שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 415 | יח חשון תשפ”ז

פרק ט: נקודות שונות בחינוך המעשי (א)

חינוך ללימוד תורה וקיום מצוות

לב ליבו של החינוך המעשי הוא החינוך ללימוד תורה ולקיום מצוות. חשיבותו של נושא זה, ובפרט לנוכח היקפי הנשירה הקיימים כיום, מחייבת את ההורים לעסוק בו במחשבה רבה ובשיקול דעת. בטרם ניגש לנושאים השונים, חשוב לחזור ולהדגיש את העיקרון שהוזכר לעיל: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז ע”א ועוד). החינוך צריך להיות מושתת על אהבה רבה ואמיתית, המקרבת את הילד אל הוריו ואל דרך החינוך שלהם, אך גם על גבולות ברורים. בחינוך לתורה ולמצוות יש לפעול מתוך נעימות, שמחה ואהבה, כדי שהילד יפתח קשר חיובי עם התורה והמצוות. יחד עם זאת, אי אפשר לבנות חינוך של ממש ללא גבולות.

החינוך לתורה ולמצוות הינו חיוב המוטל על ההורים משלב מוקדם בחיי הילד. על ההורים מוטל לחנכו לכל מצווה שהוא בשל להבינה לקיימה (סוכה מב ע”א), ולהוסיף בכך ככל שהוא גדל. מהגדרה זו ניתן ללמוד שני עקרונות: ראשית, החובה החינוכית מוטלת דווקא על ההורים. אין להפוך את החינוך למערכת שבה כל אדם רואה לנכון להציב לילד גבולות ולהעיר לו על התנהגותו. קרובי משפחה ושכנים לא אמורים לקחת אחריות על חינוך הילדים. מציאות שבה כל אדם חופשי להעיר לילד עלולה לצמצם את מרחב המחיה שלו ולהפר את הגבולות הרחבים שעל חשיבותם עמדנו לעיל (בפרק ב). יתרה מכך, הצבת גבולות צריכה להיעשות על גבי מצע של אהבה. דווקא ההורים, שהילד מזהה עמם יותר מכול את הקשר האוהב והקרוב, הם אלה שיכולים וצריכים להציב לו גבולות.

שנית, מצוות חינוך אינה חלה לפני גיל חינוך. ההורים אינם צריכים להעיר לילד על מעשים שמשמעותם עדיין אינה מובנת לו. לדוגמה, אין לגעור בילד קטן שהניח ספר קודש על הריצפה, כל עוד אינו יודע להבחין בין ספר קודש לספר חול ואינו מבין את ההבדל ביחס הראוי לכל אחד מהם. ההורים יכולים להשגיח עליו, להרחיק ממנו את הספר או למנוע ממנו להגיע למצב שבו הוא עלול להפילו. אלא שבמקרה כזה מדובר בפתרון מעשי לבעיה, ולא בתהליך חינוכי שנועד להקנות לילד הבנה שעדיין אין לו.

ישנה תפיסה שגויה שההורים ממלאים את חובת החינוך בכך שהם שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך. גם הורים שמבינים שתפיסה זו אינה נכונה עלולים לאמץ אותה באופן חלקי: הם מכירים בכך שהאחריות הכללית לחינוך עדיין מוטלת עליהם, אך סבורים שהחינוך ללימוד התורה הוא בעיקר תפקידם של המלמדים והמורים. חשוב לדעת שגם תפיסה זו אינה נכונה. האחריות על חינוך הילדים מוטלת על ההורים, והמורים הם שלוחיהם ובאי כוחם. לכן ההורים אינם יכולים להרפות מתפקידם לאחר שהילד נכנס למוסד החינוכי. עליהם לוודא שמשימת החינוך אכן מתבצעת, להתעניין ביום הלימודים של הילד, לשאול אותו על מה שלמד ולהיות מעורבים בהתקדמותו.

