תפילה קודם התפילה לרבי אלימלך מליז’נסק זיע”א

מקורה ומעלתה של “תפילה קודם התפילה”

“תפילת רבי אלימלך” הידועה גם בשמה “תפילה קודם התפילה” היא אוצר יקר מאוד שהוריש לנו רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א. על ערכה של התפילה נוכל ללמוד מעדותו הישירה של הסבא הקדוש מרדושיץ זיע”א, שהיה תלמיד צעיר של רבינו אלימלך באותה תקופה. הוא מתאר שאנשים גבוהים נכנסו לחדרו של רבי אלימלך, והנוכחים ראו את אחוריהם ופניהם לא נראו, ולא הבינו הרואים את פשר הדבר. לאחר מעשה ביאר ר’ אלימלך שהיתה לו כוונה לקצר את התפילה, כיון שאנשים אינם מכוונים בתפילתם, ונאספו אליו כל אנשי כנסת הגדולה אשר תקנו את מטבע התפילה (עיין ברכות לג ע”א; רמב”ם הלכות תפילה א, ד), וביקשוהו להשאיר את התפילה כמות שהיא, וייסדו יחד עם רבינו אלימלך תפילה, והיא היא ה”תפילה קודם התפילה” (נפלאות הסבא מראדושיץ ח”ב, מהד’ שמחת עולם ירושלים תשע”ג, עמ’ קסא).

שמה של התפילה לכאורה טעון בסתירה פנימית: אם האדם מסוגל להתפלל, מדוע הוא נצרך לתפילה לפני התפילה? ואם יש בכך צורך על מנת שיוכל להתפלל, מאין לו היכולת להתפלל את התפילה שקודם התפילה? התשובה לכך היא שתפילה מופלאה זו מסייעת לאדם לכוון את עצמו ולמקם את עצמו נכון בבואו להתפלל לפני ה’. במילותיה הקדושות היא מגשרת על פני הבלבול והריחוק שהאדם חש לעיתים בבואו להתפלל. בלבולים אלו מקשים על האדם להתחבר אל התפילה. לכן חלק מרכזי מהתפילה קודם התפילה מתאר לפני ה’ את מצבו של המתפלל, ואת הנתק שהוא חוֹוֶה. יחד איתם מביע המתפלל גם את רצונו העז לחזור ולחוש בקרבת אלוקים ולהרגיש שתפילתו נשמעת במרום. התפילה הזו איננה מתעלמת מהקושי של האדם להתפלל. אך בִּמְקוֹם שהאדם ינסה להתנתק מעצמו ומקשייו, וישלה את עצמו שהוא כביכול מסוגל להתפלל בכוונה – באה התפילה הזו והופכת את תחושת הריחוק למוקד של חיבור. היא ממקדת את האדם להתפלל בראש ובראשונה על עצם הנתק שהוא חווה. על כך האדם מסוגל להתפלל, משום שזה בדיוק מה שהוא מרגיש. הוא לא צריך להתאמץ לדבר על מציאות שמרוחקת ממנו, אלא הוא פשוט מדבר על הקושי שהוא באמת מרגיש. אחרי שהאדם מחבר בין הרגשתו הפנימית ובין התפילה, יהיה לו קל לאין ערוך להמשיך אל נוסח התפילה שתקנו חז”ל ולהתפלל אותו בריכוז ובכוונה[1].

עיון בתוכן התפילה יוכל לקרב אותנו בעזרת ה’ אל הבנת התדר הנכון שממנו תוכל תפילתנו לעלות למקומה בכוונה הראויה ולפעול את פעולתה.

