בע"ה

שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 128 | כז טבת תשפ”ג

לאורו של דוד המלך - מזמור צט חלק ד'

פרשת וישב כג כסלו תשפ"ג – תהילים מזמור ק'

(א) מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהֹוָה כָּל הָאָרֶץ:

(ב) עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:

(ג) דְּעוּ כִּי יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ:

(ד) בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ:

(ה) כִּי טוֹב יְהֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

“מִזְמוֹר לְתוֹדָה” – הדרך אל חיי שמחה והודאה

הודאה בגלל טובות חיצוניות עלולה להיות תלויה בדבר

מזמור זה כשמו כן הוא, נועד להביע תודה. מנהג ישראל לאומרו בפסוקי דזמרה, ובשולחן ערוך נכתב שיש לאמרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה (שו”ע או”ח נא, ט). הרמ”א מעיר שמנהג האשכנזים שלא לאמרו בימים בהם לא מקריבים קורבן תודה, כגון שבת ויום טוב (שם בהג”ה), וזאת על פי ראשונים רבים שנוקטים שאת המזמור הזה היו אומרים הלווים בשעה שהיו מקריבים את קורבן התודה. לפי חלק מהדעות זהו גם “שיר של תודה” שיש לומר ברוב עם “בכינורות, בנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן שבירושלים” בשעה שבאים להוסיף על שטחה של ירושלים ולהרחיב את גבול קדושתה (שבועות טו ע”ב; וראה רש”י, ריא”ז ור”י מלוניל). 

המזמור קורא להריע לה’, לעבוד אותו בשמחה, לבוא לפניו ברננה וכמובן להודות לו ולהלל אותו. אולם בולט מאוד שהמזמור לא מציין שום סיבה מעשית מדוע לשמוח ולהודות. לא מוזכרים כאן ניסים, ולא מצבים שונים שמצריכים הודאה לה’ כפי שמפורט במזמור קז: חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, יורדי הים כשעלו והולכי דרכים כשיגיעו לישוב.

נראה שהטבות שונות שאנו מקבלים מאת ה’ הינן סיבות חיצוניות להודאה. הודאה עלולה להיות ‘הודאה התלויה בדבר’ – האדם מודה לה’ רק משום שהוא עשה עבורו דבר מה. המזמור כאן נוגע בסיבות העמוקות והיסודיות יותר של ההודאה, כפי שיתבאר. יסודות אלו מביאים את האדם להיות במציאות תמידית של תודה: הוא חי חיים של תודה, והמהות שלו היא מהות של הודאה.

המזמור נוגע בסיבות העמוקות ביותר לשמחה והודאה תמידיות

הסיבות שמופיעות במזמור להודאה ולשמחה הן משום שה’ הוא אלוקינו, הוא עשנו ולו אנחנו, ואנו עמו וצאן מרעיתו. וכן שה’ הוא טוב, לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו. נעמוד תחילה על ביאורם הבסיסי של סיבות אלו, אף שהדברים הם לכאורה פשוטים ואמורים להיות כמעט מובנים מאליהם, כדי שמתוכם נוכל להמשיך ולצלול לעומקו של המזמור.

זה שה’ הוא האלוקים זו סיבה להיות בשמחה הגדולה ביותר. הלא ה’ הוא אלוקי הטוב, החסד, האהבה והרחמים. אם ה’ הוא אלוקי העולם, זה אומר שהעולם מונהג על פי מידותיו הנפלאות של ה’: “ה’ ה’ אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת” וגו’ (שמות לד, ו). הוא זה שמנהיג את העולם באמת, ולא האכזרים והרשעים למיניהם שנראה שכביכול הם שולטים ומנהלים את העולם, ולא המזיקים למיניהם ולא כוחות של טומאה. רק ה’ לבדו, בטובו ובחסדו. הפסוק מדגיש: “דעו כי ה’ הוא האלוקים” (פס’ ג). משמעות הקריאה הזו היא שיש נטייה שלא לחשוב כך[1]. לעיתים נדמה שה’ הוא חלילה לא האלוקים. זו אמת שצריך להתחזק בידיעתה, ומתוך כך באה שמחה והודאה.

