דף הבית » שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 217 | כ’ טבת תשפ”ג
בע"ה
(א) ה’ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:
(ב) ה’ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים:
(ג) יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא:
(ד) וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ:
(ה) רוֹמְמוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:
(ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה’ וְהוּא יַעֲנֵם:
(ז) בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ:
(ח) ה’ אֱלֹקֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם:
(ט) רוֹמְמוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה’ אֱלֹקֵינוּ:
בחלק הקודם של ביאור המזמור (מטל השמים גיליון 216) התחלנו להתעמק באימרתם של חז”ל ששמואל שקול כנגד משה ואהרון. ראינו שחז”ל מנמקים זאת בכך ששמואל היה הולך וסובב מעיר לעיר כדי לשפוט את ישראל, בניגוד למשה שהעם היה מגיע אליו. שאלנו על כך מדוע זה כל כך משנה אם הנביא הולך לעם או העם בא אל הנביא? כהקדמה לתשובה עמדנו על כך שבמבחן התוצאה היה הבדל עצום בין מצבו הרוחני של הדור בזמן משה רבינו לבין מצבו הרוחני של הדור בזמן שמואל. על דור המדבר מופיעה ביקורת רבה בתנ”ך ובדברי חז”ל, עד כדי כך שלפי חלק מהדעות אין להם חלק לעולם הבא. לעומת זאת דורו של שמואל התעלו והגיעו לחזרה בתשובה מיוחדת מאוד, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, עד שנאמר עליהם: “וַיִּנָּהוּ כל בית ישראל אחרי ה’… ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת ויעבדו את ה’ לבדו” (שמואל א’ ז, ב-ד).
עוד התבאר שכאשר אדם נמצא במציאות נמוכה מאוד, והוא רואה לנגד עיניו אישיות נאצלת, צדיק יסוד עולם, ישנן שתי התרחשויות אפשריות. האחת היא שהאדם הזה יישאב אל הצדיק בכל לבו, בהבנה שהצדיק הזה יכול להושיע אותו ולרומם אותו – בעצות טובות שיעזרו לו לעלות מהמקום הנמוך שלו, וגם בהשראה שהוא מקרין עליו ובקדושה הסגולית שיש מעצם ההתקרבות אל צדיק. אך קיימת גם אפשרות הפוכה: האדם יחווה את המרחק בינו לבין הצדיק כפער בלתי מתגשר שרק מייאש אותו. העמידה מול השלמות עלולה לדרדר את האדם למקום נמוך יותר מאשר הוא היה בו אילולא עמד מול צַדִּיקוּת ושלמות.
לפיכך, כאשר נוצר קשר בין צדיק לבין הציבור הרחב יש חשיבות גדולה מאוד לשאלה מה ניתן לעשות כדי שהמון העם יבחר בדרך הטובה ולא בדרך השלילית. נראה שישנם שני גורמים: תחושת ריחוק מהצדיק המורם מעם, וחוסר אמון של האדם בעצמו. אם אדם מרגיש ריחוק נפשי מהדמות של הצדיק, הוא לא רוצה קשר איתו וממילא הוא נאלץ גם להיפרד מדרכו ומכל מה שהוא מייצג. בשביל להיות מוקרן ממישהו ולקבל ממנו עצה ותושיה צריך לחוש קרבה נפשית אליו. הגורם השני עמוק יותר. אדם שמיואש מעצמו ומיואש מהאפשרות שלו להתקדם ולהתעלות, אומר לעצמו שאין לו מה להתחבר ולהתקרב לצדיק כזה שאף פעם הוא לא יהיה מסוגל ללכת בדרכו ולהתעלות ולהתרומם.
לפי זה יוצא שכדי לגרום לאנשים להתקרב ולבחור בדרך הטובה צריך שהצדיק יהיה כזה שמשדר להמון העם הרבה אכפתיות, אהבה וחום, וכן שדר חזק וברור שהוא מאמין בהם ושהם חשובים ויקרים ובעלי נשמות מופלאות. כל זה ממיס את החומה של הניכור שנוצרת בלב אדם כזה אל מול אדם נעלה ומרומם. בכך נפתרות בו זמנית שתי הנקודות החסימה. כאשר מרעיפים אהבה מכל הלב לזולת, הוא מרגיש זאת ונפתח לו ערוץ של אהבה אל מי שאוהב אותו. וכאשר הוא שומע שהוא חשוב ונשמתו יקרה ומופלאה, שה’ משגיח עליו באהבה ושאכפת לה’ ולצדיק ממנו – אז הוא יכול להתחיל להחזיר לעצמו את האמון בכך שהוא כן יכול להיות שייך לקדושה, והוא כן בן של מלך קדוש. מתוך כך הוא בוחר דווקא בדרך של ההתחברות וההישאבות אל הטוב, שבעמוק הפנימי הוא הרי כוסף אליו.
