שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 401 | י’ אב תשפ”ו

פרק ג: הקשבה (ב)

לחנך לפי דרכו של הילד גם אם היא שונה מדרך הוריו

שלמה המלך קבע: “חנֹך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי כב, ו). פירוש הפסוק הוא, שיש לחנך את הנער בדרך האישית שלו ולא בדרך המיועדת לאחרים. את הפירוש הזה ניתן להרחיב ולומר שיש לחנך את הילד בדרכו שלו, ולא בהכרח בדרך שבה רוצים מחנכיו לחנכו. באופן טבעי ההורים רוצים לחנך את ילדיהם בדרכים שמתאימות לאופיים ולדרך החיים שהם בחרו בה. גם אם הם אינם חושבים כך במודע, הם עושים זאת ללא משים. שלמה המלך החכם מכל אדם מלמד להיות מכוונים לכך שדרך זו תהיה אכן דרכו של הנער, ומתאימה אישית עבורו, כך שהיא באמת תוביל אותו בדרך ה’.

ככל שהורה מצליח להתחבר יותר לנקודה העצמית של הילד, כך הוא מסוגל יותר לכוון אותו על פי דרכו האישית של הילד. הדרכותיו לבנו יהיו מותאמות יותר לנפשו הפרטית. לפיכך ההורה צריך לפתח אמון בילד, לדעת שבתוכו טמון אור מיוחד שיש להביאו לידי ביטוי. וזאת גם כאשר כרגע אור זה מכוסה ואיננו נגלה כלל.

לכן לדוגמה אם נער מתחבר לחסידות מסויימת, שהוריו אינם קשורים אליה, עליהם לתת אמון מלא בדרכו של הבן. הם אינם צריכים בהכרח להתחבר בעצמם לדרך הזו, אבל הם צריכים לכבד את דרכו החדשה ולשמוח בה. חשוב להפנים שנפש הבן שונה מנפש הוריו, וכאשר הוא אינו מוצא את כל מבוקשו בדרך שלהם הוא צריך לפנות אל דרכים אחרות שאליהן הוא מתחבר.

כאשר מתברר שנער צועד בדרך שונה משל הוריו, הדבר יכול ליצור שתי תגובות אפשריות: התנגדות, חיכוכים ומריבות; או לחילופין הכרה בדרכו והגשת עזרה וסיוע. ההורה ירוויח כפליים אם ישׂכיל להבין שהנער בוחר בדרך חדשה מפני שדרכם של הוריו חסרה מבחינתו (לפחות בשלב הזה של חייו). את החוסר הזה הוא רוצה להשלים. ההבנה הזו תאפשר להורה  תקשורת בריאה עם הבן, ואף לעזור לו בדרכו החדשה. בנוסף הוא עשוי לעיתים לגלות חוסרים שגם הוא חש בדרכו שלו, וגם הוא יוכל להשלים את החסך הזה בעקבות בנו.

אין לבטל את הצורך של הילד והנער בייחודיות

אצל רבים, ובפרט בגיל הנעורים, קיים צורך עמוק לבטא את הייחודיות האישית. משום כך ניתן לראות לעיתים בני נוער הבוחרים בהופעה חיצונית בולטת – תסרוקות מיוחדות, לבוש שונה וכדומה. באמצעות ביטויים אלו הם מבקשים לחוש עצמאות ולהדגיש את זהותם הנבדלת. לַצורך הזה יש שורש אמיתי ועמוק. לכל יהודי יש ייחוד שאין לאף אחד אחר, ותפקיד שאין זולתו יכול למלא. כל יהודי נושא בקרבו נקודה ייחודית שהעולם זקוק לה דווקא ממנו.

גם כאשר הנער נתפס לביטויים חיצוניים של ייחודיות, כל עוד הדבר נעשה בגבולות המותר ובמסגרת עבודת ה’, יש מקום לאפשר לו ואף לעודד אותו למצוא את מקומו. לדוגמה, כאשר הוא בוחר סגנון לבוש או הנהגה מסוימת המבטאים עבורו שייכות רוחנית או זהות פנימית, אין למהר לנסות לבטל את זה רק מפני שהדבר שונה מן המקובל בבית. אדרבה, יש לראות בכך ניסיון שלו לבטא את עולמו הפנימי ורצון לבנות לעצמו זהות עצמאית.

עם זאת, תפקידו של ההורה הוא לכוון את הילד בעדינות, כך שהביטוי החיצוני לא יישאר חיצוני בלבד, אלא יהפוך בהדרגה לביטוי פנימי אמיתי. על ההורה לסייע לילד לגלות כיצד הייחודיות שלו יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתוכן – בלימוד התורה, בעבודת המידות, ובקשר עמוק יותר לעבודת ה’. כאשר התהליך נעשה מתוך הקשבה וכבוד, הילד אינו מרגיש שמבטלים את דרכו, אלא שמסייעים לו להעמיק אותה ולהעמיד אותה על יסודות נכונים.

