להנחיל מבט של נצח

אחת מאבני היסוד הנחוצות להצלחת החינוך הוא תודעת שליחות. כפי שיתבאר בהמשך, בדורנו התודעה הזו נצרכת עוד יותר מבעבר. בחג פסח אנו מוצאים הוראה מיוחדת של חז”ל, שנעשית לציווי מרכזי מאוד: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” (פסחים קטז ע”ב). אין זו מצוה של זיכרון בלבד, ואף לא של הזדהות חיצונית עם אירוע היסטורי רחוק; זוהי הדרכה עמוקה הנוגעת לאופן שבו יהודי תופס את עצם מציאותו. יהודי אמור לראות את עצמו כחלק חי מן המהלך האלוקי של עם ישראל – כמי שנמצא בתוך הסיפור, ולא כמי שמתבונן בו מן הצד. מצוה זו מחברת את היהודי לרצף הדורות שלפניו, משעת לידתו של עם ישראל ביציאת מצרים. כאשר יהודי חי כך, הוא אינו רואה את עצמו כישות מנותקת, אלא כהמשך ישיר של הדורות כולם. הוא חש שהוא עומד בתוך שושלת קדושה – של דור המדבר שקיבל תורה, של דורות הנביאים שראו את דבר ה’ בעיניהם, של ימי בית המקדש בתפארתו ומלכות בית דוד בעוזה; ואף של דורות הגלות, שבהם יהודים מסרו את נפשם על קידוש השם ושמרו את התורה והמצוות מתוך סכנה ורדיפה.

כאשר מחנכים נער לתודעה כזו, היא משנה את כל מבטו על חייו. היא ממלאת במשמעות עמוקה הרבה יותר את כל מעשיו, את ההתמודדות שלו עם קשייו, ואת דבקותו באמונה. עמידתו מול אתגרי החיים מקבלת מימד של שליחות ושל נצח. ממילא, ישנה חשיבות עצומה להעביר לדור הבא לא רק ידיעות, אלא את תחושת החיבור למהלך האלוקי שמדורי דורות, והמשמעות הנגזרת ממנה. זהו חלק חשוב מחינוך הילדים, שיש להתחיל בו מגיל צעיר, ולהעמיק ולהרחיב בו ככל שהם גדלים.

התועלת הבסיסית שיש בכך היא למנוע השתקעות בהתמודדויות האישיות והצטמצמות לעולם ההווה בלבד. טבעו של האדם, ובפרט כשהוא צעיר, למקד את תשומת ליבו במה שמטריד אותו כעת. לעיתים נדמה לו כי אלו הם הדברים המרכזיים והמשמעותיים. אולם ככל שהוא מרחיב את מבטו ומתבונן במציאות מתוך פרספקטיבה רחבה, הוא מגלה שרבות מן הצרות הן חולפות, ואינן אלא פרק קטן בתוך מהלך גדול הרבה יותר. מתוך כך הוא לומד לא להעניק להן משקל מופרז.

אולם יש כאן גם טעם עמוק יותר: הקישור לדורות שמסרו את נפשם על קיום התורה והמצוות מחדד אצל הילד את גודל חשיבותה של עבודת ה’ שלו. כאשר הוא מבין באילו תנאים נשמרה התורה לאורך הדורות, וכמה יקר היה כל מעשה קטן – מתעורר בו רצון להשקיע ולהתאמץ מעבר לכוחותיו למען הקדושה. כשהוא יודע וחווה שעם ישראל מסר את נפשו על לימוד התורה, על השבת, על הצניעות ועוד, הוא לא יכול להתכחש בקלות לכל אלו ולעמוד מנגד כשהוא חווה בחייו נסיונות ואתגרים בקיום המצוות. הוא מבין את החשיבות הגדולה להגן על הערכים הללו, שאבותינו כל כך מסרו את נפשם עליהם.

לא זו בלבד, כפי שיתבאר עוד בהמשך, לחינוך הנערים והנערות לתודעות שליחות יש השלכות מעשיות רבות על התנהלותם. כך למשל בהתמודדות המצויה כיום אל מול נורמות ודפוסי התנהגות חילוניים בתחומי הצניעות ושאר תחומים. כאשר נער חי רק למען עצמו, יש לו התמודדות עם הנאות ופיתויים שמושכים אותו, אך הוא יודע שהם אסורים. המאבק הוא מאוד צר, בין מילוי ההנאה האישית לבין הישמעות לאיסור התורה. אולם כשהוא מבין שיש מאבק בין ערכי הנצח של היהדות לבין ערכים זרים שנלחמים ביהדות, וכשהוא מודע ומחובר לשליחות ההיסטורית של כל יהודי להעמיד ולחזק את הערכים הללו – המוכנות שלו לוותר ולהקריב למענם תהיה לאין ערוך גדולה יותר.

