שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 411 | יט תשרי תשפ”ו

מהותם ומשמעותם של ארבעת המינים (המשך)

יש באדם חלקים שונים ולכל אחד מהות ותפקיד משלו

הִתְבּוֹנַנּוּ עד כה בגבורה, הנחישות והמיקוד המעשי של הלולב; בזרימה ובפשטות של הערבה; במכובדות, הצניעות וההדר של ההדס; ובהתחדשות של האתרוג, הכוללת גם עולם פנימי עשיר שחבוי מתחת לקליפה, וכן במכוונות שלו כלפי ה’. כעת נתעמק יותר בדברים.

בכמה מקומות הרחבנו בנוגע לרבדים השונים בפנימיותו של האדם – הנפש, הרוח והנשמה, על פי המבואר בספרים הקדושים. הנפש היא החלק הנמוך שבאדם, הקשור במילוי צרכי הגוף והרגש הבסיסיים שלו. עיקר תפקידנו בעולם הוא לרומם ולהעלות את הנפש ולחבר אותה אל הקב”ה – “נתאווה (-הקב”ה) שיהא לו דירה בתחתונים” (תנחומא נשא, טז). הנשמה שבנו היא “חלק אלוה ממעל” (איוב לא, ב), היא מחוברת לגמרי אל הקב”ה, והיא זו שמביאה אל האדם את דבר ה’. היא זו ששומעת את ‘הכרוזים העליונים’ ומעוררת על ידם הרהורי תשובה באדם (ראה בעש”ט עה”ת בחוקותי ז; בשם תולדות יעקב יוסף). הנפש והנשמה אלו הם שני חלקים שונים מאוד באדם, והרחבנו רבות על ההרמוניה שצריך לייצר בין החלקים הללו, מתוך הידברות ביניהם. כך ניתן להביא את הנפש להתרומם אל הנשמה, ולקבל את הדרכותיה כיצד לקדש את החומר ולהשרות עליו שכינה.

כעת נרחיב מעט יותר בהתייחסות אל רובד הרוח. הרוח היא החלק האמצעי שבין הנפש לנשמה, והיא החלק הבוחר שבאדם. כשאנו אומרים: ‘אני רציתי/חשבתי/החלטתי’ כוונתנו היא לרוח. החלק הזה הוא ה’אני’ שבנו, ובאמצעותו עלינו לתווך בין הנשמה לנפש. הרוח מנגישה לנפש את האמת של הנשמה, והיא גם זו שמנסה לרומם את הנפש אל הנשמה. הנשמה מאירה את אורה לרוח, והיא מתחזקת ממנה. הנפש נותנת לרוח כלים לבצע את תפקידה בעולם. ועליה – על הרוח שבאדם, מוטלת עיקר המשימה למלא את ייעודו של האדם בעולם.

אמנם במבט ממוקד יותר ניתן להבחין שהרוח עצמה מורכבת משני חלקים. חלק אחד הוא גבוה יותר וקרוב יותר לנשמה. החלק הזה הוא זה שבוחר מה היא המטרה של האדם, מה הם השאיפות שצריכות להיות לו, ומה היא הדרך הנכונה להשיג את המטרה ולהגשים את השאיפות. החלק הזה הוא שמתרגם את האמת הנשמתית שבאדם אל המציאות, והוא זה שאחראי להחליט ולבחור להיענות לקריאת הכיוון של הנשמה. החלק השני הוא נמוך יותר, וקשור אל הנפש. הבחירות שנעשות בחלק הזה הן למשל לא להתייאש ולא להישבר כשעושים משהו ונדרשת התגברות. כשהנפש ממאנת ומסרבת להתמודד עם קושי, החלק הזה אחראי על הבחירה להמשיך לדבוק במשימה ולרתום אליה את הנפש. כמו כן, תפקידו הוא להפעיל שיקול דעת נכון ביישום ההחלטות הכלליות יותר, שמתקבלות בחלק הגבוה יותר.

