שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 214 | כט כסלו תשפ”ג

“פוחת והולך, מוסיף והולך” – ההתחזקות לדורות שבדרכים השונות להדלקת נרות חנוכה

ההסברים לשיטות בית שמאי ובית הלל טעונים ביאור

בנוגע למספר הנרות המהודר ביותר שיש להדליק בכל יום מימות החנוכה, ישנה מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הלל:

תנו רבנן: מצוות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

(שבת כא ע”ב)

לפי בית שמאי יש להדליק ביום הראשון שמונה נרות, ובכל יום להפחית נר אחד. ואילו לפני בית הלל מדליקים נר אחד ביום הראשון ובכל יום מוסיפים והולכים (וכך גם נפסק הלכה למעשה).

בהמשך הגמרא שם נחלקו האמוראים בהסבר השיטות השונות. דעה אחת סוברת: “טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין” (שם). כלומר לפי בית שמאי הנרות מסמנים את מספר הימים שעוד נותרו עד לסיום החג, ואילו לפי בית הלל מדליקים בכל יום נרות כמספר הימים שכבר עברו מן החג. ההסבר השני שמובא בגמרא הוא: “טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקודש ואין מורידין” (שם). כלומר בית שמאי מדמים את נרות החנוכה אל קורבנות המוסף של חג סוכות שהם מתמעטים והולכים; ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, ביום השני מקריבים שנים עשר פרים, ביום השלישי מקריבים אחד עשר פרים, וכך הלאה. לעומת זאת בית הלל נוקטים בכלל ההלכתי ש”מעלים בקודש ואין מורידים”, ולכן לדבריהם צריך להוסיף בכל יום במספר הנרות ולא לפחות. 

אמנם ההסברים הללו טעונים ביאור. ההסבר שמספר הנרות הוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים לכאורה אינו מוסיף דבר. הלא מובן מאליו שהדלקת הנרות מאחד עד שמונה היא לפי מספר הימים שעברו, והדלקתם משמונה עד אחד היא כנגד הימים שנותרו. מה הוסיפה הגמרא בביאור טעם הדבר? ועוד, האמירה שהנרות הם כנגד הימים הנכנסים או כנגד הימים היוצאים מורה שלא מדובר רק על הדלקה מההתחלה לסוף או מהסוף להתחלה, אלא יש משמעות מיוחדת לכך שיש ימים שנכנסים וימים שיוצאים, וזהו הגורם לאופן ההדלקה הזה. כלומר אין כאן רק תיאור שמגדיר את אופן ההדלקה, אלא גם את הסיבה לכך. אם כן, מהי סיבה זו?

גם הנימוק שהנרות הם כנגד פרי החג לכאורה אינו מובן. איזה קשר יש לקורבנות חג סוכות עם נרות החנוכה? המהרש”א מביא מדרש לפיו התמעטות פרי החג מכוונת כדי לרמז על התמעטות אומות העולם[1] (מהרש”א סוכה נה ע”ב; וכעין זה ברש”י במדבר כט, יח). אולם קשה לחבר זאת לחנוכה. נרות החנוכה אינם מרמזים על אומות העולם. אדרבה, הנרות מסמלים דווקא את האור שהביאו לעולם היהודים הנאמנים לה’, כשטיהרו את הארץ והמקדש מטומאת היוונים.

עוד יש לברר במה נחלקו האמוראים שהסבירו באופן שונה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. מה מהות המחלוקת אם טעמם של בית שמאי הוא משום ימים הנכנסים או משום פרי החג, ומהי מהות המחלוקת אם טעמם של בית הלל הוא משום ימים היוצאים או משום שמעלים בקודש. במה שונים ההסברים זה מזה? ננסה לעמוד על העומק הנפלא הטמון כאן בדברי חז”ל, ומתוך כך להבין גם כיצד הדברים הללו נוגעים אלינו באופן מעשי.

