דף הבית » שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 129 | ה שבט תשפ”ג
בע"ה
(א) לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְהֹוָה אֲזַמֵּרָה:
(ב) אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי:
(ג) לֹא אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי:
(ד) לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע:
(ה) מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל:
(ו) עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי:
(ז) לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי:
(ח) לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר יְהֹוָה כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן:
המזמור פותח באמירה של דוד: “חסד ומשפט אשירה, לך ה’ אזמרה” (פס’ א). כל המפרשים מסבירים שגם המשכו של המזמור הוא כולו דברי דוד: “אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי, אתהלך בְּתָם לבבי בְּקֶרֶב ביתי” וכו’ (פס’ ב). כלומר דוד המלך מפרט כאן מה הן המידות שהוא הולך בהן לפני ה’. הוא מתאר את התרחקותו מעושי הרישעה וכיצד הוא מצמית ומכרית אותן. על פי זה נראה שמדובר במזמור שנאמר דווקא כאשר דוד היה כבר מלך, משום שהוא מציין מי ישרת אותו: “הֹלֵךְ בדרך תמים הוא ישרתני” (פס’ ו). כך גם עולה מהיכולת שהוא מתאר להצמית רשעים ולהכרית פועלי אוון, אשר אלו דברים שאדם רגיל שאיננו מלך לא אמור להיות מסוגל לעשות.
אולם לפי הבנה זו לא ברור כל כך מה המעלה בזה שדוד אומר שהוא איננו יכול לסבול אנשים בעלי גאווה: “גְּבַהּ עינים ורחב לבב אֹתוֹ לא אוּכָל” (פס’ ה). אדם בעל מעלה אמור דווקא להיות מסוגל להכיל ולסבול גם אנשים שיש להם מידות בלתי מתוקנות. כאן כבר לא מדובר על התרחקות מדברים רעים ומאנשים שסוטים מדרך הישר כדי לא לדבוק בהם, כפי שמופיע קודם לכן. התרחקות כזו היא אכן פעולה הגיונית שמעלתה מובנת. אבל חוסר יכולת לסבול אנשים בלתי מתוקנים זו לכאורה מידה שלא אמורה לאפיין איש מעלה. גם לא מובן מדוע הוא יצמית אדם שמדבר רעה על חברו: “מְלָשְׁנִי בסתר רעהו אותו אצמית” (שם). אף אחד, אפילו לא מלך, לא אמור להוציא להורג את שמדבר לשון הרע על חברו בסתר.
גם הקביעה “דֹּבֵר שקרים לא יכון לנגד עיני” (פס’ ז) טעונה ביאור. המילה “יכון” פירושה מבוסס וקבוע, מלשון עומד על כנו. האם אדם יכול לקבוע מי יצליח להתבסס בימיו? אכן אם מדובר במלך, כפי שהוזכר לעיל, יש לו אפשרות כזו. הוא יכול לגרום לדוברי השקרים להגבלות ובעיות כאלו שימוטטו אותם. אלא שאם כן חלק גדול מהמזמור לכאורה ממש לא יכול להתפרש כדבר האמור כנגד כל אחד מישראל, כפי דברי חז”ל הידועים: “ר’ יודן אומר בשם ר’ יהודה: כל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו” (מדרש תהילים יח, א).
קושי נוסף שיש בהבנה שהמזמור כולו הוא דברים שדוד המלך אומר על עצמו, הוא שלא ברור מה הקשר בין הפתיחה של המזמור “חסד ומשפט אשירה” לבין כל ההמשך שלו. חז”ל למדו מכאן שלא רק ש”חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, אלא עליו גם לקבל את הרעות בשמחה, ולומר שירה גם על החסד וגם על הדין והמשפט: “חסד ומשפט אשירה לך ה’ אזמרה; אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה” (ברכות ס’ ע”ב). אלא שלא מובן איך היסוד החשוב הזה קשור לכל האמור בהמשך המזמור.
