שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 396 | ד’ תמוז תשפ”ו

מבוא (מתוך ספר על חינוך ילדים שעתיד לראות אור בע”ה)

משימת החינוך דורשת השקעה

החינוך הינו מהמשימות הראשונות בחשיבותן בעבודת ה’. בלעדיו אין קיום והמשכיות לעבודת ה’ בדורות הבאים, וזה עיקר תכליתם של לימוד תורתנו והקמת משפחותינו. מצד אחד, זו משימה משמחת שיכולה להביא הרבה סיפוק ונחת רוח. אך מצד שני יש בה קושי, עקב היותה משימה בלתי פוסקת, יום יום, שעה שעה במשך שנים רבות. זו גם משימה מורכבת, הדורשת את מלוא תשומת הלב, הרבה תבונה וסייעתא דשמיא. פעמים רבות היא מצריכה את ההורה לערוך בירורים בנושאים שמעולם לא חשב עליהם, ולחפש תשובות לשאלות ולהתמודד עם בעיות. מורכבות זו מחייבת כל אדם – גם תלמידי חכמים גדולים, להשקיע זמן ומחשבה בנושא זה.

מלאכת החינוך דורשת עבודה עם נשמות אחרות. נשמות שאותן אנו רוצים וצריכים לפתח. זו עבודה עם מתנות שהאדם מקבל, והוא נדרש לטפל בהן על הצד הטוב ביותר. אמנם ההשקעה של האדם בחינוך איננה מעניקה לו ‘תעודת ביטוח’. ישנם ילדים הגדלים ב’משפחות טובות’, שסוטים חלילה מהדרך. אך עם זאת, מחובתו של האדם לעשות את מירב ההשתדלות והמאמצים כדי לחנך את בניו בדרכים טובות ונכונות.

חינוך כמבחן האמונה

חינוך הילדים הוא מבחינה מסוימת מבחן לאמונה. כאשר אדם אינו מצליח להעביר את אמונתו לבניו, אמונתו לבניו, הדבר עשוי לנבוע לפעמים מכך שאמונתו שלו לא היתה מבוררת דיה או שהיתה צריכה תיקון.

כאשר אדם מאמין בצדקת דרכו, אמונה זו מולידה בו רצון להעביר את דרכו הלאה, כאברהם אבינו, שמרוב אהבתו לה’ ולבריות, קרא בשם ה’ והחל להחזיר את העולם בתשובה – “כי ידעתיו למען אשר יצוֶּה את בניו ואת בֵּיתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית יח, יט). רצון זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בבניו, ולכן האדם חפץ כל כך שבניו ילכו בתלם.

מטעם זה, לאורך כל שנות הגלות במשך כאלפיים שנה, שמרו כל הדורות על צביונה של האומה. הם מסרו את נפשם על קידוש השם ועל שמירת האמונה, כדי להעבירה הלאה אל בניהם ובני בניהם. זהו השבח שבו משבח דוד המלך את הקב”ה: “דור לדור ישבח מעשיך וגבורֹתיך יגידו” (תהילים קמה, ד). שבח הוא לה’ שאנו מצליחים להעביר את האמונה בו אל הדור הבא.

מצות פריה ורביה ומצות תלמוד תורה

מפני חשיבותה של משימה זו, ציווה הקב”ה את האדם לשאת אישה, על מנת לפרות ולרבות בארץ. בעל ה’מנחת חינוך’ מדייק שמצוות “פרו ורבו” היא רק הכשר מצוה לקיום הבנים (מצוה א). מדבריו ניתן ללמוד שחלק מהותי מגדר מצות ‘פרו ורבו’ היא גם גידול הילדים וחינוכם[1]. כלומר, כל תכלית הקמת המשפחה וגידול הבנים, היא על מנת להצמיח דור ישרים מבורך, ההולך בדרך ה’. גם בחיי היום יום, זהו הכוח שדוחף את האדם לעבוד ולהתאמץ על מנת להביא אוכל לביתו. ומנגד, זהו גם מקור הצער של הורים כאשר צאצאיהם נוטשים חלילה את דרך הישר.