ההבדל בין דורנו לדורות עברו

בעניין זה ישנו פער משמעותי בין דורנו לדורות עברו. בדורות קודמים, כמעט בכל מקום שבו חי יהודי, עצם המציאות החיצונית הגויית הבהירה לו את זהותו. כאשר יהודי היה מהלך ברחוב ורואה את התרבות הגויית שסביבו – את ההבדל שבין בתי המדרש לבין מסבאות הַשֵּׁכָר, בין חיי קדושה לבין חיי הוללות – הוא היה מבין באופן טבעי היכן הוא עומד ומה נדרש ממנו. גם כיום ניתן לשמוע מאנשים רבים שדווקא כאשר הם יוצאים לחו”ל, ונפגשים עם עמים ולאומים שקוראים תגר בעצם מציאותם על הקיום היהודי, מתעוררת בהם תחושת יהדות עמוקה יותר. הפער החיצוני יוצר חידוד פנימי.

אך בימינו, ובפרט בארץ ישראל, המציאות מורכבת יותר. הפער החיצוני בין אורח חיים של תורה לבין התרבות הכללית אינו תמיד חד וברור. התרבות החילונית לבשה לבוש של קידמה, של נימוס ושל סדר, ולעיתים נדמה כי ההבדלים אינם גדולים כל כך. האדם אינו חש בהכרח שהוא ניצב מול מציאות הפוכה, אלא לעיתים נדמה לו שמדובר בשתי דרכים קרובות. מצב זה גורם לכך שתחושת השייכות והשליחות הייחודית עלולה להיטשטש. האדם אינו חש עוד באופן טבעי את יהדותו ואת ייחודו, וממילא גם תודעת השליחות אינה מתעוררת מאליה.

דווקא משום כך, מוטלת על ההורים והמחנכים אחריות גדולה יותר. מה שבעבר היה נקלט מאליו, יש צורך ללמד ולבאר במפורש: יש בארצנו מאבק גדול מהי היהדות ומה מהותו של עם ישראל. התרבות החילונית מנסה למחוק את הזהות היהודית שהיתה נחלת ישראל בכל שנות העבר. אנחנו שייכים למורשת הניצחית של עם ישראל, ויש לנו תפקיד בהגנה ובהעצמה של ערכי הנצח של היהדות. כל אחד ואחד מאיתנו הוא בן של מלך שתפקידו להגן וללחום על רצון המלך, ולא ייתכן שנחיה חיים של סתמיות וחוסר כיוון.

תודעה זו אינה אמורה להיתפס כעול, אלא כשמחה גדולה. כמו עבד נאמן השמח בשליחותו של מלך אהוב, כך צריך הילד לחוש. ואם אין שמחה – יש צורך להתבונן ולברר מדוע, על מנת לתקן ולחבר את הלב.

חשיבות ידיעת קורות עם ישראל

מתוך כך מתבררת החשיבות הגדולה שהורים ומחנכים ילמדו את ילדיהם ותלמידיהם את קורות עם ישראל בהרחבה ובהעמקה. התורה עצמה מדגיש את חשיבות ידיעת תולדות עם ישראל: “זְכֹר ימות עולם בינו שנות דֹּר וָדֹר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ז). כל אדם, ובפרט ילד, נוטה מטבעו לחיות בתחושה שהעולם סובב סביבו; גם אם באופן בסיסי הוא יודע בשכל שאין הדברים כך, הרי שליבו ממוקד בעצמו ובסביבתו הקרובה. כאשר הוא לומד את תולדות עם ישראל, הוא נפתח למבט רחב יותר. כשנער מעמיק ומרחיב בידיעת קורות עם ישראל, הוא רוכש יותר ויותר מבט אמיתי ונכון על עצמו. הוא לומד למקם את עצמו כחלק ממשהו גדול הרבה יותר, וממילא גם לחוות אותו. מתוך כך מתחזקת בו גם תחושת אחריות כלפי המהלך הגדול הזה – להמשיך אותו, ולשאת ולהעביר אותו הלאה.

