שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 221 | יט שבט תשפ”ג

תפקידו ומהותו של יצר הרע (המשך)

תקציר החלק הקודם

פתחנו את המאמר בדבריו הקדושים של הבעש”ט המדריך את האדם “לגנוב את דעתו” של יצר הרע בכך שיתן לו גם חלק במצוות שהוא עושה, וזאת על ידי שיערב בהן כוונות שונות של צרכי עצמו. הדברים עוררו תמיהה: האם לא די לאדם במה שמנסה היצר (ולא פעם אף מצליח) פעם אחר פעם להסית אותו למעשים שאינם לפי רצון בוראו? האם לאחר כל זאת, עליו ללכת ולשתף מרצונו את היצר גם במעשים הטובים שנותרו לו לפליטה?!

התעוררה כאן גם שאלה עמוקה יותר. מה המטרה של ה’ יתברך בזה שאנו צריכים לשתף את יצר הרע בעבודתנו? לכאורה הקב”ה חפץ בטוב ולא ברע, אז איך יתכן שהוא יבנה את דרכי עבודתו באופן שיהיה צריך לתת חלק ליצר הרע? עוד יש להבין מדוע בכלל היצר מוכן ‘לוותר’ לאדם אם הוא נותן לו דריסת רגל במעשיו. אם זו עדיין נחשבת עבודה הרצויה לפני ה’, אז מדוע שהיצר לא ינסה להמשיך להפריע לה? ואם זו כבר לא נחשבת עבודה טובה ורצויה, אז למה הבעש”ט ממליץ לעשות כך?

כדי להשיב על שאלות אלו פנינו תחילה לבירור תפקידו של יצר הרע ותכלית בריאתו. פתחנו בהסברים הפשוטים והמקובלים, מתוך מטרה לחדור דרכם גם אל רבדים פנימיים יותר. בהמשך, מתוך הבנת מהותו ותפיסת תפקידו של יצר הרע במכלול הבריאה, ננסה גם להבין מה היא המשמעות של נתינת מקום ליצר הרע; כיצד היא גורמת לכך שהיצר ירפה את אחיזתו מאיתנו ולא יעצור אותנו בעבודת ה’, ולא זו בלבד אלא הוא אף יועיל לנו בה.

ההסבר הראשון אותו ראינו הוא שתפקידו של יצר הרע הוא שנתמודד איתו, ועל ידי כך יתרבה שכרנו בעולם הזה ובעולם הבא. בכך גם נקבל את השכר בדין ולא כמתנת חינם שיש בה בושה. הסבר נוסף שהרחבנו בביאורו הוא שהיצר נצרך לקיומו הבסיסי והפיזי של העולם. יצר הרע מעצים תהליכים חיוביים של הקמת משפחה, פרנסה וכיוצא בזה. האדם היה מתקשה מאוד להתפרנס בלי שיהיה לו חשק לכך. הוא היה גם מתקשה מאוד ליצור קשר קבוע וחזק לאשתו אם לא היה לו שום חשק בזה. יצר הרע נצרך אף לשם השלמתם של צרכי העולם הרוחניים, בהיותו משמש כַּזָּרָז של לימוד התורה. על ידי המציאות של קושיות ותירוצים, מחלוקות וחילוקים, התנצחויות וחידושים – הוא יוצר חשק וחדווה בלימוד גם כאשר האדם עדיין איננו מחובר למהות הפנימית של התורה.

מתפקידיו של היצר לגרום להדרגתיות בקרבת ה’ על פי מאמצי האדם

זווית מבט נוספת על נחיצותו של היצר, ניתן ללמוד מהשתלשלותן של דרגות הקדושה. המשנה מונה את דרגות הקדושה של מקומות שונים, ומפרטת במה מובחנת קדושתו של מקום זה מאחר, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא של קדש הקדשים, “שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה” (כלים א, ט). נמצאנו למדים מכאן, שיש הכרח בזיכוך הראוי ובתנאים המתאימים בכדי לעלות מדרגה לדרגה ולזכות אל הקדושה העליונה.