לא זו בלבד, בהגדרת מצות תלמוד תורה נראה שחיוב האדם ללמד את בנו תורה הוא בסיסי יותר מהמצווה ללמד את עצמו. שהרי הגמרא (קידושין כט ע”ב) והרמב”ם (הל’ תלמוד תורה פ”א ה”א) מונים תחילה את החיוב ללמד את בנו כעיקר חיוב המצווה, ורק על גבי זה מזכירים את החיוב של האדם ללמד את עצמו[2]. הגדרה זו ממחישה את גודל חיוב חינוך הילדים לתורה ומצוות, שקודם במהותו לרצון האישי להתקדם ולהתפתח. וכדברי חז”ל שהלומד על מנת ללמד מעלתו גדולה יותר, וזו היא “תורת חסד” (סוכה מט ע”ב).

על פי הבנה זו בחשיבות לימוד הבנים, נוכל להבין פשט נוסף בדברי המשנה האומרת שגדול תלמוד תורה כנגד כל המצוות (פאה פ”א מ”א). תכלית הלימוד האישי הוא בשביל להעמיד דור ישרים מבורך, ועל ידי חינוך ולימוד נכון של הבנים, אנו מביאים אותם לידי קיום כל המצוות בהמשך חייהם.

הבחירה באברהם – בזכות החינוך

כפי שהוזכר, אברהם אבינו באהבתו הרבה לה’ הלך והפיץ את האמונה בה’: “אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים” (בראשית רבה לט, יד). לאורך כל שנותיו אברהם היה קורא בשם ה’ ומקרב את האנושות אל ה’ יתברך. תכונה זו מייחדת אותו מכל הצדיקים שקדמו לו, והיא המבטיחה את העברת האמונה הלאה אל בניו. מפני כך בחר בו הקב”ה להיות השורש לעם ה’, להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכפי שמפורש בפסוק שהובא לעיל: “כי ידעתיו למען אשר יצוֶּה את בניו ואת בֵּיתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית יח, יט). הקב”ה מנמק את הבחירה באברהם בכך שהוא יודע שהוא יעביר את דרך ה’ אל ביתו אחריו[3].

יתכן שדברים אלו הם עומק טענתם של הפוסקים הסוברים שאין לברך “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” לפני המילה, כיתר ברכות המצוות, אלא דווקא לאחריה (ר”ת תוס’ שבת קלז ע”ב; רא”ש יט, י; ועוד). הואיל וברית המילה אינה אלא כניסה לעולם התורה והמצוות, ממילא היא אינה נגמרת בפעולת המילה לבדה אלא ממשיכה בפיתוח אמונתו של הילד במשך כל ימי חייו.

החשיבות הכפולה בדורנו

אף על פי שבכל הדורות היה החינוך משימת קודש, בדורנו הוא חשוב שבעתיים. בדורנו, דור שבו ‘חופש’ ו’פתיחוּת’ הם ביטויים נפוצים – יש בו התמודדות גדולה. אמנם פתיחות זו מאפשרת קיום אורח חיים דתי, ובזכות ‘חופש הדת’ קיימות היום ישיבות ותלמודי תורה רבים; אך אין לשגות באשליות שבמציאות כזו חינוך ילדים מתאפשר בקלות ועל מי מנוחות. תחושת השלווה שיצר הרע מנסה לייצר לאדם בתחום זה נועדה להפריע לו להבחין בהתמודדויות הרבות שקיימות. אדם שאינו מודע להן – אינו יכול לנצח; הוא מרשה לעצמו להרפות, ובכך הוא עלול להפסיד הכל. אסור להורה להתכחש למציאות הסובבת אותו – יש לדעת ולהכיר בכך שבלחיצת כפתור עלול כל נער להגיע עד למקומות הטמאים ביותר. הפריצות שברחובות דורשת מכולם התמודדות תדירית, ובני הנוער נדרשים להתגבר בתעצומות נפש שלא נדרשו בכל הדורות שלפנינו. דברים אלו אינם ‘תיאוריות’; יש נתונים ברורים של עשרות אחוזי נשירה בקרב בני הנוער. אלפי נערים, גם מהמשפחות הטובות ביותר, מגיעים למחוזות מאוד לא טובים.