הלימוד על תולדות עם ישראל גם מקנה הסתכלות נכונה על ההווה. מי שמשקיע בלימוד תולדות עם ישראל לא יגרר למשל לתחושה השקרית הרווחת בציבור החילוני כאילו האומה הישראלית התייסדה פחות או יותר במאה שעברה. גם כאשר הוא מתפלל על הגאולה, הוא יעשה זאת מתוך היכרות וחיבור לייסורי הגלות הנוראה והארוכה שעבר עם ישראל. החיבור שלו לצער השכינה יהיה חיבור עמוק הרבה יותר, ומתוכו גם התפילות שלו יהיו מקובלות ומשפיעות יותר. וכן כאשר הוא מלמד בתפילתו זכות על עם ישראל, יהיה זה מתוך ידיעה והיכרות עמוקה עם מסירות נפשם של ישראל על התורה והמצוות לאורך הדורות.

אולי משום כך גדולי ישראל כל כך החשיבו את העיסוק בתולדות עמנו: “פעמים רבות האריך החתם סופר בסיפורים במה שעבר עלינו בגלות הזה, בעתים שעברו מגירוש ספרד ושאר ארצות. ואמר, שחביב עליו להגיד ולספר דברים אלו יותר מללמוד תורה, למען ישמעו וייראו, וילמדו מהעבר על העתיד” (דרכה של תורה ח”א עמ’ יג).

יש לך גם היבט נוסף. התפיסות של האדם, וממילא גם התנהגות שלו, בנויים במידה רבה על הידע שלו. כל פיסת מידע, כל שכן אם מעורבת בה גם חוויה, מפתחים ומעצבים את תפיסת העולם של האדם. ככל שההורים דואגים למלא את בנם בתוכן אמיתי וקדוש, כך תפיסותיו יהיו אמתיות וקדושות יותר. גם ההיכרות עם קורות עם ישראל ותולדותיו, ועם ההנהגה האלוקית שמלווה את הכלל ואת הפרט, מעצבת את תפיסת עולמו.

חשוב לציין שבלימוד תולדות עמנו יש להקפיד על מקורות נכונים. לא כל ספר היסטוריה מבטא מבט אמוני. יש צורך בספרים שנכתבו מתוך יראת שמים, הרואים את יד ה’ המנהיגה את ההיסטוריה, ואינם מסלפים את האמת. זוהי גם משימה המוטלת על דורנו – להעמיד ספרות היסטורית נקייה, המאירה את השכל ומטהרת את הלב.

קורות עם ישראל – גם בהווה

כדי שהתודעה תהיה חיה, אין די בחיבור לעבר בלבד; יש צורך גם בהקשבה להווה. צריך לחנך את הילדים להיות צריך להיות מודעים, בהתאם לגילם ולרמתם, למה שעובר על עם ישראל: למצב הרוחני, לאתגרים הביטחוניים, למצוקות של חולים ועניים, למצבן של קהילות שונות, ולמצבם של הנתונים בצרה ובשביה. מודעות זו מעמיקה את לימוד התורה ואת התפילה. כאשר לומדים ומתפללים מתוך חיבור למציאות של כלל ישראל – הדברים נעשים חיים, נוגעים, ופועלים בעומק.

עם זאת, יש כאן צורך בזהירות גדולה. שפע המידע הזמין בדורנו עלול להציף במידע שלילי, ולגרום לשתי תופעות: אטימות רגשית, או דכדוך. כאשר נער נחשף שוב ושוב לאירועים קשים, הוא עלול להפסיק לחוש. לחלופין, הוא עלול לשקוע בתחושת כובד וחוסר תקווה, משום שהשלילי בולט והחיובי כמעט ואינו מוזכר. על כן ההורים צריכים לסייע בהנגשת המידע (או בוויסות הצריכה שלו) במידה נכונה – להישאר מחובר, אך לא מוצף. להיות מודע, אך לא להישבר.

סיפורי צדיקים

ראוי להדגיש את חשיבותם של סיפורי צדיקים בחינוך ילדים, מן ההיבט שהוזכר שהוא הנחלת תודעת שליחות. אין לראות בהם סיפורים בלבד, אלא חלק מבניין האישיות. כאשר הילד שומע על חייהם של גדולי ישראל – על עבודתם, על חסדיהם, על הנהגתם – הוא נפגש עם תורה חיה. יש בכך בחינה של שימוש תלמידי חכמים, שמעלתו גדולה מאוד. דרך הסיפורים, הילד לומד כיצד נראית תורה כשהיא יורדת אל החיים. כל תלמיד חכם האיר צד מיוחד בעבודת ה’, וסיפור חייו מגלה דרך העולה בית אל.

