שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 389 | יד אייר תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: (ב) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא: (ג) הִנֵּה נַחֲלַת ה’ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן: (ד) כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים: (ה) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר:

“אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת” – השותפות עם ה’ בעשייה ובגידול הילדים

המזמור נאמר על שלמה המלך

המזמור פותח במילים: “שיר המעלות לשלמה” (פס’ א). על פי המסורת שבידי חז”ל, דוד המלך הוא זה שחיבר את כל שירי המעלות (ראה סוכה נג ע”א). לפיכך מוכרחים להבין שלא שלמה חיבר את המזמור הזה, אלא דוד כתב אותו על שלמה. האות ל’ במילה “לשלמה” היא במשמעות של ‘על’, ובדומה לפסוק: “אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא” (בראשית כ, יד), שהכוונה ‘אמרי עלי‘.

אמנם צריך להבין מדוע דוד כותב את המזמור הזה דווקא על שלמה. עוד צריך להבין על דרך הפשט את המילים: “כן יתן לידידו שֵׁנָא” (פס’ ב). רש”י ומצודת דוד ביארו שהקב”ה יתן פרנסה ושפע לאלו שעמלים בתורה על חשבון השינה. זהו אמנם דרש מתוק ונאה, אך לכאורה הוא אינו מתיישב היטב בפשוטו של הפסוק. יש לברר גם מהו המסר בפסוק: “הנה נחלת ה’ בנים שכר פרי הבטן” (פס’ ג), ומה פירוש הביטוי “שכר פרי הבטן”. גם הדימוי: “כחצים ביד גבור כן בני הנעורים” (פס’ ד) טעון ביאור. וכן בהמשך: “אשרי הגבר אשר מִלֵּא אשפתו מהם, לא יֵבֹשׁוּ כי ידברו את אויבים בשער” (פס’ ה), יש להבין מה הכוונה שהם ידברו את האויבים בשער. יש להבין מה הכוונה שהם ידברו את האויבים בשער. וכי לכל בן נעורים יש אויבים בשער? בנוסף לכל השאלות הללו, גם מבנה המזמור מעורר שאלה: כיצד קשורים שני הפסוקים הראשונים בו, המדברים על כך שה’ הוא הפועל והמגן, אל שלושת הפסוקים האחרונים שעוסקים בבני הנעורים?

לא ניתן לבנות דבר חדש או לשמור על הקיים ללא סייעתא דשמיא

דוד פותח את המזמור באמירה: “אם ה’ לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו” (פס’ א). המסר הזה הוא לכאורה ברור: ללא עזרת ה’ אין תועלת בעמל. אף למרות זאת  היישום שלו איננו מובן מאליו. רוב האנשים לא חיים בתודעה כזו, וממילא הם חיים את חייהם בטעות גדולה. את המסר הזה אפשר גם לראות בחוש. הצלחה בבניית בית איננה תלויה בכוחם וחריצותם של הבונים. כשאדם מתכונן לבנות בית, הרבה מאוד דברים יכולים להשתבש. הוא אמור לדאוג לתכנית אדריכלית, לאישורים, לקבלן ולפועלים, וכמובן גם לכסף כדי לממן את הבניה. אך כידוע ישנם אינספור בעיות בלתי צפויות שעלולות לעמוד בדרכו. פתאום יכול להתברר שיש קשיים גדולים עם תוואי הקרקע או עם האישורים. יכולות לצוץ עוד עלויות כבדות שהוא לא צפה אותן. בעלי מלאכה שהוא נזקק להם עלולים לבטל לפתע את הגעתם, ולהשאיר אותו תקוע. חומרי בניה שהוא זקוק להם עלולים להיות חסרים פתאום בשוק. רהיטים שהיו צריכים להיכנס בשטח מסויים עשויים להתגלות כבלתי מתאימים לגודל. לפעמים מתגלה באיחור שהאיטום לא נעשה היטב ויש נזילות, ועוד ועוד. שכיח מאוד לראות אנשים שמתחילים לבנות עם לוח זמנים מסויים, אך תוך כדי הבניה הוא מתארך שוב ושוב ושוב, פי כמה מהזמן המקורי, יחד עם אינספור שינויים והוספות שלא תמיד יש את התקציב עבורם.

