שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 222 | יט שבט תשפ”ג

לרתום את היצר לקדושה

תקציר שני החלקים הקודמים

פתחנו את המאמר בדבריו הקדושים של הבעש”ט המדריך את האדם “לגנוב את דעתו” של יצר הרע בכך שיתן לו גם חלק במצוות שהוא עושה, וזאת על ידי שיערב בהן כוונות שונות של צרכי עצמו. הדברים עוררו תמיהה: האם לא די לאדם במה שמנסה היצר (ולא פעם אף מצליח) פעם אחר פעם להסית אותו למעשים שאינם לפי רצון בוראו? האם לאחר כל זאת, עליו ללכת ולשתף מרצונו את היצר גם במעשים הטובים שנותרו לו לפליטה?!

התעוררה כאן גם שאלה עמוקה יותר. מה המטרה של ה’ יתברך בזה שאנו צריכים לשתף את יצר הרע בעבודתנו? לכאורה הקב”ה חפץ בטוב ולא ברע, אז איך יתכן שהוא יבנה את דרכי עבודתו באופן שיהיה צריך לתת חלק ליצר הרע? עוד יש להבין מדוע בכלל היצר מוכן ‘לוותר’ לאדם אם הוא נותן לו דריסת רגל במעשיו. אם זו עדיין נחשבת עבודה הרצויה לפני ה’, אז מדוע שהיצר לא ינסה להמשיך להפריע לה? ואם זו כבר לא נחשבת עבודה טובה ורצויה, אז למה הבעש”ט ממליץ לעשות כך?

כדי להשיב על שאלות אלו פנינו תחילה לבירור תפקידו של יצר הרע ותכלית בריאתו. נמצא כי היצר הרע הינו רכיב חיוני המעצים את תהליכי הקיום הגשמיים וגם הרוחניים של העולם. מלבד זאת, הוא נועד לאפשר לנבראים קבלת שכר על ההתגברות עליו, ובכך למנוע את מציאות הבושה במתן השכר. תפקיד נוסף של היצר הוא להוות מחסום בדרך לקדושה, המייקר אותה בעיני הבאים בשעריה וגורם להערכת הייעדים שהושגו זה מכבר בעבודת ה’. זאת ועוד היצר מכריח את האדם לגלות מתוכו כוחות חיוביים רבים ואף מסירות נפש לקדושה, ובזה הוא מגדל ומעצים את האדם מאוד. הוא אף גורם לאדם לכיסופים וגעגועים יתרים אל ה’, מעצם הריחוק שהוא גורם תדיר. על גבי האמור, עיקר תפקידו של היצר הינו בכך שהוא מחנך אותנו לענווה מרגיל אותנו לתפישה שאנו חוסים כל העת בצל כנפיו של ה’, אשר מבלעדי עזרתו איננו יכולים לנצח בהתמודדות עם היצר.

עלינו לנקוט בתחבולות כנגד היצר

מתוך האמור נוכל לגשת להבנת דברי קודשו של הבעש”ט, יחד עם המעשה שהובא לעיל בחלק הראשון של המאמר, על ר’ יצחק מדראהביטש שאמר ליצרו שהוא הולך לדרוש לרבים בשביל להרוויח מעות.

ראשית, נראה שהדברים מבוססים על הכלל שלימדו חז”ל: “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא” (ברכות נח ע”א) – המלכות הארצית היא כעין המלכות השמימית. באמצעות הכלל הזה הצליח רב ששת העיוור לזהות בדיוק מתי עובר המלך לפני העם שבאו להקביל פניו, ולא התבלבל מקבוצות של אנשי פמליית המלך שעברו לפני המלך בקול רעש גדול. הוא למד זאת מהתגלות ה’ לאליהו בהר הכרמל, שם לאחר הרעש הגדול שקדם להתגלות הגיע “קול דממה דקה” (מלכים א’ יט, יב) אשר בישר את עצם ההתגלות. משמעות יסוד זה היא שה’ בחר לנהל את עולמו בצורה המקבילה ומתאימה להנהגה הארצית. כך הוא נותן בידינו את היכולת להבין אותו במושגים המוכרים לנו, ומאפשר את הבסיס להתקשרות שלנו אליו. היות וכך, אנחנו נתבעים להתנהג כלפי שמיא באותם אופנים ועל פי אותם הכללים בהם מתנהלים החיים הארציים.

