שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 213 | כב כסלו תשפ”ג

אחדות ואהבה בין אנשי הרוח ואנשי המעשה (המשך השיחה מגיליון 212)

בחלק הקודם עמדנו על מעלת כל יחיד ויחיד מישראל, וכן מעלת כלל ישראל וחשיבות העבודה מתוך חיבור לכלל ישראל. בהיבט הלאומי של כלל ישראל, נראה שאחד המפריעים המרכזיים לאחדות ואהבה בתוך עם ישראל הוא המתח הקיים בין אנשי המעשה ואנשי הרוח. זכה דורנו בעולם תורה מפותח ואדיר ממדים. רבים מוסרים נפש ומקדישים את חייהם ללימוד התורה. מנגד, מרבית העם הם אנשי מעשה העוסקים לפרנסתם. בין אלו לאלו נדמה כי לעיתים מתפתחת עוינות. ישנם עמלי התורה שמזלזלים באלו השקועים בענייני העולם הזה, ויש אנשי מעשה המתקוממים על ההשתמטות של לומדי התורה מלשאת עמם בעול הקיום הגשמי של החברה. לאמיתו של דבר אלו אינם כוחות מנוגדים כי אם משלימים והם ראויים לשכון יחד באהבה ואחדות, כפי שנעמיק ונברר בדברי קודשו של הבעש”ט.

ל’חומר’ ול’צורה’ אותה מטרה אך דרכים שונות

בספר ‘דגל מחנה אפרים’ מובא משל ששמע מסבו הבעש”ט זיע”א, המתאר את היחס בין החלקים המיוחדים מהם מורכב עם ישראל ואת תפקידיהם השונים:

משל ששמעתי מאדוני אבי זקני זללה”ה למלך שעשה מלחמה ויש לו חיילות רבים יש מהם הולכי רגלים ויש מהם רוכבי סוסים. ודרך המלחמה הוא שאותם הולכי רגלים… הם העומדים בעומק המלחמה שאי אפשר להם לברוח אנה ואנה והרוכבי סוסים אף שהם גם כן במלחמה כשבא עליהם המלחמה בחזקה הם בורחים בסוסיהם ואין מוסרים נפשם, אבל הרגלים הם מוסרים נפשם במלחמה בשביל כבוד המלך. וכשה’ עוזר להם שמנצחין המלחמה אזי באים הרוכבים ובוזזים השלל כי יש להם סוסים כאשר יוכלו שאת ונותנים עליהם משא אבל הרגלים אינם לוקחים מהשלל כלל רק מעט לחם ומים… כי כבד עליהם המשא טורח כובד השלל ודי לו בשלל נפשו ובוטח הוא הלא כולנו עובדים מלך אחד בעד כבודו הרמה וכשיחסר לי איזה דבר בשעת השלום אזי יתן לי הרוכב מהשלל הרבה שלקח הוא כי מלך אחד אנחנו עובדים בעד כבודו הרמה…

והנמשל מובן, כי אנשי הצורה והעבודה הם הרגלים, הם המוסרים נפשם תמיד על כבוד המלך מלכו של עולם. והם שמנצחים המלחמה להשבית כל המקטריגים והמסטינים הקמים עליהם ורוצים למנוע השפע מן העולם, ועל ידם יורד השפע לעולם. והרוכבים הם אנשי החומר… ובשעת ניצוח המלחמה והשפע בא לעולם הם חוטפים הרבה שפע ואנשי הצורה די להם בסיפוק יום יום כדרך התורה והבטחון ודי להם בניצוח המלחמה שכבוד המלך נתגדל ודעתם שאנשי החומר בודאי יספיקו להם די צורכם כי הם באמת העיקר.

(דגל מחנה אפרים צו, ד”ה אמרו לי)

הבעש”ט מתאר מלחמה שיש בה חיל רגלים המוסרים את נפשם במלחמה עבור המלך, אך מבלי יכולת ליטול את השלל. לעומתם פרשים רוכבי סוסים שמסתכנים פחות מן הרגלים, והם אלו שמעמיסים את השלל על גב סוסיהם. הבעש”ט מתאר את שיתוף הפעולה ביניהם, שחיל הרגלים בוטח בכך שהרוכבים לא יקפחו אותם ויעניקו להם מהשלל כשיחסר להם דבר, משום שככלות הכל שניהם עובדים את אותו המלך. בנמשל חיל הרגלים הם ‘אנשי הצורה’ שבעבודתם הרוחנית מביאים את השפע לעולם ולוחמים במקטרגים, בעוד ש’אנשי החומר’ והעמל הם אלו שבפועל נוטלים את אותו השפע. ‘אנשי הצורה’ מסתפקים במועט ודי להם במה שמנצחים את המלחמה עבור כבוד המלך, ודעתם ש’אנשי החומר’ בודאי יספקו להם די צרכם.

כשם שיש באדם חומר וצורה כך גם בעם ישראל

בספר תולדות יעקב יוסף חידד ר’ יעקב יוסף מפולנאה את דברי רבו הבעש”ט לכדי הוראה מעשית:

כל ישראל הם אחדות אחת, זה חומר וזה צורה, וכמו שהחומר שהוא הגוף צריך הנשמה, כך צריך הנשמה אל הגוף. לכך אל תפרוש מהם, ותתחבר עמהם להשגיח עליהם בעין חמלה להחזירן למוטב.

(תולדות יעקב יוסף קדושים, ד”ה ומה שרמז)

קודם שניכנס ללב דברי הבעל שם טוב, נבאר מהו חומר ומהי צורה, ומהם החומר והצורה שבעם ישראל עליהם מדבר הבעש”ט. ‘חומר’ הוא חומר גלם כלשהו שבהיותו במצבו הגולמי אין לו משמעות וחשיבות. כאשר ניתנת ‘צורה’ לחומר הוא מקבל על ידי כך את משמעותו וחשיבותו. ניקח כדוגמה נפח המתיך ברזל, ובאומנותו הופך את הנוזל הרותח וחסר הצורה לכלי יפה. במשל זה החומר הוא הברזל והצורה היא צורת הכלי שהעניקה משמעות וערך לחומר חסר הצורה. גם אומן המגלף בעץ יצירה מרהיבה, מעניק את הצורה לחומר, ובכך הוא מקנה לו משמעות וחשיבות. הבעש”ט בדבריו מדבר על הגוף כחומר ועל הנשמה כעל הצורה הנוסכת משמעות בגוף. בעם ישראל הצורה והנשמה הן האנשים שעוסקים בעיקר בלימוד תורה ובעולם הרוח. החומר והגוף הם האנשים שעיקר פועלם הוא בעולם המעשה, וממילא הם פחות מצויים בענייני הרוח. עם ישראל מורכב מחומר וצורה, ומגוף ונשמה. וכמו שהחומר שהוא הגוף צריך לנשמה, כך צריכה הנשמה לגוף.

יש להבין מהו הצורך של הנשמה בגוף

אנו מבינים מדוע הגוף זקוק לנשמה, ללא הנשמה אין כל חשיבות וקיום לגוף. אך איזה צורך יש לנשמה בגוף? מה הנשמה מרוויחה מהחיבור שלה לגוף הגשמי? ובענייננו, מדוע אנשי הצורה זקוקים לאנשי החומר? האם אנשי הצורה צריכים את אנשי החומר רק בשביל שהם יספקו את צרכיהם? עוד יש להבין את פשר ההשוואה שמשווה הבעש”ט בין יחסי הגוף והנשמה לבין יחסי אנשי הצורה והחומר; מה המשותף בין הצורך של הנשמה בגוף ובין הצורך של אנשי הצורה באנשי החומר?  על מנת לענות על שאלה אלו, נעמיק בעזרת ה’ ביחסי החומר והצורה באדם הפרטי ומתוך כך נענה על הדברים גם ברובד הכלל ישראלי:

נודע שהאדם מורכב מחומר וצורה, שהיא הנשמה והגוף. והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה, רק סיבב החומר מפסיק הדביקות, ומתאווה גם לחומריים משגל ואכילה, שהיא גם כן צורך גבוה לברר ניצוצין וכיוצא בזה, כי אם לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו יתברך, בסוד “והחיות רצוא ושוב” (יחזקאל א, יד). ונקרא קטנות וגדלות, וכמו ששמעתי ממורי בזה סוד הצמצום שהוא מיניה וביה, וסוד תלת רישין ודברי פי חכם חן.

(תולדות יעקב יוסף יתרו, ד”ה ונ”ל שהוא)

לנשמה היורדת לעולם הזה יש תפקיד גדול. עליה להעלות את הניצוצות. העולם מלא באורות גדולים שנפלו למקומות נמוכים ויש צורך להעלותם חזרה למקומם בקדושה. לכל דבר בבריאה, קטן כגדול, יש תפקיד בגילוי מלכותו של הקב”ה. נקודת השייכות שלו וכוח הקיום שלו למימוש תפקידו במלכות ה’ הוא הניצוץ האלוקי הקיים בו. כאשר מתממש היעוד והתפקיד הזה, עולה הניצוץ האלוקי הזה למקורו. חלק מהניצוצות הללו טמון ב”חומריים”, בענייני החומר של העולם הזה. על העיסוק בעניינים החומריים למטרות נעלות אומר הבעש”ט “שהוא גם כן צורך גבוה לברר ניצוצין”. הנשמה הטהורה שבקרבנו ירדה לעולם על מנת להאיר בו את אור ה’. הנשמה ניתנה בעולם החומר ובתוך גוף חומרי, ותפקידה לגלות דווקא בהם את אור ה’. כאשר יהודי מעלה ניצוצות מעולם החומר, הוא מגלה את אור ה’ בעולם. כאשר אדם אוכל הוא מעלה את הניצוצות מהאוכל על ידי ברכתו קודם ואחרי האכילה. הוא עושה זאת גם על ידי כוונתו שאכילתו תהיה לצורך חיזוק הגוף להמשך שליחותו בעולם, וכן על ידי יעוד הנאתו מהטעם שנתן הבורא במאכל להתקשרות אל ה’ ואל טובו באהבה. העבודה הזו של גילוי אור ה’ בחומר היא עבודה גדולה וחשובה עד מאוד.

על מנת שהנשמה תוכל לבצע שליחות חשובה זו של העלאת הניצוצות, היא מוכרחת להתחבר עם הגוף. על מנת למלא את שליחותנו בתיקון העולם אנחנו חייבים לחיות בעולם חומרי. באופן מהותי יותר ניתן לומר שהכיסופים של הנשמה שהיא “חלק אלוה ממעל” לתקן את העולם, מעידה על רצונו של ה’ בעולם חומרי זה. “נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים” (תנחומא נשא טז), ה’ חפץ בעולם חומרי זה דווקא, בהגברת אורו בו ובהעלאת הניצוצות הטבועים בו.

ככל שאדם צדיק יותר, ככל שהנשמה גבוהה יותר, כך עליה לרדת למקומות נמוכים יותר על מנת להעלות משם את הניצוצות. למעשה, הירידה למקומות חשוכים ונמוכים מעידה על נשמה גדולה שביכולתה להעלות אפילו משם את ניצוצות הקדושה.

לנשמה קשה להימצא בעולם החומר אך עליה לתקנו ולהעלותו

על אף על היחס החיובי לחומר, צריך לדעת שלנשמה לא קל להימצא בסביבה חומרית. ירידת הנשמה לעולם מלווה בצער גדול, וכדברי רבי אלעזר הקפר (אבות ד, כב): “על כרחך אתה נוצר”. הנשמה ירדה מעולמות עליונים שבהם מציאות ה’ גלויה ובהירה, לעולם חומרי מלא קשיים וצרות, תאוות וניסיונות המעמעמים את אורה ומסתירים אותה ואת רצונותיה הטהורים. ולא זו בלבד שהנשמה נמצאת בעולם שכזה, עליה גם להתמודד איתו ולתקן אותו!

אמנם אותו רבי אלעזר הקפר שאמר “על כרחך אתה נוצר”, מימרה המבטאת לכאורה פסימיות מסוימת ביחס לעולם, הוא שתלה את הבאת קרבן החטאת של הנזיר בהימנעות מהנאת היין:

 רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” (במדבר ו, יא), וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה.

(נזיר כב ע”א)

לפי דבריו המונע את עצמו מאחת מהנאות העולם הזה נקרא חוטא. לכאורה זהו מבט שונה לחלוטין על המציאות. אך באמת דבריו אינם סותרים אלא משתלבים ומתאימים לעיקרון בו אנו עוסקים. אף ש”על כרחך אתה נוצר” והעולם מלא קשיים וניסיונות, יש לנו כאן תפקיד חשוב. תפקידנו הוא להעלות את העולם הזה על ידי גילוי ה’ במציאות מתוך השמחה בעולם וההנאה ממנו. לכן ההימנעות מהנאה היא חטא, שהרי יש בה החטאה של ייעודינו.

כך גם יתבארו דברי רבי אלעזר הקפר בראשית המשנה:

והוא עתיד לדון ברוך הוא. שאין לפניו לא עַוְלָה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד – שהכל שלו.

 (שם)

כיוון שהכל שלו, והוא היוצר והוא הבורא, ממילא עלינו להשיב את הבריאה כולה אל מקורה האלוקי. ועל כך אנחנו נידונים: האם העלינו את העולם חזרה למקורו, לרבש”ע, על ידי עיסוקנו בעולם לשם שמים על פי מצוות התורה, או שמא חלילה מעלנו בתפקידנו.

לנשמה כואב מאוד אם איננה ממלאת את ייעודה

הכאב של הנשמה בעצם הימצאותה בעולם הוא לא הכאב היחיד שלה. הימנעות האדם מקיום תפקידו בתיקון העולם גורם לה כאב רב עוד יותר. זהו פשט דבריו של רבי שמעון בן פזי: “אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי” (ברכות סא ע”א); מצד אחד צער על הריחוק מה’ ועל הכניסה לעולם החומר עמוס ההתמודדויות, ומצד שני צער על אי מימושו של רצון ה’ לתקן את עולם החומר.

הקושי הטבעי הנובע מהמפגש בין הנשמה לחומר עלול להוביל את האדם להתעלמות מקריאת נשמתו להשתתף בתיקון העולם. הרצון להימנע מכאב זה עלול להוביל את האדם לאחת משתיים: או שהוא יתעלם מנשמתו כדי שלא להרגיש את צערה, או שהוא יתעלם מעולם החומר כדי שהיצר לא יכאיב לו ויתאפשר לנשמה לפרוח בדבקות אלוקית ללא מפריעים.

אך הנשמה יודעת לדבר. היא אמנם עדינה ושקטה, מסתתרת בסתר המדרגה, אך כאשר היא מרגישה שמתעלמים ממנה היא מתייסרת ומביעה את כאבה. כמובן, הצער הפנימי ונקיפות המצפון שאינם אלא קריאות הנשמה, אינם נעימים למי שאינו מעוניין לשוב ולהתפייס עם נשמתו. במטרה להימנע מהרגשת ייסורי הנשמה, עלול אדם להשליך את עצמו לתאוות העולם הזה בצורה אינטנסיבית שלא מותירה פנאי להקשבה פנימית. האדמו”ר מפיאסצנה, רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי”ד, המשיל את אי ההקשבה לנשמה במשל נורא: עבודת ה’מולך’ היתה אחת מהעבודות הזרות האכזריות ביותר. אחד מפולחני המולך כלל את שריפת ילדי המאמינים בעודם חיים. אך לב איזה אב לא יזע ולא ירעד לקול בנו המתחנן להצילו? על מנת לאפשר ללב האבהי הרחום לעשות מעשה כה אכזרי, היו כומרי המולך מכים בתופים ברעש אדיר. הילד עולה בלהבות אל מול עיני אביו, זועק: אבא, הצילני! אבא, כל כך כואב לי! אך גם אם זעקות הבן מגיעות אל אזני אביו, אביו לא שומע. קול תופי הכמרים סוחף את כל תודעתו. עיניו רואות ואוזניו שומעות, אך הוא אינו מבין. באופן נורא שכזה אפשר להשתיק גם את המיית הנשמה, “הרגשות גופניותו רועשות כל כך עד שרעידת נפשו עוברת לבטלה” (בני מחשבה טובה אות יא).

כאמור לעיל, יש דרך נוספת המאפשרת להימלט מההתמודדות הכרוכה בחיבור הנשמה בחומר. ההתעלמות מהחומר מאפשרת כביכול לדבוק בה’ ללא כל הפרעה וכאב. אך לאמיתו של דבר דבקות זו אינה יכולה להיות דבקות אמיתית במהותה. היא אינה אלא בריחה מהשליחות למענה שלח ה’ את הנשמה לעולם. בדרך זו עלול האדם להפוך ל”צדיק של דינים”:  הוא מסתגר בד’ אמות של הלכה, והתורה והעבודה הינן מרכז עולמו, אך הוא מתייחס לכל מפגש עם העולם הזה כאל מציאות שנועדה להרחיקו מעבודת הבורא. אשתו וילדיו עלולים להפוך בעיניו לשליחי הסטרא אחרא, שהרי לולא הם הוא היה לומד הרבה יותר תורה, ולא היה נגרר לכעס ולעצבנות. הוא עשוי להתרחק מחבריו שעדיין קשורים לעולם הזה, על מנת שלא יימשך אחר דרכיהם הרעות. התרחקות שכזו מחברת בני אדם יש בה כדי למלא אותו בגאווה, מפני שלשיטתו הוא היחיד שאוחז בדרך האמת, וכל האחרים מהווים רק “הפרעות ומניעות” מהתמדה ומעבודת ה’. על ידי הגאווה יתרחק אדם זה מלימוד תורה לשמה. בנוסף לכך העיסוק המתמיד בהתרחקות מהשפעת החברה מוביל להשוואה בלתי פוסקת בין דרכו לדרכם. כאשר הוא יראה יהודים שמחים ומצליחים למרות חיבורם לעולם הזה, הוא יתמלא קנאה בשמחתם ובהצלחתם. הוא עלול לחוש שהם מאיימים על היותו סמל ודוגמה לעובד ה’. כך מתברר שלמרות שכביכול הוא אינו צריך לאיש בעולם הזה, בעצם כן חשוב לו מה ‘הם’ חושבים עליו. ההתעלמות מהעולם וצרכיו והווייתו הופכת לשנאה גדולה לעולמו של הקב”ה ואפילו לעצמו. בדרך זו האדם מתרחק מאד ממילוי שליחותה של נשמתו[1].

כניסה ל’מערה’ כהכנה למפגש עם עולם החומר

על פי עקרונות אלו, המשוקעים בתורתו של הבעש”ט, מבאר ה’תולדות יעקב יוסף’ את יציאת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מהמערה. לאחר שתים עשרה שנות בידוד רשב”י ובנו רבי אלעזר יצאו מהמערה וראו אנשים שעסוקים בענייני העולם הזה – חורשים וזורעים. “אמר (רשב”י): מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם” (שבת לג ע”ב). לאחר תקופה כה ארוכה של לימוד תורה מתוך נתק מהוויית העולם, התקשו רשב”י ורבי אלעזר להבין את הצורך המהותי בעיסוק בענייני העולם הזה. חזרתם למערה לשנה נוספת נועדה להכין אותם לעבודת ה’ השלמה הכוללת גם את העיסוק בחומר:

יצא בת קול וחזרו למערה, והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר, דרך הרחמים, שנקרא עבודת ה’ יתברך בכל פרטי מעשה האדם, שיתן לב ששם גם כן שם ה’ יתברך… על דרך הני תרי בדחי (תענית כב ע”ב) ששמעתי ממורי שהיו מייחדין ומעלין העולמות בכל ענייני העולם הזה.

(תולדות יעקב יוסף ויצא, ד”ה והענין שכתבתי)

בראשית ההתפתחות הרוחנית של האדם יש מקום לכניסה ל’מערה רוחנית’ בה נפח החומר פחוּת ביחס לזה שבמציאות הרגילה. הרבה פעמים בחור בראשית שנותיו בישיבה, או אדם הנכנס בשערי עבודת ה’, לא מרגיש את קריאת הנשמה לשליחותה זו בעולם החומר. אין משמעות הדבר בהכרח שהוא אינו מרגיש את נשמתו, אלא שהנשמה מחכה שהאדם יהיה מוכן עוד יותר לעבודה גדולה זו. אם כן, תקופה זו של הכנה רוחנית היא חשובה, אך חשוב לא פחות שגם בתקופה זו של התרחקות מהחומר, מגמת האדם תהיה מכוונת לבנות את הנפש לעבודה המשותפת שלה עם החומר. בזמן ההתכנסות הזו חייב האדם לשים לבו ליחסו החיובי לחומר, ואסור לו לפתח כלפיו ריחוק וניכור ובוודאי שלא שנאה.

כדי להצליח בהעלאת החומר צריך להתקשר היטב לה’ יתברך

נותר עוד להבין מהי הדרך שמאפשרת מצד אחד לחיות בעולם חומרי שבמבט ראשוני נראה רחוק מה’, ומצד שני לתקן אותו ולגלות בו את אור ה’. כיצד ניתן להצליח במשימה זו ולא להימשך לצבעוניות המפתה של החומריות?

גם על שאלה זו עונה ה’תולדות יעקב יוסף’ על פי דברי הבעש”ט:

והחכם אשר עיניו בראשו… שגם אם ירד מטה… להעלות גם מדריגות התחתונים אשר ירד להם כדי להעלות ניצוצין, או להעלות בני אדם ובני איש שהם במדריגה תחתונה… אם יקשר את עצמו תחילה בדביקה וחשיקה וחפיצה בו יתברך אז לא תפרד בין הדביקות גם אם ירד לשם, שיזכה לחזור ולעלות. וכמו שהיורד לבור קושר את עצמו תחילה בחבל כדי שיאחז בו לעלות מהבור, כך שורש ישראל הם “יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ט), לאחוז בו בחבל זה הקשור בו יתברך ולעלות בו.

(תולדות יעקב יוסף נשא, ד”ה ולהבין זה)

הדרך להצליח במשימה חשובה זו היא לקשור עצמנו היטב לה’ יתברך. כאשר אנו נכנסים לפעול בעולם החומר אנו זקוקים להתקשרות איתנה לקב”ה על ידי הכנת הלב בדביקה וחשיקה וחפיצה בו יתברך קודם הירידה אל בור החומר. אך גם מתוך הבור אל לנו להפסיק לבקש מה’ כל העת שיצליח דרכנו בבירור הניצוצות, וכדברי דוד: “מן המצר קראתי יה” (תהלים קיח, ה) – גם בעומק המצר עלינו להמשיך ולקרוא לה’. ‘האבטחה הכפולה’ הזו היא שמאפשרת בעזרת ה’ לבצע את שליחות זו כראוי.

התשובה מאפשרת להעלות את הניצוצות שנפלו בחטא

בעבודה קדושה זו של העלאת הניצוצות הקדושים מהמקומות אליהם נפלו, מוסיף הבעש”ט תנאי חשוב:

זה כלל גדול, בכל מה שיש בעולם יש ניצוצים הקדושים אין דבר ריק מהניצוצים, אפילו עצים ואבנים, ואפילו בכל המעשים שאדם עושה, אפילו עבירה שהאדם עושה יש בה ניצוצות השבירה, ומה הוא ניצוצות השבירה היא התשובה. ובשעה שעושה תשובה על העבירה מעלה הניצוצות שהיה בה לעולם העליון, וזה שאמר “נושא עון” (שמות לד,ז) פירוש נושא ומעלה העון למעלה. וזהו “גדול עוני מנשוא” (בראשית ד, יג) להרימו ולהעלותו לעולם העליון.

(צוואת הריב”ש ד”ה זה כלל)

בשעה שעושה תשובה על העבירה מעלה הניצוצות שהיו בה לעולם העליון – כאשר יהודי חוטא הוא מפיל במעשה הלא טוב שעשה ניצוצות ממקורן. לפי מה שהתבאר לעיל במהות עניין הניצוצות, יש להבין שכוחותיו של האדם ואותם הדברים בהם הוא חוטא, מפסידים את ייעודם ואת כוחם לשמש לקדושה ומתרחקים מאד מה’. כאשר אנו שבים לה’ בתשובה שלמה על עוונותינו, הנשמה גם היא פועלת ומעלה לעולם העליון את הניצוץ שירד לעומק החומר בעקבות העוון. התשובה היא המפתח הפותח את הדלת בפני הניצוצות המבקשים לשוב לשורשם. לא רק שהתשובה מאפשרת מחילה גמורה על החטא, אלא שגם הפגם שנעשה בעומק המציאות בטל, והמציאות חוזרת למצב שבו היתה קודם החטא. בתשובה מאהבה המציאות אף מתעלה יותר כיון שהזדונות נעשים כזכויות. הכוחות והאורות האלוקיים שהתרחקו מיעדם שבים לקיום תפקידם ולמקורם האלוקי. כפי שלעיל התבארה ההקבלה בין עבודת הפרט לעבודת הכלל בגילוי מלכות ה’, כך גם כאן: כשם שתשובתו של היחיד היא שגורמת ליציאת הניצוץ מהחומר אליו נפל, כך גם תשובת עם ישראל מאפשרת את עליית הניצוצות שנפלו עקב קלקולים כלליים של ישראל.

חלקו של כל יחיד ויחיד בעבודה גדולה זו של תשובת הכלל הוא ראשית כל בתפילה. עלינו להתפלל בכל כוחנו על תשובת ישראל שכל כך זקוק לקרבת ה’, לאהבתו ולישועתו. עבודה זו של תפילה על תשובת כלל ישראל שייכת לכל יהודי באשר הוא. גם לימוד התורה מתוך כוונה להשפיע טוב לישראל ולקרב בין כנסת ישראל לדודה, פועל רבות בעניין תשובת ישראל. וכמובן, קירוב ישראל לאביהם שבשמים בפועל ממש, כל אחד לפי כישרונותיו אשר חנן ה’ אותו בהם.

אנשי הצורה ואנשי החומר משלימים זה את זה

עד כה התבאר צורך הצורה בחומר על דרך הפרט. החיבור ביניהם מאפשר למלא את ייעודו של כל יהודי ויהודי בתיקון עולם החומר. כעת נשוב להבין את צורך הצורך הלאומי-הכללי של “אנשי הצורה” ב”אנשי החומר”. לשם כך יש לחזור לדבריו של הבעש”ט שהובאו בתחילת המאמר, בהם הציג את תחליפי הסיגופים: אהבת ה’ יתברך, אהבת ישראל, ואהבת התורה. תפקיד הסיגופים הוא הגברת הנשמה על הגוף על מנת לזככו. כזו היתה תפיסת העבודה לאורך הגלות עד ימי הבעש”ט. עבודת ה’ היתה בנויה על ההנחה שאי אפשר להתעלות ולהזדכך בלי להמעיט ולהנמיך את החומר העכור המבדיל בין הנשמה לבוראה. אך הבעש”ט מדגיש שהחומר אינו יריב אלא שותף למטרת החיים[2]. זוהי הבנה המאפשרת הסתכלות שונה על עולם החומר, מבט חיובי ואוהב המאפשר לנשמה לפעול עם החומר במטרה לזככו ולהעלותו לשורשו. כך, במקום לראות את האכילה למשל כמפריעה לזיכוך החומר, רואים אותה כתחנת כוח שנותנת אנרגיה להמשך פעילות הנשמה והגוף יחד בתפקידם המשותף[3]. מבט זה עושה שלום, הלכה למעשה, בין הנשמה לגוף. כל אחד מקבל את מקומו הראוי לו, וממילא אין כל צורך לדכא את הגוף על מנת לאפשר לנשמה להזריח את אורה.

עיקרון זה נכון גם בישראל, ביחס שבין אנשי הצורה ואנשי החומר. עסקנו בחלק הראשון של המאמר בתפקידו של עם ישראל – הארת אור ה’ בעולם, פרסום שמו והמלכת מלכותו בעולם הזה דווקא. הלוחמים למען אידיאל חשוב זה בעולם המעשה הם דווקא אנשי החומר. אנשי הצורה, על תורתם ועבודתם החשובה, אינם עמלים בפועל עם הקומביין בשדה החיטה, על פיגומי הבניינים, על המחשב במשרד או על המיקרוסקופ במעבדה. הם אלו שמעניקים את הרוח הגדולה לפועלים בתחומים חשובים אלו, אך אינם עושים זאת בעצמם. אם כן, מהות אחת יש כאן שפועלת על שני חלקיה יחד למען גילוי אור ה’, מי בהארת אור התורה ומי בבניין ארץ חמדה בקדושה ובטהרה[4].

בכך נענית השאלה מה הצורך של אנשי הצורה באנשי החומר. החומר והצורה בעם ישראל אינם כיעקב ועשיו המתגוששים ביניהם על אופיו של העולם הזה, אלא הם כשבטי ישראל המשלימים זה את זה. כל אחד מישראל אמור למצוא את מקומו בין אנשי הצורה ובין אנשי החומר בהתאם לתכונותיו ובהתאם לנסיבות החיים שה’ מזמן לו[5]. ובדיוק כשם שאין צורך בדיכוי הגוף על מנת להגביר את אור הנשמה, כך אין שום צורך בהנמכת קומת אנשי החומר על מנת להגביר את השפעתם של אנשי הצורה ולזקוף את קומתם. אדרבה, דווקא ההכרה בייחודיות ובהכרחיות של כל איבר של כנסת ישראל היא שמגבירה את אורה של כנסת ישראל ואת עצם החיים המושפעים לכל אבר מאבריה.

כשם שאנשי החומר אינם מצפים שאנשי הצורה יפשטו את צורתם ויהיו לאנשי חומר, כך אין לאנשי הצורה לראות באנשי החומר מציאות זמנית שיש לייחל לתיקונה. אי אפשר לעם ישראל בלא אנשי החומר, ממש כשם שאי אפשר לו ללא אנשי הצורה. שתי הקבוצות גם יחד זקוקות זו לזו על מנת לקיים את תפקידו הגדול של ישראל בעולם. אנשי הצורה מצד ערך התורה והעבודה לקיומו של העולם, ואנשי החומר מצד בניינו הגשמי של העולם בדרך ה’. ישראל הם חילותיו של הקב”ה כאן בעולם הזה; כשם שתפקידיהם של החילות השונים אינם זהים אך פועלים יחדיו למען מטרתם המשותפת, כך גם תפקיד החומר והצורה שבישראל שונים אך הם פועליו יחדיו למען מטרתם האחת. כאשר החיבור השלם מופיע בדעתו של אדם בבהירות, אך טבעי שתתפשט בליבו אהבה כלפי רעהו המאפשר לו לממש את ייעודו הפרטי והכללי בעולם.

יוצא לאור בחסות

[1] ניתן לפגוש תופעה זו בקרב בני-תורה שבהיותם בישיבה סיגלו לעצמם את המבט הלא נכון הזה כלפי העולם, וכאשר הם יוצאים מבית המדרש הופכים החיים בעבורם למציאות של צער תמידי. ומכאן החשיבות הגדולה בעבודה זו כבר בתוך בית המדרש.

[2]דברי הבעש”ט אינם סותרים את דרך עבודת הסיגופים שהיתה רווחת עד ימיו. דרך עבודה זו היתה נצרכת בימי הגלות, ועם תחילת התנוצצות אור הגאולה בימי הבעש”ט, נפתח הפתח לעבודת האהבה. בעצם עניין השינוי מעבודת הסיגופים לעבודת האהבה הרחבנו במאמר “רפואות מתוקות”.

[3]לאהבת החומר יש כמה רבדים, זה לפנים מזה. ולמשל, את המזון ניתן לאהוב מחמת הכוח שהוא נותן לעבודת ה’; ואפשר לאהוב אותו מצד העונג שנתן ה’ באמצעותו ובזה אִפשר לחוש את טובו ואהבתו; וישנה אהבה שמתבטאת בעבודת הכוונות והייחודים בעת האכילה.

[4] הבעש”ט ותלמידיו חיו על אדמת אוקראינה הארורה, אשר שם אין מעלה בפני עצמה לפיתוח הארץ. אם כן, על אחת כמה וכמה שגדולה חשיבותם של אנשי החומר כאשר יושבים אנו על אדמתנו ועוסקים ביישוב ארץ הקודש ופיתוחה. וכלשון החתם סופר: “העבודה בקרקע גופה מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך” (חידושים על מסכת סוכה, לו ע”א).

[5]ישנם אנשים שאינם מסוגלים לשבת וללמוד תורה כל שעותיהם, כי הקב”ה טבע בנשמתם ובנפשם טבע כזה וכוחות כאלה שמייעדים אותם לעשיה על ענפיה השונים. כמו כן, פעמים רבות הצורך בפרנסה מגלה שה’ מועיד לאדם תפקיד בין אנשי החומר ולא בין אנשי הצורה.