לאור הקשיים הללו, נראה לפרש את המזמור בדרך אחרת, על פי מימרות רבות בחז”ל שמייחסות את דברי המזמור לה’ ולא לדוד. כך למשל האמירה “עֲשֹׂה סטים שנאתי” (פס’ ג) שבמזמור מיוחסת בחז”ל לבחירתו של הקב”ה לאסור על ישראל לעסוק בפירוק והרכבת המשכן, ולייחד לכך את שבט לוי בלבד: “אלו ישראל שסטו מאחרי המקום ועשו את העגל, ושנאן המקום להיות גזברין שלו” (במדבר רבה א, יב[1]). כיוצא בזה נדרשים פסוקי המזמור לבאר מדוע נבחר הכהן הגדול משבט לוי ולא משבטים אחרים:
ר’ יהודה אומר: אמר הקב”ה למשה מנה לי כהן גדול. אמר לפניו מאי זה שבט אקח, משבט ראובן? אמר לו לאו, “לא אשית לנגדי עיני דבר בליעל” (פס’ ג), שעשה דבר בליעל, שנאמר: “וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו” (בראשית לה, כב). אמר לו אמנה לך משבט שמעון? אמר לו לאו, “עשה סטים שנאתי” (פס’ ג), שנאתיו על מעשה שעשה בשטים זמרי בן סלוא, לכך “לא ידבק בי” (שם). אמר לו אמנה לך משבט דן? אמר לו לאו, “לבב עקש יסור ממני” (פס’ ד), שנאמר: “ויקימו להם בני דן את הפסל” (שופטים יח, ל), שהיו עובדי עבורדה זרה, ולא היה לבם שלם לבוראם.
(מדרש תהילים, קא)
בדרשה זו בולט שחז”ל הבינו שפסוקי המזמור הם אמירות של הקב”ה, ולא של דוד המלך. הקב”ה הוא זה שלא שם לנגד עיניו דבר בליעל, הוא זה ששונא את עושה הסטים, ממנו סרים עיקשי הלבב. כך עולה גם מדברי חז”ל במקומות נוספים:
אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקב”ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: “מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל” (פס’ ה), אל תקרי אוֹתוֹ אלא אִתּוֹ לא אוכל.
(סוטה ה’ ע”א)
ואמר ר’ יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו, שנאמר: “מלשני בסתר רעהו אותו אצמית”, וכתיב התם: “לצמיתות” (ויקרא כה, ל), ומתרגמינן: לחלוטין, ותנן: “אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה”.
(ערכין טו ע”ב)
בדרך דומה דרשו חז”ל מן הפסוק “גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל” שכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש, ט), כלומר הקב”ה הוא זה שאומר שהוא איננו יכול להיות יחד עם בעלי הגאווה. וכן למדו מהפסוק: “מלשני בסתר רעהו אותו אצמית” שהמלשין על חברו בסתר אין לו רפואה (ספרי זוטא, יא), כך שחז”ל הבינו שהקב”ה הוא זה שאומר שיצמית את המלשין. גם הפסוק “עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי” משמש לדרשה ומיוחס לקב”ה האומר שרצונו שהלויים שלא חטאו בעגל יהיו נאמני ביתו (במדבר רבה, א). האמירה “דֹּבֵר שקרים לא יכון לנגד עיני” משמשת בחז”ל כנימוק לכך שהקב”ה מרחיק את רוחו של נבות ממחיצתו (שבת קמט ע”ב), כמקור לכך שכת השקרנים אינה מקבלת פני שכינה, או כסיבה לזהירות מלומר לפני ה’ דבר שאינו מדוייק בעת התרוממות למחוזות רוחניים עליונים (חגיגה יד ע”ב). גם הפסוק האחרון במזמור: “לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, להכרית מעיר ה’ כל פעלי און” (פס’ ח), מופיע בחז”ל כאמירה של הקב”ה, שמשמעותה שה’ עתיד להיפרע מן הרשעים בגיהנם דווקא בבקרים (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי, ה).
לאור דרשות חז”ל הרבות הללו נראה להבין בפשטות שהתכונות הרעות שמתוארת במזמור הן תכונות שה’ הוא זה שאומר עליהן שהוא מתרחק מהן, פועל כנגד העושים אותן ואף מצמית אותם. בזה נענות השאלות שנשאלו לעיל. כאשר ה’ הוא זה שאומר שהוא ‘לא יכול’ לסבול אדם שמתגאה או שמספר לשון הרע, ברור שאין הדבר מובן כפשוטו. ה’ הרי סובל את הרשעים ומאריך אפו. בהכרח זהו ביטוי לכך שה’ סולד מהנהגה שלילית זו. גם הכילוי של מי שלשון הרע בסתר מובן אם זהו עונש של הקב”ה. אמנם בידי אדם לא מגיע על כך עונש מוות, אך בידי שמים זהו עונשו הצפוי לו (ערכין טו ע”ב). ה’ גם יכול כמובן למוטט את דוברי השקר. מובן גם כיצד האמירות הללו נוגעות לכל אחד מישראל: הן מלמדות אותנו אילו מידות ה’ אוהב ואילו הוא שונא, ומדריכות אותנו כיצד מתקרבים לה’ ולא מתרחקים ממנו חלילה.