דוגמה בולטת לכך היא ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. יכולים היינו לחשוב שאין לנו כל תפישה בדין האלוקי, ומשמעותם של ימי הדין עלומה וחתומה מהשגתנו. אולם מלשונות התפילה, כמו גם מסיפורים על גדולי ישראל, ניתן לראות בצורה ברורה שלא כך הם פני הדברים. כשם שבמשפט ארצי יש שופט ונשפטים, יש סנגור וקטגור, כך גם למעלה. כיוון שכך, יש חשיבות גדולה להזכיר עובדות בפני השופט, להוביל מהלכים משפטיים חריפים במטרה לעצב את פסק הדין הסופי. כמו כן יש לטעון טענות המנסות לפעול על מחשבתו של השופט, ואשר מטרתן היא להניא את השופט ממחשבתו הבסיסית ולשכנע אותו בצדקתנו. על אף שאין להשוות חלילה השוואה גמורה בין המשפט הארצי לבין משפטו של ה’, וכדברי הנביא “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכַי מדרכיכם ומחשבֹתַי ממחשבֹתיכם” (ישעיה נה, ט) – מכל מקום ה’ בחר להתגלות לבריותיו ולהנהיג את עולמו באופן שניתן יהיה להסיק וללמוד מאופי ההתנהלות הארצית על האלוקית, וכן להפך.

בדומה לכך יש גם לראות את המאבק מול היצר. ההתנהלות מול יצר הרע מכונה “מלחמת היצר”[1]. אמנם יצר הרע הוא מלאך, ולכאורה אין לנו שום יכולת להיאבק בו; אך מי שברא את המלאך ואת עצם המאבק, הוא שהכתיב גם את כללי הלחימה. כיוון שכך, עלינו לנהוג כבמלחמה. כמו שהיצר הרע גונב את לבבנו, מבלבל אותנו ותופש אותנו בנקודות התורפה, כך גם אנו רשאים ואף נדרשים להתחכם כלפיו, ולעשות תחבולות כנגדו. יצר הרע אנוס על פי הדיבור להתנהג בהתאם לכללים – ולסגת כאשר הצלחנו לרמות אותו.

ברובד בסיסי, ניתן להבין שהתחבולה עליה מדבר הבעש”ט היא כביכול ‘לשחד’ את יצר הרע. היצר הוא כעין שומר גבול שעומד כנגד האדם ומנסה למנוע ממנו לכנוס אל גבול הקדושה, ואף חפץ ברשעותו לכלותו ולאבדו משני העולמות. אך אם האדם משחד אותו, הוא מתאפק וכובש את רצונו לפגוע בו, כדי לקבל את השוחד. בדוגמה של קימת חצות, אם האדם ‘מקלקל’ כביכול את תיקון החצות בקפה ועוגה גשמיים, זהו כעין שוחד שהיצר מקבל. לכן היצר מוכן להעלים עין ולא להפריע לו, כי הוא כביכול זכה להצלחה יחסית בהנמכת תיקון החצות. זו לכאורה פשרה מסויימת שהיצר מוכן לספוג.

היצר מוגבל בהבנת מחשבותינו וניתן להערים עליו

אמנם הבעש”ט מזכיר בדבריו במפורש את המושג “לגנוב דעת היצר הרע”. נראה שאין כאן רק פשרה על היצר, אלא תחבולה שממש גונבת את דעתו. לכאורה עצם המושג הזה טעון ביאור: הלא יצר הרע ודאי יודע מה קורה בתוך מחשבותיו של האדם. הוא הרי המומחה הגדול ביותר לתחום המחשבות! עיקר יכולתו להחטיא את האדם היא במחשבות שהוא מכניס לו ללב. אז כיצד ניתן לרמות אותו מבלי שהוא יבחין בכך?

אלא שכאן אנו למדים יסוד גדול. למרות כל העבודה שהיצר הרע עושה בלב האדם, והיכולת שלו לחדור ללב האדם, בכל זאת יש באדם נקודה פנימית ועמוקה אשר לשם היצר הרע לא מצליח להגיע. נשמתו של האדם היא כל כך עמוקה ופנימית, שלקודש הקודשים הזה היצר לא יכול להיכנס. 