הסתכלות קדימה מעוררת שמחה אך חשוב גם להשתהות במה שכבר יש

נראה שנתינת הטעם לדעתם של בית הלל שההדלקה מתווספת והולכת “כנגד הימים היוצאים” מלמדת שיש למקד את המבט במספר הימים שכבר עברו מן החג. יש התעוררות מיוחדת של שמחה בעצם זה שמביטים לאחור ונותנים מקום לגודל ההארה שכבר זכינו לה. בַּקֶּשֶׁר שלנו עם ה’ חשוב מאוד לדעת גם “להשתהות”. לא רק לעשות עוד ועוד ולרוץ קדימה, אלא לעצור ולחוות את השמחה והדבקות. ודאי שעשייה מוסיפה שמחה, אך לא פחות מכך גם השהייה בשמחה מגדילה ומעצימה אותה.

יש מקום לריצה בקשר עם ה’ – “ירוץ עבדך כמו אייל” (פיוט ידיד נפש). אך לאחר הריצה צריכה לבוא מנוחה והשתהות של ‘חדר ייחוד’ עם ה’, שבו אנו שמחים בה’ ודבוקים בו – “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ” (שם כה). איננו רק אוהבים אותו ושמחים בו, אלא גם פותחים את עצמנו להרגיש את האהבה והשמחה הזו. הרמח”ל מסביר במסילת ישרים (פרק יט) שחלק מאהבת ה’ היא השמחה על אהבת ה’. עלינו להתענג על כך שאנו אוהבים את ה’. זו מהותה הפנימית של האהבה. כך אנו מבטאים עד כמה טוב לנו באהבה הזו – “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (שם עג, כח), ומפתחים אותה מאוד. גם מצד הקב”ה, מושא אהבתנו, כשהוא רואה שאנו מתענגים באהבתו – יש לו נחת רוח גדולה מכך[2].

בית הלל מלמדים שככל שהימים הולכים ויוצאים – כך השמחה שלנו בה’ יתברך הולכת וגדלה. איננו מסתכלים רק קדימה אל מה שעוד נשאר מהחג, כי אם מתבוננים לאחור ומאושרים על כל יום נוסף שבו רקדנו, שרנו והודינו לה’. אנו מעלים על נס את הימים היוצאים, ומרגישים את עצם השמחה שלנו על כך שאנו זוכים לשמוח בה’ ולהיות מחוברים אליו ודבוקים בו. באופן הזה אנו צועדים בחנוכה באופן של “מוסיף והולך”. עם כל יום שעובר נוספת עוד ועוד אורה ושמחה.

לעומת זאת בית שמאי מדריכים להדליק את הנרות באופן שמציין את “הימים הנכנסים”. נראה שהם מלמדים לשים לב לימים שעוד נותרו, ולשמוח בכך שנשארו עוד כך וכך ימים לחגוג. יש לכך גם היבט נוסף וחשוב, כאשר מביטים נכוחה ומבינים שסיומו של החג הולך ומתקרב, מקבלים תוספת חיזוק להתאמץ עוד יותר לנצל את הזמן ולהפיק ממנו את המירב. פעמים רבות דווקא ההכרה של האדם בכך שזמנו בעולם הזה קצוב והוא הולך ואוזל, היא זו שמעוררת יתר חשק ויתר תעצומות נפש להזדרז ולהתמלא יותר ויותר בקרבת ה’[3].

ההבדל כאן בין בית שמאי ובית הלל מתחבר גם למחלוקת אחרת של שמאי והלל, כיצד להתכונן לשבת:

אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת; מצא בהמה נאה – אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר: “ברוך ה’ יום יום” (תהילים סח, כ).

(ביצה טז ע”א)

שמאי כיוון את מעשיו מתוך מחשבה תמידית על העתיד – על השבת שהולכת ומתקרבת. לעומת זאת הלל היה בבחינה של “ברוך ה’ יום יום”; הוא ראה ערך וחשיבות לא רק בהכנות לקראת שבת, אלא גם בהשתהות באכילה של יום ראשון. גם היא הייתה בעיניו מצוה גדולה שהיא עבודת ה’ והתחברות עכשווית אל ה’ שמצדיקה מצד עצמה בהמה נאה. כעין זה מסופר על הלל שהיה מתייחס אל האכילה כפעולה של “גמילות חסדים” עם הנשמה (ויקרא רבה לד, ג)[4]. זו חלק מגישה כוללת של הלל שראה בהתעסקות בענייני הגוף והחומר חלק מעבודת ה’ שגם היא צריכה להיות ‘עם כל הלב’.

