שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 397 | יא תמוז תשפ”ו

פרק א – אהבה (א)

האהבה היא החמצן של החינוך

האהבה היא ה’מצרך’ הבסיסי ביותר בחינוך. לא ה’אוכל’ של החינוך – כי בלי אוכל ניתן להסתדר אפילו כמה ימים; אלא ה’חמצן‘ של החינוך. הבית צריך להיות מלא אהבה, עשיר גם בדיבורים של אהבה וגם בהבעה פיזית של אהבה (חיבוקים, נשיקות וכדומה). האהבה צריכה להיות מושרשת גם בתודעתו של הילד. הוא צריך להיות בטוח שהוריו מאוד מאוד אוהבים אותו, כפי שאין לו ספק שיש לו אויר לנשימה. בית שזו המציאות הבסיסית בו, הוא בית שעומד על בסיס איתן, וקשיים רבים נמנעים בו מאליהם.

כאשר ילד גדל על מצע איתן של אהבה, הוא מרגיש ביטחון בקשר של הוריו אליו, ומתוך כך נותן בהם אמון מלא – הוא בטוח שהם יהיו לצדו בכל מצב, גם אם הוא יעמוד בפני קשיים גדולים. ילד כזה יוכל לפתח אמון גם כלפי ה’ יתברך, לא להישבר מקשיים אלא להתחזק בבטחונו בה’, שוודאי רוצה בטובתו ולא יזניח אותו. אבל אם החוויה של הילד מהוריו היא חוויה של ריחוק וניתוק רגשי, יקשה עליו מאוד לבנות קשר שונה מזה כלפי ה’ יתברך.

כאשר התורה, הנביאים או חז”ל רוצים לתאר קשר בריא, קשר של אהבה, בצורתו השלמה ביותר – ובפרט הקשר של הקב”ה לעם ישראל – הדימוי שהם משתמשים בו הוא הקשר שבין אב לבנו. ההנחה הבסיסית היא שאב אוהב את בנו. ממילא אפילו שהוא מייסר את בנו זה מתוך אהבה. לכן אפשר להשתמש בדימוי זה כדי לבטא את העובדה שגם מה שהקב”ה מייסר אותנו זה מתוך אהבה: “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ” (דברים ח, ה). יוצא מכך, שמהות הקשר בינינו לבין ילדינו, כמו גם יסוד הקשר שבין הקב”ה ובינינו, הוא אהבה.

מפני גודלה של אהבה זו של ה’ לעם ישראל, אנו נפגשים איתה פעמים רבות בתנ”ך: “אהבתי אתכם אמר ה'” (מלאכי א, ב). אהבה זו היא כאהבת אב לבניו: “בני בְכֹרִי ישראל” (שמות ד, כב), “בנים אתם לה’ אלֹקיכם” (דברים יד, א), “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהילים קג, יג), ומפני כך אנו מתפללים “רחמנו כרחם אב על בנים” (תפילת מוסף של ראש השנה). בעל ‘חובות הלבבות’ פותח את שער ‘עבודת האלוקים’ שבספרו, בהתבוננות בטובו ובחסדו של ה’ אלינו, וגם הרמח”ל בספרו ‘מסילת ישרים’ מבסס את כל עבודת ה’ על כך שרצון ה’ הוא שנתענג תענוג נצחי (תחילת פרק א). כי היכולת שלנו לאהוב את ה’ מגיעה בעזרת ובזכות אהבתו אותנו.

אין לך אדם בעולם שאינו מתמודד עם קשיים. מה יתן לו את הכוח להתגבר, להחזיק מעמד? אם ‘אבא’ אינו סמל האהבה מבחינתו, הוא גם לא יאמין שה’ אוהב אותו, ומאין ישאב כוחות להתמודד? ממילא, זהו גם מתכון לפיתוח חרדות וסיבוכים נפשיים אחרים. אך אם היה לו ביטחון באהבת הוריו אליו, ומתוך כך הוא פיתח ביטחון באהבת ה’ אליו – הוא יראה בקשיים אלו ייסורים של אהבה. הוא יתחזק ויתגבר בקרבת ה’, ויקבל מעצם הקשר שלו עם ה’ עוז ותעצומות לצלוח את כל המשברים. אהבה זו שהילד סופג מהוריו, היא התדר שדרכו הקב”ה מעביר לו את אהבתו. רק הורה שעובד בתדר הזה, יכול להעביר הלאה לילדיו את אהבת ה’, ולהצליח בחינוכם בדרך ה’.

