שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 390 | כא אייר תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה’ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: (ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: (ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: (ד) הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה’: (ה) יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (ו) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

“יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ” – קידוש השם בחיי הנאה ואושר

פשט המזמור טעון ביאור

דוד פותח את המזמור באמירה: “אשרי כל ירא ה’ ההולך בדרכיו” (פס’ א). האם ירא ה’ הוא כינוי למי שהולך בדרכי ה’? אם כן, יש כאן לכאורה כפילות בפסוק. ואם לא, צריך להבין את מהות הביטויים הללו ואת ההבדל ביניהם. עוד יש לברר את הקשר בין יראת שמים לבין אכילה מיגיע כפים המופיעה מיד בהמשך  – “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”  (פס’ ב). יש לברר גם את משמעות הכפילות של “אשריך” עם “וטוב לך”, וכן מדוע באמת יהיה כך למי שנהנה מיגיע כפיו. ענין נוסף הטעון ביאור הוא האם דוד עוסק כאן רק בתיאור הברכות שיהיו ליראי ה’, כפי שמשמע מהפסוק “הנה כי כן יְבֹרַךְ גבר ירא ה'” (פס’ ד), או שיש במזמור גם הנחיה ואמירה מה האדם צריך לעשות ולפעול ולכוון בחייו. וכן בנוגע לשני הפסוקים שחותמים את המזמור: “יברך ה’ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל” (פס’ ה-ו), יש להבין מדוע הברכות ליראי ה’ קשורים דווקא לציון וירושלים; הלא יראי ה’ עשויים להימצא גם בכל שאר רחבי הארץ.

המזמור ממשיך את המזמור הקודם ומתאר את הברכות ליראי ה’

על היחס שבין “ירא ה'” לבין “ההולך בדרכיו” כתבו המפרשים ש”ירא ה'” מבטא את הזהירות במצוות לא תעשה, ו”ההולך בדרכיו” זו ההקפדה במצוות עשה (ראה ראב”ע, רד”ק ומצודת דוד). אולם לכאורה יש בזה קושי: יראת שמים אמורה להיות משמעותית גם בקיום במצוות עשה. מצוות עשה כמו לימוד תורה, תפילה, תקיעה שופר ועבודת בית המקדש – אמורות להיעשות גם מתוך יראה. לכן “ירא ה'” לכאורה איננו ביטוי השייך דוקא במצוות לא תעשה, אלא זו זהירות בכל המצוות כולן.

נראה שהתוספת של “ההולך בדרכיו” קשורה לציווי המופיע פעמים רבות בתורה ללכת בדרכיו של ה’. ההליכה בדרך ה’ מופיעה בתורה גם בהקשר של יראה, וגם בהקשר של אהבה: “כי תִשְׁמֹר את כל המצוה הזאת לַעֲשֹׂתָהּ אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה’ אלוקיך וללכת בדרכיו כל הימים” (דברים יט, ט), “ושמרת את מצות ה’ אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אֹתוֹ” (שם ח, ו). וכן מופיע הביטוי הזה גם בפסוקים נוספים בתורה: “את ה’ האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו וְלִשְׁמֹר חקיו ומצותיו ומשפטיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ” (שם כו, יז), יקימך ה’ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תִשְׁמֹר את מצות ה’ אלוקיך והלכת בדרכיו” (שם כח, ט), ועוד. חז”ל דרשו שההליכה בדרכי ה’ היא לנהוג במידותיו ולהידמות לו:

“ללכת בכל דרכיו” (דברים י, יב) – אלו הן דרכי מקום: “ה’ אל רחום וחנון” (שמות לד, ו). ואומר: “והיה כל אשר יִקְרָא בשם ה’ ימלט” (יואל ג, ה) – וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום[1]? אלא נקרא המקום ‘רחום’, אף אתה היה רחום; הקדוש ברוך הוא נקרא ‘חנון’, אף אתה היה חנון, שנאמר: “חנון ורחום ה” וגו’ (תהילים קיא, ד; קמה, ח) ועשה מתנות חנם; נקרא המקום ‘צדיק’, שנאמר: “כי צדיק ה’ צדקות אהב” (שם יא, ז), אף אתה היה צדיק; נקרא המקום ‘חסיד’, שנאמר: “כי חסיד אני נאם ה'” (ירמיהו ג, יב), אף אתה היה חסיד. לכך נאמר: “והיה כל אשר בשם ה’ ימלט” (יואל שם), ואומר: “כל הנקרא בשמי” וגו’ (ישעיה מג, ז), ואומר: “כל פעל ה’ למענהו” (משלי טז, ד).