משה רבינו, הרועה הנאמן, היה גבוה ומרומם. הוא הוריד לנו את התורה מן העליונים, הוא היה “שושבינא דמלכא” (זוהר ח”ג כ’ ע”א), וכל ימי שהותו בהר סיני הוא לא אכל ולא שתה באופן על-אנושי. ממילא, מחמת דמותו העילאית ומחמת תפקידו העיקרי כמי שמוריד את התרוה לדורות, הוא היה פחות עממי. זו היתה דמות של שרף עליון שפחות מחוברת לנמיכויות והשפלויות של בני אדם, על מחדליהם וחסרונותיהם. מסתבר שבני דורו הרגישו פחות בנוח לגשת להתייעץ איתו בבעיות אישיות שהיו להם, בקינאה שיש להם בחבר או בתאוות שונות שהם מתמודדים עמן. סביב צדיק עליון כזה נוצרת תחושה שפשוט לא שייך לערב אותו בעניינים כה נמוכים. כעין זה ישנם תיאורים גם על רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א שלקראת סוף ימיו תלמידיו לא העזו לגשת לדבר איתו, משום שניכר היה שהוא כבר לא בעולם הזה מרוב דבקות עילאית (בית ישראל ניצברים תשי”ב ד”ה אתם נצבים).
לעומת זאת, שמואל הלך ממקום למקום, וכפי שצוטטו דברי המדרש בחלק הקודם הוא “היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט כדי שלא יצטערו לבוא אצלו” (שמות רבה טז, ד). הצער שהוא בא למנוע מהם לא היה רק צער של לצעוד ברגל או לצעוד על חמור עד אליו. בפסוק שמתאר את מנהגו של שמואל לסבב בערי ישראל מוזכרות ערים שקרובות מאוד למקום מושבו של שמואל: “והלך מדי שנה בשנה וְסָבַב בית אל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל” (שמואל א’ ז, טז-יז). המרחק מן המקום המזוהה כיום כ’הרמה’, שהוא מקום קברו של שמואל, עד בית אל העתיקה – הוא 12 ק”מ. המרחק משם אל המקום המזוהה כמצפה הוא אף קטן יותר. הקושי הפיזי ללכת מהמקומות הללו עד למקום מושבו של שמואל איננו כה גדול. נראה שהצער ששמואל בא לחסוך מן העם הוא עצם הצורך לעלות ולהעפיל למקום מושבו, ולהחליט מרצונם שהם רוצים את קרבתו של הנביא, בעוד שהם כלל אינם יודעים מי הוא הנביא והאם הם באמת מסוגלים להתחבר אליו. בפרט שבאותם ימים המציאות הרווחת והשולטת היתה של עבודה זרה, בעלים ועשתרות ו”איש הישר בעיניו יעשה” (שופטים כא, כה), ומטבע הדברים התחושה הבסיסית של האנשים הייתה שהם גרועים ופחותים, ושאין להם סיכוי אמיתי להתקדש ולהתעלות בדרך ה’. אך כאשר שמואל טורח עבורם ומשתדל למענם, ומכתת רגליו מעיר לעיר כדי לפגוש אותם ולעזור להם, הם מבינים באופן הפשוט ביותר שהם חשובים ויקרים ואהובים. אם לאיש האלוקים אכפת מהם עד כדי כך, יש אפשרות כבר להניח ולהרגיש שכנראה גם לקב”ה אכפת מהם.
המציאות הזו ש”לא נטלתי משלהם, וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב כל עיירות ישראל… דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדיין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי” (במדבר רבה יח, י), שהובאה בחלק הקודם של ביאור המזמור, שידרה מסר ברור משמואל אל העם: אני רוצה בקרבתכם, אכפת לי מכם, אני אוהב אתכם. ההשתדלות של הנביא בטירחה ב”דיניהם וצרכיהם” של הבריות היא מעוררת אמון – גם אמון של העם בנביא וגם אמון של העם בעצמם ובחשיבותם. שמואל גם מדגיש להם שהוא עושה זאת רק עבורם, מבלי שיש לו שום תגמול ושום טובה הנאה מכך. חז”ל דורשים שהוא אף היה לוקח עמו את כל המצטרך לו למסעותיו (נדרים לח ע”א). עוד מוסיפים חז”ל שלא זו בלבד שהוא לא לקח מהעם חמור כפי שמקובל, אלא הוא אפילו לא הסכים לשכור מהם חמור בתשלום כפי שעשה משה רבינו, וזאת משום שלא רצה ליטול מהם דבר, אפילו לא בשכר ובהסכמה מלאה.