חלק נוסף של ידיעה זו היא ש”הוא עָשָׂנוּ” (שם) – ה’ הוא זה שעשה אותנו. על פי הכתיב של הפסוק, ההמשך מדגיש עוד יותר שה’ הוא זה שעשה אותנו ולא אנחנו עשינו את עצמנו: “הוא עָשָׂנוּ ולא אנחנו” (שם)[2]. חז”ל ביארו זאת בדרכים שונות:

“דעו כי ה’ הוא האלוקים” – רבי יהודה בר סימון ורבי אחא; רבי יהודה בר סימון אמר: דעו כי ה’ הוא האלוקים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו, לא כפרעה שאמר: “לי יְאֹרִי ואני עשיתני” (יחזקאל כט, ג). ורבי אחא אמר: דעו כי ה’ הוא האלוקים הוא עשנו ולא אנו משלימים את נפשותינו.

(בראשית רבה ק, א)

נראה שהמחלוקת כאן היא האם “עָשָׂנוּ” הוא מלשון ‘ברא’ אותנו, או מלשון ‘תיקן’ אותנו[3]. כלומר לפי דעה אחת משמעות הפסוק היא שה’ ברא אותנו ולא אנו בראנו את עצמנו, ולפי הדעה השניה המשמעות היא שה’ הוא זה שמתקן ומשלים את נפשותינו ולא אנחנו.

ראשית, יש להבין, מה בכלל המקום לחשוב שאנו בראנו את עצמנו? המדרש מביא את הפסוק בו פרעה אומר שהוא עשה את עצמו, אך לכאורה אין הכוונה רק כנגד אפשרות שהאדם יתחיל פתאום לרמות את עצמו כל כך ולטעון שהוא ברא את עצמו. זו טענה הזויה לחלוטין. אלא שאדם יכול לחשוב שהכוחות שיש לו הם מעצמו ושלו. הוא חש שלא רק על ההצלחות שלו הוא אחראי, אלא גם כוחות הגוף שלו הם ‘שלו’, וכל תעצומות הנפש, היוזמות והאנרגיות לפעול הם כולם ‘שלו’. כשאדם חי בתדר הזה הוא עשוי כבר להתעלם מהשאלה הראשונית ביותר מי באמת יצר אותו. היא הופכת להיות לא רלוונטית, כמו העובדה שבאופן פיזי הוא נוצר מטיפה סרוחה, ונולד לאביו ולאמו. כל זה הוא כביכול ‘פרט שולי’, כי הוא חש שבמהותו הוא יוצר את עצמו ללא הרף ומחדש את עצמו, חי בזכות עצמו וכל מציאותו היא “אני עשיתיני”. אך האמת היא שאת כל הכוחות הללו ה’ יתברך הוא זה שנותן באדם, ומחדש בו בטובו בכל יום תמיד.

כאשר מכירים בכך שה’ עשנו ולא אנחנו, וכל כוחותינו הם שלו ומכוחו, ברור מדוע צריך להודות לו על הכל. אבל עדיין צריך להבין מדוע הדבר כה משמח וגורם לרנן. נראה שדווקא העובדה שהאדם איננו תלוי בכוחו ועוצם ידו, אלא בכוחו של הקב”ה, נותנת לו הרבה מאוד ביטחון, שלווה וממילא גם שמחה. כשאדם חש בבירור ש”טוב ה’ לעולם חסדו, ועד דֹּר וָדֹר אמונתו” (פס’ ה), והוא בוטח בה’ שהוא טוב ומיטיב ורוצה להוביל אותו למקומות טובים – יש לו שמחה גדולה מאוד לשחרר את האחיזות ולהרפות את תחושת הבעלות שלו על כוחותיו, ולהבין שהכל מאיתו יתברך.

האפשרות השניה שהובאה במדרש, היא שהאדם חושב שהוא זה שמשלים ומתקן את נפשו. למחשבה הזו יש לכאורה בסיס במציאות: הלא האדם הוא זה שעובד ופועל לתקן את נפשו, וככל שהוא משקיע יותר בתיקון נפשו כך כביכול מגיע לו להחשיב את ההצלחה הזו כשייכת לו. אלא שמצד האמת גם זו מחשבה מוטעית. היכולת שלנו לתקן את עצמנו גם היא כולה מאת ה’ יתברך. אף כאן יש לשאול: מהי השמחה שיש בידיעה הזו? הלא לכאורה אם אומרים לאדם שכל התיקון שלו הוא מאת ה’ ולא ממנו, הדבר אמור רק להשבית את שמחתו וחדוות ההתקדמות שלו. אלא שהאדם צריך להחליף את השמחה הרכושנית שיש לו בהצלחותיו בשמחה אמיתית יותר: שמחה על כך שה’ נותן לו את היכולת לתקן, וכאשר הוא בא לתקן אז ה’ מסייע בידו, ומאפשר לו בטובו להתקדם יותר ויותר.