ראוי להכיר דמויות רבות, מכל התקופות והסגנונות. עם זאת, יש מעלה בכך שכל ילד או נער יבחר דמות אחת שהוא נקשר אליה במיוחד, וממנה ישאב השראה והכוונה. אין הכרח שתהיה זו דמות מגדולי הצדיקים המפורסמים, ראשי הישיבות והפוסקים; גם עובדי ה’ ‘פשוטים’, מלמדים, בעלי עסקים, גומלי חסדים וכדומה, ניתן ללמוד וגם הם יכולים להיות מקור חיבור עמוק. ניתן גם ללמוד מכל אחד תחום אחר – מתלמיד חכם אחד את התפילה, מאחר את עבודת המידות, משלישי את דרך הלימוד. העיקר הוא ההתקשרות לדרך חיה, שמאירה את אור ה’ בעולם.

עם זאת, יש להיזהר: סיפורי צדיקים יכולים לחזק, אך גם להחליש. אם הילד מתמקד רק בפער בינו לבין הגדולים – הוא עלול להתייאש. לכן יש לזכור שמטרת הסיפורים היא לבנות, לעורר ולהאיר, וחשוב לבחון שהם אכן ממלאים את ייעודם.

יתרון נוסף ועמוק בקריאת סיפורי צדיקים הוא שאין זו רק חוויה מרגשת או מעוררת השראה רגעית, אלא דרך ממשית לרכוש ידיעה אמיתית ומוחשית על דמותם של גדולי ישראל בדורות עברו. פעמים רבות אנו לומדים את דבריהם בהלכה ובאגדה, אך דמותם נשארת מופשטת. הסיפורים מחיים את הדברים, מעניקים להם פנים, לב, נשמה וחיות. כאשר הילד נחשף למסירות הנפש של בעלי התוספות, להתמדתם הבלתי נתפסת, לענוותם וליראת השמים העמוקה שפיעמה בקרבם – יחסו לדבריהם משתנה מן היסוד. אין זו עוד ידיעה שכלית בלבד, אלא התקשרות פנימית, אהבה והערצה המביאות את הלימוד למדרגה אחרת לגמרי.

לימוד תורה הנובע מתוך תחושת קרבה לגדולי הדורות ומתוך הערכה אמיתית לעמלם ולקדושתם – גדול לאין ערוך מלימוד הנעשה בלא הכרה זו. הוא לימוד שיש בו חיות, יראת כבוד, ושאיפה להידמות, ולו במעט, לגדלותם. הילד אינו לומד רק את דבריהם – הוא לומד מהם, מתוך רצון להמשיך את דרכם.

חשוב אפוא להעמיד את הקריאה בסיפורי צדיקים במקום הראוי לה – לא כקריאה צדדית של סיפורי מעשיות, אלא כלימוד של ממש, שיש בו כדי לבנות את האישיות, לעצב את השקפת העולם ולהעמיק את הקשר לעבודת ה’. בדורנו, בחסדי שמים, נתרחבה מאוד ספרות זו, וריבוי הספרים מאפשר הן להורים והן לילדים למצוא את דרכם להתחבר אל דמויות שונות ואל אופני עבודת ה’ מגוונים.

עם זאת, דווקא משום כוח המשיכה הגדול של סיפורים אלו, יש צורך בסדר ובגבולות. בגילאים צעירים טוב להרבות בהם עוד ועוד. ככל שהילד נעשה בוגר, ראוי לקבוע להם זמנים מתאימים, כדי שלא יבואו על חשבון לימודים אחרים או שאר מחויבויות. כאשר הדברים נעשים מתוך איזון נכון – הם נעשים מקור ברכה גדול.