בדרך זו, הצורך הטבעי של הנער להיות מיוחד ושונה אינו נהדף או מודחק, אלא מקבל הכוונה ובניין. כך הוא יכול להתפתח באופן שלם יותר, כאשר הייחודיות שלו אינה נשארת ברובד החיצוני בלבד, אלא נעשית חלק מהותי מעבודת חייו.

אסור להורה לראות את ביטויי הייחודיות של הנער כגאווה גרידא, ולבטל או להכפיש את מעשיו ואת חיפושו להבליט את עצמו. אדרבה, כאשר ההורה מתחיל לזהות בנפש בנו את החיפוש העצמי, עליו לכוון אותו בעדינות ולעזור לו למצוא מענה פנימי אמיתי – בטרם יחפש סיפוק בחיצוניות ריקה.

מענה זה יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות: הקפדה מיוחדת על אחת מהמצוות, משיכה לתחום מסוים בלימוד התורה, התחברות לדרך מיוחדת בעבודת ה’, זיקה לסגנון מסויים של מוזיקה, או רצון לעסוק בהפצת תורה באופן ייחודי. כל אלו הם ביטויים אפשריים לחיפוש הפנימי של הנער, ויש לראות בהם נקודת התחלה חיובית שיש לטפח ולכוון. בכך מתקיימת הדרכת חז”ל: “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע”פ שלא לשמהּ – שמתוך שלא לשמהּ בא לשמהּ” (פסחים נ’ ע”ב).  גם כאשר המניעים עדיין אינם שלמים, עצם העיסוק הוא שמוביל בהדרגה להעמקה ולבירור פנימי.

כאשר ההורה מצליח לקבל את ילדו גם כאשר הוא אינו הולך בדיוק בדרכו, אלא מבקש לסלול לעצמו מסלול אישי על פי נפשו הייחודית – נוצרת פתיחות גם מצד הילד כלפי הוריו. הנער חש היטב האם ההורה מתעכב על החיצוניות בלבד, או שהוא מצליח לחדור אל פנימיותו, לראות את הטוב שבו ולהאמין בו. היכולת הזו של ההורה לראות את נקודת הטוב הפנימית היא יסוד מרכזי בבניית קשר בריא, והיא המאפשרת לנער להיפתח, לשתף ולהקשיב מתוך אמון וכבוד.

הקשבה שאינה ממהרת לפתרונות

כאמור, לילד יש צורך עמוק בעצם מציאותה של אוזן קשבת, מעבר לעצם קבלת תשובות ופתרונות לבעיותיו. משום כך, כאשר הילד פורק את רגשותיו בפני הוריו, עליו להרגיש שההורה נמצא עמו באמת. אם ההורה עסוק באותה שעה במחשבות על פתרון הבעיה, הוא עלול להחמיץ את עצם ההקשבה – וממילא הוא יפסיד את העיקר.

לפיכך, כאשר הורה מקשיב לילדו, עליו להקדיש את מלוא תשומת הלב לעצם ההקשבה, ולהניח בצד, לפחות לעת עתה, את העיסוק במציאת פתרונות. הזמן למציאת פתרונות יגיע לאחר שהילד יסיים את דבריו וירגיש כי נשמע והובן. כאשר ההורה נוהג כך, מלבד עצם הרווח הגדול של ההקשבה, הוא גם זוכה להבין בצורה מדויקת יותר את מצבו של הילד, ומתוך כך למצוא עבורו מענה נכון יותר.

דברים אלו נכונים גם כאשר ההורה מצליח להתאפק ואינו קוטע את הילד בדבריו. עצם העובדה שדעתו כבר נתונה לפתרון, גורמת לכך שהוא איננו נוכח באמת בשיחה. יש לדעת שלילד יש רגישות גבוהה מאוד לזהות האם מקשיבים לו באמת. כאשר הוא חש שההורה איננו קשוב או איננו מתעניין בכנות, הוא עלול להימנע מלשתף אותו בעתיד – מתוך הבנה שלא כאן ימצא אוזן קשבת.

זהירות מהנחות מוקדמות ומפירוש מוטעה

לעיתים, המחשבה של ההורה שהוא כבר יודע את התשובה, נובעת מהנחה סמויה שהוא מכיר את הבעיה מתוך ניסיונו האישי. הוא היה בעצמו בגיל זה, והתמודד עם מצבים דומים. אולם עליו לזכור כי אין שתי נפשות שוות, ומה שעבר עליו אינו זהה למה שעובר על בנו. גם הדור השתנה מאוד, והמציאות כיום ועוצמת ההתמודדויות אינן בהכרח כמו בדור הקודם. ממילא גם הפתרון המתאים להורה אינו בהכרח הפתרון הנכון עבור הילד.