עיקרון זה מקבל השלמה בדברי הרמב”ם:

כל המטרה היתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו ויפחדו ממנו כמו שאמר “ומקדשי תיראו” (ויקרא יט, ל). וכל דבר מרומם כשיתמיד האדם להמצא בו ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהיתה באה על ידו, וכבר העירו חכמים ז”ל על ענין זה ואמרו שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו “הוֹקַר רגלך מבית רֵעֶךָ, פן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ” (משלי כה, יז; עי’ חגיגה ז ע”א). וכיון שזו היתה המטרה הזהיר יתעלה את הטמאים מלהכנס למקדש, עם רבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים.

(מורה נבוכים ג, מז)

הנלמד מדברים אלו הוא, שאין כבודו של מלך שיהיו שערי היכלו פרוצים בפני הכל, כקטן כגדול, ו”לא כל הרוצה ליטול את השם יטול” (משנה ברכות ב, ח). תפקידו של יצר הרע הוא ליצור מערך של סינון אשר איננו מאפשר לפרוץ אל הקודש פנימה. העמל ומסירות הנפש הכרוכים במלחמה עם היצר מעלים ומזככים את הקריבה אל הקודש, שתיעשה בהדרגתיות ובכבוד הראוי.

זאת ועוד, כאשר האדם מתמודד עם היצר ונוֹצֵח במלחמתו, הוא לומד להעריך ולייקר את הדבר לו הוא זכה; מה שאין כן אם הדבר בא לו בקלות וללא עמל וטורח.

התמודדות עם היצר מפיקה מאיתנו כוחות טובים וכיסופים לה’

על גבי הסברים אלו נתבונן בהסבר נוסף. העמל והטורח הנדרשים במלחמת היצר אינם מגדילים את שכרנו בלבד, אלא הם גם מגדלים אותנו. תחבולות היצר ומזימותיו הבלתי פוסקות מכריחות אותנו להוציא מעצמנו כוחות של איפוק, סבלנות, אמונה, אופטימיות, שמחה, ועוד שלל כוחות חשובים וטובים שנוצרים כתוצאה מההתמודדות הקשה. כך למשל אדם יכול לקנות את מידת ההבלגה והסבלנות בהתמודדות עם כעסים שהיצר מעורר בו, או להעמיק ולהטמיע בקרבו את יסודות השמחה הפנימית כשהוא נאבק בעצבות וייאוש שהיצר מנסה להפיל אותו אליהן. כיוון שהיצר איננו מוותר, והוא תופס את האדם דווקא בנקודות החולשה שלו, ההתמודדות עמו מפתחת אצל האדם את מסירות הנפש על ה’. כמו שבעל עסק יצליח להפיק מעצמו כוחות רבים וישפר את העסק שלו לאין ערוך יותר, כאשר הוא מצוי בתחרות צמודה עם בעל עסק אחר שמאיים לגזול ממנו את לקחותיו.

נוסף לפיתוח הכוחות, היצר גם מעורר בנו את הכיסופים אל ה’. חז”ל אמרו שהתורה אסרה את הנידה על בעלה כדי שלאחר מכן תהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה (נידה לא ע”ב). כעין זה, הריחוק העצום של הנשמה מִכּוּר מחצבתה בעולמות העליונים גורם לה לגעגועים עזים ולכיסופים גדולים לה’. כך כתב הרמח”ל:

למדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם: “וגם הנפש לא תִמָּלֵא” (קהלת ו, ז) – משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה; למה? שהיא מן העליונים (קהלת רבה ו, ז). וכן אמרו זכרונם לברכה: על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד (אבות ד, כב). כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבא מואסת בו.