בדור זה, רגע לפני הסיום, יש ‘מבחן בגרות’ קשה. במשך כל שנות ההיסטוריה, עבר עם ישראל מבחנים רבים וניסיונות קשים; אך עתה אנו עוברים את המבחן הקשה ביותר. אכן, ניתנות לנו מתנות חשובות: אנו רואים את קיבוץ הגלויות ונבואות רבות המתגשמות לנגד עינינו, ויש גם שפע כלכלי והתקדמות טכנולוגית. ואמנם מתנות אלו צריכות לסייע לנו במבחן האמיתי שלנו. אך הקושי הגדול במבחן הזה הוא דווקא מפני שאנו עלולים לטעות ולחשוב שהרווחה הכלכלית ביחס לדורות עברו, והחופש ללמוד תורה ולעסוק במצוות, הם סיבה למנוחה ולהרפייה. בקשת השלווה היא מלכודתו של היצר הרע. המבחן הגדול הוא לא להתפתות אחרי השלווה המדומה, ולהשקיע את כל הכוחות בחינוך נכון ומדוייק, דווקא בדור הזה.

הדרך להצליח במשימה זו מתחילה בהבנת חשיבותה. משימה זו אינה יכולה להיעשות ‘תוך כדי’ וללא מחשבה. היא דורשת חשיבה רבה והתבוננות, בדיקת אמיתויות והבנת דרך החינוך. אין לחכות שהילד יגדל ויכנס לעולם ההתמודדות. יש להשקיע זמן במחשבה: בתכנון ובביקורת עצמית, קריאת ספרים ושמיעת שיעורים העוסקים בנושאים אלו, המעירים את תשומת הלב ומעוררים למחשבה.

ישנם ספרים תורניים רבים העוסקים בחינוך, וכן סדרות של שיעורים מוקלטים. ישנם גם ספרי מוסר, חסידות ועבודת ה’ המדברים על נפש האדם גם ללא עיסוק מפורש בחינוך. גם הם יכולים לסייע רבות, ומומלץ להיעזר בהם.

מפני מורכבות המקרים במציאות היום יום, לא תמיד ניתן להתמודד דרך קריאה בספרים. האדם עלול להדחיק את המציאות המורכבת ו’לטאטא אותה מתחת לשטיח’. יש להיזהר מכך מאוד. במצבים מורכבים הדבר הנכון הוא לפנות לייעוץ. בכל מקום וקהילה ישנם תלמידי חכמים מנוסים ואנשי חינוך שיכולים לעזור ולייעץ. פתרון זה מקבל משנה תוקף כאשר הבעיה אינה חד פעמית אלא חוזרת ונשנית או אפילו מתגברת חלילה. כאשר אדם נפגש עם בעיה, הוא יכול לחסוך לעצמו הרבה קושי וכאב על ידי התייעצות. לעיתים יש להורים תחושה שֶׁבְּעָיָה כזו יש רק אצלם, וכביכול אין עוד מישהו בעולם שהתמודד עם בעיה שכזו. אך האמת היא שמשפחות רבות עברו בעיות דומות ואפילו זהות, ואין סיבה אמיתית שלא ללמוד מניסיונם של אחרים.