(ספרי עקב, מט)

כן פסק גם הרמב”ם, שמצוות ההליכה בדרכי ה’ מתקיימת בזה שאדם מנהיג את עצמו במידות של ה’:

ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: “והלכת בדרכיו”[2] (דברים כח, ט). כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות כפי כחו.

(הל’ דעות א, ה-ו)

אולם יש כאן גם משמעות רחבה יותר. בביאור המזמור הקודם עמדנו על כך שהקב”ה מגלה את מלכותו ופועל בעולם דרך הפעולות שלנו. דוד המלך מלמד שם במזמור את התודעה של השותפות שלצריכה להיות לנו עם הקב”ה בכל פעולות חיינו, ב’בניית בית’, ב’שמירת עיר’ ובגידול הבנים. נראה שהמזמור הנוכחי מהווה המשך למזמור הקודם. מזווית זו הביטוי של “ההולך בדרכיו” מקבל משמעות מקיפה ונרחבת יותר. ללכת בדרכי ה’ במובן הרחב והשלם זו השתתפות עם ה’ בהנהגה המסוימת שלו ובהובלה שלו את העולם למטרה שהציב לו. האדם ‘הולך’ עם ה’. כפי שאברהם התבקש “התהלך לְפָנַי” (בראשית יז, א), כך כל יהודי נקרא ללכת בדרך ה’ ולהשתתף עם ה’ בדרך בה הוא מצעיד את העולם. המזמור הקודם תיאר כיצד הפעולות שעושה אדם כזה כשהוא בונה בית, שומר על עיר ומגדל את משפחתו, הן חלק מהשותפות שלו עם ה’. המזמור הנוכחי עוסק בברכה שמתברך זה שהולך ומשתתף עם ה’ בדרכו בהנהגת העולם.

המסר העיקרי של המזמור הוא שאם אדם משתתף עם ה’ ב’דרכו’ של ה’, הוא יִתְבָּרֵךְ בכל ענייניו בחייו. לא רק שה’ יסייע לו בעבודתו ובכל מעשיו, ולא רק שה’ ישתתף איתו בכל מה שהוא עושה (כפי שראינו במזמור הקודם), אלא ה’ גם יברך אותו בברכות עצומות. מצאנו זאת גם אצל אברהם אבינו. הקב”ה מציין שהשמירה של אברהם את דרך ה’ מביאה עליו הברכות: “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה’ אל אברהם את כל אשר דבר עליו” (שם יח, יט). הקב”ה מתקשר ומתחבר אל אברהם (“ידעתיו”) כדי שיהיו לו תעצומות לצוות את בניו (“למען אשר יצווה”). הפסוק ממשיך ואומר שאברהם עצמו לא עושה זאת ממניע אישי כדי לקבל לעצמו את ברכות ה’, אלא למען קיום הדבר שה’ דיבר עליו בפסוק הקודם. אין הכוונה בפסוק שהסיבה שאברהם שומר את דרך ה’ היא רק כדי לזכות בברכות. אלא למען קיום הדבר שה’ דיבר עליו בפסוק הקודם: “ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ” (שם, יח). כלומר בשביל שיהיה שפע וטוב לכל גויי הארץ, וכולם יתברכו מברכת ה’ עליו.

להולכים בדרך ה’ אמור להיות טוב בעולם הזה

יש כאן יסוד שחשוב לזכור אותו היטב. בספר תהילים דוד המלך מתעסק הרבה בהתמודדות צרות, ייסורים וקשיים. אבל אסור לשכוח את המבט הכללי הבסיסי שצריך ללוות כל יהודי: ההולכים בדרך ה’ אמורים להיות מבורכים. כשם שאברהם אבינו היה מבורך, וברכותיו השפיעו על כל העולם, כך גם זרעו ההולך בדרך ה’. ההבטחה: “ונברכו בך כל מִשְׁפְּחֹת האדמה” (שם יב, ג) נאמרה לאברהם יחד עם ההבטחה שיהיה גוי גדול: “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה” (שם, ב). כלומר ברור שהברכות הללו נאמרו גם על זרעו של אברהם, וברית כרותה שזרעו עתיד להתברך מאוד. כך מפורש גם בברכות העקידה: “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ” (שם כב, יח). בלשון זו בדיוק נאמר גם ליצחק (שם כו, ד), וכן נאמר ליעקב: “ונברכו בך כל מִשְׁפְּחֹת האדמה ובזרעך” (שם כח, יד). לכן הנחת היסוד צריכה להיות שצפויה ברכה גדולה לעם ישראל שממשיך את דרך ה’.