על פי פשוטו של המזמור, המשתקף בקרי של המזמור ולא בכתיב שלו, השמחה במזמור היא על השייכות שלנו לה’: “הוא עשנו ולו אנחנו”. גם כאן צריך להבין – על מה עלינו להודות בזה שאנו שייכים לה’? מהי השמחה בזה? ברובד חיצוני התשובה היא שבגלל שאנו שייכים לה’ הוא יותר דואג לנו ועושה למעננו. אך ברובד יותר עמוק, זו שמחה על השתייכות לדמות כה טובה ומושלמת. המשמעות של השייכות הזו היא שאנו לא בריאה תלושה ונפרדת מה’ שצריכה להתאמץ ולנסות להיות קשורה אל ה’. אנו שייכים אליו בעצם מהותנו. אנו פשוט שלו. הדבר דומה לשמחה של אישה בשייכות שלה לבעלה הנפלא, או לדברי חז”ל על כך שיש מלכותיות מסויימת אפילו בעבדו של המלך, מעצם היותו שייך למלך (ספרי דברים, ז; רש”י במדבר י, ח).

עוד מוסיף המזמור ומנמק את ההודאה והשמחה בכך שאנו “עמו וצאן מרעיתו” (פס’ ג). כלומר אנו מושגחים על ידו ויודעים שאכפת לה’ מאיתנו, ושיש לו אחריות גמורה עלינו. ועל כל זאת מוסיף המזמור – “כי טוב ה’ לעולם חסדו, ועד דֹּר וָדֹר אמונתו” (פס’ ה); כל דאגה וכל לחץ יכולים להתפוגג כשזוכרים שה’ הוא טוב אינסופי ותמידי, לעולם ובכל הדורות. בכל מציאות של אי ודאות וחשש מפני העתיד, מה שיקרה הוא אחד מהשניים: או טוב כפי שאנו רוצים שיקרה, או טוב גדול עוד יותר (גם אם נסתר). כי ה’ הוא טוב, רק טוב והכי טוב. ואם כן, אין מקום אמיתי לדאגה, אלא רק לשמחה והודאה.

בפועל רבים מתקשים לחיות חיים של שמחה והודאה

אולם למרות כל הדברים הברורים והפשוטים שנכתבו עד כה, אשר קל להבינם בשכל, בפועל רוב רובם של האנשים מתקשים להרגיש זאת ולהימצא בהודאה תמידית, בשמחה ובביטחון גמור בה’.  מדוע קשה כל כך ליהודי להשליך את עצמו על ה’ בביטחון, בנועם ובשלווה?

כדי לענות על כך נקדים דרשה נוספת של חז”ל הקשורה למזמור זה. בציווי על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים נאמר בתורה: “וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר המשתלח וְהִתְוַדָּה עליו את כל עֲוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אֹתָם על ראש השעיר וְשִׁלַּח ביד איש עִתִּי המדברה” (ויקרא טז, כא).

בירושלמי נאמר על כך:

רבי תנחומא בשם ריש לקיש: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה “וְהִתְוַדָּה עליו” וגו’ (ויקרא טז, כא), התחיל ואמר: “מזמור לתודה” (תהילים קא, א) על שם “וְהִתְוַדָּה עליו”.

(ירושלמי שבועות א, ה)

חז”ל דורשים כאן שמזמור לתודה נאמר כהודאה על היכולת להתוודות. לכאורה חז”ל מוציאים כאן את המילים מפשוטן. הלא ‘תודה’ היא מלשון הודאה, ולא מלשון וידוי. גם בדרשה זו עצמה משה רבינו אומר את המזמור כתודה, ולא כוידוי. אז מדוע חז”ל קושרים את המזמור הזה לציווי על הוידוי?