לכן שייכת מציאות של גניבת דעת אפילו מיצר הרע. ממילא אין כ[2]אן רק פשרה שהאדם עושה עם יצר הרע, אלא הוא ממש גונב את דעתו של היצר בנכונות שלו כביכול להתפשר עמו. האדם מראה ליצר שהוא כביכול לא מתכוון להתמסר לחלוטין אל ה’ ואל הקדושה ‘עד הסוף’, אלא הוא עדיין חפץ גם בתאוות הגשמיות. אמנם האמת היא שהאדם כן רוצה ללכת ‘עד הסוף’, אלא שהוא מוכן לוותר ולשתף פעולה עם הגשמיות כדי לגנוב את דעתו של היצר הרע[3].

כפועל יוצא של הבנה זו, בא ר’ יצחק מדראהביטש ופעל כדי לרמות את יצר הרע. ובכדי שהתרמית תצליח היה צורך בפיתיון, אשר בא בדמותו של הכסף שהוא עתיד להרוויח בשכר היותו מגיד מישרים הדורש ברבים ומלמדים תורה ומוסר.

עלינו לרתום את כוחו של היצר לקדושה

לשיתופו של היצר בעבודה יש משמעות עוד עמוקה, הנובעת מהיותו חלק מהותי בבריאה. כפי שראינו לעיל יצר הרע מספק את התשוקה לפעולה וליצירה ומניע את גלגלי היצירה של העולם הגשמי והרוחני. יסוד זה, שיצר הרע מהווה רכיב חשוב בבריאה, מביא להבנה שליצר הרע גם נועד תפקיד חשוב בעבודה שהיא תכלית הבריאה. וכשם שנכונים הדברים ביחס לכלל העולם כן נכונים הם ביחס לאדם הפרטי שהוא ‘עולם קטן’ (מדרש תנחומא פקודי, ג). כך אמרו חכמינו ז”ל: “‘בכל לבבך’ (דברים ו, ה) – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע” (ברכות נד ע”א).

באמצעות תחבולות והתמודדות עיקשת, יכול האדם לרתום את היצר להיות כלי חשוב בעבודת ה’. כך היצר השלילי נהפך להיות כוח חיובי ביותר. בתחילה נעשה הדבר בהערמה וכגנבת דעתו של יצר הרע, אולם ישנה אפשרות שאפילו היצר עצמו יתהפך להיות מסייע לאדם, ובמקום מלאך חבלה הדורש את רעתו של האדם – הוא יחפוץ בעצמו לסייע לו. כך כותב הנועם אלימלך זיע”א:

יש לאדם שתי שפחות, הם הנפש הבהמיות והיצר הרע. ושתי אלה הם מניעה לעבודת הבורא יתעלה. אבל כשאדם מקדש ומטהר עצמו, ומשבר תאוות הגשמיות והיצר הרע, אזי הכל מסייעין לו והוא מוציא יקר מזולל. וגם היצר הרע נעשה טוב, ועובד ה’ בשני יצריו ביצר טוב וביצר הרע. וגם הנפש הבהמיות המביאה אותו לתאוות הגשמיות היא מסייעתו, כי הוא מקדש עצמו במותר לו, באכילתו ושתייתו ובכל תנועותיו, נמצא הוא מעלה הכל אל הקדושה העליונה.

(נועם אלימלך וישלח ד”ה ויקח את[4])

ובמקום אחר הוא מוסיף:

דוד המלך עליו השלום אמר: “וליבי חלל בקרבי” (תהילים קט, כב), ודרשו חז”ל שהרג היצר הרע. ולכאורה הלא היצר הרע הוא מלאך, ואיך אפשר שהרגו? אלא פירוש שהעבירו מאומנותו שהיה מסית אותו. וכן (כל) צדיק וצדיק הורג היצר הרע, היינו שמעבירו שלא להסיתו. ודרך היצר הרע כיוון שאינו יכול לאדם להתגבר עליו באיזה דבר שמסיתו אז הוא מתהפך לאומנות אחרת[5] ונעשה מוכיח להצדיק תמיד, ומראה לו תמיד חסרונות ואיך שמעשיו אינו עולין כהוגן[6].