המסר הזה הופיע גם במזמור קיב: “הללו יה אשרי איש ירא את ה’ במצותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יְבֹרָךְ. הון וָעֹשֶׁר בביתו וצדקתו עמדת לעד” (תהילים קיב, א-ג). יראי ה’ יזכו לגבורה ועשירות, ודור ישרים מבורך. וכן בהמשך: “כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק. משמועה רעה לא יירא נכון לבו בָּטֻחַ בה’. סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו… קרנו תרום בכבוד” (שם, ו-ט). למעשה זהו מסר שמלווה את כל ספר תהילים כבר מהמזמור הראשון: “והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח” (שם א, ג). וכן ישנם עוד מזמורים ופסוקים רבים שמלמדים את המסר הזה.

על פי זה מובן שפסוקי המזמור כאן אינם ברכות שדוד מברך את ההולך בדרכי ה’, אלא הם בעיקרם תיאור המציאות שאמורה להיות – ברכה גדולה ביגיעה הכפים, בזוגיות ובגידול הילדים. כך יבורך מי שהוא “ירא ה'”. דוד גם קובע ואומר שה’ יברך אדם כזה מציון, הוא יראה בטוב ירושלים וגם יראה בנים לבניו. אך זו לא רק קביעה בלבד. עצם זה שקובעים שברכות קיימות – פועל גם להעצים אותן. כך כשאנו מברכים: “ברוך אתה ה'” וכו’, זו קביעה שאנו קובעים, וגם העצמה של הקביעה הזו.

 הברכות הללו הן לא מתנה ‘אישית’ לעובד ה’. הם חלק מברכת ה’ הכללית שהוא מברך את עמו ישראל בהשתתפותם במפעל העצום של גילוי מלכות ה’. לכן דוד מדגיש שהברכה היא מציון. בביאור מזמור קכו הרחבנו בכך ש’ציון’ זו המציאות ש’מציינת’ את התגלות ה’ והשראת שכינתו בישראל. זו גם מהותה של ירושלים, שהיא העיר שדווקא דרכה ה’ משרה את שכינתו וברכתו בישראל. בכל מקום ברחבי הארץ שאדם ממליך שם את ה’ ומקבל את ברכתו – היא מגיעה מטוב ירושלים.

הברכה: “וראה בנים לבניך שלום על ישראל” קשורה גם היא לכך. כמו אצל אברהם אבינו, ה’ מתחבר אל הפועלים למען שמו וההולכים בדרכיו ומברך אותם, כדי שיוכלו להמשיך לצוות את ביתם אחריהם. זו הברכה שההולך בדרך ה’ יראה בנים לבניו ויראה את השלום על ישראל. אמנם זה לא יהיה שלום מוחלט וכולל כפי שיהיה רק בימות המשיח. אף על פי כן יראי ה’ יכולים לזכות לטעום מהשלום הזה, ויש הרבה פינות של שלום בישראל עבור יראי ה’ ההולכים בדרכיו.

אם כן, חשוב מאוד להבין שהייסורים וההתמודדויות שפוגשים הם יוצאים מהכלל. הם לא הכלל. הכלל האמיתי של הנהגת העולם הוא טוב ה’ וברכת ה’, טוב ירושלים וברכת ציון.