עוד ניתן להבחין שכאשר שמואל מחזיר את העם בתשובה הוא עושה זאת על ידי שהוא מציע להם שהוא ייתפלל עליהם:
ויאמר שמואל קִבְצוּ את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה’. וַיִקָּבְצוּ המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה’ ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה’. וַיִּשְׁפֹּט שמואל את בני ישראל במצפה.
(שמואל א’ ז, ה-ו)
לאחר ששמואל מציע זאת מעצמו, התגובה של העם היא שהם מעצמם מחליטים לצום לפני ה’ וחוזרים לפניו בתשובה. שמואל לא מצווה עליהם לצום, וגם לא אומר להם שהם חטאו. הוא רק הציע מעצמו להתפלל עליהם, ואז נפתח ליבם, הם התחברו אליו והתעוררו מעצמם לשוב בתשובה! משום שאם הוא מציע מעצמו להתפלל עליהם, הוא מראה להם כמה אכפת לו מהם וכמה הם חשובים ויקרים בעיניו, וכמה ה’ יתברך ודאי גם ירצה לעזור להם ולהושיע אותם. בכך הוא מעורר את האמון של העם – גם בו, גם בה’ וגם בעצמם. ממילא הם בעצמם כבר רוצים לחזור בתשובה.
כאשר ישנו קשר כזה עם הנביא או הצדיק, מסתמא העם גם נפתח אליו וכל אחד מספר לו הבעיות שיש לו, את הקשיים, הנפילות והחסרונות. משום שברור לכולם שהדבר לא ייגרום לנביא לאבד את האמון שלו ואת אהבתו, אלא הוא יהיה מוכן לעזור, להדריך ולכוון כיצד לעלות מתוך הבעיות והקשיים.
אם כן, מובן שההבדל בין משה רבינו לשמואל לא היה במידת המוכנות לטרוח עבור העם. הלא גם משה רבינו בהחלט טרח מאוד למען עם ישראל, וכפי שהזכיר: “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם” (דברים א, יב), והוא גם נשא את העם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא, יב). הוא אף מסר את נפשו על עם ישראל בתפילות, והתנפל עבורם ארבעים יום וארבעים לילה בתחנונים לפני ה’. זו מסירות נפש שקשה לתפוס ולתאר. עבורנו שש שעות של התבודדות נדמות כקצה העליון של יכולת הבחירה שלנו להשקיע בתפילה, ומעטים בלבד בדור הזה מסוגלים לעמוד כל כך הרבה שעות בתפילה. ואילו משה רבינו עשה זאת 960 שעות ברצף! אלא ששמואל נתייחד בכך שהוא שידר לעם ישראל את אהבתו הגדולה אליהם, וכמה שאכפת לו מהם ושהם חשובים ויקרים.
בזה הייתה לשמואל דרך אחרת ממשה רבינו. משה רבינו אומר לעם: “מַקְצִפִים הייתם את ה’… ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם” (דברים ט, כב-כד), “כי אנכי ידעתי את מֶרְיְךָ ואת עָרְפְּךָ הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה’, ואף כי אחרי מותי… כי ידעתי אחרי מותי כי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם… כי תעשו את הרע בעיני ה’ להכעיסו במעשה ידיכם” (דברים לא, כז-כט), וכן עוד כמה כמה דיבורים מהסוג הזה.
גם שמואל מוכיח את העם, כאשר הם מבקשים להמליך עליהם מלך. אולם התוכחה של שמואל היא בסגנון אחר לגמרי. הוא פותח בכך שמעולם לא לקח מהם דבר: “הנני ענו בי נגד ה’ ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כֹפֶר ואעלים עיני בו, ואשיב לכם” (שמואל א’ יב, ג), והעם מודים שאכן זו אמת. לאחר מכן מתאר לעם כמה שה’ עזר להם והושיע אותם מאז ומעולם: “כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבותיכם אל ה’ וישלח ה’ את משה ואת אהרן ויוציאו את אבתיכם ממצרים וישבום במקום הזה… וישלח ה’ את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אֹיְבֵיכֶם מסביב ותשבו בטח” (שם, ח-יא). אמנם הוא לא נמנע מלהוכיח את העם, והוא אומר להם בצורה מפורשת שהם בחרו בדרך לא טובה: “ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה’ לִשְׁאוֹל לכם מלך” (שם, יז). אלא שהוא מוסיף מיד ומעודד אותם שלא יפחדו, כי ה’ הגדיל עמהם ובחר לעשותם לו לעם, וכן הוא מזכיר להם שהוא בעצמו רוצה להתפלל עליהם ולהמשיך להורות להם את הדרך הטובה והישרה: “ויאמר שמואל אל העם אל תיראו, אתם עשיתם את כל הרעה הזאת אך אל תסורו מאחרי ה’ ועבדתם את ה’ בכל לבבכם. ולא תסורו כי אחרי הַתֹּהוּ אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. כי לא יִטֹּשׁ ה’ את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה’ לעשות אתכם לו לעם. גם אנכי חלילה לי מֵחֲטֹא לה’ מֵחֲדֹל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה. אך יְראוּ את ה’ ועבדתם אתו באמת בכל לבבכם כי רְאוּ את אשר הִגְדִּל עִמָּכֶם” (שם, כ-כד). אפילו המופת הפלאי שהוא עושה לעיניהם, שיורד מטר בימי קציר החיטים, איננו מגיע כעונש או כעדות לרשעתם. אדרבה, הוא רק מראה להם שהם מושגחים מאוד, ושה’ והנביא פועלים בשיתוף פעולה לא כדי להזיק להם ולפגוע בהם חלילה אלא כדי לעורר אותם לתשובה[1].