לפי הבנה זו, יוצא שתחילת המזמור אלו דברים שאומר דוד המלך לקב”ה: “לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה, לך ה’ אזמרה. אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי, אתהלך בְּתָם לבבי בְּקֶרֶב ביתי” (פס’ א-ב). דוד אומר כאן שהוא שר ומזמור לה’ והולך בתמימות, והוא מנסה להשכיל ולהבין מה עליו לעשות כדי לזכות שה’ יבוא אליו. המשך המזמור הוא תשובת ה’ לדוד, אותה אומר דוד ברוח קודשו בשמו של ה’: “לא אשית לנגד עיני דבר בליעל” וכו’ (פס’ ג). כבר עמדנו על כך שהתחלפות כזו בזהות של הדובר במזמור היא דבר מצוי בתהילים. ישנם אף מזמורים בהם החילוף הזה קורה בהם כמה פעמים. כך לדוגמה במזמור צא זהותו של הדובר במזמר משתנה ללא הרף:
“יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן” (תהילים צא, א) – כאן מחבר המזמור מתאר אדם שחוסה בה’. “אֹמַר לה’ מחסי ומצודתי אֱלוֹקַי אבטח בו” (שם, ב) – אלו דבריו של החוסה בה’, הנאמרים כאן באופן בעקיף ולא כדיבור ישיר לה’. “כי הוא יצילך מפח יקוש… באברתו יסך לך… לא תירא מפחד לילה… רק בעיניך תביט וְשִׁלֻּמַת רשעים תראה” (שם, ג-ח) – כל אלו הם דברי מחבר המזמור אל האדם שחוסה בה’. “כי אתה ה’ מחסי, עליון שמת מעונך” (שם, ט) – זהו דיבור ישיר של החוסה בה’ אל ה’. “לא תְאֻנֶּה אליך רע… כי מלאכיו יצוה לך… על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין” (שם, י-יג) – כאן שוב חוזרים דברי מחבר המזמור אל החוסה בה’. “כי בי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אֹרֶךְ ימים אשביעהו ואראהו בישועתי” (שם, יד-טז) – זהו כבר דיבור של ה’ על החוסה בו.
דוגמה נוספת נמצאת במזמור פט: “חסדי ה’ עולם אשירה, לְדֹר וָדֹר אודיע אמונתך בפי. כי אמרתי עולם חסד יבנה, שמים תָּכִן אמונתך בהם” (שם פט, ב-ג) – זהו דיבור של דוד אל ה’. “כרתי ברית לבחירי, נשבעתי לדוד עבדי. עד עולם אכין זרעך ובניתי לְדֹר וָדוֹר כסאך סלה” (שם, ד-ה) – כאן עובר המזמור לדיבור של ה’ אל עם ישראל על דוד המלך, הכולל ציטוט של מה שהוא הבטיח לדוד. “וידו שמים פלאך ה’ אף אמונתך בקהל קדושים. כי מי בשחק יערך לה’, ידמה לה’ בבני אלים. אל נערץ בסוד קְדֹשִׁים רבה ונורא על כל סביביו” (שם, ו-ח) – זו היא אמירה של עם ישראל אל ה’.
