תפריט
בע"ה
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: (ג) הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים: (ד) שׁוּבָה ה’ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: (ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: (ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
במזמור זה בולטת מאוד העובדה שדוד חיבר אותו על העתיד. עוד לפני שנבנה בית המקדש, דוד כבר מחבר מזמור שהכותרת שלו היא: “בשוב ה’ את שיבת ציון” (פס’ א). שיבת ציון תתרחש לכל הפחות כ-500 שנה לאחר מכן, עם חזרת גולי בבל ובניין בית המקדש השני. אך מסתבר יותר שכוונתו של דוד היא ל’שיבת ציון’ העתידית והשלמה. ואם כן, זהו שיר שמושר בזמן דוד, ומתייחס למציאות שתתרחש רק כ-3000 שנה לאחר מכן!
אנו פוגשים כאן באופן מודגש את היותו של דוד חי את העתיד. הרחבנו בכך בביאור מזמורי ‘קבלת שבת’, שגם הם נתחברו על יסוד זה. אנו צריכים ללכת בעקבותיו של דוד. איננו חווים עדיין את סופו של תהליך שיבת ציון, אלא רק את ראשיתו המשמחת. אף על פי כן עלינו לשיר כבר היום את שירת הגאולה העתידית – “בשוב ה’ את שיבת ציון”.
פשוטו של המזמור מעורר שאלות רבות. מה הכוונה ש”בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כְּחֹלְמִים”? אם הכוונה שכך יהיה בדור הגאולה, אז לכאורה המצב בפועל איננו כזה. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שיבת ציון, והגאולה מגיעה “קמעא קמעא” (ירושלמי ברכות א, א). אנו לא מרגישים “כחולמים”. אנו נמצאים במציאות שלרוב היא קבועה מאוד, ועם בעיות רבות. כמובן אנו לא כפויי טובה, ואנו כן רואים את הטוב ומודים עליו, אבל זו לא מציאות של “כחולמים”. אדרבה, פעמים רבות אנו צריכים להזכיר לעצמנו שזו גאולה, ושיש הרבה טוב. המציאות היא שבדרך כלל אנו לא עומדים כל היום נפעמים ונדהמים, וכביכול צריכים לצבוט את עצמנו כדי להשתכנע שאנו לא בחלום. יתירה מזו, דוקא אם היינו צריכים ‘לצבוט את עצמינו’ זה היה אומר שאנחנו לא כחולמים. כי החולם דוקא לא צובט את עצמו אלא משוכנע שמה שהוא רואה זו מציאות. דוקא המביט בהקיץ הוא זה שמתעוררים אצלו ספקות אם מה שהוא רואה קיים במציאות כפי שהוא חווה אותה או שהוא חולם.
בפרשנים ניתנו לפסוק זה הסברים שונים. רד”ק מבאר שמרוב השמחה שתהיה בזמן הגאולה כל צרות הגלות יהיו בעינינו כחלום יעוף. בדומה לזה ביאר מצודת דוד שמרוב שמחה יהיה נדמה שצרות הגלות היו רק חלום ולא התרחשו באמת. אלא שיש דוחק מסויים בהסבר הזה, משום שמפשט המזמור נראה שבשיבת ציון עצמה אנו נהיה כחולמים, ולא שהשבים יחושו זאת דווקא לגבי הגלות שהסתיימה. המלבי”ם מבאר שהמזמור מתאר את חלום הגאולה שהיו ישראל חולמים בזמן הגלות, על השמחה הגדולה שתהיה להם בעתיד. אך גם בזה יש קושי, שנראה מהמזמור ש”היינו כחולמים” יהיה בזמן שיבת ציון עצמה, ולא בזמן הגלות. הסבר אחר מובא באבן עזרא, שכאשר הקב”ה ישיב את שבותם של בני ישראל הם כל כך יתפעלו, והם יאמרו שדברים כאלה רואים בדרך כלל רק בחלומות ולא בהקיץ. אולם הדבר לכאורה אינו מובן, שהרי תיאורי הנביאים את שיבת ציון וימות המשיח אינם תיאורים של דברים שרואים רק בחלומות. בפרט לפי הקביעה שנתקבלה להלכה שלעתיד לבוא עולם כמנהגו נוהג, ו”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” (רמב”ם הל’ מלכים ומלחמות יב, ב). קשה לומר שהכוונה היא למציאות מאוחרת יותר מימות המשיח, כמו העולם הבא, משום שבמזמור נראה שמדובר בפשטות על שיבת עם ישראל לארצו. בנוסף, על כל ההסברים הללו קשה כאמור לעיל, שאנו מצויים כיום בשיבת ציון ולא חווים את התיאורים הללו של “היינו כחולמים”.