עולה מן האמור שהשאלה אם המנהיג הולך אל העם או שהעם צריך להגיע אליו איננה רק עניין טכני. זהו ביטוי לגישה של המנהיג, עד כמה הוא משדר לשומעי לקחו שהוא רוצה להתחבר אליהם ועד כמה הוא מרעיף עליהם אהבה ואמון. לכן אין הדבר תלוי בדוקא בהליכת הצדיקים ממקום למקום כי ניתן לשדר את המסר הזה ואת האהבה והאמון הללו גם בדרכים אחרות. לפיכך היו צדיקים עליון שהשפיעו השפעות עצומות על בני דורם, לאו דווקא בהליכה ממקום למקום. המגיד ממעזריטש זיע”א שינה את פני דורו, וחולל מפנה גדול במצבם הרוחני של עם ישראל, בעוד שהוא עצמו ממש לא יצא מפתח ביתו (בניגוד לרבו הבעש”ט שהיה נודד ממקום למקום). כך גם רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א לא היה נודד ממקום למקום אך הוא הרעיף כל כך הרבה אהבה ודאגה לעם ישראל, ושידר כל כך הרבה אמון בעם ישראל, וגם הוא גרם לחזרה בתשובה המונית. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א בקושי יצא ממקומו, אבל כל מי שהגיע אליו חש את אהבתו, דאגתו והאכפתיות העמוקה שלו. החצר בלובלין היתה אבן שואבת לרבבות יהודים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, שידעו שאצל הצדיק הם יקבלו אוזן קשבת וּנְכוֹנוּת להתפלל עליהם ולסייע להם במסירות נפש. גם הרבי מליובאוויטש זיע”א מיעט מאוד לצאת ממקום מושבו (מלבד לציון של חותנו), אבל כולם חשו היטב את מסירות נפשו המוחלטת על עם ישראל, וכך הוא זכה לקרב על ידי חסידיו רבבות יהודים לה’.
הדוגמאות מהצדיקים הללו מלמדות שלכאורה עצם ההליכה ממקום למקום איננה הכרחית כדי להצליח להשפיע על העם, אלא היא רק אחת מן האפשרויות לעשות זאת. ישנה אמירה של החוזה מלובלין שעיקר הדרך לעורר את הרבים לתשובה היא על ידי שאדם עוסק בחדרי חדרים בתורה לשמה בשם כל ישראל:
שמעתי ממורי הרב החסיד המפורסם מהר”י נ”י מלובלין, שבאמת התורה הזהירה על ענין התוכחה, והנה באמת אי אפשר לילך בשווקים ורחובות להוכיח בשער בת רבים כי תורתו מתי נעשית. גם אם ילך בשווקים וברחובות יבלבל דעתו וייפסק מדבקותו ולא יוכל להוכיח באופן שיהיו דברים היוצאים מהלב, ומזה יימשך שלא ישמע לו, כאשר החוש מעיד על כמה מוכיחים שמוכיחים על זה האופן ולא נשמע דבריהם. וכבר אמרו (יבמות סה ע”ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
אמנם עיקר התוכחה הוא כאשר ישב בחצרותיו ובטירותיו בבדידות וילמוד תורה לשמה בשם כל ישראל, הנה בזה מכניס הרהור תשובה בלבות בני אדם. וזהו שאמר: “אשרי אדם עוז לו בָךְ’ (תהילים פד, ו), שמקשר עצמו בו יתברך שמו על ידי התורה שנקראת עוז, כמו שכתוב: “ה’ עוז לעמו יתן” (שם כט, יא; ע”פ זבחים קטז ע”א); ועל ידי זה הוא עושה ‘מסִלות בלבבם’ (שם פד, ו) – של אנשים. ועל כן פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. עד כאן דברי פי חכם חן, והבן כי המה דברים העומדים ברומו של עולם עמוק עמוק.