מתחילת התפילה נראה שהיא מיועדת לאנשים במצב רוחני נמוך

התפילה פותחת בבקשה כללית מהקב”ה שיסייע למתפלל ולכל ישראל לכוון בתפילה, ושיסלח להם על כל חטאיהם:

יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שומע קול שוועת עתירה, ומאזין לקול תפילת עמו ישראל ברחמיו, שתכין ליבנו ותכונן מחשבותינו ותשגר תפילתנו בפינו ותקשיב אוזניך לשמוע בקול תפילת עבדיך המתחננים אליך בקול שוועה ורוח נשבררה. ואתה אל רחום ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים תמחול ותסלח ותכפר לנו ולכל עמך בית ישראל, את כל מה שחטאנו והעווינו והרשענו ופשענו לפניך.

מיד לאחר מכן ממשיך המתפלל ומסביר שהחטאים אינם נובעים מתוך רצון להמרות את פי ה’, אלא מחמת היצר הרע שמנסה להכשיל אותו ולבלבל את דעתו:

כי גלוי וידוע לפניך כי לא במרד ובמעל חלילה וחלילה מרינו את פיך ודברי תורתך ומצוותיך, כי אם מרוב היצר הבוער בקרבנו תמיד, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביאנו אל תַּאֲוַת העולם השפל הזה ואל הבליו, ומבלבל את מחשבותינו תמיד. אפילו בשעה שאנחנו עומדים להתפלל לפניך ולבקש על נפשנו, הוא מבלבל את תפילנו ואת מחשבותינו תמיד בתחבולותיו, ואין אנו יכולים לעמוד כנגדו, כי נחלש שכלנו ומוחנו וליבנו עד מאוד, וכשל כוח הַסַּבָּל מרוב הצרות והתלאות וטרדת הזמן.

רבי אלימלך מתאר כאן מציאות קשה של חוסר אונים בפני כוחו של יצר הרע, המבלבל דעתו של האדם. נראה כי הוא מייעד את התפילה לכלל הציבור, ובפרט אנשים במדרגות רוחניות נמוכות יחסית אשר שקועים בעל כורחם ב”תאות העולם השפל הזה והבליו”, ומתקשים לכוון בתפילה אפילו ברמה הבסיסית ביותר. בהמשך, הדבר מודגש עוד יותר:

לכן אתה אל רחום וחנון עשה עמנו כמו שהבטחתנו על ידי נאמן ביתך: “וְחַנֹּתִי את אשר אָחֹן וְרִֽחַמְתִּי את אשר ארחם” (שמות לג, יט), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי (ברכות ז’ ע”א), כי כן דרכך להיטיב לרעים ולטובים. כי גלוי וידוע לפניך אנקתנו וצערנו ושיחנו על אשר אין אנו יכולים לקרב עצמנו לעבודתך, ולדבק ליבנו בך באמת ובתמים. אהה על נפשנו, אוי עלינו מאוד אבינו שבשמים.

נראה כאן כי רבי אלימלך שם תפילה זו בפי אנשים אשר חשים שהם אינם יכולים לקרב את עצמם לעבודת ה’ ולדבוק בו באמת.

בהמשך התפילה ישנן בקשות על מדרגות רוחניות גבוהות מאוד

אולם לאור האמור, לכאורה קשה להבין את המפנה שמתרחש בתפילה מיד בהמשך:

ואתה תעורר נא עלינו רחמיך וחסדיך הגדולים והמרובים לגרש ולבער את יצרנו הרע מקירבנו. ותגער בו שיסור וילך מאיתנו, ואל יסית אותנו להדיחנו מעבודתך חלילה. ואל יעלה בלבנו שום מחשבה רעה חלילה הן בהקיץ הן בחלום, בפרט בעת שאנחנו עומדים בתפילה לפניך, או בשעה שאנחנו לומדים תורתך. ובשעה שאנחנו עוסקים במצוותיך תהא מחשבותינו זכה צלולה וברורה וחזקה באמת ובלבב שלם כרצונך הטוב עימנו.