המסר העיקרי של המזמור, לאור האמור, הוא שה’ שונא את הרישעה, את השקר, את הרוע, את הזיוף ואת המירמה. הוא אוהב את הנאמנות, את התמימות הפשוטה ואת ההליכה בישרות ובתום לב. משמעות הדבר נוגעת מאוד להבנת המשפט שה’ עושה ברשעים. היה אפשר לחשוב שהקב”ה נפרע מן הרשעים רק מחוסר ברירה בגלל שהם פוגעים בצדיקים. כביכול, להבדיל, כמו שילד בגן מספר לגננת שילד אחד הרביץ לו, ואז היא צריכה להעניש את הילד שהיכה. אך אם כן, זה אומר שהקב”ה כביכול נאלץ ‘לעשות טובה’ בזה שהוא נוקם ברשעים, משום שכביכול לא נעים לו מאיתנו, או שיש לו מחויבות בסיסית לנאמניו ולכן הוא צריך לעשות דין ברשעים. ממילא, אם רואים שהמשפט מתעכב והרשעים לא סובלים אלא דווקא מצליחים וטוב להם, נוצרת תחושה שהקב”ה לא נענה למחויבות שלו לשמור על הצדיקים, וכביכול לא אכפת לו מאיתנו. כך מתערערת כל היכולת לסמוך על כך שה’ משליט בעולמו את הטוב ורוצה שהטוב יגבר. אדרבה, נראה שכביכול הרשעים דווקא מסתדרים היטב עם הקב”ה.
כנגד כל זה אומר דוד המלך שאין זה נכון כלל וכלל. הקב”ה בעצמו לא רוצה את דבר הבליעל, והוא שונא את אלו שסוטים מדרך הישר. הוא מתרחק ממי שלבבו עיקש, והוא איננו מתחבר[2] אל הרע. ה’ לא יכול לסבול את בעלי הגאווה, ואת אלו שמדברים לשון הרע. הוא לא נותן לעושי רמייה להתקרב אליו, ומי שמשקר הוא לא נותן לו להחזיק מעמד מולו. רק את נאמני הארץ ואת התמימים הוא אוהב. רק אותם הוא רוצה בביתו, וחפץ שהם יעבדו אותו וישרתו לשמו. ואילו את פועלי האוון הוא מתכנן להשמיד ולהכרית.
על פי פשט המזמור, דוד מזכיר את כל זה כְּשִׁירָה גדולה על המשפט שה’ עושה ויעשה. דוד אומר שהוא רוצה לזמר ולהודות ולשיר על החסדים שיש בעולם, וגם על המשפט שה’ עושה ברשעים, כיוון שגם דרכו ה’ מגלה את אהבתו לצדיקים ושאנתו לרע ולרישעה.
אמנם כאמור לעיל חז”ל דרשו את פתיחת המזמור שה’משפט’ האמור כאן איננו רק משפט כנגד הרשעים, אלא כל מצב בו האדם נתקל בשמועות רעות ודברים שליליים הנוגעים לו עצמו. את כל אלו צריך האדם לקבל בשמחה ושירה: “אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה”. בעומק הדבר נמצאת אמירה חשובה. אם האדם מתחזק באמונה שה’ שונא את הרע ואוהב רק את הטוב, הוא מתמודד אחרת עם הקשיים שבאים עליו. הוא מבין שכאשר הגיעה אליו מידת המשפט זה איננו משום שה’ שונא אותו חלילה. אין זה בגלל שה’ רוצה להתנכל אליו, אלא זה אך ורק לטובתו. יתכן והדבר נועד כדי לזכך אותו. אם יש בו חלילה גבהות לב, רישעות או שקר, והוא לא מגיע מעצמו להזדכך מהם, אולי ה’ רוצה לעזור לו ולהביא אותו כעת להתנקות מהם. לעיתים המטרה של הצער והמשפט היא לגרום לאדם טובה גדולה עוד יותר. כפי שהגמרא מביאה בהמשך לדרשה זו את דברי רבי עקיבא שאדם צריך לומר תמיד שכל מה שה’ עושה – לטובה הוא עושה. וכן מובא שם הסיפור הידוע על רבי עקיבא שאמר כך כאשר הלך בדרך והפסיד את החמור, התרנגול והנר שהיו לו. זהו גם פשט פרשיות התורה העוסקות במכירת יוסף לעבד במצרים וכפי שסיכם זאת יוסף: “ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לְטֹבָה למען עֲשׂה כיום הזה לְהַֽחֲיֹת עם רב” (בראשית נ, כ).
חז”ל דרשו ש”אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד”, אשר השונה מאה פעמים נקרא כביכול שאינו עובד אלוקים, ואילו השונה מאה ואחד נקרא “עובד אלוקים” (חגיגה ט ע”ב). הרבי מליובאוויטש זיע”א דרש זאת בדרך החסידות, שאדם שהוא בבחינת מזמור ק’ (שהוא בגימטריא מאה), “מזמור לתודה”, הוא מודה על חסדים גלויים. יתרה עליו מעלתו של זה שהוא בבחינת מזמור קא (מאה ואחד), שהוא מודה הן על החסד הגלוי והן על המשפט שהוא חסד נסתר (תהלות מנחם קא, א).