אך לחלופין, יש להיזהר שלא לברוח ל’פתרונות קסם’ – קוּרְסִים או יועצים המבטיחים הצלחה גדולה ומהירה במאמץ מועט (ולרוב במחיר של אלפי שקלים). בעידן המודרני יש משיכה לפתרונות מהירים, אך בדרך כלל מדובר בהבטחות שווא ואשליות שמתנפצות.

הצורך בתפילה

יש לזכור שהשתדלות בחינוך אינה מספיקה. באדם שלושה שותפים: אביו, אימו והקב”ה (קידושין ל’ ע”ב). ההשתדלות היא ההשקעה של האב והאם בתהליך החינוך, אך התפילה היא שיתופו של הקב”ה. על מנת להדגיש את גודל הצורך בתפילה היה אומר מו”ר הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל, שאינו מבין מדוע לא תיקנו חכמים ברכה מיוחדת בתפילת שמונה עשרה על חינוך הבנים[4]. הרב זילברמן מסר את נפשו על חינוך ילדיו, הקים למענם תלמוד תורה פרטי על מנת לחנכם כראוי (כיום, תלמוד תורה זה מהווה מודל לתלמודי תורה רבים ברחבי הארץ, ועל שמו נקראת ‘שיטת זילברמן’). למרות כל מסירות הנפש שלו, הוא הבין שללא תפילה וסייעתא דשמיא, המאמצים עלולים להיות לשווא. כמו כן, דייק הרב זילברמן מהמילים בתפילה: “אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו, ותן בליבנו בינה… לשמוע, ללמוד וללמד” (ברכות קריאת שמע), שאנו צריכים רחמים רבים מהקב”ה על מנת שנזכה לשמוע נכון את ילדינו וללמד נכון את תלמידינו. כך לאורך הדורות, נודע עם ישראל במסירות נפשו בתפילה ותחנונים לה’ יתברך על גידול הילדים. האֵם היהודיה היתה שופכת דמעותיה בפרט בזמן הדלקת נרות שבת, ומתפללת על משפחתה ועל חינוך הבנים.

דברים אלו שרירים וקיימים לאורך כל החיים. עוד לפני שהילדים נולדים יש להתפלל על חינוכם. כך אנו מתפללים בנוסח תפילת “בריך שמיה”: תן לנו בנים שעושים את רצונך. בפרט, יש להתפלל על חינוך הילדים בגיל ההתבגרות. בגיל זה הילד כבר איננו כחומר ביד היוצר. היכולת של ההורה לכפות את דעתו עליו נחלשת, והנער מתחיל לעמוד ברשות עצמו. כאן מתגלה הבחירה החופשית שלו, וגם כאשר ההורה עושה את הצעדים הנכונים ביותר, ההשפעה שלהם על התוצאה מוגבלת[5].

עבודת המידות וחשבון הנפש

חלק מרכזי בחינוך הוא שיפור ההתנהגות של הילד ותיקון מידותיו. כאשר הורה מתחיל לעסוק בחינוך הילדים ולעזור לילדיו לתקן את מידותיהם, עליו לשאול את עצמו: האם גם הוא, כאדם בוגר, עוסק בתיקון המידות של עצמו? שהרי הדין נותן שאדם יעסוק בתיקון המידות שלו, לפני שהוא עוסק בתיקון המידות של אחרים. וכדברי חכמים: “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” (בבא מציעא קז ע”ב).