בכל יום שעובר ההתלהבות הטבעית פוחתת אך הקדושה מתרבה

ההסבר השני, לפיו בית שמאי מכוונים כנגד פרי החג ובית הלל נוקטים “מעלין בקודש”, מכוון את המחלוקת למקום אחר. ישנו מדרש נוסף בנוגע לפרי החג:

מה ראה להיות פוחת כל יום? למדך התורה דרך ארץ מן הקרבנות, שאם ילך לאכסניא וקיבלו חברו, יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, ב’ – מאכילו בשר[5], בשלישי – מאכילו דגים, ברביעי – מאכילו ירק. כך פוחת והולך עד שמאכילו קטנית.

(במדבר רבה כא, כה)

חז”ל מדמים כאן את התמעטות הפרים לאדם שמארח את חברו; ככל שעוברים הימים כך יורדת רמת המאכלים שהוא מגיש לפני האורח. נראה שבית שמאי זיהו שגם בהדלקת נרות חנוכה יש התלהבות שהולכת ופוחתת ככל שעוברים הימים, ולפיכך תיקנו להדליק את הנרות באופן שהולך ופוחת – כפי שמבטאים זאת הקורבנות שהולכים ומתמעטים בחג סוכות.

לעומת זאת בית הלל סוברים “מעלין בקודש”[6]. ההארה הולכת וגדלה, ועם כל יום נוספת עוד ועוד קדושה. ככל שאנו נכנסים לעומקו של חג חנוכה כך הקדושה יותר משתרשת בתוכנו, ואנו סופגים אותה יותר. כמו אדם שלומד תורה, אשר ברור שככל שהוא לומד יותר ומתעמק יותר בתורה כך הוא מתקדש יותר. כיוצא בזה מסתבר שבשלושת ימי ההגבלה שהיו טרם מתן תורה כל יום הוסיף קדושה על קודמו – עד שלאחר שלושת ימים היה העם ראוי לקבל את התורה. בדומה לכך מקובל מפי הצדיקים שזמן סעודה שלישית בשבת הוא הזמן העילאי ביותר בשבת, וכן תפילת נעילה היא שיאו של יום הכיפורים. ככל שהזמן הקדוש נמשך יותר כך הוא מתקדש עוד ועוד. גם בחנוכה עצמו אנו מוצאים בספרים הקדושים שב”זאת חנוכה” יש קדושה מיוחדת ביותר (ראה למשל שם משמואל חנוכה תרעז נר ח’ ד”ה ולפי האמור). גם בעולם הפיזי ברור שהתקדמות של היריון משקפת את התפתחות העובר יותר ויותר. וכן בנוגע לגאולה: “כל כמה שהיא הולכת היא הולכת ורבה” (ירושלמי ברכות פ”א ה”א). כלומר ישנם תהליכים שככל שהם מתמשכים כך הם מתעצמים.

אם כן, מבחינת עוצמת הקדושה – היום הראשון הוא המועט ביותר. אולם מצד ההתלהבות זהו היום שבו ההתלהבות היא המרובה ביותר, ובדרך הטבע היא הולכת ופוחתת.

הדעות השונות משקפות דרכים שונות של התמודדות

אמנם צריך עדיין להבין את הסברה של בית שמאי. גם אם המציאות היא שההתלהבות פוחתת, מדוע חשוב לציין זאת? למה מראש לצנן את ההתלהבות בימים המאוחרים של חנוכה? למה זה טוב לשדר ולפרסם באופן כה בולט את הירידה בהתלהבות?