(מסילת ישרים, פרק א)

נמצאנו למדים, שאין הנשמה רוצה כלל להיכנס לעולם הזה. בהיותה בת מלך, מקומה הוא בעליונים; היא אוהבת את המציאות השלימה, את עצמותו של האור האלוקי, ובו היא משתעשעת. כל מעדני העולם “אינם כלום לה”, והיא מואסת בהם. כל שכן שהקשיים הרוחניים שהיא חווה בעולם הזה מְצָרִים לה מאוד. הגשמיות והתאוות שמושכות אליהן את הגוף הגשמי, והחטאים והעוונות שהאדם נכשל בהן ומתרחק על ידן מבוראו, מגבירים יותר ויותר את ערגתה לשוב להיות ספונה בהיכל המלך. הכיסופים והערגה הללו הם חלק חשוב ממה שמניע את האדם להתעלות ולהתחבר יותר ויותר ככל יכולתו אל ה’ יתברך בעולם הזה, באמצעות תורת ה’ ועבודתו.

הגורם היוצר את הריחוק שחווה הנשמה, ובזה יוצר מקום לערגה וכיסופים וממילא גם למאמצים ולמסירות נפש, הוא יצר הרע. נמצא איפוא, שליצר הרע יש תפקיד קריטי במילוי רצון ה’ ובהשלמתה של התוכנית האלוקית על ידי האדם.

הקשיים שהיצר גורם מערערים את גאוות האדם

ישנו כאן גם עומק גדול עוד יותר. באופן אבסורדי, אדם יכול להגיע למצב בו העיסוק שלו בעבודת ה’ הוא מנותק מה’. ממש כמו שאדם הולך לעבוד ומשתדל בעסקיו, יכולה להיות מציאות בה אדם הופך את לימוד התורה ואת היעדים הגלומים בעבודת ה’ לסוג של עסק – עסק פרטי. הוא המשקיע, ולפיכך הוא גם הבעלים הראוי לקצור את פרי השקעתו. כך הוא עלול לעלות על מסלול יהיר בו הוא מתכנן ושואף להשתלם ולהתקדם, עומד במטרות הרוחניות אותן הציב לעצמו, מתענג על זיכוכו ועל עילויו, מרוצה מהתקדמותו ומנַכֵס לעצמו את הצלחותיו. מה שעשוי להציל אותו הן דווקא הנפילות והכשלונות. לפתע הוא מוצא שדברים מסתבכים לו, וההתקדמות שלו מואטת או נעצרת כליל. יכול להיות גם שהוא מוצא את עצמו מתבוסס בתוך חטא שכבר מזמן חשב שנגמל ממנו. המציאות הזו מרעידה את בועת הגאווה אליה נכנס האדם, ומכריחה אותו להביט בדרך אחרת על המציאות.

אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: “רק רע כל היום” (בראשית ו, ה). אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו” (תהלים לז, לב); ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר: “ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהִשָפטוֹ” (שם, לג)”

(סוכה נב ע”ב; קידושין ל ע”ב)

חז”ל אומרים שכוחו העל-טבעי של היצר רב מכוחו של האדם, עד שאין לו שום סיכוי להילחם בו וההכרעה בקרב נקבעה מראש, ליפול שוב ושוב לרגליו של היצר. תקוותו היחידה של האדם היא: “ה’ לא יעזבנו בידו”! בכוחו לבדו האדם אינו יכול ליצר הרע, אך ה’ רוצה בהצלחתו, ומוכן לבוא לעזור לו ולהושיעו משופטי נפשו. לאדם קיימת הבחירה להפוך את התסכול וחוסר האונים שלו בהתמודדות מול יצר הרע למנוף אדיר של זעקה לה’! ממקום זה, יכול האדם לשפוך את לבו לפני ה’ ולהתחנן בפניו שלא יעזוב אותו ביד שונאו הגדול המבקש להמיתו. ההבנה של אפסות האדם מצד עצמו מחד, ותלותו המוחלטת בה’ מאידך, יכולה להנביט את ראשיתה של מערכת יחסים חדשה ומבריאה בין האדם לבוראו.

