שיחות ‘עונג שבת’ מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 220 | יב שבט תשפ”ג

תפקידו ומהותו של יצר הרע

הבעש”ט מדריך לתת מקום ליצר בעבודת ה’

שמעתי ממורי פירוש הפסוק: “חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך” (תהלים קיט, נט). והענין, כי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ), רצונו לומר שלא יהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פניה וחטא, זה אי אפשר. וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו היצר הרע. מה שאין כן כשרואה היצר הרע שיש בו תערובת חלק היצר הרע, מניחו והולך לו ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אחר כך. וזה שנאמר “ישראל גנבים” כו’ (עבודה זרה ע’  ע”א), כי צריך לגנוב דעת היצר הרע בכל דבר מצוה.

וזה שנאמר “חשבתי דרכי” וכו’, רצונו לומר בכל דבר מצוה או קדושה בהתחלה חשבתי דרכי להנאתי הגשמי, ואחר כך – “ואשיבה רגלי אל עדותיך”, ר”ל רגלי, הרגל שהורגל אצלי שלא לשמה, אז עשיתי לשמה.

וזה שאמר “חצות לילה אקום” (תהילים קיט, סב), רוצה לומר לתועלתי הגשמי, כי מיד שיתעורר משינתו לשם שמים אי אפשר, אלא חצות לילה אקום לצרכי, ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע שינת חצות. ודברי פי חכם חן.

והוא כלל גדול ללמוד במחשבה זרה בתחילה או בתפלה, שלא ימנע עבור זה. רק יגנוב דעת היצר הרע ואחר כך יעשה לשמה. ודי בזה.

(בעש”ט עה”ת בראשית קסה, בשם התולדות יעקב יוסף[1])

רבי יעקב יוסף מפולנאה זיע”א, כותב בשם רבו הבעש”ט שהאדם צריך לתת מקום גם ליצר הרע כחלק מעבודתו את ה’. יוצר האדם, אשר נתן לו תפקיד להידבק בבוראו הטוב ולהתרחק מהרע, שם בקרבו שני כוחות שונים ואף סותרים, הלא הם יצר הטוב ויצר הרע. ניתן היה לחשוב שבכדי למלא את תפקידו, על האדם להילחם ביצרו הרע ולגרש אותו מקרבו עד מקום שידו מגעת. אולם מדברי הבעש”ט נראה שבכדי שיצר הרע ימנע מלהתגרות באדם, עליו לשתפו גם במעשיו הטובים. הדוגמה בה נוקט הבעש”ט מתייחסת לאדם הרוצה לקום בחצות הלילה בכדי לעסוק בתורה ובעבודה, ועל כך הוא אומר “שיתעורר משנתו לשם שמים אי אפשר”! יש למצוא לאותה קימת חצות גם תועלת אישית וגשמית, ומכוחה ניתן יהיה להתגבר על “טבע שינת חצות”.

לכאורה הדברים תמוהים. האם לא די לאדם במה שמנסה היצר (ולא פעם אף מצליח) פעם אחר פעם להסית אותו למעשים שאינם לפי רצון בוראו? האם לאחר כל זאת, עליו ללכת ולשתף מרצונו את היצר גם במעשים הטובים שנותרו לו לפליטה?!

שאלה כזו יש לשאול גם בנוגע לדברי לאברהם בטרם עלייתו לארץ ישראל – “לך לך מארצך” (בראשית יב, א), ופירש רש”י במקום: “לך לך – להנאתך ולטובתך”. האם אברהם אבינו, המוכתר בכינוי “אברהם אוהבי” (ישעיה מא, ח), אשר כבש רצונו ועקד את בנו על המזבח בכדי לעשות את רצון ה’ בלבב שלם – צריך לכגון אלו? האם לא די בכך שמתברר לו מה רצונו של מקום, בכדי שמיד הוא יעשה כדבריו? כיצד ייתכן שמה שמניע אותו בעת כזו, הוא ריבוי הנאתו וטובתו האישיים?