עבודת ה’התבוננות’ וחשבון הנפש פונה בעיקר אל הרוח. לפעמים אדם צריך להתבונן מה היעד שלו בחיים, מה עליו לעשות והאם הוא נמצא בדרך הנכונה. כל זה שייך לחלק הגבוה של הרוח. אמנם יש גם את חשבון הנפש הפרטי – מה הוא עשה בהתרחשות מסויימת, למה הוא פעל כך ולא כך, מה גרם לו להתמודד בדרך כזו ולא אחרת – כל זה שייך לחלק הנמוך יותר. גם המסילת ישרים מבחין בין שני סוגי התבוננות:

הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע.

(מסילת ישרים, פרק ג)

האדם צריך לעסוק בשתי ההתבוננויות: מה הדרך, ומה קורה אצלו במציאות. עליו להחליט החלטות גדולות, ומצד שני להתמודד עם הפער שיש בין ההחלטות הללו לבין החיים בפועל. 

מעין זה הוא מה שמשה רבינו כופל בבקשתו: “יִפְקֹד ה’ אלוקי הָֽרוּחֹת לכל בשר איש על העדה, אשר יֵצֵא לפניהם ואשר יָבֹא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם” (במדבר כז, טז-יז). יש מנהיג שמורה את הדרך שצריך ללכת בה – “אשר יוציאם ואשר יביאם”, ויש מנהיג שבפועל הולך בדרך לפני העם – “אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם”. כך הוא גם בפנימיות האדם. יש הנהגה של החלטה מה היא הדרך, תוך בירור האמת מה צריך לעשות ואיך נכון לנהוג – זו הרוח העליונה; ויש הנהגה של מימוש ההחלטות – זו הרוח התחתונה[1].

ארבעת המינים מכוונים כנגד ארבעת חלקי האדם

לאור האמור, כשאנו מתבוננים בעצמנו אנו צריכים לזהות בקרבנו שלושה כוחות שהם ארבעה: נפש, רוח תחתונה, רוח עליונה ונשמה. נראה שכנגדם מכוונים ארבעת המינים: הערבה היא הנפש. אין לה מעלות של חכמה ותורה, וגם לא של עבודה רוחנית ייחודית. היא פשוט מה שהיא. היא תלויה בנחל, במים, וצריכה שישקו אותה כל הזמן. אחרת, היא מאבדת מהר מאוד את הטריות והחיות שלה. אבל בסוף היא מקבלת את החשיבות הגדולה שלה, שדווקא אותה מעלים על גבי המזבח – “אסרו חג בַּעֲבֹתִים עד קרנות המזבח” (תהילים קיח, כז). הנפש היא הפשוטה והנמוכה ביותר, הנזקקת ביותר, אך יש לה את החשיבות העליונה שלה – כי עיקר ייעודנו הוא להעלות אותה אל ה’. אוי ואבוי אם ה’ערבה’ היא זו שמנהלת את האדם. אוי ואבוי אם האדם נמשך אחרי הנמיכות של הנפש, וכל החיות שלו היא רק באכילת בשרים על האש ושתיית בירה. לכן כשהערבה לבד היא צריכה הרבה חיבוט. בשביל להתרומם היא חייבת להיות מחוברת ואגודה לשאר המינים[2].

הלולב הוא החלק התחתון של הרוח. הוא החלק המעשי, הנחוש. הוא הכידון שבו עושים את המלחמות המעשיות וצועדים בנחישות קדימה.

ההדס הוא הרוח העליונה. היא צריכה להיות מסודרת בקפידה, ולא כמו ערבה או ‘הדס שוטה’. הרוח העליונה היא המחושבת והמתוכננת. בכל קן של ההדס יושבים שלושה עלים מסודרים היטב, כמו שלושה דיינים בבית דין שמתדיינים על כל נקודה ונקודה. אצל ההדס אנו מוצאים בדיוק את ההיפך מ’זרימה טבעית’, וזה המקור למכובדות שלו ולהדר שלו. היופי וההדר של ההדס קשור גם לקרבתה של הרוח העליונה לנשמה. ככל שמדובר על חלק גבוה יותר באדם, כך משתקף בו הזוהר המיוחד של הנשמה והעולמות העליונים. הנביא אומר: “וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הרקיע” (דניאל יב, ג). ההשכלה וההתנהלות המושכלת היא בבואה של הזוהר והיופי העליון. זו גם הסיבה שיש להדס שייכות מיוחדת לריח. בגמרא נאמר שהריח שייך לנשמה: “מנין שמברכין על הריח? שנאמר: ‘כל הנשמה תהלל יה’ (תהילים קנ, ו); איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח” (ברכות מג ע”ב).