בנוסף, חשוב שההורים יקדישו זמן ללימוד תורה עם ילדיהם, נוסף על הלימוד במסגרת החינוכית. אינו דומה לימוד שהילד לומד עם המורה בכיתה מלאה בתלמידים ללימוד שהוא לומד עם אביו ביחידות. בשל חשיבותו של לימוד זה, ראוי שההורים יקבעו זמן מיוחד לכל ילד וילד, ובו ילמדו עמו לפחות כרבע שעה ביום, כאשר שאר האחים אינם מפריעים להם. אפשר להתחיל בסביבות גיל שלוש בלימוד האותיות, להמשיך בלימוד הניקוד והקריאה, ולאחר מכן ללמוד טעמי המקרא. כשהילד כבר יודע לקרוא, אפשר להקדיש את הזמן לשינון פרשת השבוע וללימוד נוסף בתנ”ך. חשוב לדעת שילדים אוהבים לשנן שוב ושוב פעמים רבות את פסוקי התורה, ולכן ניתן לנצל את הנטייה הזאת לבניית קשר חיובי עם הלימוד. הדרכה זו נכונה גם לבנות[1], ולא רק לבנים.

זמן הלימוד המשותף אינו מיועד רק להעברת ידע. הוא בונה את הבניין הרוחני של הילד, ומסייע לו לפתח אהבה לתורה ולעבודת ה’. ככל שהילד נהנה יותר מן הלימוד ושמח להגיע אליו, כך מתחזק הקשר שלו לתורה. משום כך, חשוב להשקיע ביצירת אווירה נעימה ושמחה, להרבות בגילויי אהבה, ולעיתים גם לשלב ממתקים. יש לשבח את הילד ולהחמיא לו כאשר הוא קורא יפה, אומר סברה טובה או שואל שאלה יפה. אפשר גם לשלב בזמן הלימוד סיפורי צדיקים וכדומה, כדי לחבב עליו את המפגש. מאותו טעם, חשוב להיזהר מגערות ומלחצים בזמן הלימוד המשותף, דווקא משום שזהו זמן אישי ופנימי יותר, שנועד לבנות את הקשר של הילד עם התורה ועם ההורה. חשוב מאוד גם לייקר בפני הילדים את לימוד התורה שלהם. חז”ל הפליגו בחשיבות לימוד התורה של תינוקות של בית רבן, עד שאמרו שאין מבטלים אותו אפילו לבניין בית המקדש (שבת קיט ע”ב). ההורים צריכים לשמוח ולעודד את ילדיהם כאשר הם חוזרים על מה שלמדו, או כאשר המורה מספר שהילד למד היטב. יש לזכור שישנם דברים חשובים רבים, אך “תלמוד תורה כנגד כולם” (פאה א, א).

בנוגע לצורת הלימוד הרצויה, חז”ל הורו את סדר הלימוד המתאים לשלבי ההתפתחות של הילד: “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לתלמוד” (אבות ה, כא). במשנה זו מלמדים אותנו חכמים את הסדר המתאים לנפש הילד ולרמת הבנתו. מעבר לכך, לימוד בסדר זה מאפשר לנער להגיע לבגרותו לאחר שכבר הקיף את כל ספרי התנ”ך וששת סדרי המשנה, או את רובם, וכך הוא מגיע ללימוד הגמרא עם הרקע המתאים. משום כך נאמר בגמרא על הלומד בסדר זה, שחבריו אינם מצליחים לעקוף אותו בחכמתו (כתובות נ ע”א).

על חשיבותה של דרך זו העיד רבי שבתי הורוביץ, בנו של השל”ה: בספרו ווי העמודים (עמוד התורה, פרק ה):

וגם לימוד הנערים, צריך לקיים “חנוך לנער על פי דרכו” (משלי כב, ו). חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לקהילת קודש פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בקהילת קודש אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות. וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי. ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד. כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים. חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה’ בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב.

