך אנו אומרים בתפילה: “אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת”, ומתוך כך “תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, אותנו לימדת” (ברכות קריאת שמע של ערבית). וכן בברכת התורה אנו אומרים: “אשר בחר בנו מכל העמים”, ובעקבות כך “נתן לנו את תורתו”.

במעמד הר סיני הקב”ה נתן את התורה לכל עם ישראל, ומתוך כך ייעד לכל אחד ואחד את חלקו המיוחד בתורה[7]. והתורה השלימה, כלומר הגילוי השלם והמלא של דבר ה’, נוצר מתוך החיבור של כל חלקי התורה יחדיו[8]. ומשום כך, על כל יחיד ויחיד הלומד את התורה לא ללמוד אותה רק לעצמו, באופן פרטי, אלא ללמוד אותה למען כלל ישראל, מתוך מגמה ומטרה להתחבר עם חלקו האישי והמיוחד לנתינת התורה הכללית, להוסיף קדושה בישראל ולהגדיל את כוח התורה בעם ישראל.

כשם שֶׁמַּיִםעוברים ממקום למקום דרך צינור או תעלה וכדומה, ואם אין צינור המים לא יכולים לעבור, כך כדי שיהודי יוכל לקבל את התורה ולהעביר אותה הלאה, הוא צריך ‘צינור’ שיעביר את השפע של התורה מהקב”ה אליו וממנו לכלל ישראל. הצינור הזה הוא האהבה. התורה זורמת דרך האהבה, ואם האדם לא משתדל להיות צינור של אהבה – התורה לא יכולה להימסר לו ולעבור דרכו.

על פי האמור לעיל נלמד, שאם יהודי אוהב את ישראל באמת, הוא יזכה לקבל את התורה. מפני שהסיבה שה’ יתברך נתן את התורה לעמו היא משום שהוא אוהב אותם. ונמצא, שהאוהב את ישראל מקשר עצמו לטעם נתינת התורה, וראוי לקבל את התורה. כשאדם לומד מתוך אהבת ישראל ודיבוק חברים, הוא זוכה לסייעתא דשמיא ולמתיקות מיוחדת בלימוד. כאשר ה’משאבה’ שמזרימה אצל האדם את ‘מֵי התורה’ היא האהבה, המים הללו הם מים מתוקים.

את הקשר ההדוק שבין לימוד תורה לבין אהבת ישראל, אנו לומדים גם מתוך דברי חז”ל בפרקי אבות. בפרק קניין תורה (פ”ו) מונים חז”ל את ארבעים ושמונה המידות והדרכים שהתורה נקנית בהם (אבות ו, ה-ו). לכאורה היה ראוי שחז”ל יכללו ברשימה זו רק את המידות שעוסקות בלימוד באופן ישיר, כגון תלמוד, בינת הלב ושימוש חכמים. אך חז”ל מונים ברשימה זו מידות רבות ששייכות ליחס שבין האדם לזולתו, כגון: ארך אפים, לב טוב, המכיר את מקומו, אהוב, אוהב את הבריות, נושא בעול עם חברו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, מעמידו על השלום ועוד. ומכאן רואים אנו, שהדרך לקנות תורה היא לא רק באמצעים פדגוגיים ולימודיים, אלא גם חיבור לאהבה, שהיא הדרך בה ה’ משפיע את התורה.

את הקשר הזה ניתן לראות גם מתוך כך, שכאשר חז”ל מנו את המעלות שזוכה להן הלומד תורה לשמה (שם, א) הם מנו מעלות רבות הקשורות לתחום של בין אדם לחברו: נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את הבריות, משמח את הבריות, נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, והוי צנוע, וארך רוח, ומוחל על עלבונו.

חיבור זה שבין לימוד התורה לבין אהבת ישראל, מתחיל כבר במתן תורה בהר סיני. חז”ל מלמדים אותנו, שכשעם ישראל התכונן לקבלת התורה הם עשו זאת מתוך אחדות ואהבה. וכך דרשו: “ויחן שם ישראל (שמות יט, ב)… חנייה אחת (באחדות) ניתן בלבם, כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה” (מכילתא דרשב”י, יט)”. על בסיס דרשת חז”ל זו כתב אור החיים הקדוש: “שלשה ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה’ להנחילם נחלת שדי, היא תורתינו הנעימה… וענין ג’ הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים… וכנגד זה אמר ‘ויחן שם ישראל’ לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה” (שמות יט, ב).