האתרוג מכוון לנשמה. יש לו את ההדר של הנשמה. היופי וההדר שלו הם עצמיים. אנחנו חווים אותו כמהודר ויפה כי הוא מאיר לנו את הנשמה. בספרי הצדיקים מופיע כשמביטים בנרות חנוכה, או בנרות שהודלקו לעילוי נשמת צדיקים, זה מאיר את הנשמה. גם כאשר מביטים באתרוג זה מאיר את הנשמה. גם המאפיינים הייחודיים הרבים של האתרוג שהוזכרו לעיל (בחלק הקודם) מאפיינים את הנשמה. היא חבויה בתוך קליפה עבה של הגוף ושל חלקי הנפש הנמוכים ממנה. יש סוגים שונים של נשמות, וייחודיות לכל אדם ואדם, כפי שהאתרוגים שונים זה מזה בצורתם. הנשמה גם מכוונת כל כולה כלפי הקב”ה. בנוסף, בדומה לאתרוג, יש כל מיני ‘מזיקים’ שרוצים לפגוע בה ולהחליש אותה. בין אם מדובר בכוחות רוחניים, ובין אם בפגעי הזמן, טרדות ופיתויים שמטים את לב האדם מהנשמה ומחלישים את כוחה. אמנם עיקר העיקרים הוא שהנשמה כל זמן מתחדשת. היא שומעת בכל יום את ‘הכרוזים העליונים’ שמחדשים אותה. בגלל שהנשמה היא כל כך עליונה, האתרוג איננו ממש חלק מהאגד של המינים. אבל על כל פנים, משתדלים להצמיד אותו כמה שיותר לכל המינים האחרים.

כשאנחנו לוקחים את ארבעת המינים, אנחנו בעצם לוקחים את כל חלקי נפשנו ומביאים אותם לפני ה’. אך יש כאן משהו מיוחד: לא רק שאנחנו מביאים הכל לפני ה’, אלא הקב”ה גם נמצא בכל אחד ואחד מהחלקים שבתוכנו. הקב”ה ודאי מאיר בנשמה, והוא זה שמחדש אותה. אך הוא גם זה שמזכה אותנו לבחור נכון ב’רוח’ הן את ההחלטות הגדולות שלנו, והן את דרכי ההתמודדות עם הקשיים המעשיים ועם יצר הרע שקם עלינו. הרי “אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו” (סוכה נב ע”ב). הקב”ה הוא אף זה שנותן לנפש את תעצומותיה להתמודד ולהתעצם ולהתחבר לכל המערך הגבוה הזה של הרוח והנשמה[3]. זהו ההסבר העמוק לדברי המדרש שכל אחד מארבעת המינים הוא כנגד הקב”ה:

פרי עץ הדר – זה הקב”ה, שכתוב בו: “הוד והדר לבשת” (תהילים קד, א). כפות תמרים – זה הקב”ה, שכתוב בו:  “צדיק כתמר יפרח” (שם צב, יג). וענף עץ עבות – זה הקב”ה, דכתיב: “והוא עומד בין ההדסים” (זכריה א, ח). וערבי נחל – זה הקב”ה, דכתיב ביה: “סֹלו לרֹכב בערבות ביה שמו” (תהילים סח, ה).

(ויקרא רבה ל, ט[4])

כשאנו נוטלים את ארבעת המינים אנו בעצם נוטלים גם את עצמנו על כל חלקינו, וגם את הקב”ה יחד איתנו.

דברי הגמרא על הששון והשמחה טעונים ביאור

כעת נעמיק עוד בעניין ההתחדשות התמידית של הנשמה, שממילא מחדשת בעקבותיה את כל חלקי האדם. בגמרא (סוכה מח ע”ב) מובא שהבסיס לכל שמחת בית השואבה הוא הפסוק: “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה” (ישעיה יב, ג). אמנם צריך להבין את המושג הזה של שאיבה בששון, ואת ההבדל בין ששון לבין שמחה.

