שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 391 | כח אייר תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: (ב) רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: (ג) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם: (ד) ה’ צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים: (ה) יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן: (ו) יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ: (ז) שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר: (ח) וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה’ אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה’:

“יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן” – קללת אויבי ה’ לעומת ברכת בוני מלכותו

הקללות לשונאי ציון במזמור לכאורה לא מובנות

בביאור מזמור זה נעמוד תחילה על פשט הפסוקים והביטויים המופיעים בו, ומתוך כך נצלול לרעיון ולמסר הניצב בעומקו. המזמור מתחלק לשני חלקים. ארבעת הפסוקים הראשונים מציינים את הסבל של עם ישראל מהצוררים והשונאים אותו.  דוד מזכיר שהם אמנם פוגעים בעם ישראל, אך אינם מצליחים להכניע ולהשמיד אותו: “רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל. רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי” (פס’ א-ב). אותם שונאים גם משעבדים את עם ישראל ומנצלים אותו: “על גבי חרשו חֹרְשִׁים, האריכו למעניתם” (פס’ ג). המענית היא התלם שחורצת המחרשה כשהיא עוברת מצד אחד של השדה לצד השני. השוורים שסוחבים את המחרשה היו הולכים מקצה אחד של השדה לקצה השני, ואחר כך חוזרים וחורשים תלם נוסף במקביל לראשון, וכך שוב ושוב עד שחורשים את השדה כולה. ככל שה’מענית’ ארוכה יותר, כלומר השדה ארוכה יותר, כך העבודה של השור רבה יותר וקשה יותר, ועליו להתאמץ זמן רב יותר ברציפות. הסבר אחר לביטוי זה, גם הוא על דרך הפשט, הוא ש”מעניתם” הוא מלשון עינוי. עבודת הקרקע היא דבר שדורש מאמץ גדול של השור. הסבר זה משתלב היטב עם הכתיב של הפסוק שהוא במובהק יותר מלשון עינוי – שהוא “האריכו למענותם”. אך למרות כל מאמציהם של אויבי ישראל – “ה’ צדיק קִצֵּץ עבות רשעים” (פס’ ד). ה’עבות’ הוא החבל שקושר את השור למחרישה[1]. הקב”ה מקצץ את העבות ובעצם כך הוא מציל את עם ישראל מהשעבוד, הניצול והרמיסה. הסיבה שהקב”ה עושה זאת היא בגלל שהוא צדיק – “ה’ צדיק”. זו רשעות מה שנעשה לעם ישראל, וזה נוגד את הצדיקות של הקב”ה, ולכן הוא מקצץ את העבות של הרשעים.

ארבעת הפסוקים האחרונים הם ‘איחול’ שלילי וקללה לשונאים הללו, שיבושו ויסוגו ויהיו כחציר יבש: “יֵבֹשׁוּ ויסגו אחור כל שֹׂנְאֵי ציון. יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש. שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר” (פס’ ה-ז). חציר הוא עשב שימיו קצרים. הוא דק וחלול, והשורשים שלו שטחיים מאוד. משך הזמן שהוא נשאר ירוק הוא קצר מאוד, ותוך ימים ספורים הוא כבר מתייבש. החציר מופיע בפסוקים רבים בתנ”ך כסמל לזמניות ולנבילה מהירה: “יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה’ נשבה בו אכן חציר העם” (ישעיה מ, ז), “כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון” (תהילים לז, ב), “זְרַמְתָּם שנה יהיו בבקר כחציר יַחֲלֹף. בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש” (שם צ, ה-ו), ועוד. “חציר גגות” הוא חלש עוד יותר מחציר רגיל. בגלל שיש לו רק מעט מאוד עפר, השורשים שלו קטנים עוד יותר והוא מתייבש במהירות רבה יותר. עוד לפני ששולפים ותולשים אותו הוא כבר יבש – “שקדמת שלף יבש”.

אולם לכאורה יש קושי בפסוקים הללו. האיחול השלילי הזה לכאורה ממש לא התקיים. הלא הגויים הרשעים ששעבדו את ישראל הצליחו ושגשגו, והקימו שושלות ומלכויות שהחזיקו שנים רבות מאוד. האם ניתן לומר עליהם שהם יבשו כחציר?