רבי אלימלך לא מסתפק בבקשה להצליח להתפלל ביישוב הדעת, אלא מבקש כאן עד הקצה האחרון: שהמחשבה תהיה תמיד “זכה צלולה וברורה וחזקה באמת ובלבב שלם”. הוא גם ממשיך ומתאר מעלות גבוהות ונשגבות אותן אמור לבקש זה שעד עתה היה שקוע בתאוות ובלבולים:

ותעורר לבבנו ולבב כל ישראל עמך ליחדך באמת ובאהבה, לעובדך עבודה הישרה המקובלת לפני כסא כבודך. ותקבע אמונתך בליבנו תמיד בלי הפסק, ותהא אמונתך קשורה בליבנו כיתד שלא תימוט. ותעביר מעלינו כל המסכים המבדילים בינינו לבינך, אבינו שבשמים, ותצילנו מכל המכשולות וטעויות. אל תעזבנו ואל תטשנו ואל תכלימנו. ותהא עם פינו בעת הטיפנו, ועם ידינו בעת מַעְבָּדֵנוּ, ועם ליבנו בעת מחשבותינו.

ותזכנו אבינו שבשמים אל מלא רחמים שניחד את לבבנו ומחשבותינו ודיבורנו ומעשינו וכל תנועותינו והרגשותינו, הידועות לנו ושאינן ידועות לנו, הנגלות והנסתרות, שהיא הכל מיוחד אליך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. וטהר ליבנו וקדשנו וזרוק עלינו מים טהורים וטהרנו באהבתך ובחמלתך. ותטע אהבתך ויראתך בלבנו תמיד בלי הפסק, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום. בלכתנו ובשכבנו ובקומנו תבער תמיד רוח קדשך בקרבנו, ונשענים תמיד בך ובגדולתך ובאהבתך וביראתך ובתורתך שבכתב ושבעל פה, הנגלה והנסתר, ובמצוותיך, ליחד שמך הגיבור והנורא. ותשמרנו מן הַפְּנִיּוֹת וְהַגֵּאוּת ומן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות, ומכל דבר המפסיד עבודתך הקדושה והטהורה החביבה עלינו.

רבי אלימלך שולח את המתפלל לבקש על דרגות עליונות של דבקות, אהבה ויראה, ושלמות בעבודת ה’. וכמו לא די בכך, הוא מוסיף:

ותשפיע רוח קודשך עלינו שנהיה דבקים בך, ונשתוקק אליך יותר ויותר. וממדרגה למדרגה תעלינו, שנזכה לבוא למעלת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב. וזכותם יעמוד לנו שתשמע בקול תפילתנו שנהיה תמיד נענים בעת שנתפלל אליך עלינו או על שום אחד מעמך ישראל, על יחיד או על רבים. ותשמח ותתפאר בנו, ונעשה פרי למעלה ושורש למטה.

אותו אדם שפתח את התפילה בכך שיצר הרע מבלבל אותו תדיר, ואין בכוחו לעמוד כנגדו, מגיע עתה להתפלל שיזכה למעלת האבות הקדושים, שיתקבלו כל תפילותיו ושיושפע עליו רוח הקודש – אשר אלו הן הדרגות הגבוהות ביותר הקיימות! לכאורה הדברים מעוררים תמיהה גדולה. האם לא היה נכון יותר לנסח שתי תפילות שונות? האחת עבור פשוטי העם המבקשים להתרומם קמעה מעל גלי הבלבול המאיימים להטביע אותם, ותפילה אחרת עבור הצדיקים ואנשי המעלה המבקשים להעפיל עוד ועוד במדרגות הקדושה והדביקות.

צדיקות איננה יעד שמגיעים אליו אלא תנועה תמידית של התקדמות

התשובה לתמיהה זו טמונה ביסוד שהוא מעיקרי משנתו של ר’ אלימלך. היא מביאה אותנו אל הקודש פנימה לבירור עצם מהותה של הצדיקות, אשר ממנה נגזרת מדרגת הצדיק ואופן עבודתו בקודש. כידוע, ספרו של ר’ אלימלך “נעם אלימלך” מכונה “ספרן של צדיקים”[2]. כינוי זה עשוי להדיר את רגליהם של רבים וטובים מהשקידה על דלתותיו, מתוך מחשבה שהספר כשמו כן הוא – מיועד לצדיקים בלבד. אף העיון בספר עצמו עשוי לחזק השערה זו. עיסוקו של הספר במדרגת הצדיק רב כל כך, עד שקשה למצוא פיסקה בה לא מוזכר עניינו של הצדיק: מעלתו, הנהגותיו, השפעותיו במציאות ועוד.

