שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 395 | כז סיון תשפ”ו

לימוד סנגוריא על עם ישראל (ח”ב)

תקציר החלק הקודם

פתחנו בניסיון להבין את מהותה וחשיבותה של עבודת הסנגוריא על עם ישראל. מדוע מועיל ללמד זכות על עם ישראל ולומר עליו דברי סנגוריא לפני ה’? הרי הקב”ה ודאי יודע את מעלותיהם וזכויותיהם של ישראל. אם האמירות הללו נכונות, הן כבר ידועות לה’, ואם הן לא נכונות – הן לא אמורות להשפיע. השאלה מתעצמת לאור דברי חז”ל,שמלמדים על החשיבות העצומה שיש בפעולה הזו, כמו האמירה שגדעון זכה להושיע את ישראל רק משום שלימד עליהם זכות (מדרש תנחומא פרשת שופטים, ד).

ברובד הבסיסי, צריך להבין שהיחס ללימוד זכות הוא חלק מתפיסה כללית ועקרונית בעבודת ה’ בנוגע לכוח המחשבה והדיבור. הקב”ה נותן לאדם כוח עצום לפעול גדולות ונצורות במחשבותיו ובדיבורו, בדומה לדיבור והמחשבה האלוקיים. וכפי שהרחיבו ביסוד זה גם הבעש”ט הקדוש ותלמידיו. על פי יסוד זה מובן גם שכאשר אדם מדבר לפני הקב”ה דיבורים טובים על עם ישראל, זו פעולה שיוצרת מציאות ופועלת בעוצמה רבה. בגלל שהדיבורים הללו מעצימים בפועל את הזכויות של עם ישראל, מובן גם מדוע הם כך כך חביבים לפני הקב”ה והוא משתעשע בהם. 

הדרך לעשות זאת ברמה המעשית היא לייחד זמן ללמד סנגוריא על עם ישראל. בזמן הזה צריך למצוא נקודות של לימוד זכות על עם ישראל ולומר אותן לפני הקב”ה. צריך להעמיק במחשבה ובסברה, ולא להסתכל על החיצוניות של עם ישראל אלא לראות את הטוב הגדול שבו, ואת זה זה צריך להזכיר ולדבר (בהמשך יובאו דוגמאות מפורטות לכך). זו עבודה שיכולה להיות מעשית לכל אחד. הטוב ביותר הוא להקדיש לכך זמן מדי יום, אבל אפילו חצי שעה בשבוע זהו זמן משמעותי לצורך כך.

הרחבנו גם בדברי המסילת ישרים, הכותב שאדם שעובד את ה’ צריך לעשות זאת מתוך אכפתיות לכל בני דורו, ולכוון את לבו לכך. הדרך לעשות זאת היא לכוון לכך את קיום המצוות, להרבות בתפילה על הדור שיזכה לכפרה ולתשובה, וכן בלימוד סנגוריא על הדור. הדברים חשובים במיוחד בדורנו, בו היכולת לפעול למען הדור מוגבלת במישורים רבים, בגלל עוכרי ישראל. דווקא משום כך, האפשרות לפעול במסלול הרוחני דרך לימוד סנגוריא על עם ישראל היא חשובה מאוד. הדיבורים הללו פועלים ועושים ומוסיפים זכויות לעם ישראל. גם האדם עצמו נתרם מהם מאוד: הוא מתמלא באהבת ישראל, חיבור לעם ישראל, והתכווננות לקרב את הגאולה בכל מעשיו. זה מרומם אותו באופן אישי מאוד מאוד.

הסתר הפנים הנורא הוא לימוד זכות עצום על עם ישראל

כאשר ניגשים לדבר לפני ה’ סנגוריא על עם ישראל, טוב לבוא מוכנים. אפשר להגיע אפילו עם רשימה כתובה של נקודות זכות על עם ישראל. זה דומה לתפילות רבות שגדולי ישראל הכינו וכתבו לעם ישראל, כדי שיהיו שגורות ונגישות. כך למשל יש את הספר המופלא ‘ליקוטי תפילות’ של רבי נתן זיע”א, שיש בו שפע עצום של תפילות מוכנות לכל עניין וזמן. אולם חשוב שהנקודות שמעלים יהיו נקודות אמיתיות. לומר על כל המכוניות שנוסעות בשבת שהן כנראה מסיעות יולדות לבית החולים – זה לא אמיתי ולא משכנע אפילו את עצמינו. יש הרבה מאוד דרכים אמיתיות ללמד סנגוריא על עם ישראל. אפשר למצוא עשרות רבות של לימודי זכות יסודיים מאוד. נביא כאן חלק קטן מאוד, ותן לחכם ויחכם עוד.