(ווי העמודים, עמוד התורה פרק ה)

כעין זה כתב גם הרש”ר הירש:

אם לפי סדר הלימוד שלפנינו, עסק אדם כבר עשר שנים במקרא, וחמש שנים במשנה, הרי משהוא בן חמש עשרה שנים הספיק כבר לקלוט את עקרונות התורה ואת יסודות מצוותיה. אז יוכל בנקל גם לעבור לביאורים, לדרשות ולמסקנות של הגמרא, זו ה”גומרת” ומשלמת את לימוד התורה… אכן, אי ומתי כבר תגיע השעה, שבני הנעורים שלנו יעשו שוב את דרכם, דרך ההתפתחות הרוחנית, כהנחיית ה”אבות”?

(עטרת צבי, אבות ה, כא[2])

ברוך ה’, ישנם כיום תלמודי תורה רבים המלמדים על פי הדרכה זו. ילדים שאינם לומדים בתלמודי תורה כאלה זקוקים להשלמה בלימוד המקרא והמשנה, ועל ההורים להשקיע בכך.

בנוגע ללימוד הלכה, הילד פוגש הלכות רבות בחיי היום־יום, וההורים יכולים לנצל את המפגש הזה כדי להסביר לו את ההלכות ואת אופן קיומן. עם זאת, אין די בכך כדי להקנות לו תמונה מסודרת ומקיפה של ההלכה. משום כך, חשוב להנגיש לילדים ידע הלכתי באופן שיטתי. ניתן לעשות זאת באמצעות ספרי הלכה המותאמים לגילם המצויים כיום, ובהם גם ספרים מאוירים וספרים המשלבים סיפורים והמחשות. כך יוכל הילד לרכוש בהדרגה ידע הלכתי רחב ומסודר, לצד הלמידה מתוך המציאות היומיומית בבית. ככל שיגדל, יהיה עליו להמשיך ולהעמיק את ידיעותיו בלימוד הלכה, באופן שיאפשר לו להכיר את ההלכות הנוגעות לחיי היומיום ולקיים אותן מתוך הבנה.

 הכרח שילד צעיר ילמד ספרי הלכה באופן מסודר. המפגש היומיומי שלו עם ההלכה, כאשר ההורה מסביר לו מדוע צריך לנהוג כך ולא אחרת, מקנה לו בהדרגה את הידע ההלכתי הבסיסי הנחוץ לו. רק כאשר הילד גדל ונעשה לנער, אין די עוד בידע הבסיסי שרכש בדרך זו. עליו להוסיף וללמוד הלכה באופן מסודר, כדי להקיף את הנושאים הנוגעים לחייו ולדעת כיצד לנהוג גם במצבים שאינם שכיחים.

דוגמאות בחינוך למצוות

בנושאים רבים בחינוך המעשי, ההורים נדרשים לאזן בין שני שיקולים. מצד אחד, הם רוצים להרגיל את הילד במעשה מסוים או בקיום מצווה; מצד שני, אם הדרישה תהיה קשה מדי עבורו, הוא עלול לפתח מרירות ומיאוס כלפי אותו מעשה או מצווה. המפתח לאיזון נכון בין השיקולים הוא ההדרגתיות. על ההורים להוסיף בהדרגה דרישות בתקופות שונות, ולבחון באופן מתמיד שהדרישה אינה חורגת מכוחותיו של הילד. כאשר הם מסופקים אם הילד מסוגל לעמוד בדרישה, עדיף להרפות מעט מאשר ללחוץ עליו יתר על המידה. חשוב לבחון בכל מצווה ומצווה אם נוצרים סביבה לחץ ומתח, ולשאוף לכך שהמגמה הכללית תהיה של התקדמות והשתפרות, מתוך נעימות ושמחה.