הבעיות הללו לא מופיעות רק בבנייה פרטית אצל אנשים לא מנוסים. הן מתרחשות בהיקפים גדולים הרבה יותר גם בפרוייקטים ענקיים שמשתתפים בהם טובי המהנדסים והמומחים המחזיקים בתקציבים כמעט בלתי מוגבלים. לשם המחשה, סלילתה של הרכבת הקלה בירושלים סובלת עיכובים חוזרים ונשנים ותקלות בלתי צפויות, היא נמתחת על פני עשרות שנים, בעלות של מיליארדים רבים יותר ממה שתוכנן. גם הקמתו של מרכז הנוסעים החדש בנמל התעופה של ישראל התעכבה קרוב לעשור, בגלל עיכובים בעלות של מיליארדי שקלים. דוגמה נוספת היא בנייתו של ‘מוזיאון הסובלנות’ בירושלים, שנמשכה כמעט 20 שנה, בגלל מאבקים משפטיים, שינויים במבנה, ועוד עיכובים ותקלות. העלות הסופית של הקמתו הייתה מאות מיליוני שקלים, פי שלוש מהתכנון הראשוני. מלבד הדוגמאות המעטות הללו, שכמותן יש לרוב, ישנם גם פרוייקטים עצומים שנתקעו לחלוטין ולא הצליחו לבוא לידי גמר, למרות הצורך הגדול בהם והתקציבים הבלתי נתפסים שהושקעו בהם. כך למשל עיר הבה”דים, רכבת אילת, תעלת הימים (מים סוף לים המלח), ועוד. בכל פרוייקט כזה הושקעו סכומי עתק על תכנונים, ועדות ונסיונות, ובסוף הכל נתקע וירד לטמיון. אלו הן דוגמאות שהתרחשו בארץ, וניתן לציין עוד אינספור דוגמאות מהעולם כולו.

כך גם בנושא השמירה: “אם ה’ לא ישמר עיר – שוא שקד שומר” (שם). עם ישראל קיבל המחשה כואבת ביותר לכך בטבח שהתרחש בשמחת תורה תשפ”ד. כל כך הרבה כוחות הושקעו בשמירה סביב עזה: סוללות של תצפיתניות, צילומי אוויר קבועים, סוכני שב”כ רבים, שפע של כוחות מודיעין, גדודי חיילים חמושים, מערכות גידור וניטור, מטוסי קרב ומסוקים שהיו בכוננות תמידית, ועוד ועוד. כל אלו כשלו באופן ממש בלתי נתפס. ברגע האמת הכל הושבת. למרות כל סימני האזהרה, ה’ היכה בסנוורים את כל המופקדים על השמירה. מי שפותח את עיניו אמור להבין שאין אפשרות למאומה בלי סייעתא דשמיא. לא רק שאין אפשרות לבנות דברים חדשים (“יבנה בית”), אלא גם שמירה על הקיים (“ישמר עיר”) היא דבר שהאדם אינו יכול להיות בטוח בו. ואפילו אם השומר ‘ישקוד’ ויעשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר, הוא עשוי להיכשל. כעין זה גם בכל אותם דברים שהשמירה היא משל להם: כמו שאויב יכול לחדור בשערי העיר ולכבוש אותה, כך יכולות להיות חס וחלילה אינספור תקלות שיכולות להשבית מציאויות שלוות שקיימות. כל שכן שהן יכולות למנוע את יצירתן מלכתחילה.

