שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 400 | ג’ אב תשפ”ו

פרק ג: הקשבה (א)

הורה ומחנך צריך להיות קשוב לצרכי צאן מרעיתו

בגמרא מסופר שרבי חייא היה תנא שזכה למדרגות רוחניות עצומות, בזכות דאגתו שלא תשתכח התורה מישראל. הוא עצמו מספר כיצד עשה זאת:

אמר רבי חייא: אני דואג שהתורה לא תשתכח מישראל. כיצד? אני הולך ומגדל פשתן, ומכין ממנו רשתות שאיתם אני צד צבאים, מאכיל את בשרם ליתומים ומעורם של הצבאים אני מכין יריעות לחמישה חומשי תורה. כאשר אני מגיע לעיר אני מלמד חמשה ילדים בחמשת החומשים, חומש לכל ילד, שונה בעל פה לשישה ילדים אחרים את ששת סדרי המשנה, סדר לכל ילד, ואומר להם: עד שאחזור, תלַמדו אחד את השני את חמשת החומשים ואת ששת סדרי המשנה.

(בבא מציעא פה ע”ב, מתורגם)

כאשר ראה רבי חייא שעתידה התורה להשתכח, הוא טרח ללמד תלמידים על מנת שילַמדו אחד את השני. הוא הבחין שאין ספרי תורה ללמד בהם, והלך לצוד צבאים כדי לכתוב ספרי תורה על עורותיהם. כשלא מצא רשתות לצוד בהם את הצבאים, טרח רבי חייא לגדל פשתן כדי להכין רשתות כדי לצוד את הצבאים. ממעשיו של רבי חייא אנו יכולים ללמוד את גודל הדאגה שצריך המלמד לדאוג לתלמידיו. עליו לאתר ולזהות את החסכים והקשיים שיש להם, ולדאוג להשלימם. מעלה זו היא הידמות לדרכי הקב”ה שעושה לאדם את כל צרכיו “ומשביע לכל חי רצון” (תהילים קמה, טז).

כעין זה מובא בחז”ל שהקב”ה בדק את דוד המלך ואת משה רבינו ברעיית הצאן, ולפני שבחר בהם להיות מנהיגי ישראל:

בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: “ויקחהו ממכלאות צאן” (תהילים עח, ע)… היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב”ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבוא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב: “מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו” (שם, עא).

ואף משה לא בחנו הקב”ה אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ הָיִיתָ מפני צָמָא, עייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל.

(שמות רבה ב, ב)

משה רבינו הפגין את רחמיו כלפי הצאן, והקב”ה רצה בו שירעה ברחמים את ישראל. דוד המלך הראה רגישות כלפי הצאן, להנהיג כל אחד מהם כפי כוחו. לכן רצה בו ה’ לרעות את עמו. חלק חשוב מתפקיד ההורה והמחנך הוא להיות רועה. כרועה נאמן עליו להיות קשוב לכל צרכי צאן מרעיתו. מכאן המרכזיות שיש לנושא ההקשבה בחינוך. הקשבה לצרכיו של הילד עוד בטרם הוא יודע לבטא אותם באופן מילולי; ובהמשך גם הקשבה לרצונותיו ולאישיותו הייחודית של הילד שאותה הוא לומד לבטא יותר ויותר.

קשה להיות קשוב ופנוי אל הילד

נושא זה צריך לקבל דגש משמעותי בדורנו. תרבות החיים כיום תובעת את תשומת ליבו של האדם לאינספור פרטים ועניינים. כמעט בכל רגע יש משהו שעלינו לעשות או לסדר או לומר. אך פעולת ההקשבה היא הפוכה ביסודה: כאשר אדם מקשיב לאחֵר הוא צריך לבוא ממקום של שקט נפשי, ולהיות פנוי להפנים ולקבל את דבריו של האחר. חז”ל בהלכות כשרות לימדו כלל: “מתוך שטרוד לפלוט אינו בולע” (על פי חולין ח’ ע”ב). המשמעות הסמלית של הכלל הזה היא שכאשר אדם עסוק בהוצאת כוחותיו החוצה, הוא אינו פנוי לקלוט ולקבל את דברי הזולת. כשילד מדבר עם הוריו, ורוצה להשיח בפניהם את לבו, ותוך כדי כך ההורה טרוד במחשבה מה לענות לילדו, אין לו פניוּת בלב לשמוע באמת את הילד. ולכן הוא גם לא יבין את הילד ולא יקלוט מה עובר עליו ומה הוא חש באמת. קל וחומר שיקשה עליו לזהות נכון מה יכול למצוא מסילות ללבו של הילד.

