שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 416 | כו חשון תשפ”ז

פרק ט: נקודות שונות בחינוך המעשי (ב)

חינוך לנימוס ולדרך ארץ

לעיתים אפשר לפגוש אדם פנימי, העוסק בעבודת המידות, בתפילה ובלימוד תורה, אך מזניח את הצדדים החיצוניים של התנהגותו. תופעה דומה עלולה להתרחש גם בחינוך: דווקא ההשקעה בחינוך הפנימי עלולה לבוא על חשבון ההתייחסות לנורמות החברתיות, לכבוד כלפי מבוגרים, לנימוסי שולחן, להקפדה על זמנים ולעניינים נוספים מתחום הדרך ארץ.

החינוך בתחומים אלה מתחיל בראש ובראשונה בהורים עצמם. פעמים רבות, כאשר ילדים אינם מקפידים על נימוסים ועל דרך ארץ, הדבר קשור גם למציאות שהם פוגשים בבית. לכן תחילת העבודה החינוכית היא במודעות של ההורים ובהשתדלותם האישית: להאיר פנים לאנשים, לכבד את הזולת ולהקפיד על התנהגות ראויה. כאשר הילד רואה את הוריו נוהגים כך, החינוך נעשה קל יותר משתי סיבות. ראשית, הוא לומד מהדוגמה האישית שלהם. שנית, כאשר ההורים מבקשים ממנו לנהוג בנימוס ולכבד אחרים, הוא אינו רואה בכך דרישה הסותרת את התנהגותם שלהם.

עם זאת, אין די בדוגמה האישית. על ההורים להקפיד גם להרגיל את ילדיהם בפועל להתנהגות נאותה. יש להסביר להם מהי ההתנהגות המצופה מהם במצבים חברתיים שונים, להעיר להם כאשר הם חורגים ממנה, ולסייע להם לרכוש בהדרגה הרגלים של כבוד והתחשבות בזולת. יש להקפיד על כך בעניינים הנראים לעיתים קטנים ופשוטים: כיצד פונים לאדם מבוגר, כיצד מתנהגים בזמן הארוחה, כיצד מקשיבים לדברי הזולת וכיצד מקפידים על זמנם של אחרים. כאשר ההורים מתייחסים לעניינים אלה בעקביות, ולא מסתפקים בדרישה כללית להיות מנומסים, הילדים לומדים להפוך אותם לחלק מדרכם.

דרך ארץ כוללת גם הרגלי חיים בסיסיים, היוצרים אצל הילד תחושה של סדר ויציבות. חשוב להקפיד על קיומן של שלוש ארוחות מסודרות בכל יום, על שעת שינה קבועה ועל סדר יום מאורגן. כך הילד גדל בתוך מסגרת שיש בה יציבות, גבולות והרגלים בריאים, ולומד להתנהל באופן מסודר גם בחייו שלו.

עניין נוסף שיש להקפיד עליו הוא הניקיון והסדר הבסיסיים בבית. ילד הגדל בסביבה שאינה נקייה ומסודרת עלול להתרגל להזנחה ולפתח בהמשך חייו קושי בהקפדה על סדר וניקיון. מעבר להיבט המעשי, יש לכך גם משמעות ביחס לעולמו הפנימי של הילד. הוא עלול לפתח יחס של חוסר תשומת לב ואחריות כלפי סביבתו. יחס כזה עשוי להשתקף גם בהתנהלותו כלפי הזולת: כשם שאינו מקפיד על הסדר והניקיון בסביבתו, כך הוא עלול שלא לתת את דעתו לפגיעה שהוא גורם לאחרים, ולא להיות מוטרד מכך שהוא פוגע בחבר. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים, כגון לימוד תורה המתאפיין בשטחיות ובחוסר סדר, או התנהלות כללית שיש בה ‘עיגולי פינות’ וחוסר דיוק. משום כך, חשוב שההורים יקפידו על סביבת חיים נקייה ומסודרת, וירגילו גם את ילדיהם לשמור על ניקיון הבית ועל הסדר בו.