על ידי היצר האדם מכיר בתלות המוחלטת שלו בה’

עיקרון זה הוא מפתח לכל עבודת ה’. זו נקודת מבט קריטית שאנו נתבעים ללכת כל הזמן לאורה. אדם צריך לחוש באופן קיומי שהוא יכול ליפול אפילו בדברים חמורים[1], ואינו יכול להאמין בעצמו עד יום מותו. כמובן שהאדם יכול ואף חייב לעשות הכל בכדי להתרחק מהחטא, ולשית עצות בנפשו איך להינצל מרשתו של היצר; אלא שכל זה לא יעזור לו לולי שה’ יצליח בעד השתדלויותיו הללו. נמצא אם כן כי נקודת הבחירה מרוכזת באימוץ הרצון לעשות טוב עד כדי מסירות נפש, ובתחינה לה’ שאכן יושיע אותו משופטי נפשו.

המקום הרוחני הזה, שהוא בעצם העומק הגדול ביותר של נקודת הענווה, נקרא ‘נקודת האַיִן’ (עי’ נועם אלימלך דברים, ד”ה או יאמר אלה הדברים). אם אדם חי מתוך תחושה שהוא זה שפועל את הדברים בכוחות עצמו, הוא מרחיק ממנו את השגחת ה’ וממילא מקרב בזה את כשלונו, וכדברי חז”ל: “אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם” (סוטה ה ע”א).

התלות בה’ איננה רק בדברים הגשמיים כגון פרנסה וכו’, אלא גם ובעיקר בדברים הרוחניים. יותר קל לאדם להכיר בכך שהשפע הגשמי שבא עליו הוא מה’; דווקא מהנכסים הרוחניים יותר קשה ‘להיפרד’ ולייחס אותם לה’. אולם האמת היא ש”הוא הנותן לך כוח לעשות חיל” (דברים ח, יח), בעיקר ברוחניות, ובה מחדש ה’ בכל יום את טובו וברכתו עלינו.

רק מתוך המקום של ה’אין’, מתוך הביטול המוחלט כלפי הקב”ה – יכול האדם לצמוח. ככל שאדם חי יותר את הנקודה הזו, שמצד עצמו הוא בטל ומבוטל, הרי הוא קרוב יותר להיענות, ויוכל לפעול ישועות גדולות לעולם ולגרום יותר ויותר להשראת שכינה[2].

קיומו של היצר מביא להעמקת הקשר עם ה’

נמצא איפוא, שדווקא יצר הרע שמבקש להמית את האדם, הוא זה שגורם לו לגלות חיים חדשים. בהיותו מתגבר ומתחדש על האדם בכל יום, הוא מכריח אותו לפנות שוב ושוב לעזרתו של ה’; לחדש ולהעמיק פעם אחר פעם את הקשר ואת החיבור בינו לבין בוראו. לולי היצר ניתן היה לתלות בטעות מדרגות כאלו ואחרות באדם. היצר בא ומזכיר לאדם שוב ושוב שאין שום דבר שיש לו קיום אם לא שה’ ישפיע אותו עליו. נמצא שבזכות היצר האדם עולה וזוכה לקרבת ה’. השקפה זו נצרכת לכל אדם, אך נוגעת יותר למי שמתקדש ומתעלה. ההתעלות עלולה ליצור אצלו רושם מוטעה שהוא כביכול חולק רשות לעצמו ללא צורך בעזרת ה’.