הטוב הוא גם חיצוני וגם פנימי

אחת הברכות שדוד מתאר במזמור היא “אשריך וטוב לך”. וכאמור לעיל, צריך לבאר את פשר הכפילות הזו. חז”ל דרשו: “‘יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך’ – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא” (ברכות ח’ ע”א). בדרך זו פירש רש”י, וכן כתב רד”ק: “אשריך וטוב לך – יאשרוך בני העולם, ויהיה גמול טוב לך מאת האל יתברך. וזה מה שפירשו רז”ל: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא” (רד”ק תהילים קכח, ב). אולם לכאורה אין זה פשט הכתוב, אלא זה דרך הדרש. המשמעות המדוייקת של המילה ‘אשריך’ היא כפולה: זו קביעה שהאדם אמור להיות מאושר, ובד בבד זהו גם איחול שהוא יהיה מאושר. יש כאן בכוונה תחילה משמעות מכופלת באותה המילה. כך אנו מוצאים במילות שבח והערכה רבות אחרות, שהן מצד אחד קביעה שהזולת ראוי לשבח הזה, ומצד שני הן מעצימות ומגבירות את השבח הזה. כך במילה ‘ברוך’ הנאמרת בברכות, כפי שהוזכר לעיל, שהיא גם קביעה שה’ הוא מבורך, וגם איחול שהוא יהיה מבורך. כעין זה גם בהזכרת י”ג מידות הרחמים, שהזכרתן פועלת גם להעצים אותן – “ועתה יגדל נא כח ה'” (במדבר יד, יז). לכן אנחנו גם מזכירים פעמים רבות שה’ הוא קדוש ומלך ומפואר ומשובח ומבורך, ואנו “מברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים” (ברכת יוצר אור). עצם זה שאנו מזכירים שה’ הוא מלך – זו גם הַמְלָכָה שלו. כשאנו מזכירים שהוא קדוש – בזה אנו גם מקדישים אותו. כך גם בכל מקום שנאמר: “אשריך”, “אשרי האיש”, “אשריכם ישראל”, “אשרי העם” ו”אשרי אדם” – זו גם קביעה שהוא מאושר, ובד בבד גם איחול וברכה שהוא יהיה מאושר.

כשנאמר במזמור: “אשריך וטוב לך”, הכוונה שהאדם יהיה מאושר, וגם “טוב לך” – הוא יחווה טוב גלוי. הביטוי ‘טוב’ מתאר בדרך כלל טוב גלוי: “וזהב הארץ הַהִוא טוב” (בראשית ב, יב), “כי טוב העץ למאכל” (בראשית ג, ו), “טוב תֹּאַר” (מלכים א’ א, ו), “אֱכָל בני דבש כי טוב” (משלי כד, יג), “כי טוב סחרה” (שם לא, יח), “אך טוב וחסד ירדפוני” (תהילים כג, ו), “לא יחסרו כל טוב” (שם לד, יא). יש צורך בשתי הברכות הללו, כי לפעמים אדם יכול להיות מאושר למרות שברובד הנגלה הפשוט לא טוב לו. וכן להיפך – יכול להיות לאדם הרבה טוב גלוי, אבל הוא לא יהיה מאושר ממנו. לכן נאמר כאן: “אשריך וטוב לך” – שגם בחיצוניות וגם בפנימיות יהיה טוב לאדם[3].

לכאורה לא מובן איזה תועלת יש לה’ ולמלכותו מכך שאדם נהנה מיגיע כפיו

לאור מה שנתבאר ניתן לגשת להבנת הקשר של יגיעת הכפים אל יראת השמים וההליכה בדרכי ה’. חז”ל דורשים את הפסוק באופן שלכאורה מעורר תמיהה:

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב: “אשרי איש ירא את ה'” (תהילים קיב, א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא; ולגבי ירא שמים ‘וטוב לך’ לא כתיב ביה (-לא כתוב בו).

(ברכות שם)

על הנהנה מיגיעו נאמר: “אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”, ואילו על ירא שמים נאמר רק “אשריך”. על בסיס זה הגמרא אומרת שגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אולם קשה: האם אכן לירא שמים לא יהיה עולם הבא, אלא רק עולם הזה? לכאורה הדבר משולל היגיון. צריך להבין גם מדוע הגמרא מנגידה בין הנהנה מיגיע כפיו לירא שמים. הרי הנהנה מיגיע כפיו מוזכר במזמור כאן כהמשך ל”אשרי כל ירא ה'”. ואם כן הנהנה מיגיע כפיו שעליו מדובר כאן הוא גם כן ירא שמים. לכאורה אין סתירה והנגדה ביניהם.

ראשית, יש להבין את הביטוי “יגיע כפיך”. המושג ‘כף’ בתנ”ך מופיע במשמעות רחבה יותר מאשר כף יד פיזית. הוא מבטא אחיזה ושליטה: “בכף אֹיְבֶיהָ” (ירמיה יב, ז), “ומכף שאול” (שמואל ב’ כב, א), “כף עריצים”, “כף פלישתים”. ממילא ‘כפים’ יכולות לסמל את הפעולה הכוללת של האדם: “בתם לבבי ובנקיון כפי”, “אם יש עול בכפי”, “ואשימה נפשי בכפי”, “נקי כפים ובר לבב”. לכן כאשר מדובר כאן על “יגיע כפיך” אין הכוונה בהכרח שהאדם עובד באופן פיזי עם ידיו. האדם עובד ועמל ויגיע, והוא נהנה מיגיע כפיו הפיזיות, הנפשיות או הרוחניות, או כולן יחד.