אלא שפעמים רבות אחד האויבים הגדולים ביותר של האדם זו המחשבה שהוא עצמו רע ולכן הוא שנוא על ידי ה’. מסתובבים בעולם כל כך הרבה אנשים שקיבלו בילדותם יחס של דחיה וחוסר אהבה, ואמרו להם או גרמו להם להבין שהם גרועים ורעים, עד שהם בטוחים שהם רעים ורקובים. על גבי החוויה הזו, כל כישלון שהם נכשלים, וכל חסרון שהם מגלים בעצמם, הוא עוד הוכחה עבורם עד כמה נכונים הדברים. זהו חיזוק נוסף לכך שהם באמת גרועים ורקובים. ולא זו בלבד, אלא גם כל קושי וייסורים שבאים עליהם מאת ה’ מתפרשים על ידם כהוכחה לכך שהם ממש גרועים ורעים, וש’מגיע’ להם יחס שלילי מאת ה’.
לכאורה מה שאמור היה לחזק אנשים כאלו הוא לשמוע הרבה מאוד פעמים שהם כן טובים, ושה’ אוהב אותם ולא שונא אותם. אולם כאשר אדם חושב על עצמו שהוא רע, והוא ממש בטוח שיש לו תכונות עמוקות של רע, ושהוא גם איננו מסוגל לעמוד בשום התמודדות רוחניות וגם לא להגיב ולהתנהל נכון מול משפחתו, חבריו וכו’ – זה לא כל כך עוזר שאומרים לו שהוא טוב. הוא לא משתכנע כשמנסים לשכנע אותו שהוא כן בסדר כי הוא חושב שהוא יודע יותר מכולם את מרת נפשו. הוא הרי מכיר הכי מקרוב את חסרונותיו. ולכן כשאומרים לו ‘מבחוץ’ שהוא כן טוב, הוא אומר לעצמו שזה רק משום שלא מכירים באמת עד כמה הוא גרוע.
כאן מביא המזמור בשורה לא צפויה, שאחד הדברים החשובים ביותר שיכולים לגמול את האדם מהחשיבה השלילית שלו על עצמו ועל הבורא – זה לשיר ולהודות לה’, לשבח אותו ולזמר לו. כיצד הדבר קשור, ואיך הוא מועיל? כאשר אדם מחפש על מה הוא כן יכול להודות ולשיר לה’, והוא מחפש ‘נקודות טובות’ בהנהגת ה’ אותו ואת המציאות, בסופו של דבר נשמתו מתעוררת למצוא גם בעצמו את הטוב. ראשית לכל, כאשר הוא מזמר לה’ ומתמקד בטוב של הנהגת ה’, מתערערת אצלו ה’הוכחה’ שהוא גרוע מכך שה’ נותן לו יחס שלילי. משום שכעת הוא כבר איננו רואה כל הזמן בעין רעה את האופן בו ה’ מנהיג אותו, אלא רואה וחווה יותר ויותר את הנהגתו הטובה של ה’.
מעבר לכך, עיקר העניין הוא שנוצרת אצלו תנועה עמוקה בנפש לבחור להסתכל על הטוב ולהתמקד בו. השירה והזמרה הן בבחינת “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” (ספר החינוך, טז; ובהרחבה במסילת ישרים פרק ז); הן פועלות על הנפש ומטמיעות בה אמירה שכרגע לא מתבכיינים על הבעיות אלא מתמקדים בטוב. כאשר הנפש מקבלת את התנועה הזו ומתחילה להתמקד בטוב שיש בה’ ולהודות ולשיר עליו, ותמיד יש נקודות טובות שאפשר להתמקד בהן, היא מסוגלת לראות גם את הטוב שבאדם עצמו ולא להתבכיין על הבעיות שיש לו.