עוד יותר קשה הוא הפסוק האחרון של המזמור: “ולא אמרו הָעֹבְרִים ברכת ה’ אליכם, ברכנו אתכם בשם ה'” (פס’ ח). לקלל את שונאי ישראל שלא יתברכו בשם ה’ מהעוברים על יד שדותיהם זו לכאורה קללה מוזרה ביותר. גם אם מפרשים במזמור שלא מדובר באיחולים וקללות אלא בתיאור המציאות שתהיה, עדיין קשה להבין את פשר האמירה הזו – שעונשם של שונאי ציון יהיה שכאשר יעברו ליד שדותיהם לא יאמרו להם “ברכת ה’ אליכם”. בנוסף, יש לברר גם כיצד מזמור זה קשור למזמורים הקודמים. זאת על פי מה שכבר עמדנו עליו, שיש קשר בין שירי המעלות שבתהילים, והם מהווים מעלות שנבנות זו על גבי זו.

שנאת ישראל לא נובעת ממעשי היהודים אלא מהיותם מייצגי מלכות ה’

דוד חוזר ומדגיש במזמור את עוצם השנאה והאיבה לישראל: “רבת צררוני מנעורי… רבת צררוני מנעורי” (פס’ א-ב). ההדגשה הזו מכילה מסר שיש משהו מהותי מאוד בצוררות הזו של שונאי ציון. היא לא נובעת משום דבר שעם ישראל עשה לאומות. השנאה הזו היא כבר מ’נעוריו’ של עם ישראל, עוד מתקופת מצרים והשופטים. כבר אז שנאו את עם ישראל והתנכלו אליו. זה גורלו של עם ישראל וזו ההיסטוריה שלו. היא הייתה רוויה עוד מקדמת דנא בהתמודדות עם שונאים ומשעבדים שחרשו על גבו. השנאה הזו איננה קנאה בעושרם של היהודים, או ‘שנאת זרים’ שנראים ומתנהגים שונה, כפי שניסו להסביר את שנאת ישראל בגלות. היא גם לא בגלל שעם ישראל שיעבד והתנכל לעמים אחרים, כי בתחילת דרכו הוא עוד לא הספיק לעשות זאת[2]. השנאה הזו היא גם לא ממניעים דתיים, בגלל שכביכול היהודים הרגו את ‘המשיח’ של הנוצרים או שסרבו לקבל עליהם את האסלאם. כל זה לא היה ב’נעוריו’ של עם ישראל. הסיבה היא בהכרח בגלל שעם ישראל מייצג את הצד האלוקי, ואילו שונאיו הם “רשעים” (פס’ ד) שמתנגדים למלכות ה’. בעומק מהותם, הרשעים שונאים את הצדיקים, וזו הסיבה שהם מוגדרים כ”רשעים”. לכן הם שונאים את עם ישראל, ולכן הקב”ה שהוא צדיק הוא זה שמקצץ את עבותיהם.

דוד מוסיף כאן שהגוים לא רק צררו את עם ישראל, אלא גם ניצלו אותו וחרשו על גבו. הניצול הזה התחיל במצרים, והוא אכן נמשך לאורך הדורות. בגלות היו מכנים את היהודים ‘ספוג’. הם אלו שהיו עושים פעולות פיננסיות מוצלחות מאוד, ואז המלך והרשויות היו גוזרים עליהם גזרות, סוחטים אותם ולוקחים את כל כספם. בארצות רבות היהודים היו אלו שפיתחו את הממלכה בכל המובנים: בספרד, פורטוגל, פולין, אוקראינה ועוד. הם היו מנהלים את האחוזות והנחלות של השליטים המקומיים. הפריצים והרוזנים ידעו שאי אפשר לסמוך על אחיהם הגוים אלא רק על האמינות, הכישרון, ההתמדה והחכמה של היהודים. הם היו גם פעילים בניהול הכללי של הממלכות. היה שכיח מאוד ומצוי ששרי האוצר ומנהלי הממלכה היו יהודים, בגלל התכונות הללו שלהם. אך תמיד הם היו מנוצלים לגמרי. המלכים וגם השליטים הזוטרים יותר היו שואבים מהם ממש את כל כספם ומרצם. תיאור כואב על כך מופיע בין השיטין בתוך דברי התוספות, המציינים בהקשר הלכתי את העובדה שיהודי היה יכול לאבד ברגע אחד את כל כספו, ללא אזהרה מוקדמת:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה… ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם.