זו גם הסיבה שלשמה מביא ה’ את הנשמה לגוף. בגמרא מובאת מחלוקת יסודית שהתגלעה בין בית הלל ובית שמאי: “הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא”. רק לאחר שנתיים וחצי מוצה הדיון, והמסקנה המשותפת שעלתה ממנו היתה: “נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו, ואמרי לה (ויש אומרים) ימשמש במעשיו” (ערובין יג ע”ב). אם באמת כל כך טוב היה לנו בשמיים, היה ה’ משאיר אותנו שם. אלא שדווקא על ידי חוסר ההתאמה של הנשמה לעולם, נוצרת ציפייה לה’ ומתחדדת התלות בו, והיא אשר מעמיקה את הקשר אתו עשר מונים[3]. וכדברי בית הלל ובית שמאי, המציאות העולמית היא באמת קשה מאוד, ונוח לו לאדם שלא נברא משנברא; אבל כידוע לא תמיד מה שנוח הוא גם טוב, והטוב לנשמה הוא שתרד לעולם ותוציא את טבעה האמיתי לאור עולם.

הנשמה הטהורה היא עיקר האדם ולא הביטויים החיצוניים שלו

נקודת מבט זו איננה מתאימה לכל, והיא מצריכה משנה זהירות וחכמה רבה; שכן בקלות ניתן ליפול ממנה לפסימיות ולעצבות. אם אדם תופש את עצמו כמי שעלול תמיד להיכשל בחטאים חמורים, אשר זקוק לריסון תמידי בכדי שלא יזיק לעצמו ולסביבתו, הוא עשוי לחוש תחושת זילות ואף לפתח שנאה עצמית. יתר על כן, נקודת מבט כזו יכולה להיות לרועץ ולהפוך לנבואה המגשימה את עצמה. שכן מתוך מבט מדוכדך כזה, שְכִינה לא יכולה לשרות; וממילא, חסרון הרוממות הנובע מסילוק שכינה זה הופך את האדם לעוד יותר שפל וראוי למבט אותו הוא סיגל לעצמו.

דרכן של הֲבָנוֹת בעבודת ה’ שבכדי להאיר במלוא עוצמתן הן דורשות רחבות אופקים, כאשר נקודת מבט המתמקדת ברובד אחד עשויה להחטיא את המטרה וליצור תמונה חסרה ואף מעוותת. הדברים נכונים גם במקרה זה: אם ההבנה של ‘נקודת האין’ הרואה אותנו כתלויים בה’ מובילה לעצבות ולשנאה עצמית, אות הוא שהם לא הובנו נכונה, ויש להתעמק בהם עד אשר ישובו להאיר הן את האדם עצמו והן את טיבה של מערכת היחסים שלו עם בוראו.

ההעמקה והבירור הנצרכים כאן כדי להבין את ‘נקודת האין’ נוגעים להגדרת העצמיות של האדם. אם אדם מתייחס אל הביטויים החיצוניים של ישותו: מעשיו, דיבוריו ואף מחשבותיו – כאל עצמו, הוא יכול להגיע למסקנות קשות ומרחיקות לכת. אמנם האמת היא, שהגדרת עיקר האדם הינה אחרת לחלוטין, ומתייחסת אל  הנשמה שנפח ה’ באדם.

כאשר הגמרא מתארת את סדר הקימה, קובעת היא מה המשפט הראשון שצריך יהודי לומר בכל יום[5]: “כי מתער (כשמתעורר) אומר: אלוקי, נשמה שנתת בי – טהורה!” (ברכות ס ע”ב). משפט זה, הנאמר בראשיתו של יום, מקרין על המציאות הכללית של האדם. בני מלך אנו, ונשמתנו שהיא עצמוּתנו נחצבה משמי שמים העליונים. טהורה היא וגבוהה במעלתה אף ממלאכי השרת (עיין מסילת ישרים פרק א). וכאשר אנו מקיימים את רצון בוראנו, הופכת כל ישותנו למכלול אחד, הלא הוא מעון לשבתו של ה’, המתאווה להיות לו דירה בתחתונים. אף אחד לא ייקח מאתנו את היותנו בני מלכים, אשר רצוננו העמוק והכמוס הוא להידבק בה’ בדבקות גמורה.