הפרשנים הציעו כיוונים רבים לבאר את המושגים הללו. המלבי”ם כתב: “והנה ששון הוא בגלוי, והשמחה הוא בלבו” (מלבי”ם ישעיה לה, א; שם נא, ג’ ובעוד מקומות רבים; וכן מובא כבר בכתבי הרוקח, פירושי סידור התפילה, ברכת נישואין; וכ”כ במשנה שכיר, מועדים, שחוק בפורים). מעין זה כתב גם הרש”ר הירש, והשווה את השמחה לצמיחה, ואת הששון להוצאת ציץ ופרחים (רש”ר הירש בראשית יא, ל). המשך חכמה כתב: “כי ‘ששון’ נאמר על מי ששמח בעצמו, ו’שמחה’ נאמר על מי שנכלל בשמחתו אחרים גם כן” (משך חכמה דברים כג, יז). הגר”א בביאורו לאסתר כתב: “שמחה הוא שהולך למצוא חפץ בשמחה, וששון הוא אחר כך בשכבר החפץ בידו” (ביאור הגר”א לאסתר ח, טז)[5].

אמנם לכאורה ישנם קשיים בפירושים השונים. על המלבי”ם לכאורה קשה שישנם פסוקים שבהם הששון איננו מבטא דבר גלוי אלא דווקא תחושה פנימית: “וראיתם ושש לבכם” (ישעיה סו, יד), “ונפשי תגיל בה’ תשיש בישועתו” (תהילים לה, ט), “כי ששון לבי המה” (שם קיט, קיא). על המשך חכמה לכאורה קשה שפסוקים רבים של ששון מתייחסים לששון אישי של דוד בה’ ובתורה: “השיבה לי ששון ישעך” (שם נא, יד). גם על הגר”א לכאורה קשה שפסוקים רבים של ששון ושמחה מוזכרים על אותו דבר ממש, וכן ישנם גם פסוקים שמתוארת שמחה על דבר שכבר הושג וקרה. ועוד שישנם גם פסוקים בהם השמחה והששון משולבים זה בזה: “ישיש עליך בשמחה” (צפניה ג, יז), “יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה” (תהילים סח, ד).

ישנה גם גמרא שעוסקת במושגים הללו, ולכאורה דבריה תמוהים ביותר:

היו שני מינים, אחד שמו ששון ואחד שמו שמחה. אמר לו ששון לשמחה: אני עדיף ממך, שכתוב: “ששון ושמחה ישיגו” (ישעיה לה, י). אמר לו שמחה לששון: אני עדיף ממך, שכתוב: “שמחה וששון ליהודים” (אסתר ח, יז). אמר לו ששון לשמחה: יום אחד יעזבוך ויעשו אותך שליח, שכתוב: “כי בשמחה תצאו” (ישעיה נה, יב). אמר לו שמחה לששון: “יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים, שכתוב: “ושאבתם מים בששון” (שם יב, ג).

אמר לו אותו מין ששמו ששון לרבי אבהו: עתידים אתם שתמלאו לי מים לעולם הבא, שכתוב: “ושאבתם מים בששון”. אמר לו: אם היה כתוב ‘לששון’ אזי כפי שאמרת; עכשיו שכתוב ‘בששון’ – מעורו של אותו אדם (-שלך) יכינו נאד וימלאו בו מים.

(סוכה מח ע”ב, מתורגם)

הגמרא מביאה כאן דו שיח מופרך ביותר בין שני מינים, שמתווכחים ביניהם מי עדיף על מי. וכן טענה מופרכת שטען מין לרבי אבהו שלעתיד לבוא ימלאו לו מים. לכאורה מה אכפת לנו מהשטויות של אותם כופרים חסרי דעת? מדוע הדבר מופיע בגמרא? הגרי”ש אלישיב (בהערותיו לסוכה מח ע”ב) כותב שכיוון שהוזכר קודם לכן במשנה מעשה בצדוקים בשלא האמינו בתורה שבעל פה, ולכן – “רצתה הגמרא להראות עד היכן ועד איזה עקמימות וטפשות בפירוש הפסוקים מגיעים לולי התורה שבעל פה”. אולם גם הגריש”א עצמו בהמשך מדייק ומפלפל בדברי רש”י על גמרא זו, ומוכח לכאורה שהדברים כן חשובים. מה גם שקשה מאוד לומר שהגמרא תביא דיון שלם שכולו רק עקמימות וטפשות. ועוד, הגר”א בהמשך דבריו שהובאו לעיל מבסס את ביאורו על גמרא זו, ולומד ממנה שהמינים הללו מייצגים שני גישות ששייכות לזמן הגלות לעומת זמן הגאולה ו”שניהם תורה”. ואם כן, זה לכאורה מקהה את המטרה שכולם יראו את עוצם הטיפשות של המינים.