צריך להבין מה פשר הדרכה זו ומדוע היא מועילה

כעין דברי הבעש”ט, סיפר האדמו”ר מקומרנא זיע”א בספרו על דו שיח אשר היה מתנהל בין רבי יצחק מדראהביטש זיע”א[2] לבין יצרו:

כשאני רוצה ליסע לדרך להוכיח לבני ישראל, היצר מתגרה בי, ואומר: יצחק! שב בביתך ולמוד תורה, למה לך לטלטל עצמך ולבטל מדברי תורה? ואני אומר לו: אני נוסע בשביל (להרוויח) מעות. ואז משיב לי: בשביל מעות לך לשלום, בודאי מצוה גדולה תעשה! וכשאני בא למקום אני משליך לחוץ הפניה החיצונית ואני עושה העיקר.

ואמר (ר’ יצחק): כי אי אפשר לשום התחלת מצוה רבה להיות בלתי תערובת של היצר, כי כשירצה לעשות מיד לשמה, יתגרה בו היצר להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל. ובזה ביאור הפסוק ‘שלח תשלח את האם’ לבוש ושליא (מלשון מעטפת) של הבנים, ‘ואת הבנים’ המצוות ‘תקח לך’ בלי פְּנִיָּה” (דברים כב, ז).

(נתיב מצוותיך נתיב התורה, שביל א אות ד).

רבי יצחק היה מיישם את העצה “לגנוב את דעת יצר הרע”. כשהיה רוצה לקיים מצווה הוא היה מערב בכך גם כוונות של תועלת אישית, ורק בהמשך הוא היה זונח אותם. גם כאן יש להבין, מה פשר הדרכה זו, המכניסה את האדם למציאות מורכבת של שיתוף עם היצר.

מתעוררת כאן גם שאלה עמוקה יותר. מה המטרה של ה’ יתברך בזה שאנו צריכים לשתף את יצר הרע בעבודנו? לכאורה הקב”ה חפץ בטוב ולא ברע, אז איך יתכן שהוא יבנה את דרכי עבודתו באופן שיהיה צריך לתת חלק ליצר הרע?

עוד יש להבין מדוע בכלל היצר מוכן ‘לוותר’ לאדם אם הוא נותן לו דריסת רגל במעשיו. אם זו עדיין נחשבת עבודה הרצויה לפני ה’, אז מדוע שהיצר לא ינסה להמשיך להפריע לה? ואם זו כבר לא נחשבת עבודה טובה ורצויה, אז למה הבעש”ט ממליץ לעשות כך?

יצר הרע נברא כדי שנתגבר עליו ונקבל שכר

על מנת להבין את הדברים נפתח תחילה בבירור תפקידו של יצר הרע ותכלית בריאתו. נפתח בהסברים הפשוטים והמקובלים, ומתוך שנעמיק בהם ננסה לחדור אל רבדים פנימיים יותר. בהמשך, מתוך הבנת מהותו ותפיסת תפקידו של יצר הרע במכלול הבריאה, ננסה גם להבין מה היא המשמעות של נתינת מקום ליצר הרע; כיצד היא גורמת לכך שהיצר ירפה את אחיזתו מאיתנו ולא יעצור אותנו בעבודת ה’, ולא זו בלבד אלא הוא אף יועיל לנו בה.

הגמרא מספרת שבימי עזרא הסופר, ישראל התחננו לקב”ה שיסיר מהם את יצר הרע. טענתם הייתה שהקב”ה נתן בהם את היצר הרע כדי שהם יקבלו שכר על שהם מתגברים עליו, אולם בפועל הם אינם מצליחים בכך, ואף נחרב המקדש והתרחשה גלות בשל מעשיהם הרעים. משום כך הם מבקשים לוותר על היצר הרע ועל שכר ההתגברות עליו” (סנהדרין סד ע”א). משמעות הדברים היא שתפקידו של יצר הרע הוא שנתמודד איתו, ועל ידי כך יתרבה שכרנו בעולם הזה ובעולם הבא.

