שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 224 | י אדר תשפ”ג

“קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס” – יחס חיובי לעולם הזה מבלי להיות תלוי בו

צריך להבין מה חשוב בהרכבתו של מרדכי על הסוס

חז”ל אומרים שתוקפו של נס הפורים החל באותו הלילה בו נדדה שנת המלך, שהסתיים בכך שהמלך ציווה על המן להרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר (מגילה יט ע”א). קל להבין מדוע ביקש המן דווקא את המחווה הזו, כאשר עוד חשב שהוא יהיה זה שיושב על הסוס. התאווה לדבר כל כך חיצוני שאין לו שום משמעות עצמית דוחה ומעוררת גועל; אך ניתן להבין שעבור רשע כזה, שאין לו בעולמו אלא הנאות, שליטה וכבוד, מהווה הדבר שיא של עונג והנאה. אבל מדוע היה חשוב שמרדכי יורכב על הסוס? מבחינת מרדכי היה הדבר לכאורה מיותר לחלוטין, ואפילו ביטול תורה. מה לו ולהשתתפות בטקס חסר משמעות, אווילי ומרוקן מכל תוכן אמיתי? ממילא, מדוע הדבר נחשב כהתחלת הישועה? לכאורה גם לא מסתבר שדבר כל כך מטופש וחסר משמעות יהווה נקודת תפנית של “החילות לנפול לפניו” (אסתר ו, יג)[1].

אכן, ודאי שיש משמעות למושג ‘כבוד ישראל’. חשוב מאוד לדאוג לכבודם של ישראל, שהוא כבודו של הקב”ה. אלא שנראה ברור שאם מדובר בכבוד שאין בו שום תוכן אמיתי, אין בו גם ערך מצד כבודם של ישראל. כפי שלמשל שזכייה של עם ישראל באליפות העולם בכדורגל איננה באמת ‘כבוד ישראל’ אלא הבל וריק ותו לא.

חז”ל משווים בין יוסף ומרדכי

חז”ל מקשרים בין הרכבתו של מרדכי על הסוס להרכבתו של יוסף הצדיק במרכבת המשנה למלך מצרים:

ר’ יודן בשם ר’ בנימין אמר: בניה של רחל נסן (-נסיונם) שווה וגדולתן שוה.

נסן שווה:

“ויהי כדברה אל יוסף יום יום” (בראשית לט, י) – “ויהי באמרם אליו יום ויום” (אסתר ג, ד);

“ולא שמע אליה” (בראשית שם) – “ולא שמע אליהם” (שם).

וגדולתן שווה:

“ויסר פרעה את טבעתו” (בראשית מא, מב) – “ויסר המלך את טבעתו” (אסתר ח, ב);

“ויתן אותה על יד יוסף” (בראשית שם) – “ויתנה למרדכי” (אסתר שם);

“וילבש אותו בגדי שש” (בראשית שם) – “ונתון הלבוש והסוס וגו’ ויקח המן” וגו’ (אסתר ו, ט-יא);

“וישם רביד הזהב על צוארו” (בראשית שם) – “ותשם אסתר את מרדכי על בית המן” (אסתר ח, ב);

“וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (בראשית שם, מג) – “וירכיבהו על הסוס ברחוב העיר” (אסתר שם, ט);

 “ויקרא לפניו אברך” (בראשית שם) – “ויקרא לפניו ככה” וגו’ (אסתר שם, יא).

(בראשית רבה וישב פז, ו)

חז”ל משווים כאן בין שני בניה של רחל: יוסף ומרדכי. פסוקים רבים מצביעים על ההקבלה שביניהם – הניסיונות שלהם שווים, והגדולה שלהם שווה. אולם עדיין הדברים דורשים ביאור: לשון הפסוקים אכן דומה מאוד, אך מה התוכן המשותף של הנסיונות שלהם? במה הם דומים במהותם? ומדוע השכר על אותם ניסיונות הוא זה המתואר בבראשית ובמגילת אסתר – כבוד, פאר ושילטון? עוד צריך להבין כיצד הנסיונות הללו והשכר עליהם מתקשרים דווקא להיותם “בניה של רחל”?