אחד הטיעונים הבסיסיים של לימוד הסנגוריא על הדור, שיכול להתחלק ולהתפרט לחלקים רבים, הוא שאנו חיים בדור שיש בו הסתרה גדולה מאד של הקב”ה. לדוגמה כשיש פיגועים ונרצחים יהודים עובדי ה’, זה דבר שעלול להקשות מאוד להתחבר אל הקב”ה. כששומעים על רצח של נער צעיר וטהור, כמו הרצח של אהובנו נחמן שמואל מורדוף הי”ד, זה מייצר תחושה שכביכול אין קשר בין החיבור של האדם לקב”ה לבין מה שקורה לו. איך נער שהולך במסירות נפש אחרי הקב”ה יכול להירצח כך? ודאי שיש לכך תשובות, ואין כאן סתירה אמיתית לאמונה. אבל כשהמון העם רואים דברים כאלה, זה גורם להם לא לחזור בתשובה. אירועים כאלו, שלצערנו אינם מעטים, מחלישים ומרחיקים את האמונה שאם אדם יעבוד את ה’ הוא יגן עליו. זהו לימוד זכות גדול על כך שחלק מעם ישראל עדיין רחוקים מה’. כל שכן שאפשר ללמד זכות על אנשים שחוו בעצמם פיגועים וטראומות, והתפתחה אצלם תחושה שהעולם מסוכן והקב”ה הוא חלילה רע. הקב”ה ודאי צדיק וישר, והכל מושגח ומכוון ונועד לטובה עוד יותר גדולה. אבל יש כאן לימוד זכות והסבר פשוט מדוע אנשים רבים אינם רואים את ה’ ומתקשים להתחבר אליו.

את הנקודה הזו אפשר להרחיב גם לדורות הקודמים. במשך דורות רבים מאוד, ועד לאחר השואה האיומה, ליהודים היה קשה מאוד לראות את הקב”ה בעולם הזה. המציאות הנוכחת למראית עין הייתה שהיהודים אינם מושגחים. היהודים היו עַם גולה, מושפל, נרדף, נשדד ונטבח. הנצרות ימ”ש טענה שזה העונש של היהודים על כך שהם כביכול רצחו את ‘המשיח’ הנוצרי. היה קשה מאוד להכחיש את המציאות שהראתה שהנוצרים הצליחו ושלטו, בעוד שהיהודים היו שפלים ובזויים. אחר כך הגיעה תנועת ההשכלה החילונית והסבירה שהיהודים סובלים כי הם אדוקים מדי בדת ולא נאורים, ואם הם יהיו ככל הגויים אז מצבם ישתפר. כשיהודי פשוט בפולין או מרוקו היה מסתכל על עצמו ועל יהודים אחרים, הוא לא היה יכול לראות בקלות את השגחת ה’ ואת טובו, או את הייעוד האלוקי שניתן לעם ישראל. עברו כשלושת אלפים שנה ממתן תורה, ובהווה היומיומי מה שהורגש היה רחוק מאוד ממה שנאמר בתורה.

המציאות הזו גרמה לעזיבה המונית של התורה. ואת הפירות הבאושים אנו אוכלים עד ימינו. חילונים רבים הם כבר דור שישי להתרחקות מהתורה והמצוות, ויש כאלו שאף יותר מכך. כבר אי אפשר לשאול עליהם מדוע הם אינם מקיימים את התורה. מבחינתם התורה היא משהו פרה-היסטורי, ששייך לדורות קדמונים שאין כבר שום קשר אליהם. כעין זה גם בעדות המזרח, אם כי בפרק זמן קצר יותר. חלפו כבר שלוש דורות מאז שהעבירו את יהדות המזרח על דתה. רבים מאלו שאינם מקיימים את התורה, כבר הסבא שלהם היה תינוק שנשבה. איך אפשר לבוא בטענות לעם ישראל? הם לא גדלו על שמירת התורה, ואת ה’דוסים’ הם הכירו בעיקר מההשמצות שהראו להם בטלוויזיה.