המאמצים המרובים להתפרנס אינם ערובה להצלחה אלא מביאים לעצבות

גם הפסוק הבא נוגע ביסוד זה: “שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אֹכְלֵי לחם הָעֲצָבִים” (פס’ ב). דוד המלך מדבר כאן במי שמשכים קום לעבודתו ומאחר לשוב ממנה. הוא עושה השתדלות עצומה למענה ומוסר את נפשו, אך אין ברכה בעמלו ואת לחמו הוא אוכל בעצבות. מתקיימת בו הקללה: “בעצבון תאכלנה כל ימי חייך” (בראשית ג, יז). גם זו תופעה מוכרת מאוד. אנשים רבים קמים בהשכמה וטרודים כל היום בעסקיהם, כולל בשעות הפנאי שלהם. בכל עת הם שקועים בפרנסתם ועוסקים בה, אבל לא בהכרח רואים בה ברכה. בחוסר זהירות רגעי יכול להיהרס להם מכשיר יקר, או להישרף מנוע של רכב או מכונה, ובבת אחת הם מאבדים עבודה ופרנסה של כל החודש שהם עבדו. סוחר יכול להשקיע בשוק ההון, ולחשב חשבונות רבים היכן ומתי נכון לקנות או למכור. ליתר ביטחון הוא עשוי גם לפזר את ההשקעה שלו בכמה מניות שונות – ופתאום הכל נופל באופן בלתי צפוי. אנשים רבים עד מאוד איבדו כך את כל הונם. ידוע כיום שמכלל משקיעי ההון רק כעשרה אחוז מרוויחים, וכל השאר מפסידים. נתונים שמתפרסמים מראים שבכל שנה עשרות אלפי בעלי עסקים בישראל נאלצים לסגור את העסק שהקימו בזעת אפם. הנתונים מצביעים על כך שכרבע מהעסקים נסגרים בתוך שנה אחת עד שלוש, כשני שליש מהעסקים אינם שורדים לאחר עשור, ופחות מרבע מהעסקים מצליחים להתקיים לאחר 20 שנה. התופעה הזו היא כלל עולמית, כשהאחוזים יחסית דומים.

גם מי שבוחר להיות שכיר איננו ניצל מהאפשרות לאבד את פרנסתו. ישנם רבים שהיו מסודרים עם משכורת טובה בחברות מצליחות ומפורסמות, ופתאום מצאו את עצמם מפוטרים בגלל קיצוצים שנערכו מכל מיני אילוצים. ישנם מורים בעלי ותק במשרד החינוך, שמסיבות שונות מאבדים את משרתם. לפעמים מתחדשים להם תנאים בעבודה או שמתחלף מנהל, ומקום העבודה נעשה בלתי נסבל עבורם עד שהם נאלצים להתפטר. גם ההתקיימות של מוסדות תורה היא בניסי נסים, כאשר ישנם כל כך הרבה הפרעות שעשויות לשבש את היכולת להתנהל כרגיל באופן שוטף.

כללו של דבר, ניתן להשקיע בעבודה עוד ועוד, מבלי לראות בכך ברכה. ומנגד, כאשר ה’ נותן את הברכה, אז אפשר לישון בלילה בנחת ובכל זאת להתפרנס היטב – “כן יתן לידידו שנא” (פס’ ב). השינה שה’ נותן לידידיו היא ביטוי לרוגע והנחת שלהם, בניגוד לאלו שעמלים בפרנסתם עוד ועוד ללא הועיל.

ה’ איננו רק עוזר אלא הוא השותף העיקרי

הדברים האמורים עד כה הם יחסית ידועים ופשוטים. עיקר העבודה שלנו היא להמחיש אותם לעצמינו ולראות מקרוב את ההיקף הרחב שלהם, כדי להבין ולחוש שהם נוגעים וקיומיים לכל אחד מאיתנו. אמנם נראה שדוד מתכוון לומר במזמור זה גם מסר עמוק ומשמעותי הרבה יותר, שחורז את המשך המזמור אל תחילתו. דווקא משום שהמסר בתחילת המזמור נראה פשוט ומובן, עלולים שלא לשים לב למשמעות העיקרית שדוד בא לומר במזמור. רק הבנת עומק המזמור מאפשרת להבין את הקשר תחילת המזמור להמשכו, ומלמדת גם מסר גדול עד מאד הנוגע לכל העשייה שלנו בעולם הזה.

אם נדייק בלשונו של דוד המלך, נראה שלא כתוב במזמור שה’ נותן סייעתא דשמיא. לא נאמר שהוא עוזר לנו להצליח. נאמר שה’ הוא זה שבונה את העיר! הוא זה ששומר! “אם ה’ לא יבנה בית… אם ה’ לא ישמר עיר…”. יש הבדל עצום בין  אדם שחושב שהוא זה שבונה ושומר וה’ רק נותן עזרה (או לפחות ‘לא מפריע’), לבין אדם שמבין שה’ הוא הבונה וה’ הוא השומר.