נראה שלבית שמאי היה חשוב מאוד שעבודת ה’ תהיה מתוך אמיתיות. יש חן וערך מיוחד לעבודה כנה ואמיתית, גם אם היא חסרת התלהבות פנימית. ערך האמת הנוקבת גובר על ערכם של ניסיונות לעורר בדרכים חיצוניות את ההתלהבות. ישנה אמירה נוקבת מאוד של החוזה הקדוש מלובלין זיע”א:

שמעתי מכבוד קדושת הרב אדמו”ר הרה”ק ר’ שמחה בונם מפרשיסחא ז”ל שסיפר פעם אחת בשם הרבי מלובלין נבג”מ שאמר שהוא אוהב יותר הרשע שהוא יודע שהוא רשע מהצדיק שהוא יודע שהוא צדיק. ושאל את הרבי הטעם, והשיב לו כי הרשע שהוא יודע שהוא רשע הוא דבוק בַאמת והקב”ה הוא אמת ונקרא אמת; אבל הצדיק שיודע שהוא צדיק, ובוודאי אינו כן ‘כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא’ (קהלת ז, כ)… זה שהוא מרגיש שהוא צדיק – בודאי אינו צדיק, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ‘מאן דאיהו רב איהו זעיר (מי שמחזיק מעצמו גדול, באמת הוא קטן)’ (ח”א קכב ע”ב), ודבוק בשקר, ושקר שונא ה’ יתברך.

(אבני זכרון אות נז, בשם רמתים צופים)

לאמת יש ערך גדול מאוד, אפילו אם היא איננה מחמיאה. נראה שבפני בית שמאי ובית הלל נצבה שאלה האם עדיף להגדיל את ההתלהבות החיצונית, וזה מה שיעורר את האדם לשמוח ולהודות ולהתעלות – או שמא עדיף לעמוד מול המציאות כפי שהיא, על אף חוסר הנעימות שבכך, ודווקא זה מה שיעורר את האדם לעבודה. ההתעוררות שבית הלל בוחרים בה היא בסופו של דבר חיצונית (אם כי חלילה איננה שקרית). האדם נאחז בהבנה שהימים הולכים ומתקדשים, ואף שהוא עצמו איננו בהכרח מרגיש זאת – הוא נתפס בזה ומתחזק מכך. לעומת זאת לפי בית שמאי האדם צריך להיות מודע לאמת שההתלהבות שלו פוחתת, ודווקא מתוך המודעות לכך הוא יגייס את עצמו יותר לעבודה. הוא יגביר את ההתבוננות שלו על גודל הנס ויכוון עצמו יותר לשמוח, משום שהוא מבין שכעת השמחה פחות פורצת ממנו באופן טבעי. וכך גם בנוגע לעבודה ההודאה והדבקות שפחות מתעוררות מאליהן, והן מצריכות יותר כוונה, זכירה והתבוננות.

משתקפות כאן שתי דרכי התמודדות שונות. על פי בית שמאי יש להכיר את המציאות כפי שהיא ולהשלים איתה. האדם צריך להכיר את מקומו ואת תפקידו, ורק מתוך כך הוא יוכל לעשותו על הצד הטוב ביותר. הדבר מתאים מאוד לגישה של בית שמאי בשאלה כיצד לשבח כלה:

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה: כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז)! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק – ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הווי אומר: ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות”

(כתובות טז ע”ב-יז ע”א)

בית שמאי אומרים שאין לנסות לייפות את המציאות, ויש לשבח את הכלה “כמות שהיא”. לעומת זאת הגישה של בית הלל היא לראות את הטוב שבמציאות ולהתמקד בו, תוך הסחת הדעת מהחסרונות שיש במציאות. אף שלכאורה יש בכך חוסר דיוק מסויים במכלול האמת, כאשר עושים זאת ממילא ההתלהבות באמת הולכת וגדלה. משום שככל שמסתכלים יותר בטוב הקיים, מגבירים אותו יותר ויותר. לכן “מוסיף והולך” מתרחש גם במציאות, כי השמחה הולכת וגדלה. במקום שההתלהבות תפחת, היא הולכת וגדלה.

המלחמה המתמשכת נגד היוונים הצריכה הרבה מאוד התחזקות

המחלוקת הזו בין בית שמאי לבית הלל באופן ובטעם הדלקת הנרות קשורה מאוד גם למהותם של ניסי חנוכה. החשמונאים נצבו בפני משימה כבדה ביותר. הם נדרשו להילחם כנגד המעצמה הגדולה בעולם, שצבאה גדול וחזק עשרות מונים מהצבא הזעיר שלהם. המלחמה הראשונה שלהם היתה מדהימה ומופלאה. עצם היציאה שלהם לקרב כזה הצריכה אומץ גדול. היוונים בכלל לא האמינו שהיהודים יעיזו להילחם כנגדם. היהודים היו חלשים וגם לא היה בידם נשק ראוי לשמו, ואף על פי כן – הם הצליחו.