הקפדה זו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בחינוך להיגיינה אישית. חשוב להרגיל את הילדים להקפיד על רחצה סדירה, על החלפת בגדים ועל שמירה על ניקיון גופם ובגדיהם. יש לשים לב גם לפרטים שאפשר לעיתים להחמיץ, כגון בדיקת השיער וטיפול בכינים כאשר הן מופיעות, וכיוצא בזה. אין מדובר רק בעניינים חיצוניים, אלא בהקניית הרגלים בסיסיים של ניקיון, שמירה על הגוף וכבוד עצמי, שילוו את הילדים גם בהמשך חייהם.

חינוך לכיבוד הורים

כחלק ממצוות חינוך, ישנה חובה על ההורים לחנך את ילדיהם למצוות כיבוד הורים. עם זאת, חשוב להקפיד שהדרישה לכבוד לא תהיה מופרזת. כאשר ההורים מרבים לדרוש מילדיהם לכבד אותם, גם אם הם פועלים מתוך כוונה חינוכית, הילד עלול לחוות זאת כרצון אנוכי של ההורים לקבל כבוד. משום כך, ההלכה מכירה בכך שההורים רשאים למחול לעיתים על כבודם (קידושין לב ע”א). אין בכך ויתור על החובה לחנך את הילדים למצווה זו, אלא הכרה בכך שלא כל מצב מחייב לעמוד על הכבוד.

אחת הדרכים הפשוטות והטובות לחנך לכיבוד הורים היא שהאב ידאג לכבודה של האם, והאם תדאג לכבודו של האב. כאשר הילד רואה שאחד ההורים מקפיד על כבודו של האחר, הוא לומד שכיבוד הורים הוא ערך שעליו לשמור, ולא דרישה אישית של ההורה המעוניין בכבוד לעצמו.

כאשר הורה מעיר לילד על פגיעה בכבודו עדיף שהתגובה תהיה קצרה ועניינית, כגון: “כך לא מתנהגים לאבא”. חשוב שהאמירה תיאמר ללא נימה של פגיעה, עלבון או היעלבות, אלא מתוך עמדה בטוחה ורגועה, שמבהירה לילד שכך אין להתנהג[1]. עם זאת, לא תמיד קל להורה להפריד בין הפגיעה האישית לבין הצורך לחנך. אם הוא מרגיש שאינו מסוגל להעיר בלי שהעלבון יבוא לידי ביטוי, עדיף שלא יעיר באותו רגע, או שידחה את ההערה למועד מאוחר יותר, לאחר שיירגע. כך יוכל להעביר לילד מסר חינוכי ברור, מבלי שהדברים יישמעו כביטוי לצורך האישי שלו ביחס מכבד. מאותו טעם, עדיף להימנע מאמירות כגון “לא נעים לי שאתה מתנהג כך”, שעלולות לשדר לילד שההורה עוסק בנעימות האישית שלו. ואולם כאשר הילד מרעיש ומפריע לסובבים אותו, אפשר לומר לו שההתנהגות שלו אינה נעימה, ובכך להבהיר לו שהבעיה היא בהשפעה של מעשיו על הסביבה ולא ברצון של ההורה להגן על עצמו.

באופן דומה, כאשר הילד מפריע או משתולל, התנהגותו עשויה לעורר בהורה כעס או תחושת פגיעה. חשוב להשתדל שלא לתת לתחושות אלה לנהל את התגובה, אלא להציב גבולות מתוך עמדה רגועה ועניינית. על ההורה להעביר לילד מסר ברור שהתנהגות כזאת אינה מועילה לו ואינה מקדמת אותו. לעיתים, תגובה רגשית חריפה של ההורה עלולה אף להיחוות בעיני הילד כרווח, אם הוא רואה שהצליח להכעיס את ההורה או לעורר בו תגובה ריגשית. כאשר ההורה מצליח שלא להיגרר לתגובה רגשית, הוא יכול להבהיר לילד בצורה טובה יותר שהתנהגות זו לא תביא לו את מבוקשו.

