שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 417 | ב’ כסלו תשפ”ז

פרק ט: נקודות שונות בחינוך המעשי (ג)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם התחלנו את העיסוק בהתמודדות עם מריבות. עמדנו על כך שבמריבות בין ילדים יש להבחין בין מחלוקות שהם מסוגלים לפתור בכוחות עצמם לבין מצבים שבהם אחד הילדים פוגע באחר או מפעיל כלפיו כוח. כאשר מדובר בוויכוח על משחק, על חלוקת זמן או על עניין אחר, והילדים מסוגלים להתמודד זה עם זה באופן שוויוני, נכון לאפשר להם לנסות להגיע לפתרון בעצמם. לעומת זאת, כאשר המריבה כוללת אלימות, הצקות, חטיפת חפצים או פגיעה מילולית, ובפרט כאשר אחד הילדים נמצא בעמדת כוח והאחר חסר אונים מולו, על ההורים להתערב ולדאוג להפסקת הפגיעה. במקרים כאלה נכון להתחיל בהתערבות קצרה שמציבה גבול ברור, ולהרחיב אותה לבירור של האירוע אם הפגיעה נמשכת או שההתערבות הראשונית אינה מועילה.

גם כאשר ההורים מתערבים, חשוב שלא להניח מראש מי אשם ומי צודק, אלא לשמוע את שני הצדדים ולהבין את המתרחש. כאשר ילד פונה להורה ומבקש את עזרתו, יש להתייחס לפנייה ברצינות, שכן היא מבטאת אמון בהורה וציפייה שיסייע לו. אין לבטל את בקשתו גם כאשר העניין נראה להורה שולי, אך גם אין להכריע לטובת הילד שפנה מבלי לשמוע את אחיו. לצד זאת, אין להטיל על הילד הגדול חובה קבועה לוותר לאחיו הצעיר רק בשל פער הגילים ביניהם.

מריבות עם ילדים מחוץ למשפחה

לעיתים ילדים רבים עם ילדים אחרים, מהכיתה או מהשכונה. גם כאן, כאשר מדובר בוויכוח או במחלוקת רגילה, נכון לאפשר לילדים לנסות לפתור את הדברים בכוחות עצמם. עליהם ללמוד לנהל את היחסים עם חבריהם, להתמודד עם חילוקי דעות, לוותר כשצריך ולמצוא דרכים להגיע להסכמה. ההורים יכולים להקשיב לילד ולסייע לו לחשוב כיצד להתמודד עם המצב, אך אין צורך למהר להתערב בכל מריבה או לפנות להורי הילד האחר כדי להכריע מי צודק.

עם זאת, גם במקרים כאלו יש להבחין בין מריבה הוגנת לבין מצב שבו אחד הילדים פוגע באחר. כאשר ילד אחר נוהג באלימות כלפי ילדם, מציק לו באופן חוזר או פוגע בו באופן שקשה לו להתמודד איתו בעצמו, על ההורים להיכנס לתמונה ולדאוג שהפגיעה תיפסק. במצבים כאלה חשוב לזכור שחובת החינוך של הילד הפוגע מוטלת על הוריו, ולא על ההורים של הילד שנפגע. תפקידם של ההורים הוא לדאוג לביטחונו של ילדם ולפעול לכך שלא ייפגע, ולא ליטול על עצמם את האחריות לחינוכו של הילד האחר.

גם כאשר מתעורר חשש לפגיעה, חשוב לבחון את חומרת המצב ואת היקפו. ילדים נוטים לעיתים לפתור מחלוקות באמצעות אלימות, ומקרה בודד אינו מעיד בהכרח על כך שמדובר בילד אלים או בדפוס התנהגות קבוע. לכן, כאשר מדובר באירוע חד-פעמי שאינו חמור, ייתכן שעדיף שלא למהר להתערב, אלא לבחון את המצב ולחשוב כיצד נכון לסייע לילד להתמודד עמו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה חמורה או בתופעה חוזרת, יש צורך לפעול כדי למנוע את הישנותה.

כאשר מדובר בפגיעה בתוך המסגרת החינוכית, נכון להנחות את הילד לפנות אל הגורמים האחראים, כגון המחנך או המנהל. חשוב שהוא יבין שהפנייה אליהם היא צעד חשוב והכרחי לפתרון הבעיה, ושהוא אינו צריך להתמודד עם המציאות הזאת לבדו. במקביל, על ההורה לוודא שהמחנך או המנהל אכן מטפלים בבעיה ברצינות. כאשר הפגיעה מתרחשת מחוץ לשעות הלימודים, אפשר לפנות להורי הילד הפוגע ולדרוש שהתופעה תיפסק. לעיתים ניתן גם לפנות ישירות לילד הפוגע עצמו ולדבר איתו על העניין. בחלק מהמקרים ניתן לפנות גם לגורם החינוכי בבקשה שייקח אחריות על מה שמתרחש גם מחוץ למוסד.

אם הגורמים האחראים אינם מטפלים בבעיה, יש להבהיר לילד שמותר לו להגן על עצמו ולהשיב לפגיעה במסגרת הדין של “עביד איניש דינא לנפשיה” (בבא קמא כז ע”ב) – עושה אדם דין לעצמו. אם הילד אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, מוטל על ההורים לפנות למשטרה על מנת לעצור את הפגיעה.

במציאות של מריבות חוזרות ונשנות, אין להסתפק בהתערבות ופתרון המריבה באופן נקודתי. כפי שהתבאר בפרק הקודם, חשוב להתבונן עם הילד על העניין ולהגיע לפתרונות שורשיים יותר. אפשר לשחזר עם הילד את המריבה, ולחשוב יחד כיצד נכון להתמודד עם מצבים דומים בעתיד. אין הכוונה לברר שוב מי צדק ומי אשם, אלא לסייע לילד לזהות דרכי התמודדות מעשיות שיוכל להשתמש בהן בפעם הבאה. לדוגמה אם הילד טוען שאחיו ציער אותו או פגע בו, אפשר לחשוב יחד כיצד יוכל להגיב בצורה מועילה יותר בפעם הבאה. פעמים רבות מריבות בין ילדים מתפתחות בדפוס קבוע: התנהגות מסוימת גוררת הערה, ההערה מובילה לתגובה, והדברים מתגלגלים למריבה. לעיתים אפשר לזהות גורם מסוים שמביא לחיכוך, ולמצוא שינוי מעשי קטן שימנע אותו. הימנעות מן המריבה עשויה להיות דרך חכמה, בלי קשר לשאלה מי צודק.

כאשר ההורים מחליטים להעניש ילד בעקבות מריבה, חשוב מאוד להקפיד שהעונש יוטל רק על מי שעשה מעשה בעייתי. אין להעניש את הילדים באופן קולקטיבי, ואין להעניש ילד משום שאחיו הרביץ לו או משום שהגן על עצמו. ילד צריך להיענש כאשר הוא חורג מגבולות הבית או מתנהג באופן שאינו מוצדק. לדוגמה, ילד שלוקח את המשחק של אחיו ומתחיל מריבה בטענה שגם הוא רוצה לשחק, אינו רשאי לקחת את המשחק מידי אחיו, ובוודאי שאינו רשאי להרביץ לו.

התוודות על מעשה שלילי

לעיתים הילד מספר להוריו בכנות על מעשה שלילי שעשה. מצב כזה מציב בפני ההורים אתגר חינוכי: אם יענישו אותו על המעשה, הוא עלול להימנע מלספר להם בעתיד; אך אם לא יתייחסו למעשה כלל, הוא עלול להסיק שהמעשה אינו חמור דיו, שהרי ההורים לא הגיבו שום תגובה על כך.

משום כך, הדרך הנכונה היא להתייחס לשני הדברים גם יחד. תחילה יש להביע בפני הילד הערכה על כך שהיה ישר וסיפר את האמת. לאחר מכן אפשר להסביר לו, מתוך אהבה ודאגה לטובתו, שחשוב לחשוב יחד כיצד למנוע את הִשָּׁנוּת המעשה. כאשר הילד מספר מעצמו על המעשה, ייתכן שהוא כבר מבין שהתנהגותו אינה טובה. במקרים כאלה אפשר לשתף אותו בחיפוש אחר פתרון ולשאול אותו אם לדעתו אמצעי של קנס כלשהו יעזור לו שלא לחזור על המעשה. כאשר הילד מודה במעשה ומתחייב מבחינתו שלא לחזור עליו, אין צורך להעניש או לקנוס אותו נגד רצונו, והוא בבחינת “מודה ועוזב ירוחם” (משלי כח, יג).

חשוב לזכור שבכל מקרה, המניע של ההורים צריך להיות חיפוש הטוב של הילד. לכן חשוב שגם הילד יחווה את התהליך כך: הוא והוריו אינם עומדים משני צדי המתרס, אלא חושבים יחד כיצד לעזור לו להיות טוב יותר. כאשר הילד וההורים מבינים זאת, החינוך הופך למשימה משותפת, נעימה ומוצלחת יותר. כאשר מדובר בילדים צעירים, בני ארבע עד חמש, לא מתאים להיכנס לתהליך שבו הם בוחרים לעצמם קנס או עונש. הם עדיין אינם בשלים להבין את משמעות העניין. אפשר להבהיר להם שהמעשה אינו טוב, גם בלי להוסיף עונש.

רגישות יתר במצבים חברתיים

ישנם ילדים שנפגעים בקלות רבה מדי. לדוגמה, ילד המשחק עם ילדים אחרים ונפגע בכל פעם שלא מוסרים לו את הכדור, או כאשר אינו מקבל את מה שרצה במשחק. מציאות כזאת עשויה להעיד על חוסר איזון מסוים באופן שבו הילד מפרש מצבים חברתיים. אם ההורה יתייחס לכל פגיעה שהילד חווה כאילו היא מוצדקת, הוא עלול להנציח את דפוס ההתנהגות הזה במקום לעזור לילד להתאזן. אם בכל פעם שהילד נפגע ההורים מפצים אותו או משנים את המציאות סביבו, הוא עלול ללמוד שביטוי של פגיעה מביא לכך שהסביבה תתגייס לטובתו, גם כאשר אין לכך הצדקה.  הדבר עלול לפגוע בכמה מישורים: ההורה נדרש להתנהל שוב ושוב סביב רגישותו של הילד; הילד עצמו מתקשה ללמוד להתמודד עם תסכולים רגילים; וחבריו עלולים להידרש להתחשב בו באופן חריג, גם במצבים שבהם נהגו כשורה.

משום כך, הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים כאלה היא באמצעות בירור אמיתי של המציאות. כאשר הילד נפגע או נעלב, על ההורה לשאול את עצמו אם הסיבה לכך נראית לו מוצדקת, או במילים אחרות: האם כל ילד אחר היה נפגע במצב דומה. אם הוא מבין שלא התרחש דבר שאמור להיחוות כפגיעה, אין נכון למהר לפייס את הילד. כאשר ההורה אינו מפייס את הילד במצבים כאלה, הוא יכול לסייע לו להפנים שלא כל תסכול מצדיק תחושת פגיעה, ושאין צורך להיפגע בכל פעם שהמציאות אינה מתנהלת כפי שרצה. בכך הוא מסייע לו לפתח אמת מידה נכונה יותר על מנת להבחין בין מצבים שבהם אכן פגעו בו לבין מצבים שבהם הוא יכול להתמודד עם מה שאירע בלי לחוות אותו כפגיעה אישית. לצד זאת, חשוב גם להסביר לילד באופן פעיל שכל אדם נתקל במהלך חייו באכזבות ובמצבים שאינם נעימים לו. עליו ללמוד להניח לדברים, לא להמשיך להתעסק במה שאכזב אותו או בפגיעה הקלה שחווה, ולהפנות את תשומת לבו לדברים הטובים והשמחים שסביבו. כך הוא ילמד שלא לתת לאירועים שוליים להעיב על מצב רוחו ועל יחסו לסביבה.

עם זאת, חשוב להדגיש שאין לצפות מן הילד להפסיק להיפגע מיד. יש להערך לכך שהשינוי יגיע לאט ובהדרגה, ואין לדחוק בילד בחוסר סבלנות.

התמודדות עם ניבול פה

כאשר ילד חוזר מהגן או מבית הספר עם מילים לא ראויות, חשוב לדעת כיצד להגיב. לעיתים קרובות, המציאות הזו מלחיצה או מכעיסה את ההורים, והדבר ניכר בתגובתם. תגובה רגשית חזקה למילים שנאמרו עלולה לגרום לילד לחזור עליהן שוב ושוב. גם ילד קטן מזהה שהמילים מעוררות תגובה לא שגרתית אצל הוריו, והתגובה עצמה עשויה להפוך את המלים הללו למעניינות בעיניו. משום כך, הדבר הראשון שעל ההורה לעשות הוא להתאפק שלא להגיב בבהלה. לאחר מכן עליו לומר לילד בהחלטיות אך ברוגע: אנחנו לא משתמשים במילים כאלה. מלבד זאת, כדי לסייע לילד להפנים את העניין, חשוב לשוחח איתו בהתאם לרמתו על קדושת הפה ועל החיסרון שבניבול הפה. שיחה כזאת צריכה להיעשות בזמן מתאים, ולא בשעת מעשה, כדי שלא ליצור בלבו התנגדות לדברי ההורה. אפשר להמתין כמה שעות או ימים, עד שהילד יהיה פנוי יותר להקשיב.

בשיחה עצמה חשוב לשדר אמון והבנה, מתוך הנחה שהילד אמר את הדברים משום שאינו מבין עדיין את חומרתם או כלל אינו מודע למשמעותם. ההורה מסביר לו את הנושא דווקא משום שהוא מבקש לעזור לו להבין ולהפנים את הדברים, ולא משום שהוא מבקש להוכיח אותו. גם כאשר ההורה מסביר על חומרת המעשה והשלכותיו, חשוב להבהיר לילד שאין הכוונה להחיל עליו את הדברים כל עוד לא היה מודע לעניין. מטרת השיחה היא ללמד אותו ולהביא לכך שיבין את הנושא, יפנים את חשיבותו ויימנע מכך בעתיד. אם הדבר ממשיך גם לאחר שיחה כזו, יתכן והמסרים עדיין לא הופנמו, ויש להמשיך בכך בעקביות ובסבלנות. סביר גם שהילד זקוק לסיוע על מנת להתגבר על יצרו, וניתן לסייע לו באמצעות חיזוקים חיוביים (מילים טובות או אפילו פרס קטן על התגברות בתחום זה), ולהיפך כאשר מתנהג אופן שלילי.

תכנים שליליים מהמורה או מהגננת

לעילים ילד עשוי לחזור הביתה עם תכנים שלמד מהמורה או מהגננת ואינם מתאימים לרוח הבית. חשוב שההורים יתאזרו בסבלנות לגבי העניין. אם ההורה מבטל את דברי המחנך בהינף יד, הוא עלול לפגוע בסמכותו בעיני הילד. ההנחה הבסיסית היא שההורים בחרו לשלוח את הילד למוסד החינוכי משום שהם נותנים אמון בדרך החינוכית שלו. כאשר הם פוגעים בסמכות המורה, הם עלולים לפגוע גם ביכולת של הילד לקבל ממנו וללמוד ממנו. נזק כזה עלול להיות משמעותי לטווח הארוך, בעוד שהימנעות מתגובה מיידית לתוכן מסוים היא בדרך כלל פגיעה נקודתית יותר.

אם ההורה סבור שהמורה העביר תוכן שלילי, אפשר לפנות אליו ולשוחח איתו על כך, במקום לפגוע באמון של הילד בו. במידה ואכן קיים פער או חילוקי דעות בין המחנך לבין ההורים, אין פירוש הדבר שעליהם להסתיר את דעתם מן הילד. ההורה אמור להסביר לילד כיצד הוא רואה את הדברים ולהציג בפניו את עמדתו, בלי לבטל באופן גורף את דברי המורה. אין הכרח שהילד יחשוב שיש רק שיטה אחת בכל נושא; הוא יכול לדעת שישנן גישות שונות ולהיחשף אליהן באופן שקול. ממילא, דעת ההורה עשויה להיות משמעותית מאוד בעיני הילד, במיוחד כאשר היא נאמרת אליו באופן אישי ומותאם, ולא כחלק משיחה כללית הנאמרת בפני כיתה שלמה.

התמודדות עם תעסוקה שלילית

לעיתים ילד הגדל במשפחה תורנית, שהוריו מקפידים להציע לו תכנים תורניים וחינוכיים, נמשך בעקבות חבריו לתחומי עניין שאינם מתאימים לרוח הבית. לדוגמה, ילד עשוי להתחיל להתעניין מאוד בקבוצת כדורגל, בסרטים, או בזמר חילוני. תחילה, חשוב שההורים יבינו שהמשיכה של הילד לתוכן כזה עשויה להעיד על צורך שהוא מבקש למלא. ייתכן שהוא חש שחסר לו משהו בתחומי העניין שהוא מכיר, ולכן הוא נמשך אל תוכן חדש. מתוך כך אפשר להבין שמאבק ישיר בתוכן עצמו אינו בהכרח פותר את הקושי משורשו.

הדרך הנכונה היא לנסות לזהות את הצורך ולמצוא לו מענה חיובי. אם נראה שהילד נמשך לתוכן בעיקר בגלל החברה, כדאי לחפש עבורו חברה טובה וחיובית יותר, למשל באמצעות חוגים או מסגרות חברתיות מתאימות. אם הוא נמשך אליו משום שהוא מחפש התלהבות, עניין או מטרה, אפשר להציע לו תחום חיובי שיש בו התלהבות ומשמעות, כגון התנדבות, קירוב רחוקים, פעילות בתנועת נוער או עיסוק אחר שיוכל לרתום אליו את כוחותיו. כך ההורים אינם מסתפקים במאבק במה שהילד נמשך אליו, אלא מסייעים לו למצוא תוכן חיובי שיוכל למלא את הצורך שבגללו נמשך אליו מלכתחילה.

נוסף על כך, חשוב שההורים יזהו את החוזקות והכישרונות של הילד, וישקיעו בטיפוחם ובהעצמתם. הדבר נעשה הן באמצעות מחמאות ועידוד, המסייעים לילד להכיר בכוחותיו ולפתח תודעה ברורה של המעלות הטמונות בו, והן באמצעות עידודו לתת להן ביטוי ממשי בעשייה בתחומים שונים. כך, למשל, ילד שאוהב לעזור לילדים קטנים ממנו יכול למצוא סיפוק ועניין רב בעזרה ובטיפול בהם; ילד שאוהב לטפל בגינה או לעסוק במלאכות שונות בבית יכול להתפתח בתחומים אלו; וילד שמתחבר לעולם ההפצה יכול למצוא בו תחום עשייה משמעותי. על ההורים לעודד את הילד לנתב את כוחותיו לעשייה ברוכה בתחומים המתאימים למעלותיו ולנטיותיו. כך הוא יוכל למצוא עניין, סיפוק ותחושת משמעות בעיסוקים חיוביים, ולחזק את ההכרה בערך הכוחות והיכולות שלו.

חשוב גם לשוחח עם הילד על שאיפותיו לעתיד ועל הכיוון שאליו הוא רוצה להתפתח. אפשר לשוחח איתו על מה הוא היה רוצה לעשות כשיגדל, איזה תחום היה רוצה לפתח ובאיזו דרך היה רוצה לבנות את חייו. מתוך שיחות כאלה ניתן לסייע לו לגבש לעצמו כיוון חיובי שאליו הוא שואף, ולבחון יחד איתו אילו תחומי עניין ועיסוקים משתלבים בכיוון הזה ואילו עלולים להסיט אותו ממנו. לעיתים, כאשר לילד אין שאיפות ברורות או תחושה של כיוון שאליו הוא מתקדם, הוא עלול להימשך בהתלהבות לכיוונים אחרים שימלאו את החלל שנוצר. כך, למשל, משיכה עזה לעיסוק בליגות ספורט ובקבוצות כדורגל עשויה לעיתים לבטא לא רק עניין בתחום עצמו, אלא גם היעדר כיוון חיובי משמעותי יותר בחייו. משום כך, חשוב שההורים לא יסתפקו בניסיון להרחיק את הילד מעיסוקים שאינם מתאימים לרוח הבית, אלא יסייעו לו לבנות שאיפות ותחומי עשייה חיוביים שאליהם יוכל להפנות את כוחותיו ואת התלהבותו.

מסגרת עם פנימייה

כאשר עולה השאלה אם לשלוח ילד למסגרת לימודית עם פנימייה או להשאירו לגור בבית, יש לבחון היכן ניתן להשיג בצורה הטובה ביותר את מטרת החינוך: בניית אישיותו של הילד והעצמתו ביראת שמיים, בקדושה ובמידות טובות. ללימודים בפנימייה עשויים להיות יתרונות חינוכיים משמעותיים. השהות מחוץ לבית מאפשרת לילד להתנסות בעצמאות, ללמוד להסתדר בכוחות עצמו ולצמצם בהדרגה את התלות בנוכחותם ובסיועם המתמיד של הוריו. הוא נדרש להתמודד עם מצבים שונים באופן עצמאי, לנהל את סדר יומו ולפתח כוחות ויכולות שיסייעו לו בהמשך חייו. לצד זאת, גם לגדילה בבית יש יתרונות חשובים, ובפרט האפשרות לגדול בתוך הקשר משפחתי קרוב ויציב, וליהנות מנוכחותם ומהדרכתם היומיומית של ההורים. משום כך, אין לקבוע מראש שהאפשרות האחת עדיפה תמיד על פני האחרת, אלא לבחון את טובתו החינוכית של הילד ואת צרכיו הייחודיים. הדברים נכונים הן לבנים והן לבנות, אם כי הצורך לפתח את העצמאות גדול יותר אצל בנים, וממילא היתרון של פנימייה גדול יותר אצל בנים מאשר אצל בנות.

שיקול נוסף הוא במקרים בהם האווירה בבית אינה בריאה, כאשר יש בו מתחים ומריבות רבים, או כאשר קיימות בעיות חינוכיות אחרות. במקרים כאלה המסגרת הפנימייתית עשויה לספק לילד סביבה חינוכית וחברתית המתאימה יותר להתפתחותו. כך גם כאשר הרמה הדתית בבית אינה מתאימה לו, או כאשר אחד האחים התרחק מדרך התורה ועלול להשפיע עליו לרעה. במקרים כאלה המסגרת הפנימייתית עשויה לספק לילד סביבה חינוכית וחברתית המתאימה יותר להתפתחותו.

חשוב להדגיש שגם כאשר ההורים שולחים את ילדם לפנימייה, אין בכך כדי לפטור אותם מאחריותם לחינוכו. עליהם להישאר מעורבים בחייו: לשוחח איתו על הלימודים, להתעניין במצבו החברתי ולברר כיצד הוא מתקדם בעבודת ה’. יחד עם זאת, יש להקפיד שההתעניינות לא תכביד עליו ולא תיחווה כפיקוח מתמיד. המטרה היא שהילד יחווה את מעורבותם כביטוי לאהבה, לידידות ולאמון שהוריו רוחשים לו.