קשה לאדם להודות לה’ בכל ליבו כשהוא יודע שיש בידו חטאים

במדרש תהילים יש הרחבה לדרשה זו:

אמר ר’ סימון ור’ יהושע בן לוי בשם ר’ חלפתא: בשר ודם כשהוא מודה נותן לו ספיקולא (-עונש), ובשעה שאינו מודה נותן לו דימוס (-פטור). אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן; בשעה שאינו מודה נותן לו ספיקולא, בשעה שהוא מודה נותן לו דימוס, הוי “מכסה פשעיו לא יצליח” (משלי כח, יג). כיון שראה משה כך, סידר עליה מזמור לתודה.

(מדרש תהילים, ק)

בין בני אדם, כאשר אדם מודה בחטאו הוא סופג את העונש, ואם הוא מכחיש הוא נפטר מן הדין. לעומת זאת הקב”ה פוטר מן הדין דווקא את מי שמתדווה לפניו. אחד החסדים הגדולים ביותר שה’ עושה עמנו הוא היכולת שהוא נתן לנו לתקן בקלות כל כך את הטעויות והחטאים שלנו. קשה לתפוס את גודל ההטבה והחסד שה’ גומל עמנו בזה שהוא ניחם על הרעה ומאפשר לנו להתחיל מחדש, ושיש לו סבלנות עילאית שנשוב ונתקן את מה שעלינו לתקן. משום שכאשר יודעים שיש אפשרות קלה של תשובה, אין עוד מה לברוח משום דבר, ולא צריך להתכחש, להצטדק ולנסות לרמות את עצמנו או את אחרים שלא חטאנו אלא אנו צדיקים גמורים. אפשר פשוט להתוודות על חטאינו, וה’ נושא את כל עוונותינו, וממשיך לראות אותנו בטוב ובנעימות.

אך יש כאן עוד עומק גדול הרבה יותר. הקושי העיקרי של האדם להיות במציאות של הודאה תמידית לה’ מתוך שלווה וביטחון גמור בה’ הוא ידיעתו על החטאים, העוונות והחסרונות שלו. קל לאדם להניח שמציאות של שלווה והודאה נכונה ויפה למי שהולך בטוב עם ה’ ועושה תמיד את רצונו. אך כשהוא יודע על חטאיו, חסרונותיו ונפילותיו, הוא מבין שכנראה מגיע לו שלא יהיה לו כל כך טוב, חלילה. הוא מקיים בעצמו את המציאות של  “חטאתי נגדי תמיד” (תהילים נא, ה), לא רק מצד זכירת החטאים, אלא גם שחטאיו פועלים נגדו. כל זה מקשה על האדם להיות במציאות של שמחה ופשוטה וביטחון בה’. אפילו אם הוא מאמין שה’ הוא טוב ומיטיב, הוא רואה את עצמו לא שייך לכל הטוב הזה בגלל חטאיו. ממילא הוא גם לא יכול לשחרר את האחיזות שלו ולהשליך את עצמו על ה’, כי לגבי עצמו הוא לא בטוח שה’ באמת יטיב לו.

אולם לכאורה הדבר לא היה אמור למנוע מהאדם להיות במציאות של “מזמור לתודה”. הרי בכל מקרה צריך לומר תודה על כל הטוב שכן מקבלים, גם אם האדם איננו צדיק והוא לא ראוי לטובה. אך בפועל הדבר קשה מאוד. קשה לאדם לומר תודה כשהוא מרגיש שהדבר איננו מגיע לו. למרות שמצד ההיגיון לכאורה הוא צריך להיות עוד יותר אסיר תודה, משום שהוא קיבל למרות שלא מגיע לו, בפועל כאשר אדם מרגיש לא טוב עם עצמו קשה לו להודות. בעומק הלב אדם לא מסוגל לומר תודה כשהוא מרגיש שהוא לא ראוי לטוב הזה. כל שכן כאשר לא מדובר על הודאה בעקבות קבלת דבר מסויים שמתבקש להודות עליו, אלא על מציאות תמידית של תודה תמידית, כפי שהתבאר. כשאדם חש שהטובה לא מגיעה לו, אז הוא לא חווה אותה כמציאות קבועה, אלא כסוג של אירוע חריג שהוא קיבל כביכול בטעות.