חינוך לעזרה במטלות הבית

ככל שמספר הילדים בבית גדל, מתרבות גם המטלות הכרוכות בניהולו. בתים רבים מתמודדים עם סוגיית ההשתתפות של הילדים במטלות הבית. ישנן שתי טעויות מנוגדות שעלולות להתפתח אצל ההורים ביחס לכך. הטעות הראשונה היא ההנחה שההורים צריכים לדרוש מהילדים השתתפות במטלות הבית משום שהם לא מסוגלים לעמוד בהם בלעדיהם. כאשר ההורים משדרים לילדים שהבית לא יוכל להתנהל ללא עזרתם, הילדים עלולים לחוש שהאחריות לניהול הבית מוטלת על כתפיהם. תחושת אחריות כזו עלולה להכביד על הילדים, והיא גם אינה נכונה: האחריות לניהול הבית מוטלת על ההורים, ולא על הילדים. הטעות ההפוכה היא ההנחה שמטלות הבית הן באחריות ההורים בלבד, ולכן אין להטיל אותן על הילדים, משום שהדבר פוגע בחוויית הילדות שלהם.

כל אחת מן הטעויות האלה מקצינה נקודת אמת מסוימת. מצד אחד, האחריות על מטלות הבית מוטלת על ההורים, ואין זה בריא שהילדים יחושו שהבית אינו יכול להתנהל בלעדיהם. מצד שני, זכותם וחובתם של ההורים להיעזר בילדיהם לטובת הבית, שהוא גם הבית של הילדים עצמם. משום כך, הדרך הנכונה היא לשלב את הילדים במשימות הבית, אך לעשות זאת ללא לחץ וללא הטלת אחריות מכבידה עליהם. השאיפה צריכה להיות שהילדים יחוו את מטלות הבית כמשימה משותפת של כל בני הבית, שבה כל אחד תורם את חלקו. לדוגמה, ההכנות לשבת יכולות להיעשות מתוך לחץ או מתוך תחושת אשמה, כאשר הילד מרגיש שאם לא יסדר את הסלון, לכולם לא יהיה נעים בשבת. לעומת זאת, אפשר ליצור חוויה של שותפות: לכל אחד יש תפקיד, וכולם מתגייסים יחד להכין את הבית לקבלת השבת בשמחה.

כאשר ההורים מצליחים ליצור אווירה כזאת, אפשר להרחיב בהדרגה את המשימות שהילדים מקבלים, כל עוד נשמרת אווירה טובה ונעימה. במציאות כזאת, ההשתתפות בעבודות הבית מעניקה לילדים רווח חינוכי: הם לומדים להיות שותפים בעשייה המשפחתית, לגלות אחריות ולתרום לרווחתם של בני הבית. לכן אין להתייחס למטלות כאל חובה טכנית בלבד, שהילד סיים למלא ותו לא. חשוב שההורים יביעו הערכה להשתתפותו של כל ילד וישבחו אותו על תרומתו, בין אם באופן אישי ובין אם בסיום העבודה המשותפת. כך הילד לומד לראות בעשייה שלו חלק משמעותי מן השותפות המשפחתית, ולא רק משימה שעליו לבצע.

כחלק מזה, כאשר ההורה מטיל על הילד משימה מסוימת, נכון להביא בחשבון את מצבו ואת צרכיו של הילד. לא כדאי להתעקש שהילד יבצע את המטלה על חשבון פעילות חברתית נחשקת, אם אפשרי שהוא יבצע אותה לאחר מכן. אפשר להתחשב בילד גם כאשר יש משימה שהוא מתקשה במיוחד לבצע, אלא אם כן מדובר במשימה שגם שאר האחים אינם אוהבים.