(תוספות קידושין מא ע”א, ד”ה אסור)

מלבד זאת היהודים ספגו גם את השנאה והקנאה של המון העם, על כך שהם עוזרים למלך ולאצילים. נוספו לכך גם הטפות של כמרים ונזירים אנטישימיים, שהובילו לפוגרומים ורציחות של יהודים מדי יום ביומו. זו הייתה המציאות של עם ישראל דורות על גבי דורות. אך הקב”ה קיצץ את עבותיהם והם לא יכלו לעם ישראל. הם לא הצליחו לכלות ולהשמיד אותו. גם אם עם ישראל נאלץ לנדוד ממקומו, הוא המשיך לפרוח ולשגשג במקום החדש שהגיע אליו: מארץ ישראל לאיטליה, משם לגרמניה, משם לצרפת ולפולין, וכן הלאה. וכן מבבל לספרד, משם לתורכיה, משם לארצות הבלקן ולצפון אפריקה, וכיוצא בזה. הקב”ה תמיד היה בעזרו של ‘היהודי הנודד’ וקומם אותו מחדש.

מי שפוגע בעם ישראל מתייבש כחציר גגות

אם מתבוננים ועוקבים אחרי שונאי ישראל וכל אותם משעבדים, מתגלה שברוב המקרים הם לא שרדו זמן רב לאחר שהתנכלו לישראל. החיה הנאצית ימ”ש עוללה את מה שעוללה, אבל כבר בסיומה של המלחמה נהרגו הצורר ימ”ש ומרבית אנשיו. גם רוסיה הסובייטית שרדפה את היהדות באופן נורא, החזיקה מעמד עשרות שנים בודדות שלאחריהם שלטונה האדיר קרס. לא זו בלבד, אפשר לראות שגם בממלכות שהחזיקו מאות שנים הייתה מציאות של “חציר גגות שקדמת שלף יבש”. הדוגמא שממחישה זאת היטב היא מלכות איזבלה ופריננד ימ”ש בספרד, שעוללה את גירוש ספרד לפני כחמש מאות שנה. זו הייתה לכאורה ממלכה ושושלת שהחזיקה מאות שנים. הם גם נהנו לכאורה מתקופת ‘תור הזהב’ של ספרד, כי בימיהם השתלטה ספרד על דרום אמריקה[3], ותקופה קצרה לאחר מכן היא כבר היתה המעצמה הגדולה בעולם. אך בפועל המלכים הללו מתו זמן קצר יחסית אחרי גירוש ספרד. גם יורשיהם מתו בגילאים צעירים מאוד. ובעיקר – התככים, המלחמות הפנימיות והמאבקים הקיומיים גרמו להם וליורשיהם מציאות של “חציר גגות”. בנם חואן שהיה אמור לירש אותם מת מוקדם. גם הבת הבכורה שלהם מתה מוקדם. הבת שנותרה, חואנה, הייתה משוגעת לגמרי. היא הוחזקה בבידוד ולא יכלה למשול. מי שירש את הממלכה הוא הבן שלה, קרל החמישי, אבל הוא נשחק ממלחמות וחובות עד שפרש למנזר. בת אחרת שלה, קתרינה מאראגון, חיה שנים ארוכות בהשפלה פוליטית כשנישאה למלך אנגליה שהשפיל אותה מאוד.

מציאות יחסית דומה הייתה גם בשאר הממלכות. באנגליה למשל שררה באותה תקופה אנטישמיות גדולה, אפילו שהיהודים כבר גורשו משם מאות שנים קודם לכן, ולא הותרה שם דריכת כף רגל יהודי. גם במלכות זו ניתן לראות ששונאי ישראל חיו במציאות של “חציר גגות שקדמת שלף יבש”. מלך אנגליה באותם שנים היה הנרי השמיני, שהוציא להורג שתי נשים שלו. ככלל בחצרות ספרד, אנגליה וההבסבורגים התקיימו דרך קבע נישואים פוליטיים, כשהיה ברור וידוע מראש שאין בהם שום אהבה ואושר מינימלי. הייתה בחצרות הללו תחרות תמידית על ירושה, וחשש תמידי מהדחה או הרעלה, כפי שאכן נעשה לשליטים רבים. ארמון המלוכה היה מלא דרך קבע בתככים ומזימות, והמלך אף פעם לא היה יכול לדעת מי באמת איתו ומי מעמיד פנים ומחניף לו. לכך נוסף גם לחץ מתמיד להוליד יורש זכר, וכן מלחמות בלתי פוסקות עם מלכויות אחרות.