להלן כמה דוגמאות מעשיות:

כיפה – כאשר לא מרגילים את הילד לחבוש כיפה מגיל צעיר, היא עלולה להפריע לו, והוא עשוי להתקשות להשאיר אותה על ראשו. משום כך, כדאי להרגיל אותו לכיפה כבר מגיל שנה, כך שיחווה אותה כחלק טבעי מלבושו. רצוי להשתמש בכיפה גדולה שאינה נופלת בקלות. אם הילד כבר גדל ולא הרגילו אותו בכיפה, אין לריב איתו על כך; בשלב מסוים הוא עשוי להתחיל לחבוש אותה מעצמו.

ציצית – כאשר הילד מגיע לגיל שבו הוא יודע לשמור על ניקיון גופו, אפשר להתחיל להרגיל אותו ללבוש ציצית. יש לזכור שטלית קטן של ילדים, בהתאם למידותיה, אינה בהכרח חייבת בציצית. ממילא אין צורך להקפיד שיתקיימו בה גדרי המצווה כהלכתן, למשל אין הכרח להטיל בה פתיל תכלת.

בשר וחלב – בגילאים נמוכים אין צורך להקפיד על הפרדה ממושכת בין בשר לחלב. מגיל ארבע עד חמש אפשר להסתפק בהרחקה של כשלוש שעות. מכיתה א’ ניתן להוסיף בהדרגה לזמן ההמתנה, עד לשש שעות.

הפרדה בין בנים ובנות – במוסדות הלימוד צריך להתחיל להפריד בין בנים לבנות בגיל חמש עד שש. לעומת זאת, בשכונה או במשפחה המורחבת ניתן לאפשר להם לשחק יחד. בהמשך, כחלק מהתבגרותם, הילדים מפתחים מעצמם רצון לשחק בנפרד, הבנים בפני עצמם והבנות בפני עצמן.

העיקרון הכללי הוא שככל שהילד צעיר יותר, אין צורך להקפיד איתו על כל פרטי ההלכה, אלא יש להתמקד בעיקריה ובכלליה. ככל שהוא גדל ומתבגר, אפשר להוסיף בהדרגה גם את הדקדוק בפרטים, עד לקיום ההלכה בשלמותה.

כאשר הילד מתבגר ומגיע לגיל מצוות, עליו לדעת שמעתה הוא מחויב בכל פרטי ההלכה. בידיעה זו טמונה אמירה חינוכית חשובה, שיש להסביר לו: את התורה מקיימים גם כאשר אין חשק וגם כאשר קשה. אדרבה, “לפום צערא אגרא” (אבות ה, כג); במצבים שבהם האדם מתאמץ להתגבר על הקושי, שכרו רב יותר. חשוב להסביר לילד שהקושי אינו מעיד על כך שהוא פחות טוב מאחרים. טבעי שאדם יתקשה לעיתים בקיום המצוות, ואין צורך להתבייש בכך. עם זאת, הקושי אינו פוטר אותו מן החובה לקיים את ההלכה. על ההורה לעזור לילד למצוא את הדרך שבה יוכל לעמוד בחובותיו גם במצבים שבהם הדבר אינו קל. לדוגמה, לאפשר לו להתפלל במניין מאוחר יותר, ובלבד שקריאת שמע ותפילת עמידה ייאמרו בזמנן, וכן על זו הדרך. דווקא בזמני הקושי, תפקידם של ההורים כמחנכים נעשה חשוב במיוחד. עליהם לעודד את הילד ולסייע לו להתגבר על הקושי, מתוך אהבה ואמון ביכולתו להתקדם.