 גם הקשיים הרבים שיש בדורנו הם לימוד זכות חשוב

אפשר להוסיף על כך עוד ועוד נקודות של לימוד זכות. העובדה ש”אין עוד נביא ולא אִתָּנוּ יודע עד מה” (תהילים עד, ט), היא לימוד זכות עצום על עם ישראל. אין לנו את ישעיהו, ירמיהו או יחזקאל, ולא את הבעש”ט, רבי אלימלך או רבי נחמן. אנו דור יתום ברמה בלתי נתפסת. אפילו לעומת הדורות שהיו לא מזמן, קשה מאוד לראות בדורנו את השכינה שורה על צדיקי עליון. עם ישראל נותר מבולבל מאוד, בלי שקם לו מנהיג שמדריך אותו ואומר לו בבירור מה ה’ ורצה ממנו. במקום צדיקים עם השראה אלוקית הרחוב מלא בִּמְתַקְשְׁרִים, ‘קוראים בקפה’, וכל מיני מגידי עתידות שקרנים למיניהם שצדים ברשתם אלפים ורבבות של נפשות תמימות ושבורות.

חלק חשוב מלימוד הזכות הוא להזכיר גם את הסבל העצום שבני האדם סובלים כיום, ברמה הקיומית ביותר. אין כמעט מי שאין לו התמודדות קשה בפרנסה, בריאות, זיווג, שלום בית, זרע של קיימא, גידול ילדים או בריאות הנפש. החרדות והדכאונות כיום הם מגפה של ממש. גם אם מישהו לא סובל מהם בעצמו, הוא כנראה סובל מכך שיש אותם לאשתו או לאחד מבני משפחתו. אין בית שלא מתמודד. לא זו בלבד, במקום שאנשים יקבלו חיזוק גדול מהאמונה בה’, הם מוצאים את עצמם מתמודדים על עצם האמונה בה’. הם מרגישים פגועים מהקב”ה ששלח להם את כל הקשיים. האמון שלהם בה’ נפגע, והם צריכים לשקם אותו.

תחום נוסף של לימוד זכות על הדור הזה, שאפשר להרחיב בו רבות, הוא מגיפת קשיי הקשב והריכוז. כמעט כל ילד שלישי סובל מקשיים בתחום הזה. כתוצאה מכך קשה לילדים להשתלב במסגרות החינוך, והסבל שלהם גדול מנשוא. נערים רבים רוצים את הקדושה, אבל לא מסוגלים לשבת ללמוד בישיבה. הם מוכרחים למצוא לעצמם תעסוקה, חלקם יוצאים מהמסגרות השונות, ויש בהם רבים שמתדרדרים למחוזות לא טובים. זהו לימוד זכות גדול מאוד עליהם, וגם על ההורים שלהם. כל כך קשה ולא מובן מאליו להצליח לגדל בימינו ילדים לעבודת ה’.

לצד הזכרת הקשיים יש להדגיש גם את מסירות הנפש בדורנו

כשאומרים את כל הדברים הללו ומלמדים זכות לפני הקב”ה על עם ישראל, צריך להיזהר שלא ליפול מכך לעצבות וליאוש. אסור להישאר רק באמירות על כך שהמצב קשה ונורא, ועם ישראל הוא ‘נעבעך’ לחלוטין. צריך להציג גם את צד הזכות הנוסף של עם ישראל. למרות כל המצב האיום והנורא, יש הרבה מאוד אור וטוב בעם ישראל. למשל, למרות הזמינות האדירה של אתרי התועבה והפריצות ברשת ובמדיה, ישנם נערים (ומבוגרים) רבים שמוסרים את נפשם על שמירת הקדושה. כל התחזקות כזו היא דבר בלתי נתפס, שמוסיפה זכויות עצומות לעם ישראל! יותר מזה, במציאות של ימינו בכלל לא היו אמורים להישאר עובדי ה’. שמירת התורה והמצוות הייתה אמורה להפוך להיות נחלת העבר בלבד. ולא רק שזה לא קורה, אלא יש כיום עשרות אלפי משפחות שמוסרות את הנפש על לימוד התורה. משפחות רבות מספור שבהם הבעל מקדיש את חייו ללימוד התורה, וכל הבית הוא סביב התורה. משפחות רבות אחרות שהבעל מקדיש שעות רבות כל יום ללימוד תורה למרות עבודתו המייגעת. מאיפה זה מגיע? “בכל זאת שמך לא שכחנו”. למרות כל הצרות והייסורים וההתמודדויות, עם ישראל לא מוותר על הקשר עם ה’.