התמודדות ממושכת עלולה לפתח אצל האדם יחס שלילי לעולם

על מנת ליישב את הדברים נפתח תחילה בהתעמקות בנסיונו של יוסף הצדיק. יוסף נחשב כמי “שקידש שם שמים בסתר” (סוטה לו ע”ב), בכך שלא התפתה לאשת פוטיפר. לכאורה האמירה הזו בלתי מובנת; כיצד נעשה קידוש השם כשהדבר נעשה בסתר? לכאורה קידוש השם נעשה כשאדם מוסר נפשו להריגה מתוך שאינו מסכים לכפור בה’ או לעבוד עבודה זרה. על פי רוב הדבר אמור להיות בפרהסיא, משום שאותם אלו שהורגים את היהודי רוצים להראות שהם אלו ששולטים בו ומנצחים אותו, כפי שאכן עשו צוררים רבים לעם ישראל לאורך הגלויות. היהודים בהחלטתם לקדש את השם מוכיחים במיתתם שהם נאמנים לה’ ואינם נכנעים לשלטון הרשעים. אולם כיצד המהות הזאת יכולה להתקיים במה שעשה יוסף בסתר?

עיקר הניסיון של יוסף, שאותו גם ציינו חז”ל במדרש שהובא לעיל, הוא ההתמשכות שלו יום אחר יום: “ויהי כדברה אל יוסף יום יום” (בראשית לט, י). חז”ל אף מתארים שההתנגדות של יוסף לא הביאה לדעיכת הפיתויים מצד אשת פוטיפר, אלא דווקא להגברתם: “אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים; בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית” (יומא לה ע”ב). ועם כל זאת – “ולא שמע אליה” (בראשית שם)[2].

כך קרה גם למרדכי היהודי, בכל יום ויום היו כולם כורעים ומשתחווים להמן, ומדי יום היו עבדי המלך מנסים לשכנע את מרדכי ששלטונו של המן הוא המציאות העיקרית והקיימת. הלא “כן צוה לו המלך” (אסתר ג, ב), אלו הם החוקים של העולם. מרדכי גם הבין היטב שההתגרות הזאת תגבה ממנו מחיר יקר. והחשש הזה ש”יגידו להמן” וילשינו עליו התקיים דבר יום ביומו ורק התחזק.

באופן פשוט ושטחי, הקושי בניסיון מתמשך הוא קושי כמותי – בגלל שהניסיון מתרחש פעמים רבות, ממילא צריך גם להתגבר שוב ושוב, פעם אחר פעם. אבל בעומק, הקושי גדול הרבה יותר גם באיכות. קל יותר לאדם להתאזר בגבורה לבטל את רצונו מפני רצון ה’ כשהוא יודע שהוא נדרש למאמץ חד פעמי. אבל כשהניסיון נמשך עוד ועוד מבלי שום תקווה באופק, ואין שום סיבה להניח שמשהו עומד להשתנות, האדם בהחלט עשוי להתייאש. הוא עלול בקלות להרגיש שזה רק עניין של זמן עד שבסוף הניסיון יכריע אותו. הוא חש שהוא רק ‘מושך את הזמן’, שהרי לא בכל יום מתרחש נס, ובמוקדם או במאוחר הוא כבר לא יחזיק מעמד. הוא מסתכל על עצמו ולא מוצא שם מאגרי כוחות שיספיקו לו לעמוד בעוד ועוד ניסיונות בלתי פוסקים.

הדרך שמאפשרת להתמודד במצב כזה היא לכאורה להתנתק במובן מסויים מהמציאות. אם המציאות מכניסה את האדם באופן בלתי נמנע למערבולת של קושי שהוא לא יכול להתגבר עליו, הוא מגיע למסקנה שכדי לשרוד מבחינה רוחנית עליו להפסיק לחוות את המציאות, או לפחות לא להיות מחובר אליה לגמרי. הוא נעשה קריר ואדיש אליה, מפחית את העניין שיש לו בה. את העניין שלו הוא מפנה וממקד בעולם אחר, מתוקן, שמנותק מהעולם הזה וצרותיו – העולם הבא והשכר הצפון בו לצדיקים. אלא שמבחינה פנימית משמעות הדבר היא שעלולה להיווצר גישה שהמציאות בעצם לא שייכת לקדושה. היא נשלטת בידי כוחות שליליים, ומי שרוצה להיות נאמן לה’ מוכרח להשליך יהבו על עולם אחר – עולם הבא. כאן אין לו באמת מקום, משום שכאן זהו עולם של חטא. האמירה הזו שהעולם הוא עולם רע שמונהג על ידי כוחות רעים היא אמירה קשה מאוד כלפי העולם. כל שכן שזו אמירה קשה מאוד כלפי הנהגתו של הקב”ה. זו אמירה שרואה בכל המציאות של העולם הזה חילול השם מאוד גדול, מעצם קיומו של ניסיון תמידי בעולם הזה להחטיא את בני האדם.