(נועם אלימלך בהעלותך ד”ה וישמע משה)

לא רק ‘נפש הבהמית’ יכולה לסייע לאדם, אלא אפילו יצר הרע. זו מדרגה שניתן להגיע אליה באמצעות עמידה איתן ועיקשת כנגד הפיתויים והמכשולות שמעורר היצר, וכן על ידי שהאדם מרבה בתפילה להקב”ה שישנה את תפקידו של יצר הרע מאויב למסייע[7].

שיתוף היצר ממקד את העבודה שתהיה לשם שמים

בשיתופו של היצר בעבודה ישנו עוד עומק לפנים מעומק. יכולה להיות מציאות בה אדם מגלה את אפסות הבלי העולם, והוא משתוקק להתעלות במעלות רוחניות. הוא נוכח שיש דרגות רבות בעבודה וחוגר את עצמו במלוא העוז להתקדם בסולם הדרגות. הוא מפתח לעצמו מעין ‘קריירה’ של עבודת ה’: הנה אני הולך ומתעלה בדרגות העבודה, ואגיע עד לשמי רום. אלא שתכליתה של עבודה כזו מרוכזת באדם ובטובתו. אני אלמד, אני אשתלם, אני אקום משנתי ואומר תיקון חצות בהשתפכות הנפש.

זאת, להבדיל ממציאות בה אדם רוצה שתהיה נחת רוח לקב”ה. כדי לגרום לקב”ה נחת רוח הוא רודף אחר מעשים שיגרמו לאותה נחת רוח. הוא עוסק בתורה כי ה’ רוצה שיעסקו בתורתו. ה’ רוצה שיהיו לו חסידים, פרושים וצדיקים – אז האדם משתדל להיות כזה. ה’ חפץ שייאמר תיקון חצות בעולם, ותהיה נחת רוח לקב”ה על ידי השתתפות בצער השכינה – ולכן האדם מקיים “חצות לילה אקום”!

ההבדל בין שתי גישות אלו יבוא לידי ביטוי במצבים בהם שיתוף היצר הרע בעבודת ה’ מועיל לעבודה. נרחיב בדוגמה שהביא הבעש”ט, של קימה בחצות. לעיתים האדם חש שאין בו כוח לקום בחצות לשם שמים, כדברי הבעש”ט: “כי מיד שיתעורר משינתו לשם שמים אי אפשר”. אך אם יחד עם הקימה הוא ‘יפנק’ את עצמו בעוגה ריחנית וכוס קפה מהביל, לכאורה יתעורר בו חשק וכוח רצון, והוא כבר יצליח לעקור מעליו את חבלי השינה ולהתייצב על עומדו. האדם הראשון, המנסה להתעלות במעלות הקודש ממניע אישי – יחוש מבוזה לְעָרֵב בקימת חצות לילה את תאוותו הגשמית. הרי הוא רואה את עצמו כצדיק, או מנסה להיות כזה לכל הפחות; וכי מתאים שהוא יקום ממיטתו בגלל עוגה וכוס משקה? הוא  חש כי מוטב לו להמשיך לישון ולא להיכנע בצורה כה מבישה בפני תאוותיו.

אך האדם השני, הרוצה שיהיה תיקון חצות בעולם כדי לגרום נחת רוח לקב”ה, כן יבחר בדרך הזו. הוא מבין שבמציאות העכשווית שלו ללא עוגה וקפה לא תהיה קימת חצות, ואילו עם עוגה וקפה כן תהיה קימת חצות. הוא מסכים לכל ביזיון אישי, שהרי במֶה נחשב כבודו האישי לעומת השמחה שתהיה לה’ בתיקון החצות שבעוד רגע הוא יערוך?

אם כן, היצר משמש כאן ככלי חשוב לבירור מטרת הקימה, שהיא איננה להרבות את צדקותו האישית של האדם, אלא לעשות נחת רוח לקב”ה למען שמו באהבה.