עם ישראל מחפש את הקשר עם ה’:

הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעָב בארץ; לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמֹע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתוּלֹת היפות והבחורים בצמָא.

(עמוס ח, יא-יג)

למרות שרבים מתעלפים בצמא ולא מוצאים את ה’, הם לא מתייאשים וממשיכים לחפש. בסוף הם ימצאו, כי הקב”ה עושה את כל ההסתר הזה לטובתנו, מתוך חסדו וטובו. ודאי שבסוף הוא יגלה את עצמו וימהר לגואלנו. הסיבה שאנו מזכירים את החושך הזה היא כדי ללמד זכות על ישראל, אבל זה לא אמור להחליש אותנו. אדרבה, זה מעצים מאוד את כל מה שעם ישראל כן עושה.

נקודה נוספת שאפשר להזכיר בעניין זה, שהופיעה באופן ניכר מאוד בשנים האחרונות, היא המוכנות של יהודים רבים למסור את נפשם כפשוטו על עם ישראל. במלחמת ‘חרבות ברזל’ יצאו רבבות מישראל למלחמה קשה, מתוך ידיעה שרבים לא שבים ממנה. ישנן עדויות רבות על מסירות נפש מיוחדת מאוד שהתגלתה במלחמה הזו. למשל ביציאה לפעולה מסוכנת מאוד, חייל רווק שרחוק מאוד משמירת תורה ומצוות אמר לחייל אחר שיש לו שבעה ילדים שהוא יחליף אותו ויצא במקומו. הוא החליט לסכן את חייו כי ידע שאם חברו יהרג יהיו יתומים רבים. זו מוכנות למסור נפש על עם ישראל בכלל ועל חבר בפרט. כעין זה ישנן עדויות רבות מספור, והזכרתם מוסיפה זכויות עצומות לעם ישראל. לכך יש להוסיף כמובן את מסירות הנפש של מיישבי הארץ הגיבורים, ובפרט בחוות ובגבעות ביהודה ושומרון, שמסכנים את חייהם למען גאולת הארץ. כל זה מצטרף לשרשרת הדורות של עם ישראל שמסר נפשו על קדושת השם לאורך כל ההיסטוריה. זו מסירות נפש ייחודית, שאיננה נובעת מזלזול בחיים כמו אצל אויבינו ימ”ש. אצל עם ישראל קדושת החיים היא ערך עליון, ודוחה כמעט את כל מצוות התורה. משום כך אדם שמוכן למסור את הנפש ולהסתכן למען עם ישראל, ארץ ישראל ואלוקי ישראל – מעלתו גדולה עד מאוד.

עבודת הסנגוריא עושה נחת רוח לקב”ה ומרוממת גם את האדם

העבודה הזו מזכה את האדם בהתעלות גדולה. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א אמר שכאשר אדם מלמד זכות על עם ישראל ומבטל מעליהם גזירות, הקב”ה מעניק כוח גדול לתפילותיו. החוזה פותח ושואל מדוע הקב”ה שמח על כך שבניו מנצחים אותו. הרי הכלל בימי קדם היה שאם אדם מנצח בדברים את המלך ומביישו הוא מושלך לבור חיות רעות של המלך שיאכלו אותו (סנהדרין לט ע”א, ורש”י). ומשיב על כך החוזה שהקב”ה נקרא אבינו ונקרא מורנו, ו”בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו” (שם קה ע”ב). כשאדם מלמד זכות על ישראל וכביכול ‘מנצח’ את הקב”ה וגזרותיו, הקב”ה שמח בזה. וממשיך החוזה:

וכשאדם עושה כן, הוא ‘שר שלום’ (ישעיה ט, ה) – כי גורם המתקת הדינים, ויש לו כוח בזה תמיד לפעול כן, כמו בגדעון שאמר לו הבורא ברוך הוא: “לך בכחך זה והושעת את ישראל” (שופטים ו, יד). כי בלימודו זכות גרם המתקת הדינים ופעל על ידי זה שהמתיק הדינים לבוא על שונאי ישראל על מדין ואשר עמו. ועל כן אמר לו ה’ יתברך שם “שלום לך” (שם, כג), ועל כן קרא המזבח “ה’ שלום” (שם, כד), על המתקות הדינים כנ”ל.

(זאת זכרון פנחס ד”ה כבר פירשנו יועץ)

מי שמלמד זכות על עם ישראל עושה נחת רוח גדולה לקב”ה, ומקבל כוח לפעול בתפילה שלו – “יש לו כוח בזה תמיד לפעול כן”. כשהדור יתום וחסר זכויות, הקב”ה מחפש מי יוכל ללמד זכות על עם ישראל. מי שעושה זאת, הקב”ה נותן לו להושיע את ישראל. הוא נותן לו להמתיק את הדינים, ולהעביר אותם לשונאי ישראל.

לא זו בלבד, זה גם מרומם את האדם למדרגות רוחניות גבוהות. החוזה הקדוש דורש את הפסוק: “משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו” (תהילים צט, ו) שכאשר אדם הולך בדרכם של משה ואהרון או שמואל מתעברת בו נשמתם והוא זוכה לסיוע עליון: “איתא בשם האר”י ז”ל מי שעושה עובדא טובה שעשה שום צדיק כאותה עובדה, בא אליו נשמתו בסוד עיבור. וזה ‘משה ואהרון בכהניו’ הם בכהניו הממשיכים חסד לעולם וכן המתפללים בטוב, דהוה כאילו הקריבו תמידים, בא להם ניצוצי משה ואהרון בסוד העיבור. ‘ושמואל בקראי שמו’ באותם שמחשיבים שמו יתברך בא להם ניצוץ שמואל” (דברי אמת קרח, ד”ה משה ואהרן). דרכו של שמואל הנביא הייתה דרך של אמון גדול בעם ישראל, וכך הוא הצליח גם להחזיר אותם בתשובה[1]. כשאדם הולך בדרכו, נשמתו של שמואל הנביא מתחברת אליו, והוא מתרומם למדרגות רוחניות גבוהות. ממילא התפילות שלו פועלות בסדר גודל אחר לגמרי.

צריך להיות ‘שדכנים’ בין הקב”ה ועם ישראל ולספר בשבחם

אחד מגדולי הצדיקים שהיה ידוע מאוד בעבודה זו של לימוד זכות על עם ישראל הוא רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א – הַמְּכֻנֶּה  ‘סניגורן של ישראל’. הוא לא רק עשה זאת בפועל, אלא גם ביאר את יסוד הדבר. באחת מתורתיו הוא מביא תחילה את דברי חז”ל על כך שבפרשיות התפילין שלנו מופיעים פסוקים המדברים בשבחו של הקב”ה. חז”ל מוסיפים שגם הקב”ה כביכול מניח תפילין, והפרשיות שיש בהן מכילות פסוקים המדברים בשבחם של ישראל. ועל כך הוא כותב:

והנה העבודה הקדושה הזו זהו עבודת איש הישראלי בעולם הזה כל ימי חייו. שמחוייב האדם להודות ולהלל ולשבח לקלס תמיד את ה’ יתברך במדותיו הקדושות כידוע, וגם מחויב האדם תמיד ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קדושו, ולראות תמיד בעינא פקיחא וחכימא בעינא טבא את מידותיהם הטובים והישרים, ורק להלל ולשבח ולקלס את ישראל עם קדושו, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ובודאי מעשי האבות יירשו הבנים, ועמך כולם צדיקים.