האדם צריך לעבוד ולתקן את מידותיו עוד בטרם התחיל לחנך את ילדיו. אך גם אם הוא לא התעורר לנושא זה בעבר, יש לו להתעורר לכך עתה, הואיל והוא אינו יכול לחנך את בניו כראוי כאשר הוא אינו מחנך את עצמו כראוי. הדברים נכונים במיוחד כאשר הורה מנסה לחנך את בנו להגיע למקומות רוחניים שהוא עצמו אינו נמצא בהם, ובודאי שלא היה בהם בגילו של הילד. כך למשל בעניין כוונה בתפילה, הוספת שעות בלימוד התורה מעבר לשעות הלימודים, וכדומה. אם אדם מאמין שצריך להשתדל שלא לכעוס והוא מחנך לכך את בנו – מדוע הוא אינו מחנך את עצמו לכך? ואם הוא סובר שנושא זה אינו חשוב מספיק על מנת להתאמץ ולהשיגו – מדוע הוא דורש זאת מבנו? לעיתים התנהגות כזו של הורים נובעת מייאוש מעצמם: ‘אם אני לא הצלחתי, לפחות שילדיי יצליחו’. אך צריך לדעת ולהאמין ש”כל עוד הנר דולק אפשר לתקן”, ואין לאדם להתייאש מעצמו. עליו למצוא את הדרך לתקן את עצמו, הן עבור עצמו, והן כשיקול חינוכי על מנת שיוכל להנחיל זאת גם לילדיו.

שלב חינוך הילדים הוא שלב חשוב המכריח את ההורים לברר את דרכם: מהי האמת שבה הם מאמינים? מהו המסלול שבו הם צועדים? מהו היחס שלהם לעבודת המידות ולקיום ההלכה? הצורך בבירור האמת עשוי להעמיד את ההורים מול סוגיות שלא עסקו בהם עד עכשיו, והוא דורש אותם למצוא תשובות לשאלות אלו. כאשר יעסקו בסוגיות אלו, הם יראו את מקומם האישי מול שאלות אלו: איך נראה הלימוד תורה של האב והתפילות של האם? האם הם נעשים מתוך אמונה ושמחה ובחיבור פנימי, כפי שהם היו רוצים לראות אצל ילדיהם[6]?

לפיכך, כל אדם (ולא רק הורים) נדרש לקבוע לו זמן של חשבון נפש, שבו הוא בוחן את עצמו; את מעשיו, את הקשר שלו לה’ ואת היחס שלו לבריות. זמן זה הוא עצירה מהמרוצה היומיומית שמקשה על האדם להכיר את מקומו הרוחני ולתקן את מידותיו, ובכך הוא מהווה סולם לעליה מעלה.

חשבון הנפש ככלי בחינוך

על גבי האמור, ישנו יתרון נוסף וחשוב בעבודת החינוך שנקנה על ידי ההרגל בעשיית חשבון נפש: כאשר אדם מתרגל לעשות זאת באופן קבוע, הוא לומד להכיר את העולם הפנימי שלו; את המניעים למעשיו, ואת הרצונות והמאווים האישיים שלו. הוא נעשה קשוב לעצמו, ולומד מתי עליו להתגבר על רגשותיו, ומתי עליו לתת להם ביטוי. גם את מחשבותיו הוא לומד לזהות ולבחון. לעיתים הוא מבחין באמירות שהוא נותן לעצמו במצבים שונים, אך הוא חש שהן אינן מספקות אותו. כך הוא נאלץ להעמיק יותר על מנת לתת לעצמו תשובות מספקות יותר. מלבד החשיבות העצומה של ההיכרות של האדם עם עולמו הפנימי, יש לכך יתרון עצום שיכול לסייע להורה להבין את נפשו של הילד. בעזרת הבנת הנפש שלו עצמו יכול ההורה לסייע לילדיו להתקדם ולהתחנך. אדם שמתבונן וקשוב לעצמו מתרגל שלא לצעוק על עצמו כשהוא טועה, אלא להתמודד עם הטעות, להבין אותה ולהפיק לקחים. כך גם עם ילדיו: הוא יוכל להתבונן איתם כיצד לשפר את מעשיהם – במקום ‘לפתור’ זאת על ידי צעקות שאינן מועילות[7].