יתירה מזו, ההורה אינו יכול להוליך את הילד אל פתרון נכון, אם הוא אינו חש באמת את עומק הבעיה. וכדי לחוש את הבעיה – עליו להיות פנוי אליה, ולא טרוד במחשבות על פתרונה.

בהקשר זה יש להיזהר מאוד מפירוש דברי הילד. האדם נוטה לפרש את דברי הזולת על פי עולמו הפנימי, תפיסותיו וניסיונו האישי. כאשר הורה מפרש כך את דברי הילד וטועה, הוא עלול להפסיד פעמיים: ראשית, מפני שלא הבין את הילד כראוי; ושנית, מפני שהילד עצמו מרגיש שלא הובן. במקרים חמורים יותר, עלול הדבר לפגוע באמון, ולגרום לילד להימנע מלשתף את הוריו בעתיד. לכן ההורה צריך להתייחס בזהירות להבנה שלו את דברי הילד. הוא צריך להציב בעצמו סימן שאלה על ההבנה שלו, ולוודא מול הילד שהוא באמת הבין אותו נכון. עליו לברר זאת מתוך פתיחות לכך שיתכן שכוונת הילד שונה לגמרי ממה שהוא חשב. בדרך הזו יש סיכוי רב הרבה יותר שההורה יבין נכון את הילד, ויוכל לסייע לו באופן מועיל. 

הקשבה גם ללא פתרון מיידי

לעיתים הקושי של ההורה עמוק יותר: ישנם הורים החוששים מהצפת בעיות, מפני שהם אינם בטוחים ביכולתם למצוא להן פתרון. הם חוששים להיכנס לעומק הקושי, שמא ימצאו את עצמם ללא מוצא. משום כך הם נוטים להיאחז בתשובות מוכרות ופשוטות, מתוך מחשבה שהן יספיקו. הורה כזה דומה לאדם המחפש מטבע שאבד לו דווקא במקום המואר, אף על פי שאבד במקום אחר. הוא מחפש תשובות בתחום המוכר לו, אף על פי שאין בו מענה אמיתי לשאלת הילד.

לעיתים אף קורה שההורה נאחז בתשובה מסוימת מפני חשיבות מקורה – כגון דבר ששמע מרבו. אך עליו לזכור שגם אם הוא עצמו מקבל את הדברים, אין זה מחייב שבנו נמצא באותו מקום פנימי, או שהתשובה הזו מדברת אליו.

כאשר ההורה איננו שם לב לכך שאינו משיב לקושי או שאלה אמיתית של הילד, הוא עלול, מבלי משים, ללחוץ עליו לקבל תשובה שאינה מתאימה לו. לפיכך עליו לדעת: גם כאשר אין בידו תשובה ברורה, עצם ההקשבה היא בעלת ערך רב. לעיתים זהו הדבר המרכזי שהילד זקוק לו. את התשובות ייתכן שהילד יקבל בהמשך, ממקור אחר המתאים לו – כגון רב, מחנך או דמות משמעותית אחרת. עליו לדעת שההורה מקשיב לו ומתעניין בו באמת, גם אם אין לו מענה מיידי לתת לו[1].

פתיחות לשאלות ולביקורת

כדי שנושא ההקשבה יוכל לבוא לידי ביטוי בשלמות, על הילד לדעת שמותר לו לשאול כל שאלה. הדבר נכון הן לשאלות באמונה והן לקושיות על דרכם של הוריו. הורה המאמין באמת בדרכו, צריך לשדר כי שאלות הן דבר לגיטימי ורצוי. ראשית, מפני שאמונה אמיתית כוללת בתוכה את הידיעה שיש תשובות לשאלות. ושנית, מפני שאדם המחפש אמת – שמח בשאלות, שכן הן מסייעות לו לדייק ולהעמיק את הבנתו.

כמו כן, יש לאפשר לילדים גם להביע ביקורת. היכולת של ההורה לקבל ביקורת בונה את האמון של הילד בו; הוא מבין שהוריו מבקשים לברר את האמת, וממילא הוא יכול לסמוך עליהם. עם זאת, יש להקפיד שהביקורת תיאמר בצורה מכובדת ועניינית, מתוך דרך ארץ. אם ביקורת נאמרת בחוסר דרך ארץ, צריך להעיר על הדרך בה היא נאמרה. יחד עם זאת יש להפריד בין הדרך השגויה של הילד בהצגת הדברים שלו, לבין עצם התוכן של מה שנאמר. לעצם הביקורת ראוי לתת מקום ולגיטימציה, ולהקדיש לה התייחסות ככל שיידרש.