בטומאה יש סתירה בין ששון לשמחה

לאור כל השאלות הללו, נראה לבאר שששון זו התחדשות שהאדם מתחדש על ידי השמחה. כל הפסוקים שמזכירים את הששון מבטאים את ההתחדשות הזו שמתרחשת: “ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך” (ישעיה סב, ה), “השיבה לי ששון ישעך” (תהילים נא, יד), “כי ישוב ה’ לשוש עליך כאשר שש על אבתיך” (דברים ל, ט), ועוד רבים. גם: “שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב” (תהילים קיט, קסב) מבטא את ההתחדשות הפנימית שהייתה לדוד מתוך לימוד התורה.

הביטוי ‘להשיש’ בשמחה, פירושו שההתחדשות הזו נעשית בשמחה: “ישיש עליך בשמחה” (צפניה ג, יז). האות ש’ גם קרובה לאות ז’ ומתחלפת איתה לעיתים, ואם כן ‘להשיש’ הוא כמו ‘להזיז’; כלומר הששון יוצר תזוזה והתחדשות. הצירופים הרבים המצויים בפסוקים של “שמחה וששון” או “ששון ושמחה” פירושם שיש מציאות של שמחה קבועה בלב, וגם התחדשות שנעשית מתוך השמחה הזו.

אמנם בעניין הזה ישנו הבדל עצום, כמו בין חושך לאור, בין שמחה והתחדשות של קדושה, לבין שמחה והתחדשות של טומאה. כי התחדשות בקדושה היא התקרבות גדולה לה’, שהוא מקור הששון והשמחה. והששון בקדושה מביא לשמחה גדולה עוד יותר. כלומר בקדושה הששון והשמחה מחוברים לגמרי. השמחה היא מציאות קרובה של שמחה, והששון הוא התחדשות של השמח, בגלל השמחה. אבל בטומאה זה לגמרי לא כך. השמחה בטומאה היא חיצונית ושטחית, וההתחדשות בטומאה היא רק תחבולה של יצר הרע כדי למשוך את האדם יותר ויותר אל הקליפות, ולהכניסו למרדף אינסופי: “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו” (קהלת רבה א, א (יג)). יש סתירה מובנית בטומאה בין הששון לשמחה, כי ההתחדשות בטומאה רק גורמת לאדם להיעשות יותר ויותר צמא. וכדברי הגר”א המפורסמים: “ידוע כי כל העולם הזה הכל הבל… דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרווה וצמא יותר” (אגרת הגר”א). וכן המשיל הבעש”ט: “משל למה הדבר דומה, כמו מצורע שהחיכוך נראה לו שיש לו הנאה ממנו לפי שעה, ובאמת על ידי החיכוך מצטרע יותר” (בעש”ט עה”ת מצורע ממ”ח יז, בשם אור הגנוז לצדיקים). אם האדם הוא בטומאה, אפילו אם הוא מסתפק במועט ומנסה לשמוח במה שיש לו, הוא מרגיש את החוסר בהתמלאות ובהתחדשות. מלבד מה שהשמחה שלו היא בחיצוניות ובשטחיות.