(אבני זכרון תפז, בשם חינוך בית יהודה[2])
החוזה אומר שאם אדם יילך בשווקים וברחובות אזי “תורתו מתי נעשית”, והדבר גם יבלבל את דעתו וממילא לא תהיה תועלת בתוכחתו. לכן הוא ממליץ דווקא להימנע מהסתובבות כזו, ולהשפיע תורה וקדושה באמצעות לימוד שמכוון להשפעה על עם ישראל[3].
אולם בחז”ל אנו מוצאים שישנה ביקורת על חכמי סנהדרין בימות השופטים שלא הסתובבו בפועל ברחבי הארץ ללמד תורה את ישראל:
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח. ושנו חכמים במשנה: “הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך” (אבות ד, י).
וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו. אמר לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ, אלא לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ “ורדפו מכם חמשה מאה” (ויקרא כו, ח), אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה (דברים לב, ל). לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אלו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן.
(תנא דבי אליהו רבה יא, ב)
חז”ל מלמדים שחכמי הסנהדין בדור ההוא היו צריכים להסתובב בכל ערי ישראל וללמד את ישראל דרך ארץ על פי התורה. אך הם לא עשו כן, אלא “כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח”. משום כך חז”ל תולים בהם את האשמה על מותם של שבעים אלף מישראל במלחמת האחים נגד שבט בנימין שנגרמה לאחר מעשה פילגש בגבעה.
אלא שלכאורה גם דברי המדרש הללו טעונים ביאור. לכאורה הביקורת על זקני אותו הדור היא שהם הלכו איש לכרמו וליינו, בעוד ש”התורה אומרת הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… אם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך”. ואולם מאידך גיסא, מה שמביא המדרש כהתנהלות הנכונה שהיתה נדרשת מהם היא לכתת רגליים מעיר ולעיר. האם זו דוגמה ללימוד תורה? הלא גם ההסתובבות הזו עצמה פוגעת בלימוד התורה! אדרבה, כאשר החכם יושב על מקומו ועסוק בכרמו ויינו נותר לו עוד זמן רב לעסוק בתורה, ואילו כאשר הוא מכתת רגליו מעיר לעיר הוא מבטל לגמרי את התורה.
מדקדוק דבריו של החוזה הקדוש נראה שאין הוא מתייחס לכל התעסקות עם הרבים, אלא דווקא להליכה ברחובות ובשווקים “להוכיח בשער בת רבים”. על מציאות כזו הוא אומר שההליכה הזו מבטלת מן הדביקות “ולא יוכל להוכיח”. במקום אחר מרחיב החוזה שכאשר הצדיק נפגש עם הרשע כדי להוכיח אותו, הדבר עלול להזיק לצדיק, לטנף את מחשבתו ולגרום לו לירידה (ראה זכרון זאת מקץ, ד”ה ויצבר). אם התוכחה איננה מועילה, הוא לא נשאר אלא עם ביטול התורה והבלבולים.
כל זה איננו נוגע להרבצת תורה והשפעת אור התורה שזה מעורר אף את הרשעים לתשובה (זכרון זאת קורח ד”ה ולא יהיה כקרח). אף מצד המציאות קשה להבין שהחוזה מדריך להתעסק רק בלימוד אישי, משום שהוא עצמו קיבל קהל ותלמידים במשך שעות רבות ביום. הוא גם התפלל שעות רבות על הציבור הרחב, ותפילת עמידה שלו נמשכה כמה שעות כי הוא התפלל על כל מי שהיה צריך את עזרתו בתפילה (נפלאות הרבי אות רסו; וראה גם בהנהגותיו). כל זה איננו ביטול תורה, כפי שהוא עצמו כותב בכמה מקומות שאין לחוש לביטול תורה כאשר הצדיק מתעסק בצרכי הציבור. אדרבה, ה’ מחזיר לצדיק את כל מה שהוא מחסיר בגלל עבודתו הציבורית:
כי הנה יש צדיקים שהם חסידים עובדים את הבורא ברוך הוא באהבה גדולה, ומכוח אהבתם אוהבים את ישראל מאוד. ומה גם שמתדבקים במידות הבורא ברוך הוא, בתוכם הרחמנות הגדול על מאוד, ואינו יכול לראות שום נפש מישראל בשום צער חלילה. ומבקשים רחמים על הכל, ובפרט שזה הוא רצון הבורא ברוך הוא, וכמו שאמר ה’ יתברך למשה רבינו “הניחה לי” (שמות לב, י) כידוע כדי שיתפלל, הגם שעבדו עבודה זרה. והנה אותם שהם מתנהגים כן יש להם ביטול תורה ושאר דבקות ותיקון נפש… על זה אומר: “את מספר ימיך אמלא” (שמות כג, כו) אני, אם אתה עושה כן.