(פתגמין קדישין, אות יח)

האדם חייב תמיד ללמד זכות ולשבח ולקלס את ישראל. ישראל הם ודאי צדיקים, וצריך לפקוח היטיב את העינים ולהשתמש בחכמה כדי לראות זאת תמיד ולומר זאת. ממשיך רבי לוי יצחק:

ובודאי הבא לטהר עצמו במידה טובה זאת הקדושה, מסייע לו ה’ יתברך שלא יראה שום רע חס ושלום ישראל עם קדושו רק כולו טוב וזכיות, ויוכל תמיד ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קדושו. כי זהו כלל בעבודת ה’ יתברך, כי מי שאין בו מדה טובה הזאת לראות תמיד רק טוב וישר בישראל, ואין בו מידה הקדושה לספר תמיד בשבחי ישראל ושישראל יהיו משובחין ומפוארין תמיד בעיניו; ואין בו מידה טובה הקדושה ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קדושו, אזי ידע נאמנה שלא יזכה כל ימי חייו לכנוס בפתח שער עבודת הבורא באמת, שזהו שער לה’ צדיקים יבואו בו.

(שם)

מי שמלמד זכות וסנגוריא על ישראל, הקב”ה מסייע לו בעבודתו. זו לא רק מידה טובה, אלא זהו השער להיכנס לעבודת ה’. ורבי לוי יצחק מסיים:

וזהו שאמר התנא… שתמיד כל ימי חיי הלכתי בתפילין… נמצא זאת תמיד הייתה עבודתי עבודת הקודש, כל ימי חיי בלי הפסק, או לספר בשבחי ה’ יתברך, או לספר בשבחיהם של ישראל עם קודשו. וזהו שהיה מרגלא בפומיה של הצדיק החסיד המפורסם מורנו הרב זושא מקהילת קודש האניפאלי לומר תמיד: רבונו של עולם, עמך ישראל ודאי טובים הם; כי מה אתה אומר שלא כן הוא חס ושלום?! הלא יהיו פסולין חס ושלום התפילין שלך. אלא ודאי עמך כולם צדיקים.

(שם)

רבי לוי יצחק מאחד כאן את סיפור שבחי ה’ יתברך עם סיפור שבחי ישראל עם קדושו. זו הייתה עבודת חייו. מצד אחד הוא היה סניגורן של ישראל, שמלמד עליהם זכות לפני הקב”ה. ומצד שני אחד מיסודות תורתו שהוא הנחיל במאמרים רבים בספרו זו האמונה החזקה והמוחלטת בטוב ה’ וברצונו להיטיב לבניו, גם במושגי עולם הזה. הוא מלמד כיצד גם אל מול קשיים והתמודדויות שהאדם עובר, הוא יכול להתחזק באמונה שהכל לטובתו. הוא בעצם גם ‘סנגורו של הקב”ה’ כביכול, שמלמד עליו זכות לפני עם ישראל. זו גם כן עבודה שהקב”ה מאוד אוהב, וכשאדם משבח ומקלס את הקב”ה גם כשקשה לו, ומתחזק באמונה בטובו, אז הקשיים מתמתקים ונפתחים לו שערי ישועה ושפע.

יש כאן תפקיד כפול, לחבר כל הזמן את עם ישראל אל הקב”ה, ואת הקב”ה אל עם ישראל. האדם צריך להיות כעין ‘שדכן’, ולספר לכל צד את מעלותיו של הצד השני. כך מגדילים את אהבת ישראל לה’, ואת אהבת ה’ לעם ישראל, ומחברים עוד ועוד את כנסת ישראל עם דודה. כשאדם עושה זאת, גם הוא מואר בזה. וכמו שאמר רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א, שכאשר אדם מכוון את עצמו לכך הוא ירגיש הארה גדולה באמירה זו:

בכל הדברים שבעולם, הן בתורה הן בתפילה הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון: “הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו”. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוֹכִיוּת ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו.