חינוך לתפילה

כבר מגיל צעיר נכון להתחיל לחנך את הילד לתפילה. בדרך כלל מסגרות החינוך מהגן והלאה מתחילות בתפילה בסיסית וקצרה, ובהמשך מוסיפים קטעים נוספים. רצוי להרגיל את הילד להתפלל את סדר התפילה הנהוג במסגרת, גם בימים שהוא נמצא בבית ולא במסגרת החינוך. כאשר הילד מגיע לכיתה ב’ או ג’, ראוי להתחיל להרגיל אותו להגיע לבית הכנסת ולהתפלל לעיתים במניין. אם הוא מתקשה בכך, אפשר להמתין ולא ללחוץ עליו עד כיתה ד’, אך לאחר מכן יש לעמוד על כך בהדרגה. גם בשלב זה אין צורך לדרוש ממנו להשתתף בכל התפילה מתחילתה ועד סופה. אפשר להתחיל בכך שיגיע לחלק מסוים של התפילה, יתפלל אותו, ולאחר מכן ילך. אפשר גם לצייד אותו בחטיף או בספר העוסק בסיפורי צדיקים, כדי להקל עליו את השהות בבית הכנסת. בשבתות ובימים טובים אפשר לאפשר לו לצאת לשחק בחוץ בזמן קריאת התורה. עם זאת, יש להבחין בין משחק בחוץ לבין התנהלות בבית הכנסת עצמו: אפשר לאפשר לילד לאכול או לקרוא סיפורים בבית הכנסת, אך אין לאפשר לו לשחק בתוכו, וודאי שאין לאפשר לו להרעיש ולהפריע.

חשוב שההורה והילד ידעו מראש מה מצופה ממנו בזמן התפילה: מתי הוא מגיע, אילו חלקים עליו להתפלל, ובאילו זמנים הוא רשאי לצאת לשחק או לקרוא בספר. כאשר הילד יושב בבית הכנסת וחולם בהקיץ, אין טעם לגעור בו או לכעוס עליו. אפשר להשיג תוצאה טובה יותר באמצעות ליטוף קל וחיוך.

זוהי המסגרת הכללית של החינוך לתפילה. אל תוך המסגרת הזאת יש לצקת נעימות ושמחה, כדי ליצור חיבור בין הילד לבין מצווה חשובה זו. כאשר ההורה שמח באמת בכך שהוא מגדל ילד עובד ה’, שמתפלל בכוונה, הילד חש את השמחה הזאת. היא עשויה להיות הדרך המשמעותית ביותר להמחיש לו את חשיבותה של תפילתו. נוסף על כך, אפשר להפוך את זמן ההליכה לבית הכנסת לזמן המבטא את האהבה ואת השמחה של ההורה בתפילתו של הילד. אפשר לעשות זאת באמצעות הליכה יד ביד, הנחת יד על כתפו ודיבורים משמחים. ניתן גם לחזק את הבנתו של הילד בדבר חשיבות התפילה באמצעות סיפורי צדיקים וכדומה.

הורה המבקש לסייע לילד לכוון בתפילה צריך לדעת שלא ניתן להשיג זאת באמצעות כפייה. הכוונה מתפתחת בתוך נפשו של הילד, וחשוב שתבוא מבפנים. עם זאת, ההורה יכול להעניק לילד כלים שיסייעו לו להתקדם. למשל, אפשר להקדיש חלק מזמן הלימוד המשותף להבנת פירוש המילים בתפילה. רצוי להתחיל בפירוש הפסוק הראשון של קריאת שמע ובפירוש הברכה הראשונה של תפילת עמידה, ולאחר מכן להמשיך לשאר חלקי התפילה. אפשר גם להציע לילד להוסיף בסוף התפילה בקשה אחת משלו, בלשונו שלו. הדיבור הפשוט של הילד אל הקב”ה עשוי לפתוח לפניו פתח לקשר אישי יותר עם ה’.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] למעט עניין השינון והטעמים, אלא אם כן הילדה רוצה.

[2] כיוצא בזה כתב גם רבי ירוחם ממיר בסוף ההקדמה לספרו ‘דעת תורה’: “אני עודני זוכר איך שלפנים בישראל, היה כל ילד אצל מלמדו לומד וחוזר במקרא כמאה פעמים, וגם כל הבחינות על התלמידים היו בזה אם בקיאים הם בתנ”ך, ועכשיו לדאבוננו הרבה מדלגים כל זה ובאים תיכף ללימוד הגמרא, ונשארים בזה לקויים מאוד באמונה וחסרים כל ההתחלה, כל היסוד, בבנין ושכלול כל קומתם”.