(זאת זכרון משפטים ד”ה בפרשת משפטים[4])
הקב”ה ישלים את מספר ימיו של מי שמתמסר עבור עם ישראל על חשבון תורתו ודבקותו, וממילא ביטול התורה שבדבר לא אמור להוות שיקול. עצם מסירות הנפש על הרבצת התורה, גם אם היא כרוכה בריבוי פעולות שמסביב, הכל נחשב תורה.
לכן חז”ל דווקא ראו ביטול תורה דווקא בכך שהזקנים לא הלכו ממקום למקום. אילו הם היו הולכים – עצם ההליכה שלהם היתה נחשבת להם תורה. וכאשר הם נמנעו מכך, זו התרשלות בתורה. את המידה ההפוכה אנו מוצאים בדברי חז”ל על מעלתו של רבי חייא שיגע יגיעות טכניות רבות על מנת שיוכל להרביץ תורה בישראל. הוא זרע כותנה והכין ממנה רשתות, בהן הוא צד צביים, אשר על עורם הוא כתב את חמשת חומשי התורה כדי ללמדם תינוקות של בית רבן. כל אותם היגיעות נחשבו לו כחלק מהרבצת התורה המיוחדת שלו שהצילה את התורה שלא תשתכח מישראל, ובגללה אמר עליו רבי יהודה הנשיא: “כמה גדולים מעשי חייא” (בבא מציעא פה ע”ב).
גם אנו צריכים לעשות ככל שביכולתנו למען תיקון מצב הדור. עלינו לנסות כמה שיותר ‘לרדת אל העם’ ולא להישאר מנותקים ממנו. מוטל עלינו לשדר הרבה מאוד אהבה וחום לכל אחד, ואמון גדול בנשמתו שהיא קדושה וחביבה לפני ה’, וגורמת לה’ עונג עצום בעצם מציאותה. בזה אנו הולכים בדרכו המיוחדת של שמואל הנביא, שזכה להשיב את לב כל ישראל שבדורו לאביהם שבשמים.
החוזה הקדוש מלובלין דורש מן הפסוק כאן: “משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו” שכאשר אדם הולך בדרכם של משה ואהרון או שמואל מתעברת בו נשמתם והוא זוכה לסיוע עליון: “איתא בשם האר”י ז”ל מי שעושה עובדא טובה שעשה שום צדיק כאותה עובדה, בו אליו נשמתו בסוד עיבור. וזה ‘משה ואהרון בכהניו’ הם בכהניו הממשיכים חסד לעולם וכן המתפללים בטוב, דהוה כאילו הקריבו תמידים, בא להם ניצוצי משה ואהרון בסוד העיבור. ‘ושמואל בקראי שמו’ באותם שמחשיבים שמו יתברך בא להם ניצוץ שמואל” (דברי אמת קרח, ד”ה משה ואהרן).
בכתביו של רבי שאול ברזם זצ”ל, שהיה בקשר מיוחד עם החזון איש[5] ותיעד דברים רבים ששמע ממנו, מופיע משמו של החזון איש: “לו היה אדם גדול שהיה יודע מה שחסר בדיוק בדור הזה, וגם היה יודע את התרופה, היה יכול להפוך המונים” (מעשה איש ח”ד עמ’ יא). החזו”א הקים מחדש באופן מופלא ביותר את עולם התורה שחרב בשואה. הוא פעל גדולות ונצורות בחכמה מעמיקה והסתכלות למרחוק. הוא רומז לכך שישנה תרופה לחיסרון הדור, שאם יבינו אותה יצליחו באמצעותה “להפוך המונים”.
יתכן ואותה נוסחה מיוחדת על פיה פעל שמואל הנביא היא התרופה החסרה בדור שלנו. עלינו לקוות ולהתפלל לזכות להתחבר אל כלל עם ישראל מתוך הארת פנים ונתינה, אהבה ואמון, וכך להפוך את הלבבות בתשובה, ולהביא למציאות המיוחלת של “וַיִּנָּהוּ כל בית ישראל אחרי ה’… ויעבדו את ה’ לבדו” (שמואל א’ ז, ב-ד).