המאבק בתרבות החטא

המאבק בתרבות החטא הוא חלק בלתי נפרד מתודעת חייו של עובד ה’. אין די בכך שהאדם יבנה את עצמו באופן פרטי; עליו להיות מודע לכך שישנו רע בעולם, ויש לו תפקיד בעמידה מולו. כאשר דוד המלך מתאר את התכונות הראויות למי שזוכה לשכון באוהלי ה’, הוא כולל בהן גם את היכולת למאוס ברשעות – “נבזה בעיניו נמאס” (תהילים טו, ד). אין זו שנאה לאנשים, אלא עמדה פנימית של דחייה כלפי הרע עצמו, כלפי השקר והקלקול. גם בתפילת העמידה, שהיא תמצית בקשותיו של האדם מיום ליום, קבעו חכמים מקום לבקשה על הכנעת הרשעה ושבירת כוחות הרע. מכאן מתברר שאין מדובר בעניין צדדי, אלא ביסוד בעבודת ה’. לפיכך, חלק מתודעת השליחות שצריכה להיות לכל עובד ה’, ושאליה צריך לחנך את הילדים, היא שישנו רע בעולם; וכן שהרע זה הינו עראי ורעוע, ואינו אמור להתקיים. אין זה אומר שיש להילחם באנשים, אלא בתרבות החטא (וראה ברכות י’ ע”א) – יש לשאוף לשנות אותה, להחזיר את אחינו הטועים בתשובה, מתוך התרחקות מההפקרות שמשדרת תרבות זו. כאשר תודעה זו קיימת, הילד חי בתחושת שליחות: הוא יודע שהרע איננו מציאות קבועה ונצחית, אלא דבר רעוע וזמני, שעליו להילחם בו וסופו להיעלם. תודעה זו מעניקה כוח, יציבות ובהירות בעמידה מול אתגרי המציאות.

כאשר הורה מצליח להחדיר בלב ילדיו לא רק את קיום המצוות, אלא את ההבנה שהתורה בונה עולם שלם של חיים – הוא מעניק להם יסוד עמוק ויציב בהרבה. התורה איננה אוסף של הוראות חיצוניות, אלא דרך חיים כוללת, תרבות של קדושה, טהרה, עומק ודבקות בה.

חשוב לגדל את הילדים להבנה הזו. אך אין להסתפק בה בלבד. חלק מהנחלת תודעת השליחות הוא ללמד אותם שישנן תרבויות שונות בעולם, ושלא כולן שוות. יש תרבות של אמת ויש תרבות של שקר, יש תרבות המקרבת אל ה’ ויש תרבות המרחיקה ממנו. היחס לתרבות שמרחיקה מהקב”ה לא אמורה להיות כדבר ‘ניטרלי’. אם היא מרחיקה מהקב”ה אז היא האויב של תרבות הקודש. לכן למשל מוזיקה שאינה נושאת בתוכה רוח של קדושה – גם אם אינה אסורה מצד הדין – עלולה לייצג עולם תרבותי זר. צריכה של מוזיקה כזו היא ניצחון לתרבות החילונית. כאשר הילד מבין זאת, אין הוא נמנע מתוך כפייה, אלא מתוך הבנה פנימית. הוא תופס שזו אינה רק שאלה של מותר ואסור, אלא של שייכות וזהות.

כך גם ביחס לצפייה בתחרויות ספורט. הנאת הצפיה הזו היא מעין הנאת הצפיה בקרבות שוורים בתרבות יוון ורומא העתיקות. אדם שמצליח להפנים שתרבות זו היא תרבות יוון שאין לעובד ה’ חלק בה, ייקל עליו להתנתק מתרבות זו ולהתחבר לקדושה. חשובה עוד יותר היא ההבנה שהערצה של דמויות המייצגות את תרבות יוון, בוודאי מזיקה ומפריעה לאדם בעבודתו. כאשר הבנה זו מתבררת, ההתרחקות אינה נתפסת כהפסד, אלא כרווח – כהשתייכות לעולם ערכי גבוה יותר.

חז”ל ביטאו עיקרון זה באומרם: “כל טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים” (יבמות קג ע”ב). אין הכוונה שההנאה החיצונית אינה קיימת, אלא שהנפש העדינה של הצדיק דוחה את מקורה של אותה הנאה – “הלכך לאו הנאה היא” (רש”י שם ד”ה רעה היא). כאשר הרגישות הרוחנית מתחדדת, האדם חש שהנאה הבאה ממקום של ריחוק מה’ אינה מתיישבת עם עולמו הפנימי.

מתוך כל זאת מתברר, שחינוך עמוק ואמיתי איננו מסתפק בהוראות ובהגבלות, אלא שואף לבנות תודעה. כאשר נבנית תודעת שליחות – הדרך נעשית ברורה יותר, והבחירות נעשות מתוך הבנה, הזדהות ורצון פנימי.