אולם ההנחה הזו מוטעית. בעשרות מקומות בדבריו הקדושים פותח הנועם אלימלך במילה ‘אדם’ וממשיך בכינוי ‘צדיק’ – משום שבאמת כל ישראל הם צדיקים, וכל אדם מישראל שייך לבחינות של הצדיקים. נעתיק כאן דוגמאות ספורות לעניין זה: “אדם הרוצה לצאת ולבא מדור לדור דהיינו מבחינה לבחינה כנ”ל, ישבח מעשיך – פירוש צריך לקדש עצמו אף בגשמיות כל כך, עד שגם מעשיו הגשמיים ישבחו לה’ יתברך ברוך הוא. וזהו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש בכל בחינותיו שהיה בו, בכל פעם היה צדיק תמים בהם” (נח ד”ה אלה (הראשון)); “וצריך האדם להתחזק ולהתגבר בתשוקה רבה וחמימות גדול להיותו במדרגת אב כנ”ל ואת חם כו’ ואת יפת רמז שאחר כך בא הצדיק למדרגת התפארות” (נח ד”ה ויולד); “כי אמרו שצריך האדם הרוצה להחזיק בתורה להיות אכזר כעורב אל בניו שלא יבא לו שום מחשבה גשמי, נמצא הצדיק הוא נמשל לעורב” (שם ד”ה בענין).

הצדיקות עליה מדבר רבי אלימלך איננה דרגה מסויימת, נעלה ומרוממת, אלא זו עצם התנועה של האדם קדימה להתקדש ולהיטהר. התנועה הזו היא תנועה אינסופית, שביחס אליה האדם תמיד נדמה כמי שרק נמצא בשערי העבודה. כך מתאר זאת רבי אלימלך:

“פתחו לי שערי צדק” כו’ (תהלים קיח, יט). דהנה עיקר מדת הצדיקים כך היא, בכל מה שעובד יותר להבורא ברוך הוא, הוא מבין יותר שאינו יכול להגיע אל תכלית העבודה, כי אין סוף בדבר. וזה הוא עיקר הבנת הצדיק, שמבין זה שאינו יכול לבא אל התכלית הגמור, והיא היא העבודה. וזהו שאמר הכתוב ‘פתחו לי’ – פירוש: הצדיק אומר שיפתחו לו השערי העבודה לבא בם לעבוד הבורא, לפי שסובר שלא עשה כלום עדיין ולא פעל בעבודתו כלל עדיין. ומשיבין לו “זה השער לה'” (שם, כ) – פירוש: היא היא עיקר העבודה, לידע זה שאינו יכול לגמור בהעבודה, כי דבר שאין לו סוף ותכלית, והבן.

(נעם אלימלך לקוטי שושנה ד”ה פתחו לי)

היה אפשר לחשוב שהצדיק שעומד בפתח השער וסבור שעדיין לא עשה ולא כלום אומר כן רק מחמת ענוותנותו. אך התשובה שמשיבין לו מן השמים היא שאכן כך הם פני הדברים, ולא זו בלבד אלא שזו עיקר העבודה – “לידע זה שאינו יכול לגמור בהעבודה, כי דבר שאין לו סוף ותכלית”.