הרמח”ל ביאר את הדברים ביתר הרחבה, שהדביקות בה’ צריכה להגיע מתוך שהאדם עמל לקנות אותה. לשם כך צריך שתהיה בידו בחירה חופשית בין טוב לרע, מבלי שיהיה מוכרח לבחור באחד מהם. לכן ברא בו הקב”ה יצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה (דרך ה’ ח”א ג, א).

דברים ברוח דומה מוצאים אנו בספר מגיד מישרים[3] (פרשת בראשית ד”ה אור ליום השבת י”ד לטבת), שם מבואר שהנשמות הנמצאות בעולם העליון מתביישות לאכול את לחמו של המלך, כלומר ליהנות מזיו שכינתו, בלא שעבדו על כך[4]. מפני כך הן מתאוות לבוא לעולם הזה ורוצות להברא ולעסוק בתורה ובמצוות, ובכך לזכות בדין לשכרן בעולם הבא ולצאת מאותה הבושה.

היצר נצרך עבור הקיום הפיזי והרוחני של העולם

הסבר נוסף לצורך בקיומו של יצר הרע, הוא בהיותו חלק בלתי נפרד מתהליך הבריאה. “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה” (בראשית ב, ז); חז”ל דרשו את כפל האותיות י’ במילת וייצר: “‘וייצר’ – שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע” (בראשית רבה יד, ד). גם על הפסוק המסכם את תוצאות הבריאה: “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” (בראשית א, לא), נאמר במדרש: “רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: ‘הנה טוב מאד’ – זה יצר טוב; ‘והנה טוב מאד’ – זה יצר הרע” (בראשית רבה ט, ז).

ברור אם כן, שהיצר איננו איזה תוצר לוואי או תקלה מצערת בבריאה. נראה אף שאין כאן ‘חוסר ברירה’ שצריך להשלים איתו, אלא דווקא דבר שהוא טוב מאוד מצד עצמו. היחס אליו הוא כחלק מהיצירה, ולא רק כדבר שהיצירה צריכה להתמודד איתו.

המדרש ממשיך ואומר: “וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן. וכן שלמה אומר: ‘כי היא קנאת איש מרעהו[5]‘ (קהלת ד, ד)”. ללא יצר הרע בני האדם לא היו עוסקים ביישובו של עולם, ולא מקימים בתים ומשפחות.

על דרך זו מסופר בגמרא שבקשתם של ישראל בימי עזרא להסיר מהם את יצר הרע אכן התקבלה; הוא נמסר בידם, ומיד שמו אותו במאסר. כעבור שלשה ימים, חיפשו בֵּיצה לצורך חולה בכל רחבי הארץ ולא מצאו (סנהדרין שם). כלומר ללא יצר הרע נמנעת אפילו ההמשכיות הבסיסית ביותר של פריה ורביה.

יתרה מזו, בזוהר הקדוש מסופר:

רבי יצחק ברבי יוסי בא מקפוטקיא ללוד. פגשו רבי יהודה, אמר לו רבי יצחק: תאמר לי בענין מה שחברינו חכמי המשנה נתעוררו לעניין זה שלמדנו, שיצר הרע ישתכח ויתבטל מן העולם לבד מבשעת הזיווג? אמר לו: חייך! (לשון שבועה) כך נצרך יצר הרע לעולם כצורך המטר לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה שמחת הלימוד (“חדוותא דשמעתא”) בעולם”

(זוהר תולדות קלח ע”א, ע”פ תרגום מתוק מדבש).

מבואר מכאן שלא רק לצורך קיומו הבסיסי והפיזי של העולם נצרך יצר הרע; כי אם אף לשם השלמתם של צרכי העולם הרוחניים הוא נצרך, שהרי החדווה של הלימוד היא ממנו.

החשק שיצר הרע נותן בנו הוא חיוני עבורנו

אולם הדברים לכאורה קשים. מדוע יש צורך ביצר הרע בשביל לשאת אשה ובכדי להתפרנס? הרי כל מי שמוח בקודקודו אמור להבין שהוא צריך להתפרנס ולהעמיד משפחה, ולכאורה די בהבנה שכלית זו בכדי להביא את האדם לעשות את הדברים הנצרכים לו ולעולם. על אחת כמה וכמה בנוגע ללימוד התורה. ידועים דברי חז”ל על המעלה העצומה של העוסק בתורה לשמה, שהוא מֵשִׂים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, מקרב את הגאולה ועוד (סנהדרין צט ע”ב); האם לא די בכך בכדי להמריץ את האדם לעסוק בתורה ולהתייגע בעמלה?