הטובות שגומלים לאדם עלולות לגרום לו דווקא לנסות לפגוע במיטיב

יתרה מזו, הקושי להודות איננו רק משום התחושה שקבלת הטובה היא דבר חריג, זמני, מוזר או לא הגיוני. בעומק, האדם חש שההודאה מבליטה את הפער הבלתי מתגשר בינו לבין נותן הטובה – ה’. בהיותו חוטא ובעל עוונות, היא מדגישה עד כמה הוא גרוע וה’ טוב. ההשוואה הזו מכאיבה לו, והוא ממש לא רוצה להיפגש בה. ההודאה גם מציפה לאדם את תחושת המחוייבות שלו לה’. אם הוא אומר תודה מכל הלב, משמע שהוא ‘מודה’ (תרתי משמע) שהוא חייב משהו לה’; אך בפועל הוא הרי לא מצליח לקיים את המחוייבות הזו כתיקנה. 

לכן מה שקורה פעמים רבות הוא שהטובה שהאדם מקבל גורמת לו דווקא את ההיפך מהודאה. הוא מתכחש לטוב של ה’, מנסה לגמד אותו או להתמקד דווקא בדברים הפחות טובים. כך קרה גם בפשוטו של מקרא עם אדם הראשון, שלאחר שחטא האשים את הקב”ה: “האשה אשר נתת עמדתי הִוא נתנה לי מן העץ וָֽאֹכֵל” (בראשית ג, יב). את הטובה העצומה שעשה עמו ה’ שנתן לו את האישה הוא רואה פתאום כרעה. כי לאחר שהוא חטא הוא כבר לא היה יכול לסבול את הטובה הזו, והיא הכאיבה לו מאד. בדומה לכך, כאשר חטא עם ישראל בחטא המרגלים הם כפרו בטובתו של ה’ והאשימו אותו דווקא בכך שגאל אותם משיעבוד מצרים: “בשנאת ה’ אֹתָנוּ הוציאנו מארץ מצרים לתת אֹתָנוּ ביד האמרי להשמידנו” (דברים א, כז). כך יוצא שאדרבה, ככל שהטובה גדולה כך המקבל נעשה יותר כפוי טובה.

זו הסיבה העיקרת לכך שידוע בשם גדולי ישראל שמידות מקולקלות (כגון חוסר הכרת הטוב וכפיות טובה, עין רעה ושיפוטיות יתר, גאוה ובוז לאחרים, קנאה בנותן הטוב ועוד) גורמות לאדם דווקא להתעצם בעין הרעה שלו ובהתנגדות שלו לנותן הטובה. ה’קהילות יעקב’ זצוק”ל כתב בספרו:

וככה תראה, בכמה אנשים, המדה הרעה והנוולת, לשלם רעה תחת טובה, היינו לעשות רעות למי שמטיב לו, ולאיש שלא היה לו עמו שום עסק, לא ירעו ולא ישחיתו (ובספר חוט המשולש (דף מה בהג”ה) כתב שהחתם סופר ז”ל אמר על אחד שהעיז נגדו והרע לו, תמה אני, שאיני זוכר שעשיתי לו טובה מעולם אשר עבור זה יהא מעוניין להרע לי, עד כאן דבריו, דברי פי חכם חן). אשר יפלא מאוד על התאוה המשונה הלזו, להרע דוקא למי שהטיב לו.

אבל באמת, שהאדם המושחת הזה, שכמקבל טובה, מרגיש כעין חיוב הכרת טובה, וברוב גאותו ומדותיו הרעים, אינו חושב כלל וכלל להכנע ולהכיר טובה, ושוב הוא וראה במטיבו כאיש המדריך מנוחתו, וכבעל חוב שלו, שהוא מחוייב לשלם, ולכן מתעורר אצלו שנאה עליו, ומתאוה להרע לו, וגם להראות שהוא אינו נכנע, ושאין בו זיק רגש של חיוב הכרת טובה. ועל דרך זה הוא גם כן שנאת עוזבי תורה לתורה ולשומריה, ולכל שיש לו איזה שייכות לתורה.

(חיי עולם ח”א פרק כ”ו)

ישנו מעשה נפלא על יחזקאל אברמסקי זצוק”ל שממחיש זאת היטב. באחת הישיבות ארגנו כמה בחורים הפגנה כנגד עובדי המטבח בטענה שהאוכל איננו טעים, ובכך פגעו בהם מאוד. מנהלי הישיבה לא הצליחו לאתר את מארגני ההפגנה, ושאלו לעצתו של הרב אברמסקי. העצה שהוא נתן היתה לחפש בקרב אלו שהישיבה מוותרת להם על תשלום שכר הלימוד מחמת מצבם הכלכלי, וכך אכן היה. כשסיפרו זאת בהתפעלות לרב אברמסקי הוא הפטיר שהדבר פשוט מאוד, משום שהדרך היחידה להיפטר מהכרת הטוב היא כפיות טובה.