הבחירה הזו היא אחת הבחירות העמוקות ביותר שיש לאדם: האם להסתכל בטוב ולהתמקד בו, ולתת כמה שפחות נפח לרע, או להיפך. המציאות של הטוב והרע בעולם איננה מוצקה. יש בה סוג של גמישות, התלויה בעיני המתבונן. אדם יכול להגדיל בעיני עצמו את הדברים הרעים, ולהעצים את המימדים שלהם עוד ועוד, תוך שהוא מקטין את הדברים הטובים; והוא יכול לבחור להגדיל עוד ועוד את הטוב, ולהקטין מאוד את הרע. בכל דבר אפשר למצוא עוד ועוד נקודות זכות, ואפשר למצוא עוד ועוד נקודות חובה. אדם יכול לראות עוד ועוד נקודות רעות במבט שלו על העולם ועל הנהגת ה’ בעולם, ולאסוף קושיות ו’הוכחות’ כמה העולם הזה הוא רע, כמה שְׁלִילִיּוּת וכמה סבל יש בו. ומנגד הוא יכול לבחור לראות את הטוב שיש בעולם, ולאסוף עוד ועוד פלאים וחסדים והוכחות עד כמה ה’ אוהב את בריותיו ומנסה להיטיב להם. כך גם בנוגע ביחס של האדם לעצמו: אפשר לראות עוד ועוד רע, ואפשר לראות עוד ועוד טוב. אפשר ללמד חובה ואפשר ללמד זכות. ככל שהאדם יותר מודה לה’ ומזמר לה’, הוא מקבל את הכוח להסתכל יותר ויותר על הטוב, ולהגדיל אותו יותר יותר עד שזה ימלא את שדה הראיה שלו.
לשירה ולזמרה יש חשיבות מיוחדת בהקשר הזה. הן יוצרות השפעה גדולה יותר מאשר הודאה בלבד, בלא שירה. כשאדם שר הוא כביכול יוצא מהדפוס הרגיל של המחשבה ושל החיים. השירה היא מעין ‘פאזה’ אחרת. הניגון מביא את האדם להיכל אחר. הרבה יותר קל לעבור שינויים כאשר אדם מכניס את עצמו ל’פאזה’ אחרת.
יש בכך גם עניין נוסף. כשם שהתפילות עולות לעולמות העליונים ומשפיעות[3], וכשם שהתורה עולה לעולמות העליונים ומשפיעה, כך כל דבר ודבר עולה לעולם העליון ומשפיע ממנו את ההשפעה המיוחדת שלו על כל העולם. כפי שבמקדש המנורה השפיעה חכמה לכל העולם, והשולחן השפיע שפע גשמי לכל העולם, כך גם מה שאנחנו עוסקים בו במצוות עולה למעלה ומשפיע דרך ההיכל שלו על כל העולם. בהקשר זה, הצדיקים אמרו על היכל הניגון שהוא היכל גבוה מאוד (אמרי שאול, ענייני זמרה ושמחה אות טו, בשם הדברי שאול ממודזיץ). כאשר אנחנו מנגנים ומשוררים לה’ יתברך אנחנו מעלים את הניגון לשם ומשפיעים שפע גדול בעולם.
דוד פותח את המזמור כאן בשירה ובזמרה על החסד והמשפט. בזה הוא סולל לנו את הדרך ללכת אחריו ולייקר כמותו את השירה והזמרה על חסדי ה’ ומשפטו.
אמנם נוסף כאן עוד מימד חשוב. דוד אומר: “אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי, אתהלך בְּתָם לבבי בְּקֶרֶב ביתי” (פס’ ב). ההשכלה שדוד מתאווה לדעת איך ה’ יבוא אליו היא “בדרך תמים” ובנכונות להתהלך “בתום לבבו”. בכדי שאדם יראה את העולם, את עצמו ואת ה’, במבט של טוב – הוא חייב תמימות[4]. לא תמימות חיצונית, אלא תמימות פנימית – “בקרב ביתי”.
אם נשאל אדם שחושב שה’ רוצה להרע לו – האם אתה היית רוצה להרע לבן שלך? הוא יענה ודאי שלא. אפילו אם לבן שלו היו חסרונות רבים, הוא לא היה רוצה להרע לו. הוא גם לא היה חפץ שבנו יסבול בלי תכלית ויבואו עליו קשיים סתם כך. ההיגיון הפשוט ביותר מתקומם כנגד האפשרות הזו שאבא ירצה סתם כך להרע ולהזיק לבן שלו. זהו אבסורד שממש לא יעלה על הדעת. אז מדוע לחשוב שהקב”ה שונא את אחד מבניו? האם האדם שחושב כך באמת מנסה כל כך להכעיס את ה’ ולמרוד בו, להרגיז אותו במזיד ולקומם עליו אנשים? אם לא, ובדרך כלל זה המצב, אז אין אפילו קצה היגיון במחשבה שלו שאביו שבשמים שונא אותו ורוצה להזיק לו. אם אדם הולך עם שכל פשוט וישר, הוא חייב להבין באופן הברור ביותר שה’ רוצה לעשות לו רק טוב. ואם עולה השאלה מדוע זה נראה שנעשה לו רע, בהכרח יגיעו התשובות שזה לטובתו.