כך היה גם באימפריה הרוסית. היא נוסדה על ידי פיוטר הגדול, שמת בשנת תפ”ה[4]. כבר הוא סבל ממרידות פנימיות, ומאבק קשה עם בנו שבסופו של דבר מת בכלא. חייו היו רצופי מאבקי שליטה וחוסר אמון. אחריו נוצרו מלחמות ירושה רבות, ולשלטון עלו דמויות שסבלו אף הן מכל הבעיות שהוזכרו. מי שהצליחה לייצב את השלטון הייתה יקטרינה הגדולה, לאחר שהדיחה את בעלה פיוטר השלישי, שהיה אדם בעייתי מאוד ובודד. היא הנהיגה את רוסיה תקופה ארוכה, אבל גם היא סבלה מנישואין כושלים, חוסר אמון מתמיד, מרידות ועוד. לכל השליטים והממלכות הללו לא היה באמת נחת, אושר ושגשוג אמיתי. זו הייתה ממש מציאות של “חציר גגות שקדמת שלף יבש, שלא מילא כפו קוצר וחיצנו מעמר”.

העם עצמו, שאיננו ממשפחות האצולה, ודאי שהיה כחציר יבש בכל אותם זמנים. תנאי החיים הפיזיים היו בדרך כלל גרועים מאוד. אך בעיקר, האושר היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. האוכלוסיה הייתה חסרת כל השראה, שמחת חיים ותעצומות נפש. כל שכן שהיא הייתה חסרת כל יצירתיות. כל זאת בניגוד גמור ליהודים. למרות שהיהודים סבלו תנאים פיזיים קשים אף יותר מכולם, הם היו תוססים ביותר ביצירה התורנית הבלתי נתפסת שלהם. הם גם יצרו זרמים רוחניים עוצמתיים כמו תנועת החסידות וחצרות האדמו”רים. באותם שנים צמחו בעם ישראל דמויות הוד מעוררות השראה, צדיקים בעלי רוח הקודש שחוללו מופתים ופעלו ישועות, וכל עולם הישיבות שהיוו בית יוצר לדמויות וליצירות רבות רושם והשפעה. היהודים גם היו יודעים בחוש ההומור שלהם ובשמחת החיים הפשוטה שלהם.

המציאות העגומה הזו של הגויים הייתה הסיבה שמהפכת ההשכלה הצליחה כל כך. היא בעצם באה לגאול את האנושות מה”חציר גגות” שבו היא הייתה נתונה. בהכללה, כאשר מנסים היום לקבוע מה הייתה ‘המורשת האירופאית’ עד תחילת ההשכלה, אז התשובה היא שחוץ מלהרוג ולהילחם לא הייתה שום מורשת אירופאית. ממש כמו האיסלאם של היום, שאין לו שום מורשת ותרבות עצמית, אלא כל מה שיש בו זה מלחמות, בריתות זמניות, ושוב מלחמות וחוזר חלילה.

ההשכלה מצד עצמה לא הייתה מכוונת לשנאת ציון, ולא הייתה במהותה צוררת של היהדות. אבל כשהיא נעשתה כלי שרת בידי הלאומנים או התנועות הסוציאליסטיות, היא שימשה כוח רב עוצמה בידי האנטישמיות ושנאת ישראל. אלא שגם הלאומניות וגם הסוציאליזם חזרו להיות “חציר גגות שקדמת שלף יבש. שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר”. אירופה כיום הולכת ומתאסלמת במהירות עצומה. בראשות ערים חשובות כמו לונדון עומדים כבר מוסלמים שיעים. אחוז המוסלמים גדל שם במהירות, ולפי אומדן לא מטשטש הם כבר עשרה אחוז מהאוכלוסיה. בפועל הם גם מאוד דומיננטים, מקיימים עצרות תפילה והפגנות ענק, ומשתלטים באופן מוצהר על כנסיות וסמלים לאומיים נוצרים. במקביל האוכלוסיה המקומית המקורית מזדקנת במהירות, בלי מספיק ילודה, בלי שמחת חיים ובלי תוחלת. זו מציאות של “חציר גגות”.