התשובה היא שהדבר דומה לאכילת מזון תפל וחסר תבלין. אין חולק בחשיבותו של האוכל ובחיוניותו לקיום אורח חיים בריא, אך כאשר הוא לא טעים לאדם הוא אוכל אותו בחוסר חשק. החשק הוא מעין ‘אנזים רוחני’ שמזרז את התהליך ומעצים אותו פי כמה וכמה, כפי שהשאור שבעיסה מזרז ומעצים מאוד את תהליך החימוץ היכול להתקיים גם בלעדיו. יצר הרע מעצים תהליכים חיוביים של הקמת משפחה, פרנסה וכיוצא בזה. האדם היה מתקשה מאוד להתפרנס בלי שיהיה לו חשק לכך. הוא היה גם מתקשה מאוד ליצור קשר קבוע וחזק לאשתו אם לא היה לו שום חשק בזה. אכן, החלק הזה עליו אחראי יצר הרע איננו חשוב מצד עצמו. אם ה’חשק’ הזה עומד כמטרה בפני עצמו הוא בגדר ‘שלא לשמה’. אבל כאשר הוא נעשה כתבלין לדבר האמיתי – חשיבותו רבה ביותר.

כך יש להבין גם את תפקידו של יצר הרע כַּזָּרָז של לימוד התורה. לימוד תורה מתוך חיבור פנימי אל אורה, או מתוך התמסרות להשראת השכינה שבה, זו מדרגה שאיננה נחלת הכלל. אכן, ללמוד מתוך הבנת חשיבות קניין ידיעת התורה וקיום מצוות לימוד התורה זהו דבר שביד כל אדם. אך לימוד כזה הנעשה רק מתוך הכרה שכלית בחשיבותו עשוי ללקות בחולשה ובחיוורון. על פי דברי הזוהר שהובאו, יצר הרע אחראי ‘לתבל’ את הלימוד. המציאות שיש קושיות ותירוצים, מחלוקות וחילוקים, התנצחויות וחידושים – יוצרת התרחשות פעילה המאפשרת לגשת אל הלימוד בשמחה ובחשק, ולרוות ממנו סיפוק רב. בכך היא משליכה באופן ישיר על כמותו כמו גם על איכותו של הלימוד[6].

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] ובמקום נוסף בדברי התולדות יעקב יוסף מובא גם כן: “כי אם ירצה לקום חצות לילה רק לשם ללמוד, יתגרה בו יצר הרע, לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצר הרע” וכו’ (תולדות יעקב יוסף חקת, ד”ה ובזה ביארתי משנה דאבות).

[2] מתלמידי הבעש”ט אשר שימש כדיין ומגיד מישרים בכמה ערים, ואביו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זיע”א. הבעש”ט אמר עליו “נתנו לו מן השמים נשמה קטנה אשר כמעט אין בדור נשמה קטנת הערך כמוה, והוא הגביה אותה למעלת התנא הקדוש הרשב”י” (אגרא דפרקא, אות כט).

[3] לרבי יוסף קארו זיע”א, מחבר השו”ע והבית יוסף. בספר ‘מגיד מישרים’ הוא מביא גילויים שנאמרו לו על ידי מגיד שמימי שנשלח אליו.

[4] זהו מקור הביטוי השגור בהקשר זה “נהמא דכיסופא” – לחם של בושה.

[5] מילים אלו נאמרות כסיום הפסוק העוסק במכלול מעשי בני האדם: “וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו” (קהלת ד, ד).

[6] אכן חשוב לציין שככל שהאדם עולה ומתעלה בדבקות הבורא ובמתיקות התורה, הוא נמשך לה’ ולתורתו גם בלי הסיוע הזה של היצר הרע.