עוד יש להבין מה הכוונה: “אז ימלא שחוק פינו” (פס’ ב). השמחה שתהיה לעתיד לבוא מובנת, וכך גם הרינה; אך מה המשמעות של השחוק? צריך לבאר גם מדוע דוד המלך מקדים את דברי הגוים לדברי עם ישראל: “אז יאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה. הגדיל ה’ לעשות עמנו היינו שמחים” (פס’ ב-ג). לא ברור גם מדוע דוד מוסיף את הבקשה: “שובה ה’ את שביתנו” (פס’ ד); אם ה’ כבר שב את שיבת ציון, למה צריך להמשיך להתפלל על כך? הלא זה כבר מה שקורה. צריך גם להבין את הבקשה שהגאולה תהיה: “כאפיקים בנגב” (פס’ ג). מים רבים שזורמים בנגב זו ישועה גדולה ושמחה רבה. אך הלא ברור שהגאולה תעורר שמחה גדולה, והזרמת חיים למציאות שהייתה בגלות. זו המשמעות הפשוטה של הגאולה. אם ה’ משיב את שבות עמו, ברור שנוצרת מציאות של אפיקים בנגב. אז מדוע צריך לבקש במפורש שהגאולה תהיה כאפיקים בנגב? גם סיום המזמור טעון ביאור. מי הם אותם זורעים בדמעה – “הַזֹּרְעִים בדמעה ברנה יקצרו” (פס’ ה)? ועל איזה זריעה וקצירה מדובר כאן? התיאור של הבכי בזריעה מעורר גם כן קושי: “הלוך ילך וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יבוא ברנה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו” (פס’ ו). לכאורה הזורעים אינם בוכים. זריעה היא מציאות מפרכת, שעשויה להיות גם קשה, ואף יש בה חששות. אבל מדוע לבכות בה? למה להיות “בדמעה”? כמו כן צריך לברר גם מהו “משך הזרע” שאותו נושא הזורע, ומה משמעותו כאן. בנוסף לכל השאלות הללו, יש להבין מה הרעיון המרכזי והמסר שדוד המלך בא לומר במכלול הפסוקים במזמור כאן.
נראה שדוד מלמד אותנו שבתהליך שיבת ציון אנו לא נצליח לקלוט את מה שקורה לנו. לא בגלל שזה יהיה ‘חלום’ מתוק מאוד, כפי שמשמש המושג ‘חלומי’ כיום לתיאור דבר טוב ומתוק שמצפים לו וחולמים עליו. אלא ‘חלום’ הוא כפשוטו, מצב שבו האדם הוא חסר דעת לגבי המציאות הממשית שמסביבו. הוא חווה חוויות בלי להבין שבאמת ההקשר בו הוא נמצא והחוויה שלו מנותקים לגמרי מהמציאות הממשית. דוד המלך אומר שבתקופת שיבת ציון אנו נתנהל כאנשים שלא מבינים מה בעצם קורה איתם. אנו לא נבין את הסיטואציה. אנו לא נקלוט שהחוויה שאנו חווים את ההקשר הכללי של מה שאנו רואים היא שונה לגמרי מההקשר האמיתי שבתוכו אנו נמצאים. אנו נעמוד מול שטף של התרחשויות והתמודדויות, ולא נתפוס את זה שאנו בתהליך של גאולה אלוקית ששופכת אור אחר לגמרי על המציאות, ונותנת מימד אחר לחלוטין לכל מה שחווים ומתמודדים איתו.