אולם אז הם הגיעו לנקודת בחירה מאוד מאוד קשה אם הם ממשיכים הלאה. היוונים גייסו צבא אדיר להילחם בהם, והם היו מתי מעט. מבחינה צבאית הם היו חסרי סיכוי. לא היו להם כלים להתמודד עם מאות אלפי חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. לא זו בלבד אלא שהיוונים השתמשו גם בפילים, שהיו מכונת מלחמה שלא ניתן היה בימים ההם לעמוד בפניה. כדי לא להישבר ולהתייאש, המכבים היו חייבים להתחזק מאוד ברוחם. בספר המקבים מובאים נאומיו של המצביא יהודה לחייליו, וניכר שהוא התאמץ מאוד לחזק אותם. מה שדרש גבורה אדירה לא היה רק עצם הקרבות, אלא בעיקר ההתמשכות שלהם. הם ידעו שגם אם ינצחו בקרב כזה או אחר, היוונים לא ייוותרו ויגייסו עוד ועוד כוחות (כפי שאכן היה). ידיעה זאת יצרה מציאות קשה ביותר. זו היתה אמורה להיות מלחמה שאין לה סוף. אך עקשנותם של החשמונאים היא זו שעמדה לנו. הם הצליחו להתמיד לאורך זמן בקרבות שהתמשכו. הם לא נשברו, גם כשכל פעם המצב היה נראה אבוד, ועל אף הלוחמים הרבים שהם איבדו לאורך הדרך.

השאלה הגדולה שעלינו לשאול היא כיצד הם התחזקו. ומתוך כך – מה אנו יכולים ללמוד מההתחזקות שלהם.

בית שמאי ובית הלל מסבירים את האופן בו התחזקו החשמונאים להמשיך להילחם

בעיצומם של הקרבות הקשים והממושכים, מתרחש נס פך השמן. הקדמונים כבר עמדו על כך שהנס הזה לכאורה לא היה נצרך, שהרי מותר להדליק בשמן טמא כאשר אין שמן טהור. אלא שהיה כאן רמז ברור מאת ה’ שאומר להם: אני איתכם, ואני רוצה להראות לכם שאני איתכם. אל תתייאשו, אל תישברו, אל תֵּחָלְשׁוּ ואל תאבדו את הסבלנות. המשיכו להחזיק חזק ולהילחם עוד ועוד, ובסוף תהיה ישועה מוחלטת. מעט השמן שהמשיך לדלוק עוד ועוד, נוגע בדיוק בנקודה הזו – להמשיך מבלי לחדול. זו למעשה גם מהות עבודתם של הכהנים בבית המקדש, אשר על ידם נעשה נס החנוכה. עליהם לעבוד יום אחר יום, שוב ושוב, את אותה העבודה הקבועה, מבלי לחפש ריגושים ואטרקציות, מבלי להישחק ולאבד סבלנות. את הכוח הזה לקחו הכהנים בני חשמונאי גם אל המלחמה העיקשת ביוונים[7].

המכבים אחזו בנס פך השמן, וקבעו את ימי הנס לימי הלל והודאה. הם הבינו שמכאן הם אמורים לשאוב כוחות להמשך הדרך. כאן אנו מגיעים לדבריהם של בית שמאי ובית הלל, והאמוראים שנחלקו בביאור דבריהם, אשר מלמדים אותנו כיצד התחזקו המכבים מנס חנוכה.