גם כיום אנו מצויים בהתמודדות דומה לזו של יוסף ומרדכי

בטרם נמשיך בבירור הדברים, חשוב לציין שגם כיום אנו עומדים בהתמודדות ובניסיון כזה. עיקר הקושי הגדול בימינו בהתמודדות עם הטומאה ששולטת בעולם, ועם הרשעים שדרכם צלחה בהתנכלות לתורה ולקדושה וליישוב הארץ, הוא במציאות ‘הרגילה’ שהם מייצרים. על ידי ההתמדה הבלתי פוסקת שלהם בטומאתם, הם מנחילים נורמות כל כך עקומות ומעוותות בתקשורת, במדיה, באקדמיה, במערכת המשפט, בנהלי מערכת הביטחון, בסגנון הלבוש, ועוד ועוד. הם מטמיעים את הדברים הללו כל כך עד שהם אפילו לא עומדים לדיון. עם כל זה אנו נדרשים להתמודד ממש “יום יום”, במאבק בלתי נגמר שאין לו אופק.

המצב הזה עלול לגרום לנו לחשוב שהמציאות הארצית בכללותה היא חשוכה ושלילית. היו אף כאלו שאמרו בעבר שעדיף בכלל לא לנסות להאחז בארץ ישראל בגלל רוח הטומאה השולטת בה. ואכן, הסכנות בדורנו גדולות. בפרט חינוך הילדים והנוער נעשה קשה מאוד, והפיתויים שצריך לעמוד בהם גדולים. במישור המעשי ודאי שצריך להתנתק מכל טומאה, בכך אין ספק. אולם השאלה היא מהו היחס שניתן לעולם הזה. יכולה להיות גישה שמנסה ליצור מציאות של חיים מנותקים. היא רואה את העולם הזה כולו כשלילי ופסול, ומנסה כמה שיותר לברוח ממנו. בגישה כזו ההתנתקות היא גורפת; לא רק הקפדה על סינון האינטרנט כראוי ועל צניעות כהלכתה, אלא מבט שלילי עקרוני על העולם הזה. מכך יכולה למשל לנבוע הדרכה להימנע כמה שאפשר מקירבה גשמית, אפילו בין איש לאשתו. גם ההתייחסות לעבודה ולפרנסה היא כדבר שנעשה רק כשכבר אין כל ברירה אחרת וכלו כל הקיצין, וגם אז מבלי להשקיע בכך וללמוד מקצוע באופן מסודר. גישה כזו גם תימנע מלמודי מדעים, טבע, היסטוריה וכדומה, ותצמצם למינימום גם את ההנאה ממוזיקה. כל זאת כדי לברוח כמה שאפשר מהעולם הזה. האווירה הכללית שנגזרת מכך תהיה על פי רוב אווירה של ייראה ו’דינים’. כל אלו הם מחירים שיש לניסיונות להתמודד עם מציאות קשה ומתמשכת. אולם כשהולכים בדרך כזו, ישנו קושי נוסף ועמוק יותר: אם כאן העולם הזה שייך לטומאה ולרשעים, אז ממילא קשה גם להאמין ביכולת שלנו להצליח לנצח בו. בעולם כזה הניצחון של הרשעים נעשה מובן מאליו ומתבקש.

אך מנגד, האם יש דרך אחרת להתמודד? הלא בניסיון התדירי של “יום יום” הוא קשה מנשוא. אם האדם מצפה כל הזמן לישועה כבר בעולם הזה, הוא עשוי להיכשל כשהמציאות כל הזמן טופחת על פניו והניסיון לא נגמר. בהתנתקות מהעולם הזה, ובבריחה להתחברות לעולם הבא בלבד, יש לכאורה כלי חשוב מאוד שיכול לעזור להינצל מהייסורים והקשיים וההתמודדויות. לעומת זאת אם האדם לא הולך בדרך הזו, אלא נמצא בתוך העולם הזה ומנסה לפעול בתוכו, הוא ניצב בפני התמודדות קשה ביותר. אם הוא נשאר בהווה ומאמין בתיקון המציאות, איך הוא אמור להתמודד עם זה שהמצב קשה מאוד ואין בידו לשנות אותו בעתיד הנראה לעין? כאשר האדם נתלה במציאות של העולם הבא, הוא לא מאבד את הסבלנות שלו, הוא פשוט מוציא את עצמו מכל שאיפה בעולם הזה וניזון רק מתקווה של מציאות העולם הבא. אך ככל שהאדם יותר מחובר להווה ולעולם הזה, הניסיון שלו לכאורה גדול וקשה הרבה יותר.