כעין זה ניתן למצוא גם בהתרחשויות רבות לאורך ההיסטוריה. חז”ל מתארים כיצד יעקב ובניו היו עסוקים כל אחד בעניניו, מבלי שהם מודעים לכך שבאותה העת הקב”ה כבר מכין ובורא את אורו של משיח: “שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה; והקב”ה בורא אורו של מלך המשיח” (בראשית רבה פה, א). כיוצא בזה גם דוד היה רועה את הצאן ומנגן, ונאבק בארי ובדוב, מבלי לדעת שה’ מסתכל עליו מלמעלה ובזה בוחר בו להיות משיח ישראל לדורי דורות. וכך גם רות ובועז התעסקו בעיסוקיהם, ולא ידעו שהקב”ה מביט בהם ומייסד דרך המציאות שלהם את אורו של משיח. כבר בעקידת יצחק היתה סיטואציה דומה: אברהם אבינו הולך שלושה ימים תפוס בשרעפים על כך שהוא הולך לעקוד את יצחק בנו יחידו אשר אהב. הוא בונה מזבח ועורך את העצים, ושולח ידו לשחוט את בנו. והוא אינו יודע שבשעה זו הקב”ה מכין בזה זכויות עצומות לעם ישראל לדורי דורות.
כהמשך לכל אותם צדיקים וקדושים, גם אנו נמצאים במציאות כזו. אנחנו חושבים שאנחנו מתמודדים עם כל מיני נסיונות, כל אחד כפי מה שעובר עליו: בחינוך ילדים, בפרנסה, בהתמודדות עם הטומאה ששולטת מכיוונים כה רבים, ועוד ועוד. גם ביישוב הארץ אנו מתמודדים עם ערבים צמאי דם, ועם כוחות של ‘ערב רב’ שמערימים כל כך הרבה קשיים. וכן בתחומים רבים אחרים השלטון מצר את צעדיהם של יראי ה’ ומנסה לפגוע בכל מה שריח קדושה נודף ממנו. למרות כל הקשיים, אנו משתדלים להמשיך את השיגרה, ללמוד תורה, לחנך את ילדינו ולפעול למען שמו באהבה. אולם על פי רוב אנו לא מודעים לכך שכל פעולה ופעולה שלנו מקדמת את הגאולה. כל ניסיון קטן וגדול, כל מאמץ על שמירת עיניים וכל התגברות על המידות – דוחפים את תהליך הגאולה חזק מאוד קדימה.
אנו יודעים שאנו בתקופה של גאולה. כולם מכירים בכך. אבל קשה לנו לקשר את ההתמודדויות שאנו חווים להתקדמות של הגאולה. לרוב החוויה היא שיש כאן תהליך גדול שמתרחש ‘מעל הראש שלנו’, ומתחתיו אנחנו תקועים וחיים את החיים שלנו, ומתמודדים עם הקשיים שלנו. אין לפרטי החיים שלנו שייכות לתהליך הגדול. אפשר לדמות את זה לילד קטן שרואה את אבא ואמא שלו מתכוננים לאירוע או מכינים את הבית למעבר דירה. הוא משחק בחדר שלו בצעצועים שלו או עם חבר, ואין לו שייכות למה שקורה סביבו. כך אנו עשויים שלא לחוות את החיים שלנו כמה שמניע את תהליך הגאולה. כעין זה מופיע בחז”ל שכאשר מלך המשיח יגיע ויודיע על הגאולה לא יאמינו לו: “שנו רבותינו: בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענוים, הגיע זמן גאולתכם! ואם אין אתם מאמינים – ראו באורי שזרח עליכם! שנאמר ( ישעיה ס, א): ‘קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח'” (ילקוט שמעוני ישעיה, תצט). המשיח יצטרך לשכנע את ישראל שאכן הגיע זמן הגאולה, כי הם עצמם לא רואים את זה. הם לא מחברים בין החיים שלהם וכל המורכבות שהם מתמודדים איתה, לבין הגאולה.