בית שמאי אומרים שהחיזוק היה מהימים הנכנסים. הם הביטו כמה טוב ונפלא יהיה כשהם יצליחו לטהר את המקדש ואת הארץ ולגבור על אויביהם. ההתבוננות בעתיד מעניקה השראה להווה. כשמביטים על כל האור והטוב שאמור לבוא, זה מה שמעצים ונותן כוח להתמודדות עם הקשיים והחושך העכשוויים. בית הלל מלמדים שההתחזקות היא מהסתכלות על כל הטוב שהיה בעבר והניסים שכבר נעשו. אם ה’ עשה נס אחד, ודאי שלא היה זה לחינם, והוא ימשיך ויעזור ויושיע. מה שנותן את הכוח זו התבוננות רבה על כך ש”בצר הרחבת לי” (תהילים ד, ב) – בתוך כל הצרות ה’ מאיר לנו ושומר ומגן עלינו. מכך ניתן להתחזק הלאה, ולהמשיך להתגבר, להחזיק מעמד ולהילחם עד הישועה השלמה.

על פי הדעה השניה בביאור דברי בית שמאי, כנגד פרי החג, ההתחזקות הייתה מכך שיש להסתכל על הקשיים כפי שהם. צריך לראות את המצב לאשורו ולהתמודד איתו כפי שהוא. גם כאשר רואים שאנו “פוחתים והולכים”, ומאבדים את ההתלהבות הראשונית, אין להתייאש ואין לנסות לחפש חיזוקים חיצוניים. אם לא מתחמקים מהקושי אלא ניגשים באמיתיות להתמודד עם המשימות – קשות ככל שיהיו – מתמלאים בעוז ועוצמה לפעול את מה שצריך לפעול ובעזרת ה’ להצליח. לעומת זאת לפי בית הלל במקום להביט על הנסיגה וההיחלשות, יש להתבונן בתהליך שמתרחש ובהתקדמות הכוללת. ככל שממשיכים להיאבק ומנצחים בעוד ועוד קרבות – עולים בקודש, מגבירים יותר ויותר את האור וגם מתחזקים להמשיך הלאה.

גם בימינו אנו זקוקים להתחזקות וצריכים ללמוד מהחשמונאים

כיום אנו נמצאים בתקופה שיש בה הרבה מאוד אור וטוב והתקדמות של תהליך הגאולה. עם ישראל הולך ומתעצם הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית. תנועת התשובה הולכת ותופסת תאוצה, וישראל גם נהפכת למעצמה אזורית חזקה ועשירה. יחד עם זאת ישנם גם קשיים רבים וגדולים וצללים כבדים. הקושי שאיתו אנו מתמודדים איננו רק עניין של אופטימיות או פסימיות אל מול המצב. השאלה איננה רק כיצד להתייחס למציאות. יש צורך להתמודד בפועל עם קשיים רבים. המאבק כנגד התרבות החילונית, כנגד הנורמות הפסולות של חוסר הצניעות ומציאות של אתגרים גדולים בשמירת העיניים והקדושה הוא קשה מאוד ומעשי מאוד. המאבק כנגד הנגישות של הטומאה בכל מכשיר ובכל כיס נראה כביכול מאבק אבוד. גם המאבק בקרנות והארגונים המרושעים שמנסים לפגוע ולהחליש את עם ישראל רוחנית וגשמית נראה קרב חסר תוחלת שאי אפשר לנצח בו. וזאת מבלי לדבר על הכפירה הקשה הנושבת מהאקדמיה, על האטימות והנוכריות של מערכת המשפט, ועוד ועוד.

אנחנו מוכרחים להתחזק כדי לשרוד את המציאות הזו, ואף לפעול על מנת לשנות אותה ולתקן אותה. מהיכן שואבים את הכוחות לכך? אסור לנו לשגות באשליה שנוכל להתגבר על כל הקשיים מבלי שנדאג לחזק את עצמנו מאוד מאוד.