בשולי הדברים ישנו עניין נוסף הדורש בירור: האם היציאה להסתובב בערי ישראל ולהשפיע על העם איננה ביטול תורה? לכאורה ישנה אמירה של החוזה מלובלין שעיקר הדרך לעורר את הרבים לתשובה היא על ידי שאדם עוסק בחדרי חדרים בתורה לשמה בשם כל ישראל:
שמעתי ממורי הרב החסיד המפורסם מהר”י נ”י מלובלין, שבאמת התורה הזהירה על ענין התוכחה, והנה באמת אי אפשר לילך בשווקים ורחובות להוכיח בשער בת רבים כי תורתו מתי נעשית. גם אם ילך בשווקים וברחובות יבלבל דעתו וייפסק מדבקותו ולא יוכל להוכיח באופן שיהיו דברים היוצאים מהלב, ומזה יימשך שלא ישמע לו, כאשר החוש מעיד על כמה מוכיחים שמוכיחים על זה האופן ולא נשמע דבריהם. וכבר אמרו (יבמות סה ע”ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
אמנם עיקר התוכחה הוא כאשר ישב בחצרותיו ובטירותיו בבדידות וילמוד תורה לשמה בשם כל ישראל, הנה בזה מכניס הרהור תשובה בלבות בני אדם. וזהו שאמר: “אשרי אדם עוז לו בָךְ’ (תהילים פד, ו), שמקשר עצמו בו יתברך שמו על ידי התורה שנקראת עוז, כמו שכתוב: “ה’ עוז לעמו יתן” (שם כט, יא; ע”פ זבחים קטז ע”א); ועל ידי זה הוא עושה ‘מסִלות בלבבם’ (שם פד, ו) – של אנשים. ועל כן פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. עד כאן דברי פי חכם חן, והבן כי המה דברים העומדים ברומו של עולם עמוק עמוק.
(אבני זכרון תפז, בשם חינוך בית יהודה[6])
החוזה אומר שאם אדם יילך בשווקים וברחובות אזי “תורתו מתי נעשית”, והדבר גם יבלבל את דעתו וממילא לא תהיה תועלת בתוכחתו. לכן הוא ממליץ דווקא להימנע מהסתובבות כזו, ולהשפיע תורה וקדושה באמצעות לימוד שמכוון להשפעה על עם ישראל[7].
אולם בחז”ל אנו מוצאים שישנה ביקורת על חכמי סנהדרין בימות השופטים שלא הסתובבו בפועל ברחבי הארץ ללמד תורה את ישראל:
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח. ושנו חכמים במשנה: “הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך” (אבות ד, י).
וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו. אמר לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ, אלא לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ “ורדפו מכם חמשה מאה” (ויקרא כו, ח), אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה (דברים לב, ל). לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אלו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן.
(תנא דבי אליהו רבה יא, ב)
חז”ל מלמדים שחכמי הסנהדין בדור ההוא היו צריכים להסתובב בכל ערי ישראל וללמד את ישראל דרך ארץ על פי התורה. אך הם לא עשו כן, אלא “כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח”. משום כך חז”ל תולים בהם את האשמה על מותם של שבעים אלף מישראל במלחמת האחים נגד שבט בנימין שנגרמה לאחר מעשה פילגש בגבעה.
אלא שלכאורה גם דברי המדרש הללו טעונים ביאור. לכאורה הביקורת על זקני אותו הדור היא שהם הלכו איש לכרמו וליינו, בעוד ש”התורה אומרת הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… אם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך”. ואולם מאידך גיסא, מה שמביא המדרש כהתנהלות הנכונה שהיתה נדרשת מהם היא לכתת רגליים מעיר ולעיר. האם זו דוגמה ללימוד תורה? הלא גם ההסתובבות הזו עצמה פוגעת בלימוד התורה! אדרבה, כאשר החכם יושב על מקומו ועסוק בכרמו ויינו נותר לו עוד זמן רב לעסוק בתורה, ואילו כאשר הוא מכתת רגליו מעיר לעיר הוא מבטל לגמרי את התורה.
מדקדוק דבריו של החוזה הקדוש נראה שאין הוא מתייחס לכל התעסקות עם הרבים, אלא דווקא להליכה ברחובות ובשווקים “להוכיח בשער בת רבים”. על מציאות כזו הוא אומר שההליכה הזו מבטלת מן הדביקות “ולא יוכל להוכיח”. במקום אחר מרחיב החוזה שכאשר הצדיק נפגש עם הרשע כדי להוכיח אותו, הדבר עלול להזיק לצדיק, לטנף את מחשבתו ולגרום לו לירידה (ראה זכרון זאת מקץ, ד”ה ויצבר). אם התוכחה איננה מועילה, הוא לא נשאר אלא עם ביטול התורה והבלבולים.