יש לכך השלכות מעשיות רבות ועמוקות. האחת, שהיא חיצונית יותר, היא העמקת תחושת התלות בה’. אנו לא בונים ורק מבקשים ממנו עזרה, אלא צריכים לחיות בתודעה שה’ עושה את הדברים ואנו רק משתתפים עמו. זו הבנה שנותנת לה’ מקום הרבה יותר מרכזי בעשייה שלנו. אדם הולך לעבודה, מתאמץ ומשקיע בדבר מה, או אפילו עסוק בעבודות הבית השוטפות והכנת צרכי שבת וכדומה – ועליו לנסות לחוש שבאמת את הכל ה’ עושה. המרחב של האדם והמקום שלו בעשייה הוא מוגבל מאוד. לא רק בגלל שהוא תלוי בעזרה של ה’, אלא משום שהוא שותף חלקי וקטן מאוד של ה’. אצל בעל עסק נצפה לראות הבדל גדול בין היחס שלו למי שמסייע לו בתמיכה כלשהי, לבין היחס שלו לשותף שלו שבפועל הכל שלהם יחד. השותף הוא חלק מההחלטות הניהוליות, ומולו זה לא ‘העסק שלי’, אלא ‘שלנו’. כל שכן כאשר לא מדובר בשותפות שוויונית, אלא בשותף גדול שהוא מרכז העסק. התובנה הזו מקטינה בצדק את ‘הבעלות’ הבלבדית של האדם על מעשיו, ומקנה לו ענווה גדולה מול ה’.

יש בזה גם עומק יותר גדול, שיש לו משמעות גדולה ומעשית. אם הקב”ה רק מסייע ומגן מפני הפרעות שליליות, הוא יכול כביכול להישאר ‘בַּשָּׁמַיִם’. אבל אם הוא חלק מהעשייה, והוא עצמו בונה, אז הוא ‘כאן’. כי הרי הבנייה היא כאן. שפע וברכה וסיוע אפשר לשלוח ממרומים, אבל אם הוא זה שבונה את הבית, והבית הרי כאן בארץ, זה אומר שהוא בהכרח נוכח כאן. העשייה עצמה שהוא זה שפועל אותה מצריכה אותו להיות בנוכחות ממשית בעולם הזה. לכן הוא בהכרח לא רק ‘אלוקי השמים’ (בראשית כד, ג), אלא גם ‘אלוקי הארץ’ (שם) ממש. הוא בהכרח “צלך על יד ימינך” (תהילים קכא, ה), ונמצא איתנו לגמרי בתוך העשייה שלנו. יתרה מזו, אנו גם פוגשים אותו באופן תמידי. כיוון שה’בית’ נבנה כל הזמן, הוא בהכרח נוכח כל הזמן. הוא לא רק מעניק תקציב מסויים בראש השנה, אלא נוכח בכל פרט ופרט של הבניה, לאורך כל הדרך. וכן כש’שומרים על העיר’, אז בכל סימטה וכל פירצה שהאדם שוקד לבדוק ולשמור, הקב”ה בהכרח נמצא איתו לגמרי. הוא לא רק עוזר, אלא ממש עושה איתו את הפעולה. זו כבר תודעה שהיא לא רק במישור הענוה, כמו שהתבאר קודם, אלא זו כבר תודעה של דבקות.

ה’ מגלה את מלכותו דרך העשייה שלנו

אמנם יש כאן מימד שהוא עוד יותר עמוק, והוא גם המהותי ביותר. אם ה’ ממש בונה את הבית שהאדם בונה, והוא בעצמו שומר על העיר, אז נשאלת השאלה: למה הוא עושה את זה? אם הוא רק עוזר, וכל שכן אם הוא רק ‘לא מפריע’, אפשר להבין שהוא עושה את זה כי הוא מרחם על האדם. הוא לא רוצה להפריע לו, ואפילו מוכן ברחמיו לעזור לו. אבל אם הוא עצמו בונה ושומר, בשביל מה הוא עושה את זה?