לפיכך ראוי לכל הורה לעשות מאמץ  מיוחד להקשיב לילדיו. כשהוא משוחח איתם עליו להניח בצד ככל יכולתו את כל טרדותיו ורצונותיו, להקשיב להם כמה שיותר מתוך פניות ורצון ומטרה לקבל ולשמוע. כך ניתן לשפר את יכולת ההקשבה, וממילא גם את הקשר והתקשורת עם הילדים, ואת גידולם וחינוכם.

עבור הקשבה נדרשת סבלנות לתהליך הגדילה של הילד

אחד התנאים החשובים להקשבה אמיתית הוא הסבלנות. לא רק סבלנות לשמוע את מה שיש לילד לומר מבלי לקטוע אותו, אלא גם סבלנות לתהליך הגדילה שלו. אין לדחוק את הקץ של התבגרותו, אלא יש לשמוח בכל שלב ושלב משלבי התפתחותו של הילד. כאשר ילד רוצה לשחק הרבה מאד, ישנם הורים הרואים בכך בזבוז זמן ומעדיפים שהילד ילמד. אולם זהו שלב חשוב והכרחי בגדילתו של הילד, ולא ניתן לדלג על שלב זה. אדרבה, כאשר מנסים בכוח לדחוק בילד שילמד, עלולה להיווצר בילד התנגדות ואף שנאה ללימוד חלילה. הניסיון להכריח את הילד להתקדם ולהתפתח יותר מדי משול לניסיון לפתוח ניצני פרח בצורה מלאכותית; לא רק שניצני הפרח לא ייפָתחו יפה כמו שהיו צריכים אילו נפתחו בטבעיות, אלא שהם גם עלולים להינזק לצמיתות. יש להבין שלא לחינם הילדים והנערים נמשכים אל המשחק. זה ממלא אותם וטוב לתהליך ההתפתחות שלהם.

אפשר להמחיש זאת באמצעות התבוננות בבעלי חיים. גורי אריות משחקים ביניהם לעיתים קרובות במשחקי מלחמה, ומתנפלים אחד על השני בשובבות. יש דמיון רב בין ה’ריבים’ הללו לבין פעולות הציד שבהם הם יעסקו כשיתבגרו. מקובל לראות במשחקיהם אחד מן הגורמים המסייעים להתפתחות כישורי הציד שיידרשו להם בבגרות, יחד עם ההתבוננות בהוריהם וההתנסות ממשית. גם משחקי ילדים מפתחים את היכולות של הילדים; את החשיבה, את התקשורת הבין־אישית, יכולת משא ומתן ועוד. כשם שבאופן טבעי בעלי החיים מתבגרים ועוברים מהמשחקים אל העיסוקים הבוגרים, כך ילדים אמורים באופן טבעי להתבגר ולעסוק בדברים חשובים יותר על פי זמנם ומצב ההתפתחות שלהם.

חשוב שזה יהיה השדר כלפי הילדים. כאשר ילד מרגיש שהוריו חושבים שהוא לא מספיק בוגר, הוא עלול להסתגר ולהתכנס לתוך עצמו. במקרים קיצוניים, כאשר הלחץ גדול מדי והוא אינו מקבל את הצורך הנפשי הבסיסי שלו, עלולים להופיע אצלו גמגום, הרטבה ודומיהם.

כמובן שיש מקום ללוות את תהליך הגדילה של הילד ולסייע לו. אך יש לעשות זאת בעדינות ומתוך הקשבה וסבלנות לקצב שלו. דווקא ההכרה של ההורה במקומו של הילד בכל שלב נתון, עוזרת ומסייעת לו להתקדם ולהתבגר.