אהבה לתלמיד היא בסיס להצלחת לימודו

בעוד אהבת ההורים מקנה לילד את היכולת לחוש באהבת ה’, אהבת המורה מקנה את היכולת להתחבר ללימוד התורה. כאשר מחפשים את הסיבה לכך שתלמיד מתקשה בלימודו, על פי רוב התשובות קשורות לפערים בין רמת החומר הנלמד בכיתה לבין רמתו של התלמיד, לאופן בו השיעור מועבר, להסחות דעת שמפריעות בלימוד, וכיוצא בזה. אולם בחז”ל אנו מוצאים תשובה שונה ומפתיעה לשאלה זו: “רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים” (תענית ח’ ע”א). לפי רבא יש לתלות קשיי לימוד משמעותיים דווקא בכך שהרב אינו מסביר פנים לתלמיד, כלומר שאינו מקבלו בסבר פנים יפות. אך מדוע לדעת רבא סיבה זו עולה על כל הסיבות האחרות?

על מנת להבין זאת, נתבונן תחילה בדברי הפסוק: “ככל התורה הזאת אשר אנֹכי נֹתן לפניכם היום” (דברים ד, ח). חכמים דורשים את הפסוק הזה, ואומרים שיש לראות את התורה בכל יום כאילו היא ניתנה היום מסיני (ספרי דברים, פיסקא נח). ניתן ללמוד מעומק דבריהם, שבכל יום מי שמלמד תורה זוכה להיות שליח של הקב”ה בהעברת התורה של אותו היום. כלומר, מלמדי תורה הינם בכל יום ויום שליחים של הקב”ה בנתינת התורה אל התלמידים!

אך בדיני שְׁלִיחוּת ישנו כלל: השליח יכול לעשות רק את מה שהמשלח יכול לעשות (בבא קמא קי ע”א, וברש”י). לכן אין המלמד יכול ללמד את התלמיד בתנאים אחרים מאלו שבהם ה’ מלמד את התורה. ומהי הדרך שבה ה’ מלמד? “אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת” (ברכות ק”ש). מי שאינו מלמד את התורה מתוך אהבה – אינו מקיים את שליחותו, ולפיכך הלימוד של התלמיד קשה עליו כברזל! כאשר המורה ישכיל ללמד את תלמידיו מתוך אהבה ומתוך סבר פנים יפות, התלמידים ירצו וישמחו ללמוד אצלו. מתוך כך יימצאו פתרונות לכל שאר הגורמים המפריעים, והם יפסיקו להוות מכשול.

כיצד ניתן ליצור אהבה כזו? התשובה לכך טמונה בדרשת חז”ל: “ושיננתם לבניך – אלו תלמידיך” (ספרי ואתחנן, לד). מלבד הרובד ההלכתי של הדרשה, שיש ללמד גם את בן חבירו (רמב”ם, הל’ תלמוד תורה פ”א ה”ב), ניתן ללמוד מכאן עיקרון בהעברת התורה: על המורה לראות את תלמידיו כאילו היו בניו. על המורה להיות מודע לכך שהוא משקיע את כוחותיו על מנת להחדיר בתלמידיו תורה מתוך אהבה. גם אם בהתחלה הוא אינו מרגיש כל כך את אהבתו לתלמידיו, עם הזמן האהבה לתלמידיו תתפתח בליבו. את האהבה הזו ניתן וצריך לפתח גם על ידי פעולות שונות; שיחות אישיות, התבוננות במעלות התלמיד, מחמאות, עידוד וכיוצא בזה.  כל זאת על מנת להסביר פנים לתלמיד.