כעת יש לבחון את משמעות הדבר לאור המהלך שהתבאר לעיל, המקשר בין המזמור הזה ובין המזמור הקודם. הקב”ה ברא את העולם באופן כזה שאנו פועלים ויוצרים ועושים מעשים בעולם. אנו בונים בתים, שומרים על עיר וכיוצא בזה, והפעולות הללו מפיקות גם תוצרים שאנו נהנים מהם. הבתים משמשים למגורים, לימודים או מלאכה. השדות שחורשים והעצים שנוטעים מגדלים יבול, וכן הלאה. בביאור המזמור הקודם הרחבנו ביכולת ובצורך לחבר את כל המעשים הללו להמלכת ה’, ולראות בהם שותפות שלנו עם הקב”ה בגילוי מלכותו. אפשר להבין באופן פשוט כיצד יכול להיות תועלת לקב”ה מהעשייה של האדם. אם האדם למשל בונה בית כנסת, בית מדרש או בית מקדש, ברור שזה כביכול תורם למלכות ה’. וכן כשהאדם מגדל את ילדיו להיות חיילים בצבאות ה’. אולם כשהאדם נהנה מיגיע כפיו – איזה תועלת יש לקב”ה מעצם ההנאה הזו של אכילת פירות היגיעה? כיצד מתקדמת “דרך ה'” בזה? ובפרט לפי מה שחז”ל דורשים שההנאה הזו מיגיע כפיו היא זו שמזכה את האדם ב”אשריך וטוב לך” בעולם הזה ובעולם הבא. ולכאורה האידיאל הגדול שהאדם יבנה את ביתו לה’ לא מתממש באכילת יגיע הכפים. אם האדם היה נותן את יגיע כפיו לצדקה או מקדיש אותו להפצת התורה היה אפשר להבין את מעלת הדבר. אבל במה עצם האכילה הזו מועילה ומקדמת את “נחלת ה'”, ואת כל קידום הגאולה והשראת השכינה בישראל? מדוע ה’ מחשיב כל כך את האכילה הזו ונעשה שותף בה?

שם ה’ מתקדש ומלכותו מתגלה כשההולכים בדרכיו נהנים ומאושרים בעמלם

נראה שדוד המלך בא ללמד אותנו כאן חידוש עוד יותר גדול מזה שבמזמור הקודם, ויש כאן התקדמות למעלה גבוהה יותר מהמעלה שבשיר המעלות הקודם. עצם זה שאנו חיים ונהנים ממה שאנו עובדים ועושים – זה עצמו מימוש השראת השכינה בישראל! עצם זה שיש לאדם אישה פוריה בירכתי הבית, ויש לו בנים סביב לשולחנו – זה גילוי מלכות ה’! כשעם ישראל יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו זה המימוש המושלם ביותר שיש למלכות ה’. מלכות ה’ מתגלה בזה שהבנים של ה’ יושבים סביב לשולחנו של ה’ כשתילי זיתים. כשה’ רואה בנים לבניו שהם עם ישראל, וכשהם מתברכים מציון ורואים בטוב ירושלים כל ימי חייהם – זה המימוש הנפלא ביותר של מלכותו.

אדם שנהנה מיגיע כפיו מהווה בחייו שלמות נפלאה. באדם כזה בא לידי ביטוי היותם של בני ה’ סמוכים באופן כה נלבב על שולחנו. ולהיפך, כשאדם לא יגע ולא עמל, וממילא גם לא נהנה מיגיע כפיו – הוא איננו משתלב במהלך הזה של קידוש השם על ידי בניו הסמוכים על שולחנו. חייו של אדם כזה לא מבטאים את המציאות של ראייה בטוב ירושלים, ואינם מאפשרים את זה שכל עמי הארץ יראו ששם ה’ נקרא על עמו. המציאות של “וייראו אותו כל אפסי ארץ” (שם סז, ח) נוצרת דווקא כאשר מתקיים בעם ישראל – “אלוקים יחננו ויברכנו ויאר פניו איתנו סלה, לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך. יודוך עמים אלוקים יודוך עמים כולם. ישמחו וירננו לאומים… ארץ נתנה יבולה יברכנו אלוקים אלוקינו, יברכנו אלוקים” (שם, ב-ח). כשאדם מגדל את בניו סמוכים על שולחנו, בזה עצמו הוא הולך בדרכי ה’. כמו שהקב”ה מגדל את בניו אהוביו עם ישראל סמוכים על שולחנו, כך האדם מישראל מגדל את בניו סמוכים על שולחנו. גם השמחה של האדם באשתו היא חלק מהשמחה הגדולה של ה’ ב’אשתו’ כביכול, בכנסת ישראל שמעמידה לו בנים לימודי ה’. כנסת ישראל היא כביכול הגפן הפוריה בירכתי ביתו – “גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פִּנִּיתָ לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל. תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה… הבט משים וראה וּפְקֹד גפן זאת. וכנה אשר נטעה ימינך ועל כן אמצת לך” (שם פ, ט-טז).