גם בהתנהגות שלילית יש יסוד חיובי בוסרי שזקוק להקשבה והכוונה

הסבלנות הזו איננה רק עניין של קצב ההתפתחות וזמני משחק. היא עמדה פנימית רחבה הרבה יותר של הכלה ונתינת מקום לצרכים ומאויים נפשיים ‘נמוכים’ של הילד. בכללם יש גם התנהגויות שאינם טובים כל כך, אך יש בהם שורש טוב. לדוגמה רכושנות, רצון לנצח תמיד במשחקים, וכן קושי בדחיים סיפוקים. אלו תופעות שבדרך כלל אינן רצויות, ואפילו בעייתיות. אם ההורה מסתכל על התוצאות הבעייתיות, ומנסה ‘לעקור’ מהילד את המידות הללו, הוא עשוי ליצור אצל הילד חוסר אמון בהורה, וגם בעצמו. לכן צריך להסתכל על התופעות הללו כדברים שהם טובים ביסודם, אלא שהם מופיעים כרגע באופן בוסרי ולא בשל. הרצון ברכוש הוא דבר חיובי ובריא ביסודו, אלא שכאשר הוא מופיע בדרך לא מאוזנת הוא בעייתי. אם ההורה רואה כך את הדברים, הוא יכול לשוחח עם הילד בסבלנות ובהקשבה, וללמד אותו מה טוב ברצונות שלו ומה לא כל כך טוב. הוא יכול לעזור לו להבין כיצד להרגיע ולספק את נפשו בדרכים טובות, ולוותר על מה שלא טוב.

אפילו בקושי בדחיית סיפוקים יש יסוד חיובי. הוא גורם לאדם להיות נמרץ בהשגת הדברים שחשובים לו, ולא רפוי ו’נגרר’ בהשגת הדברים הללו. על ההורה לשוחח עם הילד על הנקודה הטובה שיש בזה, מתי יש לזה מקום, ומה הבעייתיות כשזה נעשה ‘יותר מדי’. ומכאן – גם כיצד עליו להתמודד כשהוא מרגיש את הרצון להתנהל ‘יותר מדי’ בחוסר דחיית סיפוקים. שיח כזה צריך להיעשות מתוך הקשבה לילד, וסבלנות לכך שההבשלה שלו מהבוסריות שלו היא תהליך שאמור לקחת זמן והוא לא נעשה ברגע אחד. כשהשיח נעשה כך, הוא יכול להניב תוצאות חיוביות מאוד.

גם כאשר מתבוננים בדרך שבה הקב”ה מחנך אותנו, ניתן לראות שהקב”ה כביכול ‘יורד’ לרמה שלנו ומקדם אותנו מהמקום בו אנו נמצאים. מפני כך: “דברה תורה כלשון בני אדם” (ברכות לא ע”ב ועוד), “דברה תורה בלשון שהאוזן יכולה לשמוע” (פסיקתא זוטרתא, שמות כד, יז), וכן: “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע” (קידושין כא ע”ב). באופן רחב יותר, כל מהות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ובכלל זה ספרי המוסר והחסידות, היא לכוון את עם ישראל להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא, ודווקא משם להעלות אותו מעלה.

יש להוסיף שכדי להצליח להיות הורה טוב ומחנך טוב, האדם צריך להיות מאומן היטב בקשב פורה בין החלקים השונים של עצמו. בכל אדם יש נפש שהיא ‘נמוכה’ יותר ובעלת צרכים ומאווים נמוכים יותר, ויש גם רוח ונשמה שלהם רצונות גבוהים יותר. כאשר אדם מתייחס לנפשו ולצרכיה בבוז או בקשיחות, יקשה עליו להתייחס באופן אחר לילדיו ולצרכיהם. אך כשאדם לומד לתת מקום נכון לנפשו, ולנהל אותה מתוך הרמוניה והקשבה לקצב שלה ולצרכים שלה, זהו בסיס איתן לבניית קשר נכון גם עם ילדיו.

גם על מעשי שובבות יש להביט בעין טובה ומתוך אמון בילד

לעיתים נדרשת סבלנות גם למעשי שובבות של הילד, שעשויים לאתגר ואף להכעיס את ההורים. גם השובבות היא חלק מתהליך הגדילה האלוקי. הורים רבים גילו שדווקא הילד השובב שלהם גדל בהמשך להיות אדם לתפארת. פעמים רבות אצל ילדים שהיו שובבים ביותר בצעירותם – מתגלות תכונות מיוחדות בבגרותם, והם מתפתחים להיות אנשים נפלאים, יצירתיים ותלמידי חכמים. הם עוברים שינויים בתהליך ההתבגרות, ולומדים בקצב שלהם להבדיל בין עיקר לטפל ובין קודש לחול. ישנם גם ילדים שהשובבות שלהם נובעת דווקא מנשמתם הגבוהה. הנשמה הגבוהה שלהם מואסת בעולם הזה ובקטנוניות שלו, והשובבות נעשית סוג של הבעת מחאה מצד הנשמה כנגד המציאות הכובלת שנכפתה עליה.