 בכתבי ידו של הגר”א[1] נמצא שכתב שכגודל ההטבה כך תהיה גודל המכה שמקבל ההטבה ייתן למיטיב. זו גם הסיבה שגדולי מקורביו של דוד המלך הם אלו שנהפכו בהמשך לאויבים המרים ביותר שלו. דוד קירב מאוד את רעיו ויועציו, ואף שהיה מלך והיה יכול לנהוג בהם בהתנשאות וריחוק כמלך הוא ממש מסר את נפשו על אוהביו כידיד נאמן. אך דווקא הם הרעו לו ובגדו בו את הבגידות הקשות ביותר. על פי האמור הדבר מובן: אם לבם לא היה נקי, והם חשו שהם מקנאים בדוד או חוטאים לו אפילו בדברים יחסית קטנים, הדבר העלה בהם תחושה קשה של פער בין טובו לשפלותם, וכן תחושה שהם לא מקיימים את את מחוייבותם הבסיסית. התחושות הללו גרמו להם ממילא לרצות לראות בעיניים רעות את כל הטוב של דוד. מתוך כך הם גם התהפכו כנגדו ורדפו אותו. כעין זה גם מסופר שהיו צדיקים שלעיתים כאשר הם היטיבו לאנשים הם היו כבר אומרים שהם נותנים יחד עם הטובה גם אבנים קטנות, כדי שכאשר מקבל הטובה יזרוק עליהם אבנים הם לא יהיו אבנים גדולות[2].

[1] אשר טרם ראו אור, ומצויים בידי צאצאיו.

[2] כך למשל מסופר על הגר”א, החתם סופר, מהר”ם שיק, האדמו”ר רבי ישראל מצ’ורטרוב ועוד. 

אל מול הקב”ה התופעה הזו מתעצמת בכפלי כפליים. ההטבה שהוא גומל לאדם היא לאין ערוך יותר מכל הטבה שמישהו אחר גומל לו, ויחד עם זאת אין מי שיכול לומר בכנות שהוא זך וטהור, שאין בו שום חטאים ושהוא נקי לגמרי.

התשובה מאפשרת לאדם לא להתכחש לטובות ה’

כעת יובנו דברי המדרש, אשר כדרכם של דברי חז”ל הוא חושף כאן את הרובדים העמוקים ביותר של הפשט[4]. המדרש מלמד שיהודי לא צריך לבוא אל ה’ בתודעה של צדיק גמור, נקי, זך וטהור. הלא מי יצדק לפני ה’ בדין. אנו צריכים לבוא לפני ה’ כבעלי תשובה, וזה כל כך קל לחזור בתשובה לפני ה’. זו הזכות העצומה להתוודות לפני ה’ ולשוב אליו. היכולת לשוב בתשובה כל כך משמחת, כל כך משחררת ופותרת את כל הסיבוך של ההתכחשות, הבריחה וכפיות הטובה כלפי ה’.

התדר הזה של התשובה שהאדם אמור תמיד להימצא בו מאפשר להיפתח ולהיות בתודה תמידית, בביטחון תמידי ובשמחה תמידית. הוא אמור לשנות לאדם את התודעה שלו כלפי עצמו. כל הסיגים, החטאים והעוונות שיש בו והוא צריך לתקן אותם, אינם מהווים עוד מכשול שמונע ממנו להסתכל על עצמו בטוב. הוא יכול להאמין בעצמו שהוא של ה’ לגמרי, שהוא שייך לעמו וצאן מרעיתו, ושה’ הוא טוב גם אליו, וחסדו ואמונתו הם גם עבורו. מתוך כך הוא יכול לראות בטוב גם את ה’ שמיטיב עמו. גם אם הוא מרגיש שיש פער גדול בינו לבין ה’, והוא יודע שעליו עוד לעבוד הרבה כדי להיות מתוקן, הוא רואה את עצמו בעין טובה, ומתוך כך גם את ה’. הוא פתוח לראות את הטוב והאור שבה’, והוא מסוגל להכיר לו טובה ולהודות לו.