לעתיד לבוא, כשתתגלה מלכות ה’ השלמה בגילוי גמור, נבין שכל מה שעשינו וכל ההתמודדויות הקטנות ביותר – הם בדיוק אלו שדחפו את הגאולה קדימה. כל מאמץ בלימוד תורה, וכל כוונה טהורה של לימוד לשמה הועילו מאוד. כל חזרה בתשובה אפילו הקטנה ביותר – קידמה את תהליך התשובה של כלל ישראל. כפי שמופיע בחז”ל שתשובה של יחיד מועילה לכלל: “תניא היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר: ‘ארפא משובתם אֹהֲבֵם נדבה כי שב אפי ממנו’ (הושע יד, ה), ‘מהם’ לא נאמר, אלא ‘ממנו'” (יומא פו ע”ב). תשובת היחיד מעוררת את תשובת הכלל, וממילא את המחילה לכל העולם. וכפי שמובא בשם הבעש”ט: “לכך אם רוצה לתקן הכלל צריך תחילה תיקון הפרט בתיקון עצמותו, שיעשה מן חומר שלו צורה. ואז ממילא נתעורר בהם שהם כלולים בו גם כן התעוררות תשובה, ובנקל יוכל לתקן דורו שיעשה מחומר שלהם צורה” (בעש”ט עה”ת וישלח ז, בשם תולדות יעקב יוסף). וכן מופיע רבות בספרי החסידות ובכתבי גדולי ישראל שייסורים קשים שאדם עובר באמונה מזככים מאוד את כלל ישראל ומקדמים את הגאולה (ראה תפארת שלמה עקב ד”ה א”י והיה; פרי צדיק האזינו; אמרי אמת שבועות; הרחבנו בכך גם בבאור מזמור סט).
הדבר הזה נכון גם לגבי התמודדות עם רשעים שדרכם צלחה. בפרט כאלו ששולטים ומנהיגים בדרך רעה, ואנו צריכים לספוג זאת ולהאבק בהם. קשה לנו לתפוס ולחוות עד כמה העיקשות שלנו כנגדם על דרך ה’, ועל נאמנות למלכות ה’, היא התפקיד העיקרי שלהם בקידום הגאולה. הזוהר אומר שהדוחק והצרות שתעשה קליפת ה’ערב רב’ שתשלט על הנהגת עם ישראל – זה מה שיוליד את גאולה (תיקוני זוהר תיקון יב, כז ע”א). כלומר מה שנראה כדבר שמרחיק ביותר ממלכות ה’, הוא זה שבעצם נועד (שלא מדעתו) כדי לקרב מאוד את הגאולה. גם אויבי ישראל שפועלים מתוך שנאת ישראל או מתוך אינטרסים שונים, כולם מיועדים לקרב את הגאולה בעצם מציאותם. הדבר נכון אפילו בנוגע לאירועים קשים ואסונות שקרו לעם ישראל, ועם ישראל קיבל אותם באמונה. כך למשל אפשר לראות בנוגע לטבח הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ”ד, וכעבר זמן לא רב התברר כגורם שהניע התקדמות גדולה בהתחזקות רוחנית והתעוררות גדולה של אמונה, יישוב הארץ והתקדמות תהליך הגאולה.
מתוך כך מובנת גם המשמעות של השחוק: “אז ימלא שחוק פינו” (פס’ ב). שחוק וצחוק מופיעים בתנ”ך גם בהקשר של שמחה והרגשה טובה, שבאה תוך כדי שלא ממש מבינים ‘מה קורה’. כך למשל: “ותצחק שרה בְּקִרְבָּהּ לאמר אחרי בְלֹתִי היתה לי עדנה וַֽאדֹנִי זקן” (בראשית יח, יב). שרה ודאי שמחה מאוד על ההבטחה שיוולד לה בן, אבל היא לא הבינה איך זה יכול לקרות. השחוק הזה הוא גם כעין חיוך נבוך במפגש משפחות לקראת אירוסין, שיש בו מן השמחה אך גם מן המבוכה. בתנ”ך ישנם פסוקים רבים בהם השחוק קשור ב’מִשְׂחָק’, כלומר במצב שהוא כביכול לא ממשי ו’ריאלי’ אלא במידה מסוימת מנותק מהמציאות האמיתית. כעין זה: “ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה’ בכל עצמי ברושים” (שמואל ב’ ו, ה), “וְשִׂחַקְתִּי לפני ה’, וּנְקַלֹּתִי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” (שם, כא-כב). גם אנו כיום בשיבת ציון ודאי שמחים יותר מאשר בתקופת עלילות הדם, הגירושים והשואה. בסך הכולל אנו חיים בטוב ובשמחה גדולה יחסית. אבל אנו לא תמיד מבינים ‘מה קורה’ ומה המשמעות של הדברים, ואנו מנותקים במידה מסוימת מההקשר הכללי שלהם.