אהבה זו שאוהב המורה את התלמיד, תפתֵח גם אצל התלמיד את אהבתו למורה. מתוך כך תתפתח בו גם אהבתו לתורה ולקב”ה. היא תגביר בתוכו את הרצון ללמוד ולהתקרב לה’, ותעניק לו כוחות שבאמצעותם הוא יוכל בעזרת ה’ להתגבר על הסיבות החיצוניות המונעות ממנו להצליח בלימודיו.

עיקר האהבה היא ברגש אך יש צורך להביע אותו

על מנת להבין את הנושא לאשורו, יש להגדיר מהי אהבה. אהבה אינה פעולה מעשית אלא רגש בלב. ככל רגש, הוא יכול וצריך לבוא לידי ביטוי מעשי, אך אין זה אומר שעיקרו הוא מעשי. להבנה פשוטה ובסיסית זו ישנם כמה השלכות חשובות: ראשית יש לדעת, שילדים מבחינים כאשר היחס שנותנים להם הוא התנהגות חיצונית שאיננה נובעת מרגש פנימי. הם מרגישים עד כמה ההורים מחוברים לשבחים ומחמאות ודיבורי אהבה שהם אומרים להם. לחלופין, ילדים יכולים לחוש את האהבה אליהם גם אם היא אינה באה לידי ביטוי מעשי בחיבוק או בדיבור. אין זה אומר שאין צורך בביטוי פיזי של האהבה; להיפך – צריך מאוד. אך ביטוי האהבה המעשי אינו העיקר.

השלכה נוספת היא, שאין לטעות ולחשוב שאהבה פירושה תפנוקים. יש הסבורים בטעות שככל שההורה מפנק יותר את ילדיו סימן שהוא אוהב אותם יותר. לא רק שזה לא נכון, אלא שגם הילדים חשים בכך והם מעדיפים אהבה פנימית ואמיתית של ההורים על פני קניית צעצועים, בילויים וממתקים. מפני כך, צריכים ההורים להשקיע זמן וכוחות בילדים גם כאשר ההורים עסוקים מאוד, הם מוכרחים למצוא זמן המוקדש אך ורק לילדיהם, הואיל ושום מתנה אינה שווה לזמן איכות של הילדים עם ההורים. גם הורה שאינו יכול להקדיש לילדיו זמן רב, מפני קשיי פרנסה או עסקי ציבור וכדומה, חשוּב שבזמן המוקדש אליהם, הוא יקדיש להם את כל כולו. הדבר מצריך להתנתק ממסיחי הדעת המצויים בשפע בדורנו, שבראשם הזמינות הטלפונית לכל העולם. כאשר הילד מרגיש שהזמן שלו עם אביו או אימו הוא זמן יקר וחשוב גם בעיני ההורה, אזי גם כאשר זמן זה אינו רב, הוא חש ויודע שהוא אהוב.

לפעמים יש להורים נקיפות מצפון על כך שהם לא מספיק אוהבים את ילדיהם או לא מרעיפים עליהם מספיק אהבה. התחושה הזו גורמת להם לנסות ‘לפצות’ את הילדים בתפנוקים. אך הפיתרון הזה לא באמת מועיל. הילדים מזהים את נקיפות המצפון, ומבינים שהם יכולים לקבל ככל העולה על רוחם, כי ההורים מרגישים רגשות אשמה לגביהם. הנזק שנגרם לילדים כאלו בבגרותם הוא גדול. הפיתרון האמיתי במצב כזה הוא לקבל הדרכה ועזרה כיצד לעורר את האהבה לילדים, ולהצליח להביע אותה[1]. עוד יש לדעת שאהבה אינה חוסר גבולות. ישנם הורים שחושבים שהצבת דרישות לילד, כדוגמת שעת שינה או דחיית סיפוקים מסויימים, היא חוסר אהבה לילד. הם חוששים שהעמדת גבולות ברורים תוריד את מפלס האהבה ביניהם לבין ילדיהם, ולכן הם נוטים לוותר גם כאשר לא צריך לוותר. אך היפך הוא הנכון: “חושׂך שבטו שונא בנו” (משלי יג, כד). אדם שאוהב את בנו, מבין מתוך אהבתו את הצורך בגבולות ועונשים בזמנם הנכון. אהבתו לילד אף תאפשר את מתן הגבולות ללא כעסים ומתחים מיותרים, שהרי עונשים אלו בטלים בשישים ביחס לגילויי האהבה המרובים שהילד מודע להם[2].