אלא שאת הנשמה הזו שם ה’ בתוך גוף, הנתון לממשלת היצר. רק כיוון שכך, נולד המאבק בינינו לבין אותו ליסטים מזוין הצופה אלינו ומבקש המיתנו. נקודת המבט שלנו צריכה להיות מופנית לכך, שהיחיד היכול להציל את בן המלך משליטתו של הליסטים הוא אביו, אם רק יקרא אליו ויבקש זאת ממנו. עבודה הבאה מתוך מבט כזה, המסגל ראיה נכונה על יחסי הכוחות הפועלים בתוכנו ומבין נכוחה את מהותו ותפקידו של היצר – יכולה להפוך אותו לכלי העזר המרכזי בהתקדשותנו ובהתקרבותה של נשמתנו לצור מחצבתה.

מכללם של דברים נמצינו למדים כי היצר הרע הינו רכיב חיוני המעצים את תהליכי הקיום הגשמיים וגם הרוחניים של העולם. מלבד זאת, הוא נועד לאפשר לנבראים קבלת שכר על ההתגברות עליו, ובכך למנוע את מציאות הבושה במתן השכר. תפקיד נוסף של היצר הוא להוות מחסום בדרך לקדושה, המייקר אותה בעיני הבאים בשעריה וגורם להערכת הייעדים שהושגו זה מכבר בעבודת ה’. זאת ועוד היצר מכריח את האדם לגלות מתוכו כוחות חיוביים רבים ואף מסירות נפש לקדושה, ובזה הוא מגדל ומעצים את האדם מאוד. הוא אף גורם לאדם לכיסופים וגעגועים יתרים אל ה’, מעצם הריחוק שהוא גורם תדיר. על גבי האמור, עיקר תפקידו של היצר הינו בכך שהוא מחנך אותנו לענווה מרגיל אותנו לתפישה שאנו חוסים כל העת בצל כנפיו של ה’, אשר מבלעדי עזרתו איננו יכולים לנצח בהתמודדות עם היצר.

[המשך בגיליון הבא]

[1] מסופר על צדיקים שהיו חושבים על עצמם חוטאים גמורים ומלאי עוונות קשים, ואף אומרים זאת בפה מלא; ולכאורה זה פלא, שהרי לא מדובר על אנשים שמרמים את עצמם. ההסבר לכך הוא כפי שהתבאר, שהם תפשו שכל צדקתם אינה שייכת להם, והם כשלעצמם היו באמת יכולים להגיע עד כדי כך לולי ה’ היה עוזרם.

[2]

[3] נקודה נוספת העולה מכללם של דברים היא, שאין להרבות בתכנונים מעשיים ובמחשבות יתר על המידה. ככל שאדם משתעשע במחשבתו ונותן לה מקום ומציאות, כן יקשה עליו אחר כך כברזל להוריד אותה למציאות. זו משמעות דברי הגמרא ש”מחשבה מועלת” (סנהדרין כו ע”ב), שפירש רש”י: “מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי – מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת” (ד”ה מפר, בלישנא אחרינא). יש לנקוט את דבריו של שמאי: “אמור מעט ועשה הרבה” (אבות א, טו); דהיינו להתרכז כמה שיותר בתפקיד המעשי הניצב בפנינו.

[4] נראה שדברים אלו מתחברים לעומק דברי הרמח”ל בדעת תבונות (הוצ’ מכון רמח”ל, פרק חמישי) ביחס להנהגת היחוד והמשפט, שה’ מתגלה דווקא במקום בו נמצא יצר הרע. המקום של הצמא הגדול הוא זה שמוליד ו’מסמן’ כביכול את המקום בו מסתתר ה’.

[5] וביחס למנהג הרווח היום עיין שו”ע או”ח סימן ו’ ובמפרשים שם.