אם כן, בטומאה יש סתירה גמורה בין שמחה לששון. וזה מה שמלמדת הגמרא שהובאה לעיל – שדווקא אצל המינים יש סתירה בין שמחה לששון, מה שאין כן בקדושה. בגמרא הזו הששון אומר לשמחה שיגיע יום ויעזבו אותו ויהפכו אותו ל’שליח’. זה בדיוק מה שקורה היום עם כל עולם הפרסום. נוצר מנגנון עצום ומשומן שבו משתמשים בשמחה שאנשים מחפשים כשליח ואמצעי לגרות אותם ולשווק להם כל מה שרוצים. הרצון של האדם להרגיש שמח הופך לאמצעי שדרכו האדם נעשה רק עבד נרצע לפרסומות ולתענוגות השווא שמנסים לשווק ולמכור לו. ואז השמחה אומר לששון שיגיע יום ויהפכו את כל ההתחדשות המזוייפת שלו לעבדות נרצעת שאין לה כבר שום קשר לששון. היא תיעשה רק כלי שרת למילוי רצונות ותאוות. כלומר הרצון להיות שמח, והרצון להתחדש, יהפכו להיות מְחֻלָּלִים ומשועבדים. האחד נעשה כשליח שבו משתמשים לתעשיות הבצע, והשני נעשה ככלי שרת בפועל שבו משתמשים לתעשיות הבצע.

כנגד ההתחדשות של הטומאה אנו חייבים לייצר התחדשות בקדושה

זהו גם הביאור של המשך הגמרא, שהמין ששמו ששון אומר לר’ אבהו שעתידים למלא לכבודו מים. ר’ אבהו עונה לו שאדרבה, אנו נהפוך את הרצון האדיר הזה של התחדשות לכלי שבתוכו ממש אנו נמלא קדושה. כך נגרום לאנשים להתחבר לה’.

זו קריאת כיוון של חז”ל עבורנו. בימינו אנו רואים באופן ברור ביותר שהרצון הזה של ההתחדשות מוציא את כל האנושות מדעתה ומביא אותה לשיגעון וטירוף. יש צמא שלא יאמן להתחדשות, והוא מתמלא בכל כך הרבה הבלים שסוחפים את האנושות יותר ויותר למילכוד. עוד ועוד מוצרי צריכה וטיפוח, מכוניות יוקרה ומותרות – רק עושים את האנושות לצמאה יותר ויותר. ועל כולם, הרשתות החברתיות, שכשמן כן הם – לוכדות בתוכן את כל תשומת הלב וכל המשאבים הנפשיים של בני האדם. כמעט כל בני האדם מכורים כיום לגמרי להודעות ופוסטים, לשיתופים ו’לייקים’, לקבוצות, לאפליקציות, ועוד ועוד כהנה וכיוצא בהן. האנשים נשאבים כל שעות היום אל העלוקה הזו שאומרת כל הזמן “הב הב (-תן תן)” (ראה עבודה זרה יז ע”א), ולששון ושמחה של טומאה. כך גם כל התאווה האדירה כיום ל’חדשות’, שכשמן כן הן באות לספק את התאווה להתחדשות. אך מה שהן מספקות התחדשויות מזוייפות שאינן אלא מים מלוחים.

כנגד הצמא הזה, אנו ממש מוכרחים להתחדש התחדשות של קדושה. התחדשות כזו יכולה להיעשות על ידי התורה – “החכמה תחיה בעליה” (קהלת ז, יב). התורה היא עץ חיים, והיא מחדשת את האדם ומעניקה לו ‘מוחין’ חדשים. וכפי שבפסוקים רבים דוד המלך מזכיר שהתורה היא זו שמחייה אותו “אמרתך חִיָּתְנִי” (תהילים קיט, נ). חשוב לשים לב להבדל בין התחדשות חיצונית יחסית בתורה, לבין קבלת חיות חדשה מהתורה. התחדשות יכולה להיות גם סברה או רעיון חדש בתורה. אבל חיות חדשה משמעותה התחברות מחודשת אל ה’, התאמצות חדשה בעבודת ה’, וממילא גם זווית ראייה שונה על העולם. גם במדרש אנו מוצאים את החלוקה בין תורה שמחכימה לתורה שמחייה: “אמר הקב”ה לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבוא רוחי מחייה אתכם, שנאמר (יחזקאל לז, יד): ‘ונתתי רוחי בכם וחייתם’ (שמות רבה מח, ד).