יש לציין שישנם מקרים שבהם הילד מסתובב כל היום סביב נושא זה של גילויי האהבה, ומנסה כל הזמן לקבל את תשומת הלב של ההורים בצורה מוגזמת. דבר זה אמור להדליק נורה אדומה, ויש לנסות ולהבין מדוע הוא מתנהג כך. יתכן שיש לו חסך מסוים שבגללו הוא דורש כל כך הרבה תשומת לב, יתכן שיש פער בין היחס אליו ליחס לאחיו, וכדומה. הבנה נכונה של הסיבה, תאפשר לתקן את שורש העניין.

גילויי אהבה בגיל ההתבגרות

כאשר הילדים קטנים, קל יחסית להרעיף עליהם אהבה. הם חמודים ומתוקים, ומביעים באופן גלוי וברור את הצורך והרצון שלהם לקבל אהבה. לעומתם, כאשר נער או נערה מגיעים לגיל ההתבגרות ומתחילים להיות עצמאיים, עולה לעיתים הרושם כאילו הם אינם מעוניינים עוד באהבה של ההורים, ושהם כביכול ‘מסתדרים לבד’ בלי צורך באהבת הוריהם. אך אין זו האמת. בגיל זה הקשיים והלבטים שהם עוברים בתוך נפשם דורשים מהם הרבה כוחות נפש. בשביל להנפיק מתוכם את כוחות הנפש הללו, הם זקוקים להרבה ‘דלק נפשי’, וזה נוצר אצלם על ידי הרבה חום ואהבה שהם אמורים לקבל מהוריהם. פעמים רבות הם ממש צמאים לאהבה זו, ובמידה מסוימת – אפילו יותר מילדים קטנים.

הקושי הוא שנערים נוטים לראות בצורך שלהם באהבה – חולשה. מפני כך הם מתביישים מגילויי האהבה ודוחים אותם, ובוודאי שהם לא ‘מבקשים’ את האהבה. במקרים נכון להרבות בגילויי אהבה מילוליים – במחמאות ומילים חמות, על פני גילויי אהבה פיזיים כמו חיבוקים. הסיבה העיקרית לכך קשורה לאופן בו הנוער נוטה לתפוס את גילויי האהבה. ילד קטן מרגיש בקלות וללא צורך בהסברים רעיוניים שחיבוק מההורים משקף את אהבתם אליו. אבל נער עשוי לראות בחיבוק מעשה חיצוני, שלא משקף אהבה אמיתית. דווקא הוא זקוק למילים חמות שמביעות בצורה ברורה את אמון מוחלט של הורים בכוחותיו ובטוב שבו, ומעניקות לו תחושה ברורה שההורה באמת אוהב אותו. מלבד זאת, תחושת הבושה מגילויי האהבה בדרך כלל נוכחת יותר בגילויי אהבה פיזיים. לעומת זאת מילים טובות ומחמאות מעוררות פחות את הבושה

בדורנו ישנה חשיבות יתירה לצורך של הנוער באהבה אליו. הרחוב מלא בתרבות ‘אהבה נפולה’ שמושכת את הנוער אל חיקה. נער שזכה לחוש אהבה אמיתית מסביבתו, יוכל ביתר קלות להינצל מהמשיכה שבתרבות זו.

השקעה באווירה טובה בבית מחזקת את החינוך

האהבה לילד כוללת את הדאגה לאושרו, ליצירת קשר חיובי בינו ובין ההורים, ולאחר מכן בינו ובין הקב”ה. הקשר הזה יבוא בהמשך לידי ביטוי ביחס לתורה ולמצוות. ילד המרגיש שטוב לו בחייו, והדרך של הוריו מעניקה לו שמחה, מרגיש קרוב יותר אל ה’ מאשר אדם שנותנים לו הרבה נימוקים ושכנועים שכליים מדוע עליו להאמין. הרגשת השמחה הפשוטה והקיומית שלו עולה על הכל.

