שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 212 | טו כסלו תשפ”ג

ערכו העצום של יהודי

אהבת ישראל היא מעיקרי עבודת ה’

שאלו לבעל שם טוב מהו עיקר העבודה שהלא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין שנקרא חוטא, שמענה את נפש, על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה, והשיב להם הבעש”ט, דעתי בזה שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו, היינו אהבת ה’ יתברך ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים.

(בוצינא דנהורא, תהילים קז)

הבעש”ט שלל את דרך התעניות שהיתה נהוגה בימים קדמונים, והמתיק אותה במסלול של אהבה[1]. אחד משלושת יסודות האהבה שהניח הבעל שם טוב במרכז העבודה של כל יהודי, הוא אהבת ישראל. אהבת ישראל, והקישור העמוק לכלל ישראל, הם מעיקרי עבודת ה’, על גביהם ניתן להעפיל ולעלות בהר ה’. מתוך התעמקות בדברי קודשו של הבעש”ט במקומות נוספים נצעד בעקבותיו לעורר בקרבנו את האהבה לכלל ישראל ולכל אחד ואחד מהפרטים המרכיבים אותו.

ישראל נראים קטנים אך באמת הם גדולים מאוד

רבי שלום גוטמאן, רבה של יאסי ומצאצאי הבעש”ט, כתב בספרו בשם זְקֵנוֹ הגדול:

“הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך” (בראשית טו, ה)… בשם זקיני הבעל שם טוב זי”ע פירש הפסוק הזה דכמו שהכוכבים נראים למטה כקטנים ולמעלה בשמיים הם גדולים מאוד, כן בני ישראל נראים קטנים למטה בעולם הזה ובעולם העליון הם גדולים למאוד.

(בית ישראל (סדילקוב) לך לך אות לו)

הבעש”ט מתייחס לפער שבין ערכו האמיתי של יהודי בעולם העליון ובין ערכו הנראה בעינינו הגשמיות. הוא מדמה את הפער הזה לפער שבין גודל הכוכבים כפי שהוא נקלט בעינינו, ובין גודלם האמיתי אי שם ברקיע. ישנו פער שאינו ניתן לתפיסה בין גודלם המזערי של הכוכבים כפי שהם מנצנצים לעינינו בשמים לבין גודלם האמיתי. הכוכבים נראים לנו קטנים משום שהמרחק שלנו מהם הוא אדיר. הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש (בה נמצא כדור הארץ) רחוק מאיתנו למעלה מארבע שנות אור. שנת אור היא המרחק שעובר האור בשנה שלמה, כאשר מהירות האור היא כשלוש מאות אלף קילומטר בשניה בודדת! אם כן, מה עצום גודלו של כוכב שאורו גומא מרחקים אדירים אלו ומצליח להגיע עד עינינו בדמות נקודה זעירה ברקיע. בפער האדיר הזה משתמש הבעש”ט כדי לבטא את היחס בין קליטתנו את ערכו של יהודי ובין ערכו האמיתי כפי שמתגלה בעולם העליון.

אך ההשוואה בין גודל הכוכב ובין ערכו של היהודי לכאורה אינה מובנת. כאשר רואים את אורו הקלוש של הכוכב, יודעים שהוא אינו אלא בבואה קלושה של אורו העצום. לכן מתבקש להעריך את מהותו של הכוכב על פי גודלו האמיתי כפי שהוא במקומו, במרחק שנות אור. אבל את היהודי איננו מעריכים לפי ערכו ‘שם’, במרחקים, אלא כפי שהוא ‘כאן’ לידנו – על פני האדמה. כאשר בוחרים להעריך את הזולת בצורה מסוימת, מעריכים אותו כמו שהוא באמת כאן, לידנו!

אלא שבדיוק לכך מכוונים דברי הבעש”ט. הם באים לפקוח את עינינו למבט עמוק יותר. כשם שאנו מסתכלים על הכוכבים ‘כאן’, בעוד גודלם האמיתי הוא ‘שם’, כך עלינו להסתכל על כל יהודי. בשונה מההסתכלות הרגילה הרואה את ערכו ‘כאן’, באופן בו הוא נקלט בעינינו, הבעש”ט מלמד אותנו שההסתכלות האמיתית על יהודי צריכה להיות כמו שמסתכלים על כוכב. המקום בו נקבע ערכו האמיתי אינו ‘כאן’, אלא ‘שם’ – בעולמות העליונים. כשם שברור לנו שכאן איננו קולטים את גודלם האמיתי של האורות הזעירים שאנו רואים בלילה ברקיע, כך בדיוק אין לנו שום השגה בערכו האמיתי של יהודי בעולמות העליונים. יהודי הוא הרבה מעבר לבבואה האנושית הדלה שאנו מסוגלים לקלוט בחושינו. למעלה כל יהודי ויהודי אהוב ויקר, חשוב ומשפיע. כל יהודי, מהצדיק הטהור ועד התינוק שנשבה למחוזות הרחוקים ביותר – הוא בעל ערך עצום ורב וחשוב עד מאד לפני הבורא ברוך הוא.

אימוץ המבט הנפלא של הבעש”ט על כל יהודי מוסיף נעימות גדולה לחיים. טוב ונעים להביט על החבר במבט מלא הערכה ואהבה. אך לא רק מפני הנעימות שבדבר עלינו לסגל לעצמנו את המבט הזה. הבעש”ט הקדוש ראה את הדברים בעיניו, הוא זכה ונכנס בעולמות העליונים ובתורותיו הוא מלמד אותנו את שראו שם עיניו. כאשר מסתכלים על החבר ובוחרים לראות את מעלתו וערכו כפי שהם ‘שם’, אין זה רק מפני שמבט כזה עוזר לנו להביט עליו בעין טובה, אלא מפני שזוהי האמת.

המבט הזה חשוב במיוחד בעת שעוסקים במעלתה של כנסת ישראל, בה יורחב בהמשך. בנקל יכול יהודי למצוא את עצמו מדבר גבוהה על ‘כלל ישראל’ ועל ‘אהבת ישראל’, כאשר הקומה הבסיסית של אהבת החברים הפשוטה חסרה אצלו, והוא מלא קפידות על חבירו ומסוכסך עם שכנו. כאשר הוא מביט בחבירו במבט שרואה רק את ה’כאן’, הוא רואה את חסרונותיו, ולכן הוא כועס עליו ורוצה לריב איתו. אמנם אם הוא מבין שחבירו הוא נשמה אלוקית אינסופית שאין לו שום השגה בגודל ערכה ומעלתה – הוא אמור להתייחס אליו אחרת, ולהפסיק לריב איתו ולזלזל בו.

ישראל הם הקיום של כל העולמות

עד שנבראו ישראל לא היה העולם יכול להתקיים

על מעלתה של כנסת ישראל ועל התפקיד החשוב שהיא ממלאת בקיום העולם, מובאים דבריו של הבעש”ט בספרו של נכדו ה’דגל מחנה אפרים’:

כי כשהקב”ה וברוך שמו ברא עולמו, לא היה יכול העולם להיות קיים כי הכל חזר לשרשו לאין ברוך הוא, עד שברא ישראל ונתקיים העולם, והשם ישראל מורה על זה, כי ה’ר’ הוא החכמה וה’ל’ הבינה וה’א’ הדעת[2], וה’יש’ שבישראל, אותיות הנשארים, הוא הישות של קיום העולם ונעשה יש מאין, וזהו שם ישראל, וזהו קיום העולמות שנעשה ישות מאין, ולכן ישראל הם הקיום של כל העולמות והבריאה, כי באם לאו היה הכל חוזר לקדמותו לאין, והישות שבישראל הם מקיימין היש של כל העולמות, ודווקא כשאיש הישראלי אין לו בו ישות רק כפי הצורך לקיום העולמות, לאפוקי אם יש בו יותר ח”ו, עד כאן תוכן דבריו הנוראים, ולהבין זה אין הפה יכול לדבר, וכל הדברים יגעים, מפני עומק המושג וקוצר המשיג, כי לפי עניות דעתי כל התורה רומזת בזה.

                           (דגל מחנה אפרים, ואתחנן ד”ה וצדקה)

הבעל שם טוב מלמד שבעת שחשב ה’ לברוא את עולמו, לא יכול היה העולם להתקיים. הבריאה כולה שאפה לשוב לשורשה, להידבק בה’ יתברך ולחדול מלהתקיים כישות עצמית. בריאת נשמת ישראל היא שמנעה את התממשות השאיפה העולמית לשוב לה’, ואִפשרה למעשה את בריאת העולם.

על מנת להבין את דברי הבעל שם טוב ביתר בהירות יובאו דברי ספר היכל הברכה שהרחיב ופיתח את הדברים. אך נקדים לכך כמה מילים על מעלתו ועל ייחודיותו של מחבר הספר, האדמו”ר מקומרנא זי”ע.

רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, האדמו”ר מקומרנא, נולד בשנת תקס”ו לאביו רבי אלכסנדר סנדר ספרין. לאחר פטירת אביו בהיותו בן 12, נלקח אייזיק’ל לבית דודו, רבי צבי הירש מזידיטשוב, שגידלו והיה לרבו. גם אחרי הסתלקותו של רבי צבי הירש, הוא המשיך להתגלות לאחיינו וללמדו מתורת הבעש”ט. לאדמו”ר מקומרנא היתה בקיאות עצומה גם בנגלה וגם בנסתר. כמו כן זכה האדמו”ר לגילויים רבים ולרוח הקודש מופלאה כבר בגיל שנתיים, כפי שמספר ביומן שכתב (מגילת סתרים, ספר החזיונות עמ’ ה), וכן זכה לגילוי אליהו כבר בגיל שבע (שם עמ’ ז-ח). בספריו הרבים זכה האדמו”ר מקומרנא להרחיב ולבאר יסודות רבים מתורת הבעש”ט על פי מסורות מהבעש”ט עצמו, שפותחו במשך הדורות בבתי המדרש של המגיד ממזריטש ושל החוזה מלובלין (רבם של רבותיו). מכאן התועלת הגדולה שבלימוד דבריו להבנת דברי הבעש”ט.

כשהקב”ה וברוך שמו ברא עולמו לא היה העולם יכול להיות קיים, כי הכל חזר לשרשו אל אור אין סוף ברוך הוא, עד שברא ישראל ונתקיים העולם וכו’, דישראל אחדין בהו ובהכרח להם להחזיר למדרגות נאצל להשפיע לישראל כל טוב, ושיהיה שכר ועונש, דכל זה לא שייך באין הפשוט, על כן מאהבת ישראל ברוב יכלתו מצמצם עצמו בבחינת גבול רל”ו אלפים רבבות פרסאות, ובעצם כל עולמות אצילות ונשמות בריאה יצירה עשייה כולם אלוהות ממש… אלא שישות של ישראל אחדין בהו ומקיימין כל העולמות.

(היכל הברכה דברים א, כו)

ישראל סליק לעילא כמבואר בסוד י”ש רל”א ממרן הקדוש הריב”ש טוב, כשברא הקב”ה העולם לא היה באפשרות לעמוד, אע”פ שצמצם עצמו מדרגא לדרגא, בגודל אור ותשוקה חוזרין לאור אין סוף, לאין, וכשהסתכל הקב”ה בישראל במצוות ותורה שלהם נתקיים העולם מאין ליש, כי כמו שיש לאורות עליונים תשוקה לעלות לשורשן לאור אין סוף, כן יש להם תשוקה רבה לחזור למטה לנשמות ישראל להשתעשע בהן ובתורתן.

(זוהר חי ויקרא דף ד’)

האדמו”ר מקומרנא מוסיף על דברי הדגל מחנה אפרים ומבאר מדוע בעקבות בריאת ישראל העולם יכול להתקיים. הוא מסביר שאחרי שנבראו ישראל, העולם הפסיק את שאיפתו הטבעית לשוב חזרה למקורו, בגלל כוח אחר המושך אותו להמשיך ולהתקיים.

על מנת להבין מהו הכוח הזה, יש לשאול תחילה מדוע חשב הקב”ה לברוא עולם שאין לו קיום בפני עצמו. גם רצון הבריאה עצמה לשוב לשורשה אינו מובן: אם רצון זה עומד כנגד רצון ה’ שהעולם יתקיים, יוצא שיש כאן מרידה כביכול בבורא. ואם רצון זה נקבע כבר בעת בריאת העולם, מדוע הוא נברא באופן משונה שכזה, שיהיה לו רצון לחזור לשורשו ואחר כך הרצון יתבטל בעקבות בריאת ישראל? כמו כן צריך להבין גם כיצד מתבטל הרצון הזה על ידי בריאת ישראל.

הבריאה משתוקקת לבוראה

הכורח של הבריאה להתכלל בבורא נובע מכך שבמציאות הרוחנית אין מקום לרִיק; כל מעשה ומחשבה שייכים לאחד משני צדדים, לצד הקדושה או חס ושלום לצד האחר. “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת הַמָוֶת ואת הרע” (דברים ל, טו), הבחירה נתונה בין חיים למוות ובין טוב לרע – אין מצב ביניים. בריאה שאינה חלק ממלכות ה’ הרי היא נפרדת ממנו חלילה, ונעשית גרועה כמו הס”מ עצמו^[3]. ביטויה של הבחירה בטוב, הוא ההשתוקקות לשוב לה’ ולדבוק בו. משמעות ההשתוקקות לשוב לה’ ולהתחבר אליו, היא שאיפה אין סופית להתמזגות מוחלטת בה’ יתברך (תניא, ליקוטי אמרים יט)[4]. הבריאה אינה בוחרת להיות חלק ממלכות ה’ כבחירת בני האדם, אלא באופן טבעי מעצם מהותה היא אמורה להיות חלק בלתי נפרד ממלכותו. בעבור הבריאה, משמעותה של שאיפה זו היא הפסקת קיומה וחזרת העולם למצב בו הוא היה קודם הבריאה. דוקא בגלל שהבריאה נועדה להיות חלק ממלכות ה’, לא יכולה להיות לה מציאות של עמידה נפרדת מה’. לכן היא ממש מוכרחת לחזור ולהתבטל במציאותה אל ה’. 

ישראל נבראו בדמותו וצלמו של ה’

האדמו”ר מקומרנא מסביר שהכוח שמאפשר את קיום העולם הוא רצון הבריאה להשתעשע בנשמות ישראל ובתורתן. מה המיוחד בישראל שכוחם כה גדול, עד שרצון הבריאה להתחבר אליהם מצליח לעמוד כנגד רצון הבריאה לשוב לשורשה? מה סוד כוחם הגדול המאפשר את קיומו של שיווי משקל רוחני המעניק לעולם הזה את יכולתו להתקיים?

הקב”ה יצר את כנסת ישראל בדמותו. פירוש הדבר הוא שכוחותיה, יכולותיה וסמכויותיה של כנסת ישראל דומים לאלו של ה’ יתברך[5]. אמנם חשוב לעמוד בצורה מדויקת על הדמיון שבין כנסת ישראל לקב”ה. ניתן להמשיל את היחס בין הקב”ה לכנסת ישראל, ליחס שבין מלך גדול השולט על ממלכות רבות לבנו יחידו שנבחר לעמוד בראש אחת מארצות מלכותו. משמעות מינוי בן המלך כפולה: מצד אחד יוכלו נתיני הנסיכות לפנות למלך-האב באמצעות בנו. ומצד שני, מלכות הבן מהווה ביטוי ישיר של מלכות אביו, והחלטות ומעשי בן המלך בארצו מהווים הוצאה לפועל של רצון האב.

הקב”ה יצר את עם ישראל כבניו: “בני בכורי ישראל”, “בנים אתם לה’ אלהיכם”. מתוך כל ארצותיו-עולמותיו נתן הקב”ה מלכות ביד ישראל בניו על העולם הזה, והפקיד אותנו על גילוי מלכותו בו: “אתה בחרתנו בכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו… ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת” (תפילת שלוש רגלים). מעת שנבראו ישראל, יכול וצריך העולם כולו להתקשר לריבונו של עולם דרך ישראל, עַם ה’. כמו שעד בריאת ישראל חָפְצָה הבריאה להתכלל בבוראה ולשוב אליו בביטול גמור, כך לאחר בריאת ישראל חֲפֵצָה המציאות להתכלל בנשמות ישראל, מפני שבאמצעותן היא שבה לה’. עד בריאת ישראל משמעות תשוקתה של הבריאה לשוב לה’ היתה התבטלותה, אך לאחר בריאת ישראל התממש רצונה זה על ידי שהיא נרתמת להובלה של עם ישראל את העולם כולו להופעת מלכות ה’ בעולם.

הבריאה מצד עצמה היא חסרת משמעות. לא לחינם עשרות מיליוני בני אדם לא מוצאים את עצמם בעולם. הם מדוכאים, חסרי כל טעם וחשק, ולכן גם רוצים סמים והתמכרויות שונות. הם אינם מוצאים סיבה אמיתית למה לחיות ועבור מה להתקיים, ואינם יכולים לסבול מה פשר המציאות הסתמית שהם חיים בה. כל זה הוא ביטוי לכך שכאשר הבריאה עומדת מצד עצמה אין לה שום קיום, והיא רוצה רק להתבטל מקיומה. 

ישראל הם שנותנים משמעות לעולם. הם נותנים לעולם את התפקיד שלו – להמליך את ה’ כאן במציאות. הם בעצם יוצרים פשר לכל ההתקיימות כאן. רק כך העולם מקבל ישות עצמית שמצדיקה את קיומו.

השכינה שורה בנשמות ישראל

השכינה השורה על ישראל היא המאפשרת לעולם להתקשר דרכה לה’ יתברך. השכינה שורה בנפש הכללית של ישראל הנקראת כנסת ישראל, ומכוחה בנפשו של כל יהודי ויהודי. בנפשות ישראל עצמן ישנן מעלות של השראת שכינה, לא דומה השכינה השורה על הנביא לשכינה השורה על תלמיד חכם שלא זכה למדרגת הנבואה, ולא דומה השראת השכינה על תלמיד חכם לשכינה השורה על יהודי שלא למד תורה. אך דבר אחד משותף לכולם והוא השראת השכינה הכללית השורה על כל יהודי מעצם היותו יהודי.

משמעות הדברים לגבי עם ישראל גדולה מאוד. עם ישראל ביחס לקב”ה הם כלבנה לעומת החמה – אף שאין ללבנה ערך עצמי וכל ערכה מגיע לה בזכות הארת החמה עליה, סוף סוף גם היא מאירה את הארץ. כך גם עם ישראל מאיר לבריאה. ה”ישות” והערך של ישראל אינם אור עצמי. כל יכולתו של ישראל להוות מושא תשוקת העולמות לבורא היא מחמת שכינת ה’ השורה בו. אם כך, מובן כיצד קיומם של ישראל מאפשר למציאות כולה לעבוד את ה’ באמצעותם, ולא לחדול מקיומה בעקבות רצונה לשוב לבוראה. כאשר העולם נרתם לעם ישראל שמוביל אותו לגילוי מלכות ה’ בו, הוא ממשיך לקיים את ייעודו כבריאה המחוברת לה’ ולא נפרדת ממנו ח”ו.

בדברי הבעש”ט לעיל הוזכר שהאותיות “יש” בשם “ישראל” מרמזות שישראל משיבים את העולם מ”אין” ל”יש”.  מתוך כך מובן מדוע בכל העניינים הפרטיים הגאווה ותחושת ה”ישות” הן מידות נמאסות, וכל העולם צריך לשאוף להתבטל לה’ ככל שניתן; אך כלל ישראל אינו צריך לנהוג כך. ישותו וקיומו של עם ישראל חשובה מפני ש”שמנו קראת בשמך”. על ידי עמידתם של ישראל בגאון הם מגלים ומגלמים את המציאות האלוקית בעולם כולו[6].

דבקות ישראל בה’ על ידי שלושת האהבות

כעת מובן שהבריאה לא מורדת חלילה בה’, אלא חפצה לדבוק בו. רצון זה איים להשיב את העולם לתוהו, ובריאת ישראל אִפשרה את המשך קיומו. זאת באמצעות אפשרות נוספת לדבקות בה’, שאינה בהתבטלות מוחלטת אלא בהתבטלות למהלך הכללי של גילוי מלכות ה’ בעולם עצמו על ידי עם ישראל. אם כן, ‘בעיית הבריאה’ נפתרה, הישות המיוחדת של ישראל מאפשרת לעולם להתקיים, אך כיצד נדבקים הם בה’ יתברך?

המפגש המרכזי של עם ישראל עִם ה’ בעולם הזה מתקיים על ידי אותן האהבות שהעמיד הבעל שם טוב במרכז העבודה: “אהבת ה’ יתברך ואהבת ישראל, ואהבת התורה”. באהבת ה’ אנו שואפים לדבוק בו ולשוב אליו בכל כוחנו. על ידי אהבת ישראל אנחנו מצטרפים לתנועת העולם כולו השואף לדבקות בה’, ומממש זאת על ידי שנרתם לטובת עם ישראל. גם בלימוד התורה ובקיום המצוות אנחנו דבקים בה’. את משמעותה הפנימית של תיבת “אנכי”, בה נפתח הדיבר הראשון, מסביר רבי יוחנן (שבת קה ע”א): “אנא נפשי כתבית יהבית”. ה’ מודיע לישראל: אני את עצמי, כביכול, כתבתי ונתתי לכם בתורה. קיום התורה על ידי עסק המצוות גם הוא מכוון לעניין זה; ‘מצווה’ היא מלשון ‘צוותא’ – התחברות. על ידי קיום המצוות אנחנו מתחברים ומתדבקים בה’. שלושת האהבות הללו, אהבת ה’, התורה וישראל, מרכיבות יחד את מכלול המשמעות של העולם. ההתכללות בה’ היא תכלית ההשתוקקות של העולם. התורה היא הדרך והייעוד של העולם, ומי שאמור להוביל את המציאות לקראת הייעוד הזה הם עם ישראל.

עבודת ה’ בשם כל ישראל

לדברים הללו יש משמעות רבה למעשה. כאשר אדם חי בפני עצמו, במנותק מכלל ישראל, הרי הוא כציץ נובל וכרוח נושבת. כשם שלבריאה אין יכולת קיום עצמית כשהיא מנותקת מכלל ישראל, כך גם לאדם הפרטי. אך כאשר האדם כולל עצמו בכלל ישראל, ומתחבר לאותה השראת שכינה יסודית הקיימת בו מתוקף היותו חלק מעם ישראל, הרי הוא חלק משם ה’ ממש. התפיסה העצמית של יהודי צריכה להיות כפולה: כשלעצמו הוא חסר כל חשיבות ומבוטל לגמרי בפני ה’; אך כיהודי, כחלק מעם ישראל, יש לו חשיבות עצומה והוא נושא בגאון ובגאווה את שם ישראל עליו כמייצג מלכות ה’ בעולמו. תפקידו של כל אדם מישראל הוא להתעצם בקישורו לכנסת ישראל, ולייעד את כל פעולותיו להגברת כוחם של ישראל להשרות שכינה בעולם. כאשר יהודי חי באופן זה, הוא ממלא תפקיד של ממש בקיום העולם. אם נבין את כוחנו העצום כיהודים להשפיע ולפעול ונעבוד באופן זה, נזכה לשפע גדול ולסיעתא דשמיא גדולה הראויה לבני המלך המגלים את אור אביהם בממלכתו.

[המשך בגיליון הבא]

[1] על מהות ההחלפה הזו הרחבנו בשיחת “רפואות מתוקות”.

[2] הר’ מרמזת על החכמה כי היא ראשית (ראשית חכמה). הל’ מרמזת על הבינה כי היא הספירה השלישית הכלולות כל אחת מעשר. הא’ מרמזת על הדעת כי היא כמאזנים המכריעים בין שני היודין שבשני צדדיו. ויעוין בפרדס רימונים שער כז (האותיות) פרקים ד, טו ו-כג שהרחיב בזה.

[3] אמנם הס”מ טוען שכוונתו לשם שמים, וכפי שהעיד הבעש”ט ששמע ממנו בעת עליית נשמה: “וגם התפללתי שם על מה עשה ה’ ככה ומה חרי הגדול הזה על אשר נמסר להס”מ כמה נפשות מישראל להריגה ומהם כמה נפשות שנשתמדו ואחר כך נהרגו, ונתנו לי רשות לשאול את פי הס”מ בעצמו, ושאלתי את פי הס”מ מה ראה על ככה ומה דעתו בזה שימירו דתם ואחר כך נהרגין, והשיב לי שכוונתו לשם שמים” (אגרת הקודש לבעש”ט, נדפסה במקור מים חיים פרשת נח אות יג), וכן מפורש בזוהר תרומה קכו ע”א, ובדברי הרמח”ל במקומות רבים. אך בפועל השקר שבו מעוות את ה”לשם שמים” הזה ומביא אותו לדברים איומים ונוראים.

[4] את העיקרון לפיו הרצון לחיבור ולדבקות מוביל לשאיפה להתבטלות מוחלטת, ניתן לראות גם בבריאה. ‘חורים שחורים’ הקיימים בחלל מושכים בכוח עצום את כל החומר והאנרגיה הסובבת אותם אל תוכם, עד שגורמים להם להתפרקות מוחלטת.

[5] את הדמיון בין כנסת ישראל לקב”ה ואת הקשר המיוחד שהוא יוצר ביניהם, אפשר לראות בדרשות חז”ל (שה”ש רבה ה, ב) על הכינוי “תמתי” (שה”ש שם) בו משתמש הקב”ה-הדוד כלפי כנסת ישראל-הרעיה: “רבי ינאי אמר: ‘תאומתי’, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני. ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי: ‘תאומתי’, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא  ‘עמו אנכי בצרה’ (תהלים צא, טו)”.