מתוך הכרת מצבו הנמוך האדם מסוגל להגיע למדרגה של צדיקות

הבנה זו סוללת דרך מופלאה ועמוקה בעבודת ה’. הצדיקות איננה הישג מסויים שמגיעים אליו, אלא היא תלויה בעיקר בענווה ובידיעה שמסלול ההתקדמות הוא אינסופי. כיוון שכך, היא הופכת להיות מדרגה השווה לכל נפש. דווקא משום שאין ביד האדם להגיע אליה בכוחות עצמו, אלא הוא נדרש לעמוד ולבקש מאת ה’ לכנוס בה, לכן שערי ה’ פתוחים בפני כל מבקש ה’.

במקום אחר ב’נועם אלימלך’ נכתב:

 “ויאמר אסורה נא ואראה” (שמות ג, ג). דהצדיק עולה תמיד ממדרגה למדרגה, כאשר יתמיד בעבודתו יתברך שמו באמת ובתמים אזי זוכה לבא לידי ראיה שכליות[3], כמבואר בחובות הלבבות (שער חשבון הנפש) ששומע בלי אזנים ורואה מבלי עינים. ואז כאשר הוא במדרגה זאת כל מה שעושה בעבודת הבורא יתברך שמו דומה בעיניו שהוא ממעט בעבודתו יתברך שמו. וזהו “ויאמר משה אסורה נא ואראה” כו’, רצה לומר הצדיק מתמיה על עצמו ואומר בלשון תימה מאחר שבאתי לידי ראיה שכליות – מדוע לא יבער הסנה? פירוש כנ”ל שמוצא בעצמו חסרונות שממעט בעבודת הבורא, ויש בו עדיין יצר הרע. ואומר מדוע לא יבער הסנה בעבודתו יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן.

(נועם אלימלך שמות, ד”ה אסורה)

גם כאן ניכר בדברי רבי אלימלך שעבודת האדם איננה להגיע אל יעד מסויים. עצם זה שהוא מתקדם כל הזמן, זה עצמו מה שמביא אותו למדרגות נפלאות. עוד נאמר כאן שגם כאשר הצדיק נמצא במדרגות נפלאות, הוא מרגיש תמיד שהוא ממעט בעבודת ה’ והוא מלא חסרונות.

עתה ניתן ליישב גם את התמיהה על תפילת רבי אלימלך. נקודת המוצא בה פותחת התפילה היא שהאדם מצד עצמו לא מסוגל לכלום. הוא לא מסוגל לומר ולו ברכה אחת מברכות התפילה בכוונה. מחשבותיו מטלטלות ומבלבלות אותו ואינן נותנות לו מנוח, והיצר הבוער בו עלול להביאו חלילה לכל תאווה והבל. אך מתוך נקודת מוצא זו בה מחוור לאדם מצבו, הוא הופך להיות כלי מחזיק ברכה לכל הדברים הנפלאים הכתובים בהמשך התפילה.

עיקר עבודת האדם הוא להתחבר לאמונה שכל הצלחותיו והתקדמותו הן מכוחו של ה’, בישועתו ובחסדו. ההבנה הזו מובילה למהלך בו אדם עסוק כל הזמן בפניה אל ה’, מוסר נפשו ומשליך יהבו עליו, מתוך תודעה שהוא מצד עצמו נמצא במקום פחות שבפחותים. ככל שאדם מתמיד במהלך הזה, ה’ פותח בפניו את שערי מדרגותיו, והוא הולך ומתעלה עד שכל המעלות האמורות על הצדיקים נכונות גם עליו.

עצם הבקשה להעפיל גבוה מביאה לפתיחת השערים

הגמרא מספרת לנו על שאלה אותה שאל האמורא רבא את האמורא רבה בר מרי: “מנא הא מילתא דאמרי אינשי (מה המקור לפתגם השגור בפי העולם) בתר עניא אזלא עניותא (אחרי העני הולכת העניות)? אמר ליה (ענה לו): דתנן (שהרי כתוב במשנה) עשירים מביאין בִּכּורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה (שהוא חומר זול ופשוט), הסלים והבכורים נותנים לכהנים (רש”י: והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן)” (בבא קמא צב ע”א).