אם כן, יש קידוש השם גדול וגם הליכה בדרכי ה’ בעצם זה שאנו אוכלים ונהנים ושמחים בארצנו. כשהארץ נותנת יבולה ואנו מתברכים יותר ויותר בטוב גלוי – מתקדש שמו הגדול יותר ויותר. כל גויי הארץ רואים איך עם ה’ מתברך בהיותו סמוך על שולחן אביו (הקב”ה). זה גורם לגויי הארץ להכיר במלכות ה’ “לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך”. וכן על ידי שיברכנו ה’ “ייראו אותו כל אפסי ארץ”.

כיום אנו כבר זוכים לזה שעם ישראל הולך ומתחזק בארצו. עַם  ה’ נהיה יותר עשיר ונהנה יותר מיגיע כפיו, ובזה מתעצם קידוש השם הגדול. צריך לראות את הטוב הגדול הזה, להודות עליו לה’ ולראות בו את תחילתה של הגאולה. עלינו להפנים ולהשריש בתוכנו את ההבנה שהקב”ה שמח מאוד בזה שאנו חיים ומאושרים ומגדלים את משפחותינו בנעימות ובשמחה. ככל שאנו משקיעים יותר במשפחה, בזוגיות ובגידול הילדים, וביגיע כפינו – אנו הולכים בזה בדרכי ה’ שכביכול גם משקיע במשפחתו ובבת זוגו (כנסת ישראל) ובילדיו (עם ישראל). אנו מקיימים את רצונו ומקדשים את שמו בעצם החיים הטובים שלנו. אשרי העם שככה לו – אשרינו. מתוך כך נזכה שיתקיימו בנו ברכות המזמור: “יברכך ה’ מציון וראה בוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל”.

[1] לכאורה שאלת המדרש “וכי אפשר לאדם לקרא בשמו של מקום” איננה מובנת. בפשט הפסוק ביואל הכוונה היא להתפלל ולקרוא לה’ – “כל אשר יקרא בשם ה'”, וכך גם תרגם זאת תרגום יהונתן. ואם כן, זו פעולה פשוטה שכל אדם יכול לעשות, ולא מובן מדוע חז”ל אומרים שהיא קשה. מלשון החיד”א נראה שהוא מבאר את הפסוק מלשון ‘יִקָּרֵא’ בשם ה’: “כל אשר נקרא בשם ה'” (חומת אנך יואל ג, ה). וכך לכאורה עולה גם מהפסוק המקביל בישעיה שמובא כאן בהמשך המדרש: “כל הנקרא בשמי”. כעין זה מחבר רש”י בין המשך הפסוק ביואל לפסוק בו מדובר על שם ה’ הנקרא על האדם: “והיה כל אשר יקרא וגו’ [בשם ה’ ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה] כאשר אמר ה’” – והיכן אמר? “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך” (דברים כח, י). על פי זה, נראה שחז”ל הבינו שלעתיד לבוא לא יספיק רק להתפלל ולקרוא לה’, אלא האדם יצטרך לקרוא לעצמו בשם ה’, כלומר להיקרא על שמו של ה’. ועל כך שואלים חז”ל כיצד לניתן להיקרא כך – “וכי אפשר לאדם לִקָּרֵא בשמו של מקום”.

[2] הפסוק ממנו לומדים יסוד זה במדרש הוא “ללכת בכל דרכיו”. אך בחלק מהפסוקים בהם מופיעה אמירה זו בתורה היא איננה כציווי מובהק. לכן הרמב”ם מביא פסוק אחר שבו ברור שזו מצווה וחובה גמורה – “והלכת בדרכיו”.  

[3] נראה שחז”ל דורשים בדרשתם את הכפילות הזאת כמתייחסת לשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא, כדרכם בדרשותיהם להעצים את הנאמר בפשט. העצמה של שילוב הטוב החיצוני והפנימי מתבטאת בשילוב של הטוב בעולם הזה עם הטוב השייך לעולם הבא.