אולם עובדה היא שאנשים כל כך רבים חושבים את המחשבות השליליות הללו. הסיבה לכך היא שהם עוזבים את התמימות ונכנסים לפילוסופיות מטעות: “אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו חִשְּׁבֹנוֹת רבים” (קהלת ז, כט). אדם יכול למשל להעלות טענה שה’ לא יכול להיטיב עמו, משום שהוא בעל עבירות. הוא חושב שה’ כביכול מוגבל ביכולת שלו לעזור לו. זו מחשבה בלתי הגיונית בעליל! היא אפשרית רק עם ‘התחכמות’. הלא באופן הפשוט ביותר הקב”ה הוא טוב ומיטיב ובשום פנים לא מנסה לעשות לאדם צרות. הקב”ה גם לא מוגבל ביכולותיו כלל וכלל. הוא יכול להאריך את אפו, והוא יכול גם לעורר את האדם בדרכים טובות. אם יש מקום לומר שהוא כביכול מוגבל, זהו רק בגלל מידת הדין; אבל מידת הדין של הקב”ה יכולה לספוג גם אריכות אפיים והמתנה, ואיננה ‘כופה’ על הקב”ה לייסר את האדם. אם כן, מדוע ה’ בוחר לנהוג עם האדם כפי שנוהג? המסקנה הפשוטה ביותר היא שהדבר לטובת האדם. אלא שאם האדם מתחכם ומתפלסף, הוא מסתבך וממציא כל מיני סברות מפולפלות של “לבב עיקש” שה’ לא רוצה לעשות לו טוב או לא יכול לעשות לו טוב.
כך גם לגבי עצם הנהגת העולם לטוב. האם יעלה על הדעת שה’ אוהב רשעים ורוצה דווקא להעלות את קרנם? האם יעלה על הדעת שדוברי שקרים ואנשי בליעל יקבלו את השליטה בעולם סתם כך, וה’ יעדיף אותם? ודאי שלא. אבל עובדה היא שאנשים רבים כל כך מאמינים בזה וחיים על פי זה. כל זאת משום שהם אינם הולכים בתמימות.
דוד המלך מלמד אותנו שכדי לזכות בשמחה ובחיים של קרבת ה’ ועבודתו מאהבה, אנו זקוקים לחיות בתמימות. מתוך כך נוכל להודות ולשבח, לשיר ולזמר לה’, וכך להמשיך עוד ועוד לראות רק את הטוב – גם בעצמנו וגם בהנהגת ה’ אותנו. בדרך הזו נזכה ללכת מחיל אל חיל בשמחה ובטוב לבב, בדבקות ובאהבת ה’.
הדור היום כל כך מסובך בנושאים הללו, וכל כך מזיק לעצמו בהתרחקות מהפשטות והתמימות. הוא זקוק כאוויר לנשימה לדיבורים הפשוטים והתמימים הללו. מתוך שנזכה לחיות את הדברים הללו בעצמנו, נוכל להשפיע אותם ולהקרין אותם על כל סביבותנו.
[1] וכן הוא גם במקום אחר: “אמר הקב”ה: הלוים שכבדוני יהיו אצלי, אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר: ‘וירא משה את העם כי פרוע’ (שמות לב, כה), וכן הוא אומר: ‘עשה סטים שנאתי’ וגו'” (במדבר רבה ז, ב).
[2] “רע לא אדע” – ידיעה מלשון אהבה וחיבור, כמו: “והאדם ידע את חוה אשתו” (בראשית ד, א), ובדומה למה שמופיע בתחילת תהילים: “כי יודע ה’ דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד” (תהילים א, ו).
[3] על משמעותם של עולמות עליונים אלו הרחבנו בביאור מזמור מח.
[4] בהגדרת המושג תמימות הרחבנו בחלק ב’ עמ’ כא, וכאן הדברים מתבארים בהקשר של מזמור זה, מבלי לכפול את כל האמור שם.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).