כדי לצלוח התמודדויות ממושכות צריך להתחבר אל ה’ כבר בזמן הקושי

מי שלא אמור לפעול במציאות, ואין לו אחריות על המציאות, אכן יכול לברוח למציאות של עולם הבא. אבל מי שאמור להנהיג את המציאות (כמו מרדכי), או שהוא צריך לפעול במציאות (כמו יוסף שהוטל עליו ניהול כל בית פוטיפר), אינו יכול לברוח מהמציאות אל העולם הבא. עליו לסגל לעצמו את פסוקו המופלא של דוד המלך: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי את עמדי” (תהילים כג, ד). כאשר דוד נמצא במצב של ייסורים הוא איננו מחפש את המציאות האחרת שבה הוא לא יהיה בגיא צלמות, אלא הוא לומד להיות עם ה’ בשמחה, וכביכול לקבל את המציאות כפי שהיא. האדם צריך ללמוד לקבל מצבים של ייסורים באופן שגם אם המציאות לא תשתנה – הוא יצליח למצוא את אושרו ושמחתו בעולמו. מתוך המקום הזה אדם יכול גם לפעול, להשתדל ולנסות לשנות את המציאות; אך נקודת המוצא שלו היא שהוא לא תלוי בשינוי המציאות. גם אם המציאות תישאר כפי שהיא, הוא נמצא כבר עכשיו במקום הנכון ביותר והמשמח ביותר עבורו כרגע. וזאת משום שהטוב והשמחה שלו הם בקרבת האלוקים – “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (תהילים עג, כח). את קרבת אלוקים אי אפשר לקחת לאדם אף פעם. גם כשהוא בגיא צלמות, יש בידו לדבוק בה’.

לדוגמה, אישה שסובלת מקשיי פוריות, ומתייסרת מהשקט בביתה ומהצפייה שנכזבת שוב ושוב לילדים משלה. עליה ליצור לעצמה מבט כזה על המציאות, שגם אם חס וחלילה לעולם לא יהיו לה ילדים, בכל זאת היא תמצא את מקומה בעולם, היא תסתדר בלעדיהם, והיא תלמד להיות רק עם טוב ה’. מתוך מקום כזה, היא תתפלל וגם תעשה את כל ההשתדלויות האפשריות כדי לזכות בפרי בטן.

במבט ראשון אמירה כזו עשויה להישמע לאדם כדבר איום ונורא. היא נשמעת כמו השלמה סופית עם המצב, ואפילו ייאוש. אך אין זה נכון כלל וכלל. אדרבה, בדיוק להיפך. כאשר אדם חווה כל הזמן את החוסר, אזי עולמו חרב עליו. הוא צריך לחיות מציאות של שבר וחורבן שאין בידו לשנות אותו כעת, וממילא הוא נמצא בחידלון גמור. שמחתו אינה שמחה, וכאבו נגדו תמיד. כל דבר אחר נעשה טפל לחוסר או לצרה שעומדים כנגדו. המציאות רק מכאיבה לו ומרגיזה אותו, וכל פרט בה נעשה  קשה עבורו. אין לו שום פתח של תקווה, והוא מרגיש בגלות ובצער נוראי. במצב כזה אין לו אפשרות להיות מי שהוא. הוא נעשה צל-אדם. כל עוד החסרון שלו לא התמלא, הוא בדל-איש. לעומת זאת בדרך השניה, האדם מחובר לגמרי אל ה’. יש לו שמחה ויש לו שלמות. הוא איננו מתמקד בחוסר ובניסיונותיו למלא אותו, אלא בהתחברות לה’ ולקרבתו כבר עכשיו. ממילא יש לו גם עמידה איתנה בעולם, ויש לו תעצומות נפש. מהמקום הזה יש לו גם כוחות לפעול בעולם. יתרה מזו, מהמקום הזה יש לו גם סיעתא דשמיא אדירה. הקב”ה שורה אצלו ומברך את מעשה ידיו.