העשירים, שהשיגה ידם להביא את הביכורים בכלים נאים מכסף ומזהב, היו מקבלים את כליהם חזרה מפאת חשיבותם של הכלים. ואילו דווקא העניים שלא היה לאל ידם להשיג כלים נאים והביאו את ביכוריהם בכלים פשוטים, לא קיבלו את כליהם בחזרה, מפני פחיתותם של הכלים. נמצא איפוא, שדווקא העניים שיותר זקוקים לכליהם, לא קיבלו אותם בחזרה. והעניות שהייתה להם, גררה אחריה עוד עניות.

הגמרא אמנם עוסקת באמירה פשוטה ששגורה בפי העולם, אולם בעומק טמון בה עיקרון רוחני חשוב: כִּיווּן הזרימה של האדם והמיקום הרוחני אליו הוא משייך את עצמו משפיעים על עצם ההתקדמות שלו, הן לטוב והן למוטב. עובדת היותו ‘עשיר’ ברוחניות, היא עצמה תמשוך אחריה שפע ותגרום לו להיות ‘עשיר’ יותר ויותר.

נמצא איפוא, שנקודת המבט שתוארה לעיל יכולה לפעול מצד עצמה גדלות ורוממות. אם האדם מכוון את עצמו לצִדקות ולקדושה, בעזרת ה’ הוא יזכה לכך. אם הוא מאמין שה’ חפץ בו ומקבל תמיד את תשובתו, הוא אכן יזכה לשוב עד ה’ אלוקיו. ואם הוא חדור בידיעה שיש ביד ה’ לפתוח לו את שערי עבודתו ביד רחבה, וזו בקשתו מאת ה’, יהיו הכוחות שיושפעו עליו בהתאם לכך – “הרחב פיך ואמלאהו” (תהלים פא, יא).

גם במדרגות הגבוהות צריך לזכור את התלות בה’

אמנם “לפתח חטאת רובץ” (בראשית ד, ז), ובמצב כזה של צדקות קיימת הסכנה שאדם ‘יתמקם’ בקדושתו ובצדקתו, ישייך אותה לעצמו, וישכח את תלותו המוחלטת שלו בקב”ה. במצב כזה הוא צריך להזכיר לעצמו את המקום ממנו הוא בא – המקום בו נפתחה התפילה. גם סיומה של התפילה מזכיר לאדם את חטאיו עליהם הוא צריך לשוב בתשובה, ואת היותו תלוי בה’:

ואל תזכור לנו חטאותינו ובפרט חטאות נעורינו, כמאמר דוד המלך עליו השלום: “חטאות נעורי ופשעי אל תזכר” (תהילים כה, ז). ותהפוך עוונותינו ופשעינו לזכות, ותשפיע עלינו מעולם התשובה תמיד הרהור לשוב אליך בלב שלם, ולתקן את אשר פגמנו בשמותיך הקדושים והטהורים.

מכאן ממשיך רבי אלימלך ומסיים בבקשתו הידועה להינצל מהקנאה ולראות במעלות החברים ולא בחסרונם:

ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך. ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך. וזה עיקר כוונתנו, ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדנו אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב. ועל כל זאת מתחננים אנחנו לפניך אל מלא רחמים, שתקבל את תפילתנו ברחמים וברצון, אמן כן יהי רצון.

[1] עסקנו בכך גם בטל חיים תהילים ח”א עמ’ קמ.

[2] ישנה מסורת שכך התבטא בעל התניא זיע”א (שהיה ריעו של רבי אלימלך מעת הסתופפותם בבית מדרשו של המגיד ממעזריטש זיע”א), וזאת על פי עדותו של רבי ישראל סופר-רוזנצוויג בשם רבי שמואל מתלמידי ה’צמח צדק’ זיע”א (הרבי ר’ אלימלך מליז’נסק (לאנדוי), עמ’ שיד).

[3] כלומר ראיה רוחנית.