ברכת ה’ ניתנת לאלו שמגלים את מלכותו בעשייתם הגשמית ונשללת משונאי ישראל

לאור מה שהתבאר ניתן להבין גם את הפסוק האחרון במזמור. הברכה בשם ה’ שהיו מברכים העוברים בשדות היא מנהג שמופיע בתנ”ך כבר אצל בועז: “והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים: ה’ עמכם! ויאמרו לו: יברכך ה'” (רות ב, ד). היא מופיע גם בפנייתו של המלאך אל גדעון בעודו חובט חיטים בגת: “וירא אליו מלאך ה’ ויאמר אליו: ה’ עמך גבור החיל” (שופטים ו, יב). בשלב מאוחר יותר, בעקבות התפשטות כת הצדוקים, תקנו חז”ל על בסיס פסוקים אלו “שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם ה'” (ברכות סג ע”א). אך במקור המנהג אנו מוצאים אותו דווקא כברכה לאלו שעובדים בשדה. מה מהותה של ברכה זו?

נראה שכאן הדברים מתחברים למזמורים הקודמים. עובדי האדמה בשדות ארץ ישראל ראו עצמם כשליחים נאמנים של כלל ישראל לבנות את מלכות ה’ ולהגדיל את שמו.. בביאור המזמורים הקודמים עמדנו על המסר שהקב”ה הוא זה שפועל את העשייה וההצלחה בעולם הזה, ואנו שותפים לו. ולא זו בלבד, אלא המציאות של “יגיע כפיך כי תאכל” (תהילים קכח, ב), והיותם של ישראל אוכלים ושותים ושמחים בארצם, היא המימוש של גילוי מלכותו. שם ה’ מתקדש ומלכותו מתגלה כשההולכים בדרכיו נהנים ומאושרים בעמלם. על פי זה אפשר להבין שכל המציאות של העבודה בשדה היא מציאות של מימוש גילוי ה’. מהמקום הזה מברכים את העובדים בשדות. הצלחתם היא הצלחה של כל ישראל, ושליחותם היא השליחות של כלל ישראל. האמירה “ה’ עמכם” היא קריאה בשם ה’ ותזכורת לכך שה’ נמצא בשדה ומברך את העובדים בה, ועל ידי זה מתגלה כבוד מלכותו. הברכה שמברכים העוברים בשדה היא ההשתתפות שלהם בהמלכת ה’ שנעשית בשדה. הדרך שלהם לפעול כמי שרוצים שתתגלה מלכות ה’ בארצו היא לברך את העובדים בשדה בברכת ה’.

זהו בדיוק הדבר המבדיל בין ישראל לבין שונאי ציון. האמירה ששונאי ציון לא יתברכו בשם ה’ מהעוברים בשדותיהם באה לבטא שהצמיחה שלהם ושל יבולם איננה מכוונת לגילוי מלכות ה’, אלא היא “חציר גגות בלבד”. יתרה מזו, כיוון שבלי ברכת ה’ “שוא עמלו בוניו בו” (שם קכז, א), ורק “ברכת ה’ היא תעשיר” (משלי י, כב), גם אין אפשרות שתהיה ברכה בשדה בלי שה’ בעצמו יהיה שותף להצמחת השדה. אם כן, בהכרח שלא תהיה ברכה ולא תהיה הצלחה בצמיחה שלהם, שמנותקת מ”ברכת ה’ אליכם” ואין בה “ברכנו אתכם בשם ה'”. גם אם נדמה שהצמיחה הזו קיימת, הרי זה רק “בִּפְרֹחַ רשעים כמו עשב ויציצו כל פֹּעֲלֵי און – לְהִשָּׁמְדָם עדי עד” (תהילים צב, ח).

[1] כמו בפסוק: “ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו” (תהילים ב, ג).

[2] אמנם פרעה טוען שהוא פוחד שבני ישראל יתקוממו וישתלטו על מצרים (שמות א, י), וכעין זה פחד גם בלק מלך מואב (במדבר כב, ד). אך הפחדים הללו חסרי כל בסיס ולא הייתה לעם ישראל שום כוונה לפגוע בהם. הם נובעים משנאה מוקדמת כלפי עם ישראל, שמולידה את החרדה מפניהם. כפי שגם לפני מספר דורות יותר נכתבו ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’ הספוגים בשנאת ישראל ואנטישמיות, ומתארים מזימה מופרכת שיש כביכול ליהודים להשתלט על העולם.

[3] קולומבוס שגילה את אמריקה יצא למסעו ממש בשנת הגירוש – רנ”ב

[4] במקביל (להבדיל) לתקופת הבעש”ט זיע”א, בשנות ההסתרה שלו.