טעויות וחזרה בתשובה בחינוך

לפעמים אדם מגלה שטעה בדרך החינוך. במקרים כאלו, האדם מוטרד בשאלה האם וכיצד הוא יוכל לתקן את הקלקול שנוצר על ידי הטעויות שעשה. ראשית, יש לזכור שכולנו בני אדם, וכחלק מהיותנו בני אדם אנו עושים טעויות. לפיכך ברא הקב”ה את נפש הילד בצורה כזו שטעויות קטנות ונקודתיות אינן גורמות לנזקים חמורים. נזקים כאלו נגרמים כאשר המחנך עקבי בטעותו ואינו מרפה ממנה, ואז בנפש הילד הטעות עלולה לפגוע עוד ועוד, עד לכדי נזק חלילה. מפני כך, כאשר אדם נמצא באופן תמידי עם ‘יד על הדופק’ ובוחן את מעשיו, גם אם הוא טועה מידי פעם אין לו לחשוש מכך.

בנוסף, חשוב לזכור שהשותף העיקרי בחינוך הילדים הוא הקב”ה. השותפות הזו מתקיימת גם כאשר המחנך מגלה שלאורך תקופה ארוכה טעה בדרך החינוך, וטעות זו עלולה לגרום לנזקים רבים. אם הוא יחזור בתשובה מטעויות העבר, ויבנה מסלול חדש ונכון יותר בחינוך – הקב”ה מצדו ישפיע את השפע שלו וידאג לתקן בעבורו את מעשי העבר. זאת משום שהחינוך הוא חלק מעבודת ה’, ובזה חידש הקב”ה את מתנת התשובה, נשיאת העוון ותיקונו. אף אם לא יובחן שינוי ברור לטובה במעשיו של הילד, ודאי שההורה מנוקה מעוון, ומעתה אין בו אשמה כלל. “אם רחץ ה’ את צֹאַת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מִקִּרְבָּהּ” (ישעיה ד, ד), את העוונות הקשים ביותר (הכוללים אף שפיכות דמים) ואת הלכלוכים המזוהמים ביותר הקב”ה מנקה ברחמיו כששבים אליו בתשובה. הוא מתקן את כל אשר נפגם, גם כאשר אין לאל ידו של האדם לתקן זאת[8]. כמובן שכל פעולה של תיקון שביכולתו של האדם לעשות בעצמו – עליו לעשותה. אלא שאפילו אם הוא אינו מוצא שום דרך לתיקון – הוא אינו צריך לחשוש. עצם העובדה שהוא חזר בתשובה מטעותו והתחרט על מעשיו, מביאה לכך שהקב”ה יגלגל את מהלך של תיקון (או לחלופין, שהתוצאה שהגיעה היתה באה ממילא גם ללא טעותו). כיוצא בזה האריך בעל חובות הלבבות להדגים כיצד גם במצבים שנראים חסרי תקנה מגלגל הקב”ה את תיקון הפגמים לשבים בתשובה, הן בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחבירו (ראה חובות הלבבות, שער התשובה פרק י).

בית שמח ובריאות נפשית כבסיס לחינוך

נושא ההתבוננות וחשבון הנפש הוא כפרט המלמד על הכלל; ישנן תכונות רבות שעל ההורה לרכוש בטרם שלב החינוך עצמו. כעין זה, בניין בית איננו מתחיל בקומה הראשונה אלא ביסודות. להלן כמה מהיסודות של בניין החינוך:

פיתוח האהבה בבית בין הבעל לאישה, מסייע לבנות בית על אדני האהבה. ילדים שייוולדו לבית זה יגדלו בתוך חממה בריאה שתעזור לגידולם הבריא והנכון. לא לחינם נקראת האהבה בין ההורים ‘שלום בית’; אהבה זו מקרינה לכל הבית ומחזקת את יסודותיו. אהבה זו מקרינה אל הילדים, ועל גביה נישאת אהבת ההורים אליהם ואהבתם להורים, וכן אהבתם אחד לשני. כאשר ההורים זוכים לאהבה ביניהם, שכינה ביניהם (סוטה יז ע”א); השכינה שורה ומעניקה סייעתא דשמיא לכל הבית.