מפני כך, צריך שהילד ירגיש שכיף לו להיות בביתו. ההורים צריכים להשקיע הרבה בכך שתהיה בבית אווירה שמחה, בין ההורים עצמם וביניהם לבין הילדים. עליהם לוודא שיש בבית תקשורת מפרגנת ומכבדת ללא עצבנות ומתחים. יש להכביר במחמאות ועידודים, להפתיע במתנות קטנות ומשמחות מידי פעם, לצאת לטיולים וכדומה[3]. הדברים נכונים במיוחד אם מסיבה כלשהי יש בבית אווירה של מריבות וחיכוכים בין הילדים; יש להרבות על זמנים קשים אלו זמנים משמחים במיוחד (על גבי השדר הכללי של אהבה ושמחה תמידיים)[4]. וזאת במטרה שלא תתעמעם חלילה העובדה שהבית בנוי על אדני התורה, שנאמר בה: “דרכיה דרכי נֹעם” (משלי ג, יז).

ניתן לטעות ולחשוב שמפני שמוטל על ההורה לכוון את מעשיו של בנו, עליו לגעור בו בקפדנות בכל פעם שהוא טועה, בכדי ליישר אותו. ההיפך הוא הנכון: הרווח החינוכי שנותן בית המשדר נועם ורוגע – גדול לאין ערוך מהרווח הרגעי והנקודתי של ‘יישור’ מעשה מסוים. כאשר האווירה הכללית עצבנית ומתוחה וקפדנית, יקשה על הילד בבגרותו לאמץ את דרכם של הוריו. בחינוך יש להתבונן בתוצאות לטווח הרחוק ולחשוב על העתיד, ולכן יש לאמץ דווקא את דרך הנועם והשמחה. אין זה אומר שאין מקום לגערות כלל, שהרי כבר נאמר “שמע בני מוסר אביך” (משלי א, ח). אלא שהדרך הכללית צריכה להיות דרך של אהבה, שרק על גבה ניתן להעיר.

חשוב מאוד להחמיא הרבה ולהחמיא נכון

דרך חשובה להביע אהבה לילדים היא להעניק לו מחמאות רבות. מחמאות אלו הן חשובות ביותר ומקנות לילד ביטחון בטוב האמיתי שטמון בתוכו. גם כאשר יש לילד התנהגויות בעייתיות הדורשות תיקון, יש לחפש תחומים או זמנים בהם הוא מתנהג טוב ולשבח אותו על כך, שהרי “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך” (חובות הלבבות ה, ה). מחמאות אלו בילדוּת, הן חשובות ביותר. מי שנמנע מלהשקיע בכך כלפי הילדים עשוי למצוא עצמו מתמודד עם בעיות גדולות שייוצרו מהחסך הזה ככל שהילד יתבגר.

כדי להחמיא בדרך נכונה על מעשיו של הילד, יש לדעת תחילה שהגדרת ‘הצלחה’ היא לא תוצאה טובה שהילד הגיע אליה אלא המאמץ וההשתדלות שלו. ילדים שונים מקבלים נשמות שונות, כוחות נפש שונים והתמודדויות שונות. אין לצפות מילד שאינו חכם במיוחד להיות עם הציונים הגבוהים בכיתה, כשם שאין לצפות מילד בעל כוחות גוף ממוצעים להיות המהיר ביותר בכיתה. הדגש העיקרי צריך להיות על המאמצים! גם כאשר הילד לא עמד במשימה שהטילו עליו, יש לבחון את ההשקעה שלו. כך גם אפילו כאשר הוא נכשל לחלוטין במה שניסה. לא רק שזוהי הגישה הנכונה יותר, אלא בדרך זו הילד גם לא ייצור לעצמו חששות ופחדים ממשימות שיוטלו עליו בעתיד. הוא יפנים שהמדד שלו אינו התוצאה אלא ההשתדלות, והדבר יעודד וירגיע אותו. דברים אלו מכוונים גם אל מציאות הפוכה, בה הילד מצליח ללא כל מאמץ. חשוב להבהיר לו בנועם שהתוצאות אינן העיקר אלא המאמצים, ולעודד אותו לנסות לאתגר את עצמו מעבר למה שנדרש ממנו. אם הילד מוכשר ומצליח ללא מאמץ, הוא עלול להיתקל בקשיים כאשר יגיע לניסיון שידרוש ממנו מאמץ שהוא אינו רגיל אליו.