כל זה איננו נוגע להרבצת תורה והשפעת אור התורה שזה מעורר אף את הרשעים לתשובה (זכרון זאת קורח ד”ה ולא יהיה כקרח). אף מצד המציאות קשה להבין שהחוזה מדריך להתעסק רק בלימוד אישי, משום שהוא עצמו קיבל קהל ותלמידים במשך שעות רבות ביום. הוא גם התפלל שעות רבות על הציבור הרחב, ותפילת עמידה שלו נמשכה כמה שעות כי הוא התפלל על כל מי שהיה צריך את עזרתו בתפילה (נפלאות הרבי אות רסו; וראה גם הנהגות זאת זכרון). כל זה איננו ביטול תורה, כפי שהוא עצמו כותב בכמה מקומות שאין לחוש לביטול תורה כאשר הצדיק מתעסק בצרכי הציבור. אדרבה, ה’ מחזיר לצדיק את כל מה שהוא מחסיר בגלל עבודתו הציבורית:
כי הנה יש צדיקים שהם חסידים עובדים את הבורא ברוך הוא באהבה גדולה, ומכוח אהבתם אוהבים את ישראל מאוד. ומה גם שמתדבקים במידות הבורא ברוך הוא, בתוכם הרחמנות הגדול על מאוד, ואינו יכול לראות שום נפש מישראל בשום צער חלילה. ומבקשים רחמים על הכל, ובפרט שזה הוא רצון הבורא ברוך הוא, וכמו שאמר ה’ יתברך למשה רבינו “הניחה לי” (שמות לב, י) כידוע כדי שיתפלל, הגם שעבדו עבודה זרה. והנה אותם שהם מתנהגים כן יש להם ביטול תורה ושאר דבקות ותיקון נפש… על זה אומר: “את מספר ימיך אמלא” (שמות כג, כו) אני, אם אתה עושה כן.
(זאת זכרון משפטים ד”ה בפרשת משפטים[8])
הקב”ה ישלים את מספר ימיו של מי שמתמסר עבור עם ישראל על חשבון תורתו ודבקותו, וממילא ביטול התורה שבדבר לא אמור להוות שיקול. עצם מסירות הנפש על הרבצת התורה, גם אם היא כרוכה בריבוי פעולות שמסביב, הכל נחשב תורה.
לכן חז”ל ראו ביטול תורה דווקא בכך שהזקנים לא הלכו ממקום למקום. אילו הם היו הולכים – עצם ההליכה שלהם היתה נחשבת להם תורה. וכאשר הם נמנעו מכך, זו התרשלות בתורה. את המידה ההפוכה אנו מוצאים בדברי חז”ל על מעלתו של רבי חייא שיגע יגיעות טכניות רבות על מנת שיוכל להרביץ תורה בישראל. הוא זרע כותנה והכין ממנה רשתות, בהן הוא צד צביים, אשר על עורם הוא כתב את חמשת חומשי התורה כדי ללמדם תינוקות של בית רבן. כל אותם היגיעות נחשבו לו כחלק מהרבצת התורה המיוחדת שלו שהצילה את התורה שלא תשתכח מישראל, ובגללה אמר עליו רבי יהודה הנשיא: “כמה גדולים מעשי חייא” (בבא מציעא פה ע”ב).
[1] יתכן גם שהצער הגדול של שמואל מכך שהעם ביקשו להם מלך נבע שמשמעותו של מהלך כזה היא חזרה להנהגה שמרוחקת מהעם.
[2] לרבי יעקב צבי יאליש מדינוב זיע”א שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של החוזה הקדוש, וזכה לחבר חיבורים גדולים ורבים בהלכה, בקבלה, בחסידות ובמחשבת ישראל, והידועים שבספריו הם ‘מלא הרועים’ ו’קהלת יעקב’.
[3] על דרך ההשפעה הזו הרחבנו עוד בביאור מזמור עו, ושם הובא גם מקור מדברי החזון איש זיע”א בו מופיעה אמירה דומה.
[4] וראה גם שם בוא ד”ה פירוש על פסוק לא תהיה; בהר בחקתי ד”ה פרשנו על פסוק ונתתי.
[5] היה גם נשוי לבת אחותו של החזון איש (היה חתנו של הקהילות יעקב).
[6] לרבי יעקב צבי יאליש מדינוב זיע”א שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של החוזה הקדוש, וזכה לחבר חיבורים גדולים ורבים בהלכה, בקבלה, בחסידות ובמחשבת ישראל, והידועים שבספריו הם ‘מלא הרועים’ ו’קהלת יעקב’.
[7] על דרך ההשפעה הזו הרחבנו עוד בביאור מזמור עו, ושם הובא גם מקור מדברי החזון איש זיע”א בו מופיעה אמירה דומה.
[8] וראה גם שם בוא ד”ה פירוש על פסוק לא תהיה; בהר בחקתי ד”ה פרשנו על פסוק ונתתי.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).