כמו כן, יש חשיבות לפיתוח השמחה בכל צורה שהיא. השמחה איננה תלויה בהכנסה החודשית של ההורים. יהודי עובד ה’ שמח מעצם הזכות שהוא עובד את ה’ ומתקרב לאמת. ככל שאדם מפנים זאת יותר – כך הוא יותר ויותר שמח. ניתן להתחזק בשמחה גם בדברים פשוטים יותר; על ידי בדיחות והומור, על ידי אכילת מאכלים טעימים ומשמחים וכדומה, ובודאי שגם על ידי תשומת לב והאהבה. וכל זה אפשרי גם בזמנים של קושי, כאשר ישנו עול כלכלי כבד או בעיה רפואית וכדומה. השמחה מחזקת את האווירה החיובית בבית, ועוזרת לגדל את הילדים על מצע רך ובריא של חום ואהבה.

פיתוח האהבה והשמחה בשלבי הנישואים הראשוניים, חשוב וחיוני גם על מנת לבנות בית עם בריאות נפשית. כאשר הבית מושתת על יסודות אלו, והילדים גדלים עם חום ואהבה – מתפתחים אצלם חוסן ויציבות נפשית שיסייעו בגדילתם במסלול הנכון. מפני כך, חלק מהעבודה החינוכית של ההורים היא להגביר את האהבה ביניהם ולבטא אותה אפילו בפני הילדים במילות חיבה פשוטות וכדומה.

נקודה חשובה נוספת היא האחדות בין ההורים בנושא החינוך. אחד הגורמים לאמון של הילד בהוריו הוא האחדות שלהם, שמשדרת לילד אמון של האב במעשים של האם ושל האם במעשי האב. כאשר ההורים חלוקים בדעתם ומתווכחים ביניהם לעיני הילד, ובפרט בענייני חינוך, נוצרת בעיה קשה. כשההורים מפוצלים ומחוככים ביניהם, מתערערת היציבות שהם אמורים להקנות לו כמחנכים שלו וכאחראים על התפתחותו. היסוד שעליו הוא אמור להישען מתערער. בנוסף, הילד מזהה שיש שתי אפשרויות, ומטבעו ינסה לבחור בדרך הנוחה לו. במציאות כזו יקשה על האב לחנך את בנו כאשר הבן מעדיף את עמדתה של אימו, ולהיפך. לכן כאשר אחד ההורים אינו מסכים לפעולתו של השני, עליו לאפשר לו לפתור את הבעיה בדרכו, ולדון איתו לאחר מכן. גם אם הוא טועה, הנזק שבכך קטן מהנזק שעלול להיגרם אם יתווכח על כך בפני הילד. אם אחד ההורים מערער את הסמכות של ההורה השני מול הילד, הנזק לכך עלול להיות גדול עוד יותר. אפשרות נוספת היא, לקרוא לו הצידה אל חדר אחר ולנסות להסביר את הטעות שלא בפני הילדים. אין לעשות זאת ליד הילדים, גם אם הדיון נעשה מתוך הבנה אך לא מתוך נחת ורוגע מפני שהילדים אינם מבינים שההורים אוהבים זה את זו ומגיעים בסוף להסכמה. כאשר ההורה גילה את טעותו, מותר ומוטל עליו לחזור בו. אין לחשוש שכאשר הוא חוזר בו מטעותו, הילדים עלולים לפתֵח מעתה חוסר אמון במעשיו[9]. 