מפני כך אסור להורה לחרוץ את דינו של הילד או הנער, ולהתייחס אליו כאל ‘חומרני’ או שובב. צריך להאמין בטוב שבו, ולעזור לו להתפתח. יתירה מזו, כאשר רואים שהילד עצמו נוטה להתייחס לעצמו כבעייתי, יש להעצים אצלו את הנקודות החיוביות. גם אם יש לו מעשים שהם באמת בעייתיים, צריך להסביר לו שהם חיצוניים לנשמה הטהורה שלו. בפרט כאשר הוא מצטער על מעשה לא טוב שעשה, יש להעצים ולהראות לו את הלב הטוב שלו, שמתחרט על המעשים ובאמת מעוניין לעשות רק טוב.

הקשבה למצוקה והזדהות עם הילד

על הקב”ה נאמר שהוא שותף בצרותיהם של ישראל: “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט), וכן: “עִמו אנֹכי בצרה” (תהילים צא, טו). כשם שהקב”ה שותף בצרותיהם של ישראל, כך על ההורה להיות שותף בצרותיו של ילדו. היכולת להיות שותף בצרת הילד היא בעיקר על ידי הקשבה. ישנה חשיבות גדולה לכך שהילד יידע שיש לו אוזן קשבת אצל הוריו. הוא אמור להיות בטוח בכך שגם כאשר יהיה לו קשה הוא יוכל לשפוך את שיחו לפני הוריו – והם יקשיבו לו ויהיו אמפתיים כלפיו. אם זו תהיה האווירה סביבו, הוא יוכל פעמים רבות להתמודד עם קשייו אפילו בלי שיציעו לו פתרונות; עצם הנוכחות של ההורים, הרצון והאכפתיות שלהם לשמוע את קשייו – יעניקו לו כוחות להתמודד. לעומת זאת, כאשר ההורים אינם קשובים לילד והוא אינו מרגיש פתוח לשתף אותם במצוקותיו, הקושי שלו גובר, ויהיה לו הרבה יותר קשה להתמודד.

מפני כך, יש לאפשר לילד לספר על כל מה שעובר עליו בכלל, ועל רגשותיו בפרט. יש לתת לו לבטא את רגשותיו בחופשיות ולא לעצור אותם – גם כאשר מדובר בעצבנות וכעס. כאשר ילד עוצר את כעסו, אין זה אומר שהכעס נעלם, אלא שהוא לא בא לידי ביטוי. דווקא מצבים שבהם הכעס לא בא לידי ביטוי עלולים להיות גרועים יותר ממצבים שבהם הכעס יצא החוצה. לעומת זאת, כאשר מאפשרים לילד להביע את רגשותיו[1], ניתן לעזור לו לנתב אותם לאפיקים טובים יותר ולתעל אותם אל מציאת פתרונות נכונים.

נקודה זו מתעצמת בגיל ההתבגרות, כאשר הילדים נעשים נערים ומתחילים להיכנס לתוך עולם של התמודדות. בגיל זה יש לנערים נטיה להיות בצער ועצבות (גם ובעיקר מסיבות הורמונליות), ונדרשים מהם כוחות נפש רבים. אם במציאות הזו ההורים יידעו לתת לילדיהם את מלוא תשומת הלב ואת ההרגשה שיש להם אוזן קשבת, הם יעניקו להם כוחות רבים בתקופה רגישה זו.

תכלית ההקשבה היא כאשר ההורה מצליח להזדהות עם הילד ולחוות את המקום בו הוא נמצא. כך הוא יכול לזהות גם את מה שמסתתר מעבר למילים. ישנם פעמים שהילד מתבייש לספר את הסיפור במלואו, ולעיתים הוא אפילו לא מצליח לזהות לחלוטין את בעייתו. ככל שההורה יצליח להזדהות יותר עם רגשותיו של הילד, ייקל עליו לפענח את קשייו של הילד ולעזור לו גם בדברים שהילד לא אמר.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] כמובן שמדובר על הבעה מילולית של רגשות, ולא באלימות מכל סוג.