לכן כאשר משה רבינו שמע מאת ה’ על האפשרות להתוודות לפני ה’ ולשוב לפניו בתשובה, הוא אמר על כך “מזמור לתודה”. גם במקומות נוספים חז”ל מחברים כך את ההודאה על טובו של ה’ עם היכולת לשוב בתשובה ולהתוודות:

“טוב להודות לה'” (תהילים צב, ב). אדם הראשון אמר: בי ילמדו כל הדורות, שכל מי שיודע פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר: “טוב להודות לה”.

(פרקי דרבי אליעזר, יט)

תכלית כל עבודתנו היא להגיע למציאות של שלמות ההודאה

כאשר מסגלים את המבט הזה של התשובה, ניתן לבטוח שכל הדברים הטובים שנאמרו לעיל, שה’ ידין אותנו בטוב ויביא עלינו טובה, יקרו בלי שום פקפוק ובלי שום מניעה. זה אמור להוביל אותנו להיות בשמחה תמידית, בתודה תמידית, ברננה ובברכה: “עבדו את ה’ בשמחה, בֹּאוּ לפניו ברננה… בֹּאוּ שעריו בתודה, חצרתיו בתהלה, הודו לו ברכו שמו” (פס’ ב-ד). “עבדו את ה’ בשמחה” פירושו שזו כל ההוויה שלנו. הרי בכל דרכינו וכל מעשינו ובכל רגע אנחנו אמורים לעבוד את ה’. ממילא בכל רגע אנו צריכים להיות בשמחה ובתודה.

חשוב להבין שלהימצא בחוויה של הודיה תמידית לה’, זו לא רק עבודה פנימית נקודתית שנועדה לאפשר לומר תודה בלב שלם ובלי התנגדות פנימית. אלא זו ממש התכלית והשלמות של כל הקיום שלנו בעולם הזה:

“באו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, הודו לו ברכו שמו”. ר’ פנחס ור’ לוי ור’ יוחנן בשם ר’ מנחם דמן גליא אמר: כל הקרבנות בטילות לעתיד לבוא, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטילות, והודיות תודה אינה בטלה, שנאמר: “אשלם תודות לך” (תהלים נו, יג) – תודות כנגד התפילה וכנגד הקרבן. וכן הוא אומר: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה’ צבאות כי טוב ה’ כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה'” (ירמיה לג יא). “הודו את ה'” – הרי תפילות הודיה; “מביאים תודה בית ה'” – הרי קרבן תודה. “הודו לו ברכו שמו” (תהילים ק, ד) הרי תפלת הודיה, מה כתיב בתריה: “כי טוב ה’ לעולם חסדו” (שם, ה).

(מדרש תהילים, ק)

כל תכלית העבודה האנושית, שכבר מחליפה את הצורך בכל העבודות האחרות, היא להגיע לשלמות ההודאה. זו הודאה שלמה שכפי שהתבאר היא מבוססת על שלמות של תשובה, שלמות של אמונה ושלמות של ביטחון, והיא תישאר לנצח ולא תתבטל לעולם.

[1] בדומה לפסוקים אחרים בתנ”ך שם מופיע ביטוי זה: “ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וֶחְיֵה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך” (בראשית כ, ז), “הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה’ ויתן קֹלוֹת ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם ביני ה’ לִשְׁאוֹל לכם מלך” (שמואל א’ יב, יז), “ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צֹדֶה את נפשי לקחתה” (שם כד, יא).

[2] אמנם לפי הקרי של הפסוק ההמשך מתייחס לשייכות שלנו אל ה’: “הוא עשנו ולו אנחנו”.

[3] השימוש בפעול ‘לעשות’ כדי לתאר תיקון מופיע גם במקומות נוספים: “ועשתה את ציפרניה” (דברים כא, יב). כיוצא בזה כתב רש”י על הפסוק: “ויעש אלוקים את הרקיע” (בראשית א, ז) – “תִּקְּנוֹ על עומדו והיא עשייתו, כמו: ‘ועשתה את צפרניה'” (רש”י בראשית א, ז). כך הוא גם בפסוק: “ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבד למן היום לכת המלך ועד היום אשר בא בשלום” (שמואל ב’ יט, כה).

[4] כפי שהעלינו כבר במקומות רבים שככל שדברי חז”ל נראים יותר בלתי מובנים ורחוקים מן הפשט, אות הוא שמסתתרים בהם מרגליות יקרות שמעמידות אותנו על עומק גדול יותר בפשוטו של מקרא.

 

גלילה לראש העמוד