כאן אנו מגיעים ללב הענין, שהוא ממש מְשַׁנֶּה חיים. הקב”ה מגלה את מלכותו ופועל בעולם דרך הפעולות שלנו! הוא רואה בבית שלנו מציאות שאיתה הוא בונה את העולם, ואיתה הוא מגלה כבוד מלכותו. בעשייה שלנו, בעצם הקיום שלנו ובכל המציאות שלנו – אנו מממשים את המלכות שלו. כל מה שאנו עושים אמור לקדם את תיקונו של העולם, שהוא בעצמו רוצה לתקן. בכל מעשה שאנו עושים, בכל פעולה בחיים ובכל המציאות הכללית שלנו, אנו אמורים לגלות את מלכותו. ממילא הוא פועל בעולם דרך הפעולות שלנו. אנו צריכים להתלמד לראות שכל המעשים שאנו עושים, ובוודאי כשמדובר בפרוייקטים כוללים יותר כמו בניית בית ושמירת עיר – הם חלק מבניין הגאולה ומבניין גילוי מלכות ה’.

יש לכך משמעות כה רבה. ראשית, עלינו לייחד את המעשים לגילוי מלכותו. אנו צריכים ממש ללמוד לראות את כל העשיה שלנו כחלק מגילוי מלכות ה’. כפי שהדריכו האר”י הקדוש, הבעש”ט, הנועם אלימלך ועוד רבים – לומר על כל מעשה שהוא נעשה לשם השראת שכינה ולגילוי מלכות ה’ כאן בעולם. זה משנה את כל מהות העשיה שלנו. אין זה ראוי שהשותף העיקרי שלנו בעשייה יחשוב ויכוון את המעשה לגילוי מלכותו, בעוד אנחנו נכוון במלאכה והעשייה לעניינים אחרים לגמרי.

שנית, בכל עשייה שלנו עלינו לראות שותפות עם ה’. זו הידידות עליה מדובר כאן: “כן יתן לידידו שנא”. מהיכן הופיעה פתאום הידידות הזו במזמור, ומה הפשר שלה? אם העשייה היא משותפת אז אנו ידידים של הקב”ה. ‘ידיד’ זהו חיבור של יד ויד. זו יד שלוחצת יד, שותפות עמוקה בעשייה משותפת. וכאשר אדם הוא ידיד, הוא יכול גם להיות רגוע. מי שהוא ידיד ושותף עם שותף שהוא כה בכיר וכל יכול, לא צריך לדאוג. הוא צריך רק לשאול את עצמו מה תפקידו, ולהיות רגוע לגמרי שהכל ייעשה על הצד היותר טוב. אין לו דחף להשכים קום לעבודה ולדחוק את השינה הנצרכת, או להתאחר בעבודה ולאכול לחם עיצבון. להיפך, ניתן להיות במציאות כזו של: “אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ה’ יסמכני” (תהילים ג, ו). כשהאדם הוא ידיד של ה’, ה’ נותן לו להשיג את מה שהוא צריך גם כשהוא ישן. וכפי שמופיע שם בפסוקים הסמוכים: “ואתה ה’ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. קולי אל ה’ אקרא ויענני מהר קדשו סלה. אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה’ יסמכני. לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי” (שם, ד-ז).

המימד הזה הוא כבר מעבר לתודעת שותפות. פתחנו בתודעה של ענווה, והמשכנו לתודעה של דבקות; כאן אנו מגיעים כבר אל שמחת הידידות. שמחה גדולה של ידידות עם ידיד כל כך נפלא, שחובקת את כל העשיה שלנו מהקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר.