גם דיבוק חברים באהבה יוצר התחדשות. החיות שפוגשים אצל הזולת מחדשת אותנו, ועל ידי האהבה אנו מתחדשים זה מזה. לכן כשרואים חבר ששמחים בראייתו מברכים ברכת שהחיינו, ואם עברה שנה מראייתו מברכים “מחייה המתים” (שו”ע או”ח רכה, א). החבר יכול לחדש אותנו ולהחיות אותנו. וכשדיבוק החברים נעשה בהתחזקות לעלות אל ה’, אזי ההתחדשות הזו נעשית קדושה ומחברת אל ה’.

הצורך הזה בהתחדשות הוא גם הסיבה לדרישה מהצדיקים לשיר כל הזמן שיר חדש: “רננו צדיקים בה’… שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה” (תהילים לג, א-ג). ובפסוקי דזימרא אנו אמורים כל בוקר: “הללויה שירו לה’ שיר חדש” (שם קמט, א). זה ההדר שלנו, כפי שאנו מסיימים את המזמור הזה: “הדר הוא לכל חסידיו הללויה” (שם, ט).

ההתחדשות שלנו מקרבת את ההתחדשות הגדולה של הגאולה ותחיית המתים

אנו צריכים להתחבר להקב”ה שהוא מקור החידוש: “המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית” (ברכת יוצר אור). הקב”ה הוא המקור לשפע המדהים של כל יצורי העולמים, שהם כל כך מחודשים ומופלאים. אולם הקב”ה לא רק מחדש עוד איזה סוג של דג בעומק האוקיינוס, ועוד ציפור עם כנפיים מיוחדות. אלא הקב”ה מחדש גם את ההתגלות של האור האלוקי. הוא מחדש את זוויות החיבור אליו, ואת החיות המחודשת שיש בקשר אליו.

מהפסוק “חדשים לבקרים רבה אמונתך” (איכה ג, כג), למדו חז”ל שבכל יום נבראים מלאכים חדשים שאומרים שירה ומיד בטלים (חגיגה יד ע”א). במקום אחר דרשו מהפסוק הזה את התחדשות הנבואה (מכילתא דרשב”י, יד). וכן מובאת בהקשר של פסוק זה התחדשות של ישראל מידי יצר הרע וחזרתם בתשובה, כך שהקב”ה סולח להם ומחדש את ליבם ורוחם ליראתו (שמות רבה טו, ו). התחדשות נוספת שנלמדה מפסוק זה היא תחיית המתים, וגם גאולת ישראל (בראשית רבה עח, א). הקב”ה בורא כל יום מלאכים חדשים שפועלים ומניעים את ההתחדשות של המציאות ונותנים לנו את האפשרות להתחדש. מההתחדשות שלנו נוצרת תחיית המתים.

ההתחדשות היא היסוד לתחיית המתים ולגאולה. לכן אנו מברכים שלוש פעמים בכל יום את ברכת מחייה המתים. היא לא תתרחש רק לעתיד לבוא, אלא היא מתקיימת כבר בהווה – “אתה גבור לעולם ה’, מחיה מתים אתה”. הפירוט של “מכלכל חיים בחסד, מחייה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים” וכו’, הוא כולו פירוט של תחיית המתים שמתרחשת כבר בעולם הזה. הקב”ה מחייה אותנו ומחדש אותנו בכל יום גם בעולם הזה, ולא רק לעתיד לבוא.

זו הסיבה שמזכירים את גבורות הגשמים דווקא בתחיית המתים. מה שמבטא את כל ההתחדשות הזו הוא המים. המים הם המחדשים של המציאות: “ותחדש פני אדמה” (תהילים קד, ל). כל הבריאה תלויה במים. ארבעת המינים שאנו נוטלים תלויים מאוד במים. מחזור המים המתחדש בכל שנה ושנה הוא בעצם גם זה שמחדש אותנו, האדם כעץ השדה.

לכן שואבים את המים בששון ממעייני הישועה. אנו מתחדשים ושואבים את ההתחדשות הזו על ידי שאיבת המים. וזה נעשה דווקא בששון, כי כך אנו מתחדשים בשמחה גדולה של קרבת ה’ גדולה יותר, ובהתחדשות גדולה בכל הקשר שלנו אל ה’ בשמחה. בכל שנה, כשאנו שואבים את המים בששון ומתחדשים בשמחה הזו – אנו מקרבים יותר ויותר את האור של הגאולה. הגאולה היא הששון הגדול ביותר, וההתחדשות הגדולה שבאה בעקבות כל ההתחדשויות שלנו.