הסכנה שבהעמדת פנים של שלמות

יש להיזהר מטעות נפוצה, שלפיה על ההורה להציג את עצמו כיודע הכול וכמי שאינו טועה, מתוך מחשבה שכך יתחזק מעמדו בעיני הילד. יש הסבורים כי אין לאפשר לילד לבקר את הוריו, וכי על ההורה לעמוד על דעתו גם כאשר היא אינה מדויקת – כדי שלא לפגוע באמון הילד.

אולם דרך זו אינה נכונה. ראשית, כאשר ההורה נאחז בעמדה שאינה אמיתית, הילד חש בכך. הוא מבין שלא קיבל מענה לשאלתו, ומזהה חוסר כנות. שנית, הילד עלול ללמוד מכך שיש להסתיר את האמת כדי לשמור על כבוד. ושלישית, לא ייתכן לבנות חינוך אמיתי על יסוד של חוסר כנות; לא ניתן להצמיח נפש בריאה באמצעות הסתרת האמת.

הצורך של הנער בבירור האמת

יש להבין כי הצורך של הנער לברר את דרכו הוא עמוק ומשמעותי. ההורה, במהלך התבגרותו, גיבש לעצמו דרך מסודרת שבה הוא הולך. אמנם יש בכך יתרון גדול, אך יש גם חיסרון – אדם ההולך זמן רב בדרך מסוימת עלול שלא להבחין בליקויים שבה. לעומת זאת, הנער, הצועד בראשית דרכו, מסוגל לעיתים לראות נקודות שדורשות תיקון. מתוך רצונו להגיע לאמת מדויקת יותר, הוא מבקש לבחון, לשאול ואף לערער. אין לראות בכך מרידה, אלא שאיפה פנימית להתקדמות.

יש לראות בכך חלק מהנהגה אלוקית: הקב”ה נטע בלב הדור הבא את הרצון להתקדם ולהוסיף טוב. כאשר ההורים מבינים זאת, מתקיים בהם הפסוק: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם” (מלאכי ג, כד). מתוך שיתוף פעולה בין ניסיון ההורים לבין השאיפה של הילדים, ניתן לבנות תהליך של צמיחה והתקדמות.

דוגמה אישית בקבלת האמת

קבלת ביקורת אינה מסתכמת בהודאה בטעות בלבד. כאשר הילד מצביע על נקודה שדורשת תיקון, על ההורה להשתדל, ככל יכולתו, לתקן את דרכו. מעבר לחובה האישית ללכת בדרך אמיתית יותר, יש בכך גם מסר חינוכי עמוק: הילד רואה האם הוריו מוכנים להתאמץ ולשנות, או שהם נצמדים להרגלים גם כאשר הם טעונים תיקון.

כאשר ההורה מראה נכונות כנה להשתנות ולשאוף לאמת, הוא מעניק לילדו דוגמה חיה לדרך של צמיחה. כך הילד לומד שגם הוא נדרש לבירור מתמיד, ולנכונות להתקדם ולהשתפר – מתוך נאמנות לאמת.ראש הטופס

קבלת ביקורת מהילד כתנאי לקשר עמוק ומשפיע

היכולת של הורה לקבל ביקורת מילדיו דורשת ענווה עמוקה. מטבע הדברים, כל אדם משוכנע בצדקת דרכו, ולכן קשה לו להיפתח לביקורת – ובמיוחד כאשר היא מגיעה ממי שצעיר ממנו. קושי זה קיים אף אצל אנשי חינוך ורבנים, שלעיתים דווקא ניסיונם והידע שלהם מקשים עליהם להקשיב באמת לנקודת המבט של הילד והתלמיד.

עם זאת, ההכרה בכך שלילד יש עולם פנימי עצמאי – “לב יודע מרת נפשו” (קהלת יד, י) – מאפשרת להורה להבין שלעיתים הילד מזהה את הבעיה באופן מדויק יותר. כאשר ההורה מוכן לבחון את עצמו בכנות מול הביקורת, הוא מגיע לעמדה פנימית עמוקה ואמיתית יותר.

גם כאשר לאחר הבירור ההורה מגיע למסקנה שהילד טועה, עצם הפתיחות והבדיקה העצמית מעניקות לדבריו כוח השפעה גדול יותר. הילד חש שההורה ניסה להבין אותו באמת, ומתוך כך הוא מסוגל לקבל את דבריו. התגובה של ההורה אינה נתפסת כהתנגדות חיצונית, אלא כתשובה שמגיעה ממקום משותף שניתן להתחבר אליו.

[1] על דרכים לענות לילד ולתת לו פתרונות הרחבנו בהמשך הספר.