הילדים הם נחלת ה’ המוסיפים כוח למלכותו

על פי זה מובן היטב המשכו של המזמור: “הנה נחלת ה’ בנים” (פס’ ג). רוב בני האדם רואים בהולדת ילדים המשך טבעי. זה כביכול מובן מאליו שאדם גדל, מתחתן ומוליד ילדים. כך דרכו של עולם, וכך הרצון הטבעי של בני האדם. אולם האמת היא שהיום זה כבר לא מובן מאליו. מחקרים מראים עליה משמעותית בכל העולם במספר האנשים שאינם מתחתנים. בארצות רבות אחוז הרווקים מעל גיל 40 הוא כבר רבע מהאוכלוסיה, ואף יותר מזה. כל כך הרבה אנשים לא מולידים ילדים. גם מי שכן מוליד ילדים, עושה זאת לרוב כדחף טבעי. הוא לא מכוון על כך שהוא זקוק לילדים שיסעדו אותו בזקנתו ויקברו אותו במותו (כדברי הגמרא כתובות סד ע”א). בלאו הכי ניתן היום להסתדר עם עובדים זרים ועם חברא קדישא. מתוך כך כיום אנשים רבים בעולם משתדלים למעט בילדים. הרי ילדים הם מעמסה כלכלית, הם דורשים זמן ומאמץ אינסופי, ו’משבשים’ את החיים. יש תענוג מסוים בילדים, וזה ‘נחמד’, אבל זה לא מהווה משקל כנגד העומס העצום שזה יוצר: ההשקעה הנצרכת בגידול הילד וחינוכו, דאגה לצרכים הרפואיים שיש לו, כל ההוצאות הכספיות הנדרשות, ועוד ועוד. אם כבר מולידים ילדים, מעדיפים לעשות זאת בגיל יחסית מבוגר, לאחר שהספיקו כבר להסתדר מבחינה לימודית וכלכלית, ולהנות מספיק מהעולם. לכן ברוב המדינות יש כיום ירידה חדה בריבוי הטבעי.

אמנם בישראל הריבוי הטבעי הוא מהגבוהים בעולם. הסיבה לכך היא בעיקר הציבור התורני והחרדי, שמקים משפחות ברוכות ילדים. כי כאמת הבסיס שיכול להעמיד הקמת משפחות גדולות זו ההבנה שהבנים הם נחלת ה’ – “הנה נחלת ה’ בנים”. זו לא הנחלה שלנו שניתנת לנו מאת ה’, אלא זו הנחלה שלו. כלומר ה’ רואה במשפחה שלנו ובבנים שלנו את הילדים שלו, ואת החיילים שלו בגילוי מלכותו. קודם לכן התבאר שהוא רואה את גילוי מלכותו בבניין הבתים שאנו בונים, בשמירת העיר שאנו שומרים ובפרנסה שאנו עמלים עליה. כעת נוסף לכך עוד מימד חשוב –גם בגידול הילדים שלנו הוא רואה את נחלתו. “פרי הבטן” אלו הילדים, כפי שיעקב אומר לרחל: “התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן” (בראשית ל, ב). הם הפרי שכביכול מביאה הבטן. ו”שכר פרי הבטן” האמור כאן במזמור פירושו שיש שכר לכך שאנו מולידים ילידים לשם שמים. השכר הוא שהילדים הללו הם נחלת ה’, והוא רואה בהם את החיילים שלו שמתווספים לגילוי מלכותו.

ה’ הוא שותף מלא בגידול הילדים וחינוכם

דוד ממשיך ומדמה את הבנים לחיצים ביד גיבור: “כחצים ביד גבור כן בני הנעורים” (פס’ ד). בניו של האדם מהווים מכפלת כוח עצומה לכל מה שהוא פועל בעולם. הם מהווים את צבאות ה’ במלחמות ה’ שהוא נלחם. מלחמות ה’ אינם רק מלחמות עם אויבים פיזיים. כל אחד מהבנים והבנות שנלחם עם יצרו ומתמודד עם נסיונות הוא חייל של ה’ שלוחם את מלחמות ה’ ומגלה את כבוד מלכותו.