כל זה אמור לעורר אותנו להתחזק בחידוש כל ארבעת כוחותינו, ולכוון את לבנו להתחדש בתורה. התורה שלנו צריכה להיות תורה של חיים. קרבת ה’ שלנו צריכה להיות מועצמת יותר ויותר על ידי התורה שאנו לומדים. כך התורה לא תהיה רק חכמה, אלא תהיה תורה של חיים. כשבאים ללמוד תורה, צריך לחפש כיצד התורה מחייה אותנו, ואיך היא גורמת לנו להסתכל אחרת על הקב”ה ועל המציאות. לא מדובר רק בלימודי אגדה וחסידות. אדם יכול להתחדש בתורה גם מתוך הבנה של פשט חדש ברשב”א. הרי ההתחדשות מגיעה מהאתרוג שבנו, הנשמה, שהיא הקולטן שיש בנו לקלוט את החידושים. כשניגשים ללמוד תורה מתוך רצון לקבל את החיות של ה’ ולהתחדש בה, אז פוגשים בה את הקב”ה ומתחיים מעצם המפגש הזה. הנשמה כל כך כוספת לקב”ה ומתגעגעת אליו, ועצם המפגש עם הקב”ה בתורה מחייה אותה.

את ההתחדשות הזו עלינו להקרין גם על סביבותינו. כך תיווצר תורת חיים של ששון ושמחה בקדושה, שתעמוד כנגד הששון והשמחה של הטומאה. לצערנו יש רבים, ואפילו כאלו שגדלו בבתים שומרי תורה ומצוות, שנסחפים להתחדשות דטומאה. כשאין התחדשות בקדושה, המשיכה להתחדשות בטומאה היא חזקה וקשה, וגוררת את האדם לעברי פי פחת. אנחנו צריכים להבין שיש עלינו תביעה, שהחיים של תורה שלנו יהיו בהתחדשות מתמדת בחיות דקדושה. אם אנו לא מייצרים את מה שהקב”ה רוצה בצדק, ולא ששים בהתחדשות, אז “ושאבתם מים בששון” נעשית בטומאה. ההתחדשות הזו צריכה להתחיל מבפנים, להיות בפנימיות שלנו אנשי ששון שמקבלים עוד ועוד חיות בתורה. מתוך כך היא תלך ותקרין גם החוצה. כך נזכה גם לגאולה שלמה, לתחיית המתים ולאור חדש שהקב”ה יאיר בציון, ונזכה כולנו מהרה לאורו.

[1] ההבדל ביניהם מוחשי אצל אנשים שההנהגה השניה חלשה אצלם – יש להם תוכניות יפות ורצונות טובים, אבל כשהם מגיעים למציאות הם לא נחושים מספיק, וההחלטות שלהם מתמסמסות עד שלא נשאר מהן דבר.

[2] בהושענא רבה היו זוקפים אותה על המזבח לבדה ללא שאר המינים, כדי לבטא את חשיבותה העצמית שיש לה כשהיא נשנעת ותלויה במזבח. כלומר כשהיא מגיעה אל ייעדה יש לה חשיבות בפני עצמה, ולא רק בזכות המינים האחרים.

[3] בטל חיים תהילים (בביאור מזמור עג) הרחבנו ביכולת של הנפש לחוש בעצמה את התחושות העליונות של “ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני” (תהילים עג, כג), “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (שם, כח), ועוד.

[4] הרחבנו עוד במדרש זה ובהנהגות השונות של הקב”ה שהוא מייצג בשיחה אחרת (סוכות תשע”ח).

[5] ובשו”ת שואל ומשיב (מהדורה רביעאה ח”ב, ז) פירש להיפך: “שפירשתי הבדל שבין ששון לשמחה דשמחה הוא על מה שעבר וששון הוא על העתיד המקווה”. וכן כתב בבני יששכר, מאמרי חודש תשרי, י.