אין זה אומר שההורים צריכים שלא להתדיין ביניהם. אדרבה, עליהם לדון ולברר נושאים חינוכיים ככל הניתן. הם צריכים לפתח מודעות לשוני ביניהם, לדון בו ולהגיע להסכמות. אך הדיבור על כך צריך להיעשות שלא בפני הילדים. לכלל זה יש יוצא דופן; כאשר ההורים מצליחים לדון בנועם, וגם בעיני הילדים דיונים אלו הם נעימים ומרגיעים, והנושאים הם תיאורטיים ולא שאלות מעשיות – אפשר ואף כדאי לדון בפני הילדים כהזדמנות ללמד אותם כיצד פותרים בעיות ומיישבים חילוקי דעות בדרך בריאה ואמיתית.

[1] דברים מעין אלו מובאים גם בדברי השל”ה הקדוש: “ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה’ אלוקינו שני ציווים: כתבת בתורתך “פרו ורבו” וכתבת בתורתך “ולִמדתם אֹתם את בניכם”, והכוונה בשתיהן אחת” (תפילה על הילדים לערב ר”ח סיוון).

[2] הדברים האמורים הם בגדרי המצוה, אך מצד החיוב ההלכתי, כאשר תלמוד התורה של בנו בא על חשבון תלמוד התורה שלו (למשל: כאשר קושי כלכלי מצריך לבחור מי מהם ילמד), הוא קודם לבנו (רמב”ם שם ה”ג). על פי הדברים שיובאו בהמשך, עולה מהלכה זו עיקרון חינוכי: לא ניתן לחנך את הבנים לתורה ויראה כאשר ההורים עצמם אינם יראי שמים, בבחינת ‘קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים’.

[3] לחלופין, יש ללמוד מאברהם לימוד נוסף. גם כאשר ההורה הוא באמת עובד ה’, ויש לו את כל היכולת להעביר את האמונה אל בניו, עדיין נשארת לבניו הבחירה החופשית לבחור בין טוב לרע, ולהחליט אם הם ממשיכים את דרך האמונה. מפני כך, למרות גדולתו הרוחנית של אברהם ואהבתו ודבקותו בה’, ישמעאל בנו לא המשיך את דרכו.

[4] ברובד הפשוט, התשובה לכך ברורה; ניתן להתפלל על החינוך ב’אתה חונן’ וב’שומע תפילה’. על טעויות שנעשו בחינוך ניתן להתפלל ב’סלח לנו’ וב’השיבנו’, וכן על זו הדרך. אך כאמור, שאלה זו נשאלה על מנת להדגיש את חשיבות הנושא.

[5] אם האדם אינו מרגיש חיבור לתפילות בנושא זה, תוכל לסייע לו התבוננות באינספור הטעויות שעלולות לקרות לו בחינוך כאשר הוא פועל ‘לבד’, וממילא להבין את התלות המוחלטת שלו בסייעתא דשמיא.

[6] בפסקה זו הדברים הובאו מנקודת מבטו של ההורה, בבחינת “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”. בהמשך הספר, בפרק העוסק בדוגמה האישית, נעסוק בחשיבות עבודת ה’ של ההורים מנקודת מבטו של הילד.

[7] בשימוש בהתבוננות ככלי מעשי בחינוך, נעסוק באריכות בהמשך הספר בע”ה. להדרכה מפורטת בעבודת ההתבוננות ועריכת חשבון נפש יומיומי, מומלץ להיעזר ב’מדריך להתבוננות’ שבהוצאתנו.

[8] כעין זה הגמרא (ברכות ה’ ע”ב) מספרת על רב הונא שחטא בחטא מסוים (לפי דרגתו). כעונש על כך, התקלקלו לו ארבע מאות חביות יין. כאשר חזר בתשובה מחטא זה, הקלקול סר והוא מכר את החביות ללא הפסד. החטא יצר מציאות מקולקלת וכאשר הוא חזר בתשובה מחטאו, ה’ תיקן את המציאות המקולקלת הזו. חז”ל באו ללמד במעשה זה שכאשר אדם חוזר בתשובה שלמה מחטאו, הקב”ה מתקן את הקלקול שנוצר מהחטא.

[9] התייחסות לחשש זה תורחב בהמשך הספר.