בגלל שעם ישראל נמצא בשיבת ציון במצב של “כחולמים”, הגוים מבינים את מה שקורה מהר יותר מעם ישראל בכללותו. זו הסיבה שהאמירה של הגוים מופיעה במזמור לפני האמירה של עם ישראל: “אז יאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה. הגדיל ה’ לעשות עמנו היינו שמחים” (פס’ ב-ג). עם ישראל נמצא בתוך ‘הבועה’ שלו ומתמודד עם הקשיים, אבל הגוים רואים אותו מבחוץ. הם מבינים היטב שהתהליך המדהים שעם ישראל עובר בשיבת ציון הוא תהליך של גאולה. המהלך הזה מעורר השתאות של כל העולם, כי אין לזה שום אח ורע. אין עוד עם בעולם שחזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. גם כל ההתקיימות של העם הזה בגלות היא פלאית מצד עצמה. ומקומץ של בודדים ושרידי חרב, הקב”ה הופך את העם הזה להיות מעצמה אזורית. משנה לשנה עם ישראל נהיה חזק יותר ועשיר יותר. וגם ההתיישבות שלו במרחבי ארץ ישראל מתחזקת יותר ויותר ונעשית באופן פלאי ממש. ישנם עשרות מיליוני גוים, בעיקר בארצות הברית, שרואים ומבינים שיש כאן תהליך גאולה מדהים ביותר. גם עוכרי ישראל רואים את זה, ולכן כל כך חשוב להם להפריע, לקלקל ולהזיק, ולנסות למנוע את המהלך המשגשג הזה. הם מבינים שככל שאנו מצליחים יותר, שה אומר שאכן “הגדיל ה’ לעשות עם אלה”, וזה מערער לגמרי את אמונתם.
מתוך כך מובנת גם התפילה “שובה ה’ את שביתנו” שנאמרת בתוך כל התהליך הזה. אנחנו מבקשים מה’ שיאיר לנו את התודעה שלנו לגבי שיבת ציון – “את שביתנו”. אנו רוצים שה’ יעזור לנו להרגיש, להבין ולראות מה קורה לנו. כי זה מאד יכול לסייע לנו לקדם את תהליך הגאולה אם אכן נבין את זה יותר טוב. הבקשה “שובה ה’ את שביתנו” מבטאת את הרצון שה’ יקדם אותנו ויחולל בתוכנו את המציאות שלנו כשבי ציון.
זהו גם המשל המיוחד של “כאפיקים בנגב”. כשיורדים גשמים בכל רחבי הארץ, הם נבלעים באדמה די מהר. “הגשם חלף הלך לו” (שיר השירים ב, יא), ואת השפעתו ניתן יהיה לראות רק כש”הניצנים נראו בארץ” (שם, יב) והיבול צומח. ההשפעה המצטברת של הגשם על היבול היא זו שמלמדת למפרע עד כמה השנה הייתה גשומה. כיום ניתן למדוד ולספור כמה מילימטרים של מים ירדו בכל יום, אבל בימי קדם לא ניתן היה לדעת זאת באופן כה מוחשי. גם גובה הכינרת לא היה אז מדד לכמות הגשמים ברחבי הארץ ולא אומדן לכמות מי השתיה הזמינה, כי כמובן לא משכו אז מים מהכינרת לכל הארץ. לעומת זאת, ירידת גשם בנגב היא שונה. בנגב הארץ יבשה מאוד, ודווקא היובש שלה מאפשר לראות באופן מיידי את זרימת המים באפיקי הנחלים שנוצרים באדמה היבשה. כך ניתן לראות בבירור את כמות הגשמים שירדה.
משמעות הדבר היא שדווקא גודל הצורך במים, וגודל היובש והחוסר, הוא זה שיכול לאפשר לראות בבירור את פלא גבורות הגשמים, ואת הטובה הגדולה שה’ משפיע. חז”ל