כשהתמודדות עם היצר משיגה את תכליתה אין בה עוד צורך

בחלק השני של השיחה התבאר כי תפקידו העיקרי של יצר הרע הוא בבירור נקודת התלות שלנו בה’, ובחידודה של ההבנה שבכוחות עצמנו איננו מסוגלים ללגבור על היצר. הסיכוי היחיד שלנו להצליח הוא להיתלות בה’. השלמתה של נקודה זו באה לידי ביטוי בהכנסתו של היצר למכלול העבודה. ההבנה שהוא חלק חשוב בבריאה מביאה לשימוש בהנאה הכרוכה בו כמנוף המזרז ומעצים את העבודה. השימוש ברצונות הנמוכים כחלק מעבודת ה’ וכדי לגנוב את דעתו של יצר הרע ממקד את עבודתנו שלא תהיה לצורך השתלמות אישית, אלא רק בכדי להרבות כבוד שמים. עבור כך האדם יכול להסכים גם לבטל את עצמו במעט בפני יצר הרע. הוא מוכן להראות זילות בעצמו ובלבד שיתקיים רצונו של מקום.

אולם יש לציין כי כל הזילות עליה אנו מדובר כאן אינה אלא למראה עיניים. עצם הצורך להשתמש בחומר יכול לגרום בטעות לתחושה של זילות אצל מי שרוצה להיות רוחני וקדוש. אך האמת היא כי ההפך הוא הנכון, שכן מצד האמת אין שום זילות בכך שהאדם משתמש בכוח התאווה בכדי לקיים את רצונו של מקום. התאווה הרי אינה פסולה מצד עצמה, ואם היא משרתת את התכלית העיקרית והרצויה של עשיית רצון ה’ הרי שהיא גם חיובית. משום כך המוכנות של האדם להכניס את עצמו למצב זה של זילות-כביכול מהווה בעצם נקודת מבחן לשאלה האם הוא עוסק ב’קריירה של רוחניות’ או בעשיית רצון ה’ עצמו.

בכך ניתן המקום לַיֵצר, והוא יכול לסיים את תפקידו בהתמודדות המסויימת שהוא יצר. מתבטל הצורך במסירות נפש, שכן הקב”ה לא מעוניין סתם לייסר את האדם חלילה ולהעמיד אותו במצב שיצריך ממנו מסירות נפש תמידית. הוא אינו חפץ כי אם לברר שהאדם עובד רק למענו. וכמו כן אין הוא רוצה להכשיל את האדם כל הזמן, אלא להביא אותו להכרה שרק מכוחו של הקב”ה הוא עובד. “כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מיסרךָּ” (דברים ח, ה); אם האדם מראה שהבין את העניין ולמד מה שהיה צריך ללמוד, שהכל הוא מכוחו של ה’ מצד אחד ולמענו מצד שני, יצר הרע יוכל להניח לו ולתת לו להמשיך ולהתקדם.

אין להפריז בנתינת מקום ליצר הרע

אמנם, עדיין רובצת לפתחו של האדם סכנה נוספת: שכן לאחר שהוא מכניס את היצר למערך עבודת ה’ שלו, עלול היצר לגדול ולתפוש מקום גדול ממה שהאדם ציפה. לכן, אחר נתינת המקום ליצר ואחרי התזכורות שהוא נתן לנו, אין לתת לו עוד מקום (ובדוגמה שהוזכרה – לאכול עוד ועוד עוגות), שאז חלילה שוב הוא עשוי להפוך לרועץ, והאדם עלול לשוב ולשקוע בחומריות מצד עצמה חלילה[8].

יצר הרע, ש”מיעוטו יפה וריבויו קשה” (עיין ברכות לד ע”א), מצריך שימוש בדעת ובהשכל. חז”ל הגדירו שיש להשתמש בו על פי הכלל: “תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז ע”א). משמע שיש מקום מסויים שאותו כן צריך לתת ליצר, אך מאידך אין להפריז במקום הניתן לו.

ביאור התמיהות שהתעוררו על דברי הבעש”ט

מתוך כל האמור, נענות השאלות בהן פתחנו. שאלנו מדוע הבעש”ט מדריך להכניס בכוונה כוונות של יצר הרע לתוך המעשים הטובים שהאדם עושה. וכן כיצד מועיל הדבר, שהלא אם הדבר רצוי לפני ה’ אזי היצר אמור להתנגד גם לכך. כיוון שהתבארה אופייה של מלחמת היצר, מובן כעת שיש ביד האדם את האפשרות להערים על היצר, ובזה שהוא כביכול מתפשר ומכניס רצונות נמוכים בעבודתו הוא מבטל מעליו את ההתנגדות הקשה של היצר למעשיו. יתרה מזו, בכך שהאדם רותם את היצר בעל כורחו שישמש ככוח עזר בעבודת ה’, ישנה אפשרות שגם היצר ייהפך לו בעצמו למסייע.