ילדיו של האדם הם כמו חיצים ביד גיבור, שעפים למרחק עצום ממנו. הם מממשים את הַחַיָּלוּת של הגיבור הרבה מעבר לד’ אמותיו הפרטיות. הילדים אחר כך ממשיכים וחיים את חייהם בדרך ה’, ומוסיפים לגלות את כבור מלכות ה’ הרבה מעבר ליכולות הפרטיות ולטווח העשיה של ההורים. הם גם רבים יותר מההורים, וגם יש בהם כוחות נעורים ועוצמות שייתכן וכבר נחלשו אצל הוריהם. הַחַיּוּת החזקה שלהם גורמת להם להסתער על המציאות ו’לחתור למגע’ עם האויב, באופן עוצמתי יותר מאשר ההורים. כך הם  מצליחים לכבוש את האויבים ולהדביר אותם – “לא יבושו כי ידברו[1] את אויבים בשער” (פס’ ה). העמידה של האויבים בשער מבטאת את הקרב שמתרחש, בו האויבים ניצבים בשער העיר אותה הם מתקיפים, או בשער העיר שלהם כשהם מגינים עליה. בני הנעורים מנצחים את אויביו ה’ וכובשים אותם, לכן: “אשרי הגבר אשר מִלֵּא את אשפתו מהם” (פס’ ה). אשרי הגיבור שהוליד ילדים רבים. כי ככל שיש לו יותר ילדים שממשיכים את העשיה שלו ואת מלחמות ה’ בעולם, כך הוא עושה יותר חיל. הוא מממש את נחלת ה’ בהצלחה גדולה יותר.

התפקיד שלנו הוא לעבור בנושא הולדת הילדים וחינוכם את שינוי התודעה שהתבאר בנוגע לבניית העיר והשמירה עליה. כי גם החינוך של הילדים, וגם הגידול והטיפוח שלהם, הם חלק ממה שה’ בעצמו עושה! הם הרי נחלתו – “נחלת ה’ בנים”, הם הילדים שלו, ולכן הוא שוקד על טיפוחם וגידולם. צריך להבין שהוא שותף לא פחות מאיתנו במציאותם של הילדים, בגידולם ובחינוכם. ממילא יש להיות תמיד בחיבור איתו בכל דבר ודבר שעושים בגידול הילדים. כמן כן יש לפנות אליו תמיד שיצליח את השותפות והידידות שלנו בגידולם. מתוך כך יש לשמוח שמחה גדולה. שמחה על כך שהבית שמקימים והילדים שמגדלים מוקמים ומתגדלים מתוך ידידות עם ה’, ושבכל פעולה שאנו עושים בחינוך הילדים הוא רואה בנייה משותפת של מלכותו.

שלמה ממשיך את דוד בגילוי מלכות ה’ בבניית המקדש

את כל היסודות העמוקים הללו דוד המלך אומר על שלמה. משום שהוא יודע שהוא לא יזכה לבנות את בית המקדש, ובלי שה’ יבנה את הבית – שוא עמלו בוניו בו. ברור לו שאין מה לבנות בלי השותפות של ה’. אבל הוא רואה בשלמה את החץ שלו ביד הגיבור שבו. שלמה ימשיך אותו ויבנה את הבית. שלמה יעצים את גילוי מלכות ה’, וזה יהיה המשך של דוד. החץ אמנם נפרד מהגיבור והולך למרחקים, אבל כל פעולתו מתייחסת ליורה החץ[2]. דוד לא זכה לגלות את מלכות ה’ במלאכת בניית הבית, אך הוא רואה את שלמה כנחלת ה’, שממשיך אותו בגילוי מלכות ה’.

[1] “יְדַבְּרוּ” כאן הוא מלשון להדביר, בבניין פיעל. וכמו שנאמר על עתליה: “וַתְּדַבֵּר את כל זרע הממלכה” (דברי הימים ב’ כב, י), שהוא מקביל לפסוק בספר מלכים: “ותאבד את כל זרע הממלכה” (מלכים ב’ יא, א).

[2] כמו הביטוי ההלכתי המופיע בחז”ל (ב”מ קיז ע”א; ב”ב כה ע”ב): “גירי דיליה” – ‘חץ שלו’, שמשמעותו פעולה שהאדם עשה באופן לא ישיר, אך מיוחסת ישירות אליו (ולכן לפי הדעה ש’אִשּׁוֹ משום חִצָּיו’ (ב”ק כב ע”א) מתחייב המבעיר כיורה חץ בפעולה ישירה שלו).