אם כן, עיקר הקושי הנורא שמלווה את האדם בהתמודדות מתמשכת נובעת מתפיסה לא נכונה שהאדם תלוי במילויו של החוסר או בשינוי המציאות. כדי לצלוח התמודדות כזו, אדם צריך לשנות את התפיסה הזו. עליו לנסות ליצור לעצמו שלווה, אושר ועצמיות, שאינם תלויים במילוי החוסר אלא רק בעצם הדבקות בקב”ה. זו עיקר משימתו של האדם, ואותה הוא יכול להשלים בכל מציאות בה הוא נמצא, קשה ככל שתהיה. כך האדם משתחרר מקושי מאוד עוצמתי שֶׁלּוֹפֵת אותו ולא נותן לו מנוח. האדם נעשה בן חורין, והוא בלתי תלוי בשום דבר מלבד דבקותו בה’. מהמקום הזה הוא יכול גם להגיע לישועות גדולות. כעין זה מתאר דוד המלך במזמור כ”ז, שאם תחנה עליו מחנה לא יירא לבו, ואם תקום עליו מלחמה בזאת הוא בוטח – שה’ הוא אורו וישעו, ושאחת שאלתו מאת ה’ שיזכה לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו.

מרדכי מלמד את אסתר לשנות את התדר ממנו פועלים כנגד הגזירה

על פי האמור מובן עניין יסודי מאוד במגילה. מרדכי אומר לאסתר: “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר” (אסתר ד, יד). הדבר אינו מובן; אם מרדכי רוצה לשכנע את אסתר לסכן את חייה וללכת אל אחשורוש לפעול לביטול הגזרה, הוא לא אמור לומר לה משפט כזה. העובדה שבכל מקרה רווח והצלה יכול לעמוד ליהודים ממקום אחר עשויה להביא דווקא למחשבה שאין כל כך צורך להסתכן עבורם, שהרי בכל מקרה יבוא להם רווח והצלה. גם תשובת אסתר לכאורה בלתי מובנת. לאחר שהיא מסכימה לקחת על עצמה את השליחות ומבקשת שיצומו ויתפללו עליה, היא מסיימת: “וכאשר אבדתי אבדתי” (שם, טז). חז”ל דרשו זאת שכוונתה שכשם שהיא אבדה מבית אביה בהילקחה אל בית אחשוורוש כך היא גם תאבד ותאסר על מרדכי (אשר לפי חלק מהדעות היה בעלה) משום שכעת היא איננה מובאת אל אחשוורוש באונס אלא הולכת ברצונה (מגילה טו ע”א). אולם על פי הפשט הכוונה היא כדברי הרמב”ן: “כלומר כבר אני אבודה, ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון” (רמב”ן בראשית מג, יד). אסתר מציינת שהיא כבר אבודה; מתוך עמה היא כבר נלקחה, אך גם בתור מלכה היא נעשתה חסרת משמעות, ואחשורוש הפסיק לקרוא לה אליו. אלא שהדברים דורשים ביאור: מדוע היא נוקטת דווקא כאן באמירה שהיא כבר אבודה חלילה? למה היא כה פסימית, וחושבת שהמוות שעלול לבוא עליה לא יוסיף לה אבדון? לכאורה זהו סיום תמוה לדבריה החשובים הנמרצים על המוכנות שלה להסתכן וּבַקָּשָׁתָהּ שיתפללו עליה.

נראה שכוונתו של מרדכי באומרו לאסתר שרווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר הוא לשנות לה את התדר שממנו היא ניגשת לפעול. הוא מדגיש לה שהוא לא תלוי בה, וגם עם ישראל לא תלויים בה. ה’ רוצה בהצלת עם ישראל, וכל השאלה היא כיצד עם ישראל עומדים לפניו ואיך הם ממלאים את תפקידם. עיקר המשימה היא להיות קשורים בה’ ודבוקים בו, ולא האחריות על פתרון הבעיות. היציאה לפעולה לא נובעת מכך שהעולם חשך בעדנו, ושקיומנו תלוי בגזרתו של המן. היא נעשית מתוך שאנו חפצים בה’ ובקרבתו, ורוצים לעשות רצונו למען שמו באהבה. תשובתה של אסתר “וכאשר אבדתי אבדתי” מבטאת שהיא הבינה את הנקודה הזו. כעת היא לא הולכת מתוך חשבונות של מה יקרה. במישור המעשי היא ממוקדת מטרה, ונותנת הוראות מדויקות למרדכי, אבל היא מסיימת בזה שגם אם היא תאבד – זה בסדר. היא לא תלויה במציאות. מה שמעניין אותה הוא לעשות את הדבר הנכון לפני ה’.