עוד שאלנו מדוע הקב”ה סידר את הדברים כך, שתהיה לנו מטרה כזו לשתף את היצר בעבודתנו. הלא הקב”ה איננו חפץ ברע. מן האמור עולה שעבודה זו של גנבת דעתו של יצר הרע יש בה מעלה בפני עצמה, שהיא מכוונת וממקדת את האדם שלא לעבוד את ה’ רק לצורך ההתקדשות וההתעלות האישית שלו, אלא לעשות זאת כדי לגרום נחת רוח לה’. זאת מלבד מה שהאדם יכול לזכות להפוך אפילו את הכוח השלילי של יצר הרע לכוח חיובי שמסייע בעבודת ה’, שזהו שיאו של קידוש ה’ בהפיכת הרע לטוב.

[המשך בגיליון הבא]

[1] כפי שכתב הרמח”ל (מסילת ישרים פרק א): “ונמצא שהוא (האדם) מושם באמת בתוך המלחמה החזקה”, עיין שם.

[2] נראה שאפשר לדייק זאת גם מהגמרא האומרת שיצר הרע דומה לזבוב היושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא ע”א), כלומר הוא נמצא בין מפתחי הלב אך לא בתוך הלב. היותו נמצא על הפתח ולא בתוך הלב עצמו עולה גם מעצם הפסוק: “לפתח חטאת רובץ” (בראשית ד,ז) אשר הגמרא (ברכות שם) מבינה שמדבר על יצר הרע. גם לשון חז”ל: “איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע” (שבת קה ע”ב), מלמד שאמנם הוא נמצא בגוף, אך לא ממש בתוך פנימיות האדם כי אם זר לו.

[3] היכולת הזו לגנוב דעתו של יצר הרע מסבירה גם הדרכה המופיעה בספרים הקדושים בהקשרים שונים להתפלל ברמיזה ובהסתרה כדי לא לעורר קטרוג. לכאורה מה מועילה ההסתרה, והלא הס”מ יודע היטב את מאוויי ליבו של האדם. אלא שלפי מה שהתבאר מובן שידיעתו זו של הס”מ מוגבלת, ואין הוא מסוגל לחדור לקודש הקודשים שלנו, וממילא יש מקום להסתיר ממנו ולפעול בתחבולות כנגדו.

[4] ראה על כך בהרחבה גם בפרשת וישלח ד”ה וישלח; וארא ד”ה וידבר אלהים אל משה; משפטים ד”ה וכי יריבון אנשים; תזריע ד”ה או יאמר אשה (הראשון); ליקוטי שושנה ד”ה רבי ישמעאל.

[5] כעין זה רואים בתורה בפירוש במאבק של יעקב עם שרו של עשיו, אשר רק כאשר הוא איננו יכול לו עוד, הוא מתהפך ומברך אותו.

[6] אמנם מדובר כאן עדיין על מדרגת ביניים שבה יצר הרע מסייע בפועל ולא מסית אותנו לעבירה, אך המטרה הפנימית שלו היא כן להפיל אותנו; אולם במקומות אחרים (ראה בציטוט הקודם ובהערה שם) עוסק רבי אלימלך במפורש במצב שבו יצר הרע מגיע להשלמה מלאה עם האדם.

[7] הרחבנו ביסודות אלו, ובדברי חז”ל וגדולי ישראל עליהם הם מושתתים, בח”ג עמ’ רב, ובח”ד עמ’ קכה. שם התבארו גם עומק דברי הזוהר הקדוש (זוהר ח”ב קסג ע”א) הממשיל את היצר הרע לזונה שקיבלה תפקיד להעמיד את בן המלך בניסיון, שגם היא עצמה מקבלת שבח בזה שבן המלך מתגבר עליה.

[8] בדומה לכך יכול אדם לקחת מאכל, להתבונן במראהו היפה ובטעמו הערב, ולהתחבר אל טוב ה’ אשר מושפע עליו בנדיבות; אולם את ה’שיעור’ הזה ניתן ללמוד מאכילה מועטה, ואילו הפרזה באכילה הזו עשויה להשכיח את המבט הרוחני המלווה אותה.