(צעטיל קטן, ד[2])

כדי להגיע לחיבור פנימי לעבודה זו צריך לחשוב ולהרגיש כמה עם ישראל חשוב ויקר, וכמה ראוי שהוא יגאל כבר גאולה שלימה והקב”ה ישרה בתוכו. מהמקום הזה אדם יכול לכוון את כל התורה שהוא לומד, והשבחים שהוא אומר על ה’ ועל עם ישראל – כדי לחבר בין הקב”ה לכנסת ישראל. הוא רוצה להביא את הכלה הנאה והחסודה הזו, שהיא באמת טובה ויקרה, אל החתן האהוב והצדיק והמושלם בכל שלמות. וכדי לעשות זאת הוא צריך כביכול ‘לשכנע’ את הצדדים להתקרב זה לזה, ולדבר בשבחם. כמו שהיה משה רבינו, שהיה סרסור בין ה’ לעם ישראל לחברם זה לזה – “אנכי עֹמֵד בין ה’ וביניכם” (דברים ה, ה).

הקב”ה מתענג כשמלמדים זכות על עמו כי רוצה להיטיב איתם

במקום אחר מרחיב רבי לוי יצחק בשם רבו המגיד ממעזריטש זיע”א באופן שבו פועלת עבודת הסנגוריא על עם ישראל:

ושמעתי בשם מורי הרב מורנו דוב בער ממעזריטש שאמר על פסוק “בן חכם ישמח אב” כו’ (משלי י, א), דהנה כשאדם עובד את הבורא יש להבורא נחת רוח מזה. ולכן כשאחד מלמד זכות על ישראל יש להבורא מזה תענוג. והאדם צריך לעבוד את הבורא לא בשביל הנאת עצמו כלל, רק כדי שיהא להבורא תענוג ולא בשבילו, אף על פי כן אנחנו מתפללים בתפלת י”ח בשבילנו, כגון וחננו, השיבנו, רפאנו, ושאר ברכות, אך כיון שיש להבורא תענוג מזה כשיש לישראל טובות וברכות, ולכן בקשות בשבילנו הוא גם כן טוב, כי הבורא יש לו תענוג מטובות וברכות שלנו… לכן אפילו כשאנו מתפללים בשבילנו, הקדוש ברוך הוא נותן לנו הטובות והברכות, ויש לו תענוג מזה התפלה, כי יש לו תענוג מהשפעות הטובות לנו כנ”ל.

(קדושת לוי וארא ד”ה הוא אהרון)

לקב”ה יש תענוג להיטיב לישראל. הוא מתענג אפילו מזה שמתפללים ומבקשים ממנו טובות, מרוב רצונו ושמחתו להיטיב לבניו. לכן יש לו גם תענוג כאשר מלמדים זכות על ישראל, כי הוא רוצה לשמוע את הזכויות הללו, ולתת עוד שפע וישועות לבניו. הסיבה לקשיים ולהתמודדויות איננה חלילה חוסר רצון מצד הקב”ה להיטיב לישראל. להיפך, כל מגמתו של הקב”ה היא להיטיב לבניו. אלא שיש חשבונות שונים שמצריכים לעשות זאת דווקא בדרך של הסתר[3]. אולם כאשר מלמדים סנגוריא על ישראל יוצרים בזה שינוי בחשבונות, ומוסיפים לישראל זכויות. זהו הדבר שגורם תענוג גדול לקב”ה, שמתאפשר לו להשפיע לבניו טובות וברכות.

המהלך הזה של להיטיב לישראל ולגרום תענוג לקב”ה צריך להיות נר לרגלנו. בפרט בדורנו, אשר כפי שהוזכר מתמודד עם קשיים גדולים במיוחד. עלינו להתחזק יותר ויותר לפעול ולחבר אשת נעורים עם דודה באהבה ואחוה ורעות. כל זאת מתוך אמונה שהדיבורים הללו נצרכים, משמעותיים ופועלים גדולות ונצורות.

[1] הארכנו בעניין זה בטל חיים תהילים, בביאור מזמור צט.

[2] עסקנו בהנהגה זו מזווית נוספת גם במאמר אחר בסדרה זו – הנאה.

[3] הרחבנו בכך רבות במקומות אחרים, ראה למשל טל חיים תהילים, מאמר עבודת האמונה והביטחון בטוב ה’ (כחלק מביאור מזמור נ).