הלימוד על מנת ללמד מעצים את כוח האהבה

אחת הדרכים שחז”ל מנו בין קנייני התורה היא “הלומד על מנת ללמד”. מה המשמעות של אופן הלימוד על מנת ללמד? כיצד המטרה ללמד תורה משפיעה על קניין התורה של האדם? בהבנה פשוטה ניתן להסביר, שכאשר אדם רוצה ללמד אחרים, זה דורש ממנו להשקיע השקעה מרובה בלימוד ושינון, על מנת שיצבור את הידע ויוכל להעבירו הלאה.

אך נראה שיש בדבר ענין עמוק יותר. חז”ל לימדונו, שאחד העניינים המרכזיים בלימוד תורה לתלמידים הוא האהבה שהרב רוחש לתלמידיו. במסכת אבות אמרו “לא הקפדן מלמד” (ב, ה), וכן אמר רבא: “אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים” (תענית ח ע”א). אין זה עניין פסיכולוגי בלבד, אלא כמו שהארכנו להסביר, כל הדרך של המשכת התורה מהקב”ה והעברתה לתלמידים היא על ידי אהבה. כמו שה’ מלמד אותנו תורה באהבה, כך היכולת שלנו להעביר את התורה הלאה לילדינו ולתלמידינו היא על ידי האהבה. ההתרגלות באהבה היא ההכשרה הטובה ביותר בשביל להיות מורה ומלמד מוצלח, בעזרת ה’.

על פי זה ניתן להסביר את העניין של “הלומד על מנת ללמד”. אדם שכל אופן הלימוד שלו (גם כשהוא בינו לבין עצמו) ספוג ומלא ב”על מנת ללמד”, יהיה אדם שמפתח בתוכו מאוד את כוח האהבה. שהרי כאמור לעיל, האהבה היא ה’מתכון’ הטוב ביותר הן לקבלת התורה והן למסירתה. ממילא, כיוון שהוא מעצים בתוכו את כוח האהבה, גם הכוח של קבלת התורה יתעצם אצלו מאוד. לכן “הלומד על מנת ללמד” הוא אחד מקנייני התורה.

[1] עיין עוד: “אחרי ה’ אלהיכם תלכו. וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר ‘כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא’ (דברים ד, כד)? אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה. מה הוא מלביש ערומים… אף אתה הלבש ערומים; הקב”ה ביקר חולים… ניחם אבלים… קבר מתים… אף אתה…” (סוטה יד ע”א). וכן: “וכי היאך אפשר לו לאדם לקרוא בשמו של מקום? אלא נקרא המקום רחום, אף אתה היה רחום. הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון… נקרא המקום צדיק… אף אתה היה צדיק. נקרא המקום חסיד… אף אתה היה חסיד” (ספרי דברים מט).

[2] יש להעיר, שיש מרבותינו שהביאו דרשה זו על הפס’ “ה’ צלך” בשם המדרש שלא נמצא בידינו. ראה של”ה תולדות אדם, שער הגדול אות ה (חלק א עמ’ קל בהוצאת מכון שערי זיו תשנ”ג); עבודת הקודש לר’ מאיר גבאי חלק ב, פרק טז.

[3] עסקנו בדבריו אלו של רבי אלימלך ובביאורם גם בטל חיים תהילים ח”א עמ’ קסט.

[4] בחתימת ברכת “אהבת עולם” שלפני קריאת שמע בשחרית, שעוסקת בתורה הקדושה.

[5] כפי שמופיע בכמה מקומות בחז”ל, כגון: “אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים” (ברכות נה ע”א). אמנם יש לציין שהמושגים ‘אותיות’ ו’צירופי אותיות’ הם מושגים עמוקים מאוד, שהסברתם דורשת הרחבה רבה שאין זה מקומה. נסתפק כאן באמירה שכל אות מאותיות התורה הקדושות יש בה אור אלוקי מסוים, וחיבור של כמה אורות כאלו מתבטא במציאות גשמית בבריאה כלשהי או באירוע כלשהו.

[6] גם עניין זה הוא עמוק ויסודי מאוד, ובדורות הראשונים של החסידות האריכו בו רבות. כאן ניגע רק בקצהו, כפי הנצרך להסברת עוצמת האהבה.

[7] ועל כך אנו מתפללים “ותן חלקנו בתורתך” (תפילת עמידה לשבת ויום טוב).

[8] כפי שיובאר עוד גם לקמן בחלקים הבאים של השיחה.