בנוסף אין לומר לילד שהוא ‘הכי טוב’ בעניין מסויים. מחמאה כזו מביאה את הילד לשמוח בתוצאה, ללא קשר למאמץ. יש בזה גם נזק נוסף. לומר לילד שהוא ‘הכי טוב’ זה מסר שמוביל לגאווה. היא מייצרת אצלם תלות בהתנשאות על הזולת, ולא מובילה להשתדלות במעשים טובים ומידות טובות.

חשוב לשים לב שהמחמאות יֵאמרו בדרך של “אהבה שאינה תלויה בדבר” (אבות פ”ה מט”ז). בכל ילד יש טוב – יש לזהות זאת, ולהחמיא על כך לילד ככל שניתן. מחמאות הניתנות לילד כדבר נדיר המגיע רק לאחר מאמץ רב, עלולות לפתח אצלו צורך מוגזם לתשומת הלב של ההורים. זה עלול גם לפתח לילד דימוי עצמי שלילי ותובענות יתירה כלפי עצמו. הוא יחוש שכביכול הוא ‘שווה משהו’ רק אם הוא מתאמץ מאד, לפעמים אף מעבר לכוחותיו.

עניין נוסף הוא לא לומר מחמאות שאינן נכונות. כאשר ההורה אומר גם מחמאות מוגזמות או לא נכונות, הילד אינו מאמין להם. זה גורם לו לכך שהוא מפתח חוסר אמון בכל המחמאות שההורים נותנים לו. כמו כן, אין להגזים בכמות המחמאות יתר על המידה. כאשר הילד מרגיש שהמחמאות באות באופן מוגזם, זה עלול ליצור אצלו תלות במחמאות מוגזמות. מחמאות כאלו הוא לא צפוי לקבל באופן טבעי מהסביבה. לפעמים הוא גם עלול לחשוב שהמחמאות הרבות באות לחפות על בעיה שיש לו, בבחינת “כל המוסיף גורע” (סנהדרין כט ע”א).

חשוב שהמחמאות יגיעו ממקום אמיתי בלב, ולא מן השפה ולחוץ. על מנת להצליח לעשות זאת, על ההורים להאמין באמת במה שהם אומרים. עליהם להתבונן בטוּב שבילד, ורק מתוך אמון בו, לומר זאת לילד.

(המשך בע”ה בגיליון הבא)

[1] בחלק הבא של השיחה נרחיב בע”ה בנוגע להתמודדות עם קושי וחסימה באהבה.

[2] בנושא הגבולות נעסוק עוד בהרחבה בהמשך הספר.

[3] חשוב לציין שלא מדובר על הוצאת כספים שהיא מעבר ליכולות הרגילות של ההורים. טיולים למשל יכולים להיות במקרה הצורך גם בקרבת הבית, וללא הוצאה כספית. כדי לייצר אווירה טובה ונעימה אין צורך בהוצאות חריגות, והדבר לא תלוי באפשרות הכלכלית של ההורים.

[4] כמובן שמצב כזה מחייב גם פתרון שורשי יותר של המריבות, ופעמים רבות נכון להתייעץ במקרים כאלו ולקבל הדרכה וסיוע. אלא שגם כאשר מטפלים בכך בדרך נכונה, הדבר עשוי להימשך פרק זמן מסויים, וכלפי תקופה כזו הדברים אמורים.