עלינו להתחבר אל החשמונאים הקדושים ולהתחזקויות שלהם, דרך מה שמלמדים אותנו בית שמאי ובית הלל. עלינו להביט על כל מה שכבר התקדמנו לקראת הגאולה, ולהתבונן היטב על כל הטוב שכן קיים. זו הבחינה של “כנגד ימים היוצאים” – לראות את הטוב שכבר קיים ולהתחזק ממנו. יחד עם זאת אנו צריכים להתחזק גם ממה שעוד צפוי לנו – “כנגד ימים הנכנסים”. עלינו לדעת שאם נחזיק מעמד עוד ועוד, נזכה לימים הנפלאים ביותר שיכולים להיות בכל מובנים. אנו צריכים גם להפנים שגם אם יש לנו מיעוט כוחות ויש לנו קשיים ובעיות, ה’ ישמור עלינו ויגן עלינו. כמו כן עלינו לשנן לעצמנו היטב שעם כל הקשיים – תהליך הגאולה מתקדם ללא הרף. גם אם מבחוץ נראה שיש הרבה שליטה לרע, אנו מאמינים ש”מעלין בקודש ואין מורידין” – הטוב הנסתר ילך ויגבר עד שינצח. לא רחוק היום שאור חדש על ציון יאיר, ויהיה זה בגילוי ובעוצמה שתשנה את כל המציאות, עד שנזכה כולנו במהרה לאורו.

יוצא לאור בחסות:

[1] משום שסך כל הפרים הקרבים בחג הוא 70, כנגד 70 האומות.

[2] הדברים נכונים גם בכל קשר של אהבה – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם. מעבר לתרומתם החיונית של פעולות משותפות וחוויות שמעצימות את הקשר ואת האהבה, חשוב מאוד למצוא הזדמנויות להשתהות בעצם הנעימות והאהבה שבקשר, ולבטא זאת.

[3] אמנם התנועה הנפשית של ההזדרזות היא הופכית במהותה להיבט שהוזכר קודם של שמחה על כך שנותרו עוד ימים. אך אלו שני היבטים שאינם מנוגדים אלא משלימים זה את זה.

[4] אמנם מקובל להבין שהסיבה שהלל לא היה שומר לשבת בהמה טובה שמצא היא משום שהיה בוטח בה’ שיספק לו בהמה משובחת אחרת לשבת. אלא שלפי הסבר זה לא מובן מה הקשר לפסוק “ברוך ה’ יום יום” וכן לאמירה שכל מעשיו לשם שמים.

[5] בדרך אגב ניתן לראות כאן שחז”ל מחשיבים את העוף כמשובח יותר מן הבשר. כיוצא בזה כאשר הגמרא רוצה לתת דוגמא לאדם שמכבד את אביו ביותר היא נוקטת בלשון “מאכילו פסיוני” (קידושין לא ע”א), ובמקום אחר הגמרא מפליגה בשבח אכילת השלוים (יומא עה ע”ב). יתכן שיש לכך גם משמעות הלכתית לגבי הידור בשמחה יום טוב, שהעוף יהיה נחשב יותר מן הבשר.

[6] יתכן שבנוגע להתמעטות פרי החג סוברים בית הלל כדברי המדרש (המובא במהרש”א לעיל) שהם כנגד אומות העולם, ולפיכך אין לדבר כל קשר לחנוכה. אמנם בית שמאי הבינו שיש קשר בין נרות חנוכה לפרי החג, ויתכן שהדבר מבוסס על האמור בספר מקבים שכאשר טיהרו החשמונאים את המקדש הם חגגו את חנוכת המזבח שמונה ימים ונהגו בהם מנהגי חג סוכות כתיקון לכך שלא יכלו לחגוג את סוכות בהיותם מתחבאים בהרים ובמערות (מקבים ב, י).

[7] במקום אחר (שיחת חנוכה תשע”ח) עמדנו על כך שאחד הגורמים לכך שלאחר זמן המכבים החלו להפסיד במלחמות הוא אובדן הביטחון המוחלט בה’ שהיה להם בתחילת דרכם. ציינו שאחת הדרכים בהם הדבר בא לידי ביטוי הוא הַפְּנִיָּה שלהם לכרות ברית עם הרומאים כנגד היוונים, אשר על כך כותב הרמב”ן שזה הדבר שגרם לכך שמלכות בית חשמונאי נפלה בסופו של דבר בידי רומי. הַפְּנִיָּה הזו לרומאים משקפת את הקושי העצום להחזיק מעמד במלחמה כה ממושכת, ואת המחשבה המוטעית שצריך למצוא מקור כוח זר שיכריע כבר את המלחמה.