מוקד ההתמודדות הוא ההתחברות לה’ ולא רק סילוק האיום או המכשול

הדברים נוגעים לא רק בקשר למילוי משאלות ליבנו, והתמודדות עם חוסרים במציאות, אלא גם להתמודדויות רוחניות עם הטומאה והיצר הרע. גם יוסף וגם מרדכי לא התמודדו רק עם חוסר, כֶּלֶא, גלות וגזירות, אלא גם עם ניסיונות להחטיא ועם תרבות שמחטיאה. כאשר יש ניסיון שנמשך עוד ועוד, זו עבודה קשה לא לברוח מן המציאות ולא להתנתק ממנה, אלא לראות בה הזדמנות להתקשרות הולכת וגוברת עם הנוכחות התמידית של ה’ המצויה כל הזמן איתנו. צריך להעביר את המוקד מהרצון שהגורם המאיים או המכשיל יסתלק, ולמקד אותו ברצון להתחדשות תמידית של הדבקות בה’. לשם כך נדרשת התבטלות גדולה, והשקטה של הרצונות הרועשים שדורשים שהמציאות תשתנה לטובה כמה שיותר מהר. יש להתרכז בעצם ההתקשרות אל ה’ וההתחברות המשמחת אל טובו, ולבטל את הרצונות האחרים.

זו הכוונה שיוסף קידש שם שמים בסתר. מסירות הנפש שלו אמנם לא התבטאה בהישרפות על המוקד, אך בתוך תוכו הוא מסר את נפשו על קידוש השם בהתבטלות גמורה. מתוך ההתבטלות הזו למען שמו באהבה,  הוא הצליח לעמוד בניסיון. כך הוא גם זכה לישועה שלו, כפי שאמרו חז”ל על דורות הראשונים שהיו מתרחשים להם ניסים משום שהיו מוסרים את נפשם על קדושת השם (ברכות כ’ ע”א).

כשלא תלויים בישועה מיידית המבט על העולם נשאר חיובי

בדרך הזו ניתן להחזיק מעמד גם זמן ממושך. האדם לא נעשה תלוי בהבנה מתי בדיוק המציאות תשתנה. הוא מתמלא באמונה שכאן ועכשיו הוא מסוגל לנצח ולעמוד בניסיון, בעזרתו של ה’ שנמצא יחד איתו כבר עכשיו. לכן הצורך להילחם ולהתמודד כנגד המציאות שמנוגדת לרצון ה’ לא מכריחה את האדם להתנתק לשם כך מהמציאות בכללותה. הוא מסוגל להיכנס לתוך העולם הזה, כי הוא מאמין כל הזמן שה’ עומד אחר כותלנו, ואנו יכולים בכל זמן לחוש בקרבתו.

אצל יוסף ומרדכי אנו רואים שהם לא ברחו מהעולם הזה, ואף לא מגילויי הכבוד שבעולם הזה. אנו לומדים מהם את היסוד החשוב הזה, שהדרך העיקרית בעבודת ה’ איננה להיאחז בעולם הבא ובתובנה שהעולם הזה שייך לרשעים. עלינו להאמין שכאן בעולם הזה יתגלה ניצחון הטוב על הרע, וניצחון הקדושה על הטומאה. לכן גם השכר שניתן לצדיקים הללו שעמדו בניסיון הוא גילויי כבוד גדולים, שערכם ומהותם הם להראות שכבר בעולם הזה הקב”ה משגיח, שומר ומנהיג. בכך מתגלה שהצדיקים שמוסרים את נפשם על קדושת השם זוכים להשגחה מיוחדת, וכולם רואים את כבודם שהוא גילוי כבודו של ה’. אין אלו סתם כיבודים חיצוניים חסרי ערך עצמי, אלא יש כאן איתות משמיים לנוכחות האלוקית, שסופה להתגלות ולנצח.

רחל אמנו מצפה לישועת בניה בעולם הזה

זהו הניסיון השווה והגדולה השווה שיש לבניה של רחל. מה שמייחד אותם הוא הפעולה בתנאים של גלות. שניהם פעלו תחת מלכות שמנוגדת למלכות ה’, יוסף בגלות מצרים ומרדכי בגלות פרס. שניהם היו צריכים להסתגל לתנאים כאלו. כמו שישנם בעלי חיים שמסוגלים לפתח תנאי שרידות מיוחדים בנקיקים צרים, במערות חשוכות ובתנאי קור וחום קיצוניים – כך גם הם היו צריכים כוחות מיוחדים כדי לשרוד את המציאות הזו.

מי שהורישה להם את הכוח הזה זו רחל אמם. הָעֲקָרוּת הארוכה שהיא חוותה, וההתמודדות רבת השנים מול אחותה, פיתחו אצלה את הכוח הגדול של הישרדות ארוכה בתנאים קשים. רחל יודעת לעבור את ההתמודדויות הקשות, ועדיין לצפות ולהאמין לטוב גם בעולם הזה. רחל היא זו שמבכה על בניה ומאנה להינחם. יש לה את האמת העיקשת שלה, היא איננה נרתעת ואינה מוכנה להתפשר ולהסתגל למציאות וליישר איתה קו. הדבר היחיד שמנחם אותה הוא ההבטחה של ה’ שעוד ישובו בנים לגבולם. היא לא מוכנה להסתפק רק בעולם הבא, חשוב לה שהישועה תהיה כבר בעולם הזה. בזכות זה שהיא ממאנת להינחם, הקב”ה אומר לה שיש שכר לפעולתה, ועוד ישובו הבנים לגבולם.

אמנם כדי שרחל תלווה את בניה לאורך כל הגלות הקשה, וכדי שהיא תצפה לגאולה בעולם הזה ולא תישבר מאריכות הגלות – היה גם עליה לשנות את התפיסה. מתחילה היא דרשה מיעקב אבינו: “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי” (בראשית ל, א). היא חשה שהיא חייבת שהחסרונות יתוקנו והבעיות ייפתרו. ההתמודדות הייתה ארוכה וקשה, ומבחינתה אם לא היו לה בנים – לא היה לה קיום. יעקב אבינו מנסה להרים אותה למקום אחר. הוא מחבר אותה אל הקשר עם ה’: “התחת אלוקים אנכי” (שם, ב). במקום לרצות למות, צריך לחיות את החיים מתוך קרבת ה’. ה’ שולח את הקשיים כדי לגרום לאדם להבין שהוא איתו. לא צריך להיאחז בכך שהמציאות כבר תשתנה. העיקר הוא להיות עם ה’, וזה אפשרי כבר עכשיו – “ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני” (תהילים עג, כג). אפשר וצריך לרצות בנים, אבל המיקוד צריך להיות שונה. התפקיד של האדם בעולם הוא להיות עם ה’. בשביל זה הוא הגיע לעולם. כל החסרונות של העולם הזה נועדו כדי להעצים את החיבור הזה של “ואני תמיד עמך”. החסרון, ההתמודדות והקושי אינם בעיות שצריך רק למצוא את הדרך לפתור אותם, אלא הם האמצעי לדבר העיקרי – העמידה לפני ה’. דווקא מתוך הקושי, החיבור לה’ עוצמתי וחזק הרבה יותר. לכך נועדו הקשיים! ממילא הדבר מאפשר גם להאמין יותר בעולם הזה. כי אם העיקר הוא הסרת הבעיות, אז המציאות באמת מאוד מייאשת. אך אם מבינים שכל קושי נועד לגרום לדבקות בה’, אז מסלול העבודה פרוש לפנינו, ומתוכו גם יפתרו כל הקשיים ויגיעו כל הישועות.

את היסוד הגדול הזה קיבלה רחל מיעקב אבינו. גם עצם היכולת שלה למאן להינחם רומזת אל מה שנאמר ביעקב אבינו: “וימאן להתנחם” (בראשית לז, לה) על יוסף בנו. רבי אשר פריינד זיע”א היה אומר (ר’ אשר מפי תלמידיו, ***) שהיכולת של יוסף הצדיק לעמוד בפיתוי של אשת פוטיפר ולמאן לה (“ותאמר שכבה עמי, וימאן” (בראשית לט, ז-ח)), קשורה בכך שיעקב אבינו מאן להינחם עליו (“וימאן להתנחם” (שם לז, לה)). יעקב אבינו לא הסכים לכך שהוא יפגוש את יוסף רק בעולם הבא. הוא מאן להתנחם, הוא לא ויתר על כך שהישועה תהיה כבר בעולם הזה. מתוך כך גם ליוסף היה את הכוח למאן שוב ושוב לאשת פוטיפר, לעמוד בניסיון הקשה ויחד עם זה לא לאבד את האמון שלו בעולם הזה. וכך גם רחל – ממאנת להינחם (“מאנה להינחם” (ירמיה לא, יד)), ומקבלת שכר לפעולתה שבניה ישובו לגבולם מארץ אויב[3].

הצלחת יראי ה’ בעולם הזה חשובה כי היא מוציאה את האמת לאור

רחל מתנחמת מעצם ההבטחה שישובו הבנים לגבולם, למרות שבפועל הדבר יקרה רק לאחר אלפי שנים. מדוע היא מתנחמת מכך? מה זה משנה אם הישועה תהיה בעולם הבא, או שהיא תהיה בעולם הזה לאחר זמן כה רב? לכאורה הקושי בשניהם כבר דומה מאוד.

אך יש כאן הבדל מהותי. ההבדל הוא האם ‘השורה התחתונה’ של גילוי טוב ה’ היא רק בעולם הבא, או כבר בעולם הזה. כי אם היא רק בעולם הבא, יוצא שהעולם הזה הוא עולם גרוע שאין בו צדק ויושר, עולם של חושך וצלמות. לרחל חשוב שיהיה תקווה לאחריתה. זה מה שמאפשר לה להוליד את הבנים יוסף ומרדכי, שיתאפשר להם לעמוד ב’הישרדות ארוכה בתנאים קשים’ שנכונו להם.

לכן גם היה חשוב שיוסף שעלה מבור כלאו יהיה המשנה למלך. בתהילים נאמר על כך: “עדות ביהוסף שָׂמוֹ, בצאתו על ארץ מצרים” (תהילים פא, ו). מה היא אותה עדות? זו עדות שכל המאבק היומיומי של יוסף לא היה רק מאבק פרטי של יוסף בשלטון טומאת ארץ מצרים. ה’ יתברך עמד כאן יחד עם יוסף. לכן הוסיפו כאן אות משמו של ה’ ליוסף – יהוסף; ללמוד שגם בתוך הגלות הזו ה’ הוא המלך. הדבר מתקשר גם לפסוקים שקודם לכן: “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב” (שם, ד-ה). הקב”ה מולך תמיד, ובראש השנה אנו צריכים לתקוע כדי לגלות את מלכותו הקיימת. כך גם התגלה בעדות שהיתה אצל יוסף כשהוא יצא על ארץ מצרים. זו עדות שיוצאת מההעלם אל הגילוי – “בצאתו על ארץ מצרים”.

גם על מרדכי נאמר בלשון דומה: “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות” (אסתר ח, טו). ובהמשך מתואר כיצד שמעו הולך וגדל, וכן רבים מהגויים התייהדו כי נפל פחד היהודים עליהם. ה’יציאה’ הזו אצל יוסף ואצל מרדכי זו יציאה לאור של האמת. זה גילוי שהקב”ה נמצא כאן ועכשיו, בעולם הזה, והוא עומד אחר כותלינו, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים. 

[1] אמנם בפשט המגילה מי שאמרה זאת היא זרש, אשר מבחינתה ודאי שפגיעה בכבוד היא נפילה נוראה; אך במקומות רבים בספרים הקדושים נראה שמתייחסים לאמירה הזו כדבר נכון ובעל משמעות אמיתית (ראה פרקי דרבי אליעזר, מט; דגל מחנה אפרים, דרוש לפורים; ועוד).

[2] יש לשים לב שיש כאן הנגדה בולטת בין הביטוי שנאמר על יוסף “ולא שמע אליה”, לביטויים המיוחדים שנאמרו לגביו שהוא דוקא כן שומע: “והם לא ידעו כי שֹׁמֵעַ יוסף” (בראשית מב, כג), “ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לִפְתֹּר אותו” (שם מא, טו).

[3] הקשר בין המיאון של רחל לזה של יעקב ויוסף רמוז גם בפסוק: “רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו” (ירמיה לא, יד). הביטוי “בניה כי איננו” הוא לכאורה לשון לא כל כך תקינה. אך יתכן והדבר רומז לדבריה: “ואם אין מתה אנכי” (בראשית ל, א), וכן אל מה שנאמר ביוסף: “אין יוסף בבבור” (שם לז, כט), “הילד איננו” (שם, ל), “האחד איננו” (שם מב, יג; שם, לב), “יוסף איננו” (שם, לו), “ואחינו הקטן איננו איתנו” (שם מד, כו), “והנער איננו איתנו” (שם, ל), “והנער איננו איתי” (שם, לד). המקום הזה של ה”אין” הוא זה שמאפשר את ההישענות הגמורה על החיבור אל ה’.