העזרה בבית היא הזדמנות חיובית לשלב את הילד בעשייה משמעותית. לעיתים קל יותר לאפשר לילד להעביר את זמנו בקריאת ספר או בצפייה במסך. זו תעסוקה נוחה עבור ההורים, משום שהילד בדרך כלל אינו מתנגד לה, והיא חוסכת מהם את הצורך למצוא לו עיסוק או להתמודד עם שעמום והפרעות. אולם בילוי ממושך מול מסכים אינו מעניק לילד את היתרונות שיש בעשייה ממשית ובתרומה לסביבתו.כאשר הילד שותף במשימות כגון שמירה על האחים הקטנים, שטיפת כלים או הליכה למכולת, הוא לומד לנתב את כוחותיו לעשייה מועילה, לחוש שסומכים עליו ולשאת באחריות המתאימה לגילו. התנסות כזאת מסייעת לו לפתח תחושת מסוגלות ולהתבגר.

קניין משמעותי נוסף שהילד יכול לרכוש בדרך זו הוא ההרגל לעמול – “האדם לעמל יולד” (איוב ה, ז). אמנם יש בילד נטייה מסויימת לחוסר מעש, למנוחה ולפיזור הכוחות, אבל ככל שהילד רוכש הרגלים של עשייה ושל יצירה, כך הוא מתרגל להתגבר עליהם. כאשר ההורים מצליחים להקנות לילדיהם רצון ושמחה בעשייה ובעמל, הם מעניקים להם נכס חינוכי שילך איתם לאורך חייהם.

התמודדות עם מריבות בין ילדים

חלק בלתי נמנע מחינוך ילדים כולל התמודדות עם מריבות ביניהם. בפרק הקודם הרחבנו כיצד לקיים התבוננות עם הילדים בנושא זה, על מנת להבין אותם ולסייע להם לשנות דפוסי התנהגות בעייתיים. כאן נעסוק בעיקר בפן המעשי של התמודדות ההורים במצבים כאלו.

העיקרון הבסיסי אומר שההורים אינם חייבים להתערב בכל מריבה. לילדים יש מרחב מחיה ועצמאות משלהם, וכחלק מההתפתחות הבריאה שלהם הם צריכים ללמוד להתמודד עם מצבים שונים בכוחות עצמם. מצד שני, אי אפשר להתעלם מן האחריות ההורית. לעיתים אחד האחים נוהג באלימות כלפי האחר, ואין לאפשר מצב שבו הסדר בבית נקבע על פי כוח הזרוע. משום כך, חשוב להגדיר מתי נכון להניח לילדים להתמודד בעצמם, ומתי ההורים חייבים להתערב.

נראה שיש להבחין בין סוגים שונים של מריבות. כאשר מדובר בוויכוח או במחלוקת על עניין מסוים, והילדים מסוגלים להתמודד זה מול זה באופן שוויוני, נכון לאפשר להם לנסות להגיע לפתרון בכוחות עצמם. לדוגמה, כאשר שני ילדים רוצים להשתמש באותו משחק או באותם אופניים, אין צורך שההורים יכריעו מיד מי יקבל את מבוקשו. אפשר להגדיר מראש את זמן השימוש הכולל, ולבקש מהילדים לחלק ביניהם את הזמן באופן הוגן ולהגיע להסכמה. כך הם לומדים לנהל משא ומתן, להתחשב זה בזה ולפתור מחלוקות. אם הם אינם מצליחים להגיע להסכמה, ההורים יכולים לסייע להם למצוא פתרון, אך אין צורך למהר לעשות זאת במקומם.

לעומת זאת, כאשר המריבה כוללת פגיעה באחד הילדים, ההורים אינם יכולים להסתפק בהנחה שעל הילדים ללמוד להסתדר בעצמם. הדבר נכון כאשר מדובר באלימות פיזית, אך גם במצבים של הצקות, חטיפת חפצים או אלימות מילולית. בפרט, כאשר ילד אחד נמצא בעמדת כוח והילד האחר חסר אונים מולו, אין זה נכון להותיר את הילד חסר האונים להתמודד לבדו. במצבים כאלה תפקידם של ההורים הוא להיכנס לתמונה, לעצור את הפגיעה ולסייע לילד שאינו מצליח להגן על עצמו.

עם זאת, גם במצבים כאלה אין להניח מראש שהילד החלש הוא הצודק או שהילד החזק הוא האשם. ייתכן שהילד הקטן יותר, הציק לאחיו וגרם להתפתחות המריבה, ולכן חשוב לשמוע את שני הצדדים ולהבין את המתרחש. אין פירוש הדבר שעל ההורים להיכנס מיד לבירור מעמיק של כל פרטי המריבה. נכון להתחיל בהתערבות מצומצמת, שתפקידה לעצור את ההתנהגות הבעייתית. אפשר לומר לילדים בפשטות: ‘תפסיקו לריב’, ‘לא חוטפים דברים’ או ‘לא מדברים כך’. לעיתים די באמירה כזאת כדי שהילדים יפסיקו את ההתנהגות ויחזרו להתנהל בכוחות עצמם. אם הדבר אינו מועיל, או שהפגיעה נמשכת, יש להרחיב את ההתערבות, לברר מה התרחש, לשמוע את שני הילדים ולסייע להם להתמודד עם המריבה. כך ההורים אינם מתעלמים מפגיעה באחד הילדים, אך גם אינם ממהרים להפוך כל מריבה לאירוע המחייב בירור והכרעה מצדם.

עיקרון חשוב נוסף הוא שאם אחד הילדים פונה אל ההורה ומבקש את עזרתו במריבה, ההורה צריך להתערב. כאשר הילד פונה להורה, הוא עושה זאת מתוך אמון בו. אם ההורה מתעלם מבקשתו, הוא עלול לפגוע באמון הזה. עם זאת, יש להבחין בין פנייה כנה לעזרה לבין פנייה שהיא חלק מן המשחק או מן המריבה עצמה. כמובן שההורה לא אמור לתמוך אוטומטית בילד שפנה אליו. אדרבה, עליו לשמוע גם את הצד השני ולנסות לברר את הדברים לפני שהוא מכריע. כאשר הוא נדרש לשפוט בין הילדים, עליו לעשות זאת בשיקול דעת ולא בפזיזות. אין זה הוגן להכריע לטובת אחד הילדים רק משום שלא טרחו להקשיב כראוי לאחר. נוסף על כך, אם אחד הילדים מרגיש שההורה אינו מתייחס ברצינות לפנייתו, הוא עלול לאבד את האמון בו. ההורה אינו יכול לפטור את עצמו בטענה שהילדים רבים על דברים קטנים וחסרי חשיבות. חז”ל לימדונו ש”דין של פרוטה כדין של מאה מנה” (סנהדרין ח ע”א). עבור ילד, צעצוע קטן עשוי להיות בעל חשיבות ומשמעות רבה, ממש כפי שעניין גדול עשוי להיות משמעותי עבור אדם מבוגר. לכן יש להתייחס גם למריבה שנראית להורה שולית.

לאור הדברים, מובן גם שאין זה נכון לדרוש מן הילד הגדול לוותר לאחיו הקטן רק בשל גילו. אם ההורה אינו מתערב בתוכן המריבה, אלא מקפיד רק על גבולות ההתנהגות בבית, הוא אינו נדרש להכריע מי מהילדים צריך לוותר. גם כאשר הילדים פונים להורה כדי שיכריע מי צודק, הם מבקשים ממנו לשמש כשופט ולא כמחנך. ניסיון לנצל את הרגע הטעון רגשית כדי לחנך את הילד הגדול לוויתור עלול לעורר בו מרמור והתנגדות, במקום להביא אותו להפנמת המסר החינוכי. מעבר לכך, אין זה הוגן לדרוש מילד לוותר לאחיו לאורך כל שנות ילדותו רק משום שנולד אחריו. פער הגילים אינו מטיל על הילד הגדול אחריות קבועה לוותר, ואין להפוך את הוויתור מצדו לחובה הנובעת מעצם היותו גדול יותר.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] בשאלה האם נכון להשתית את המשמעת על מצוות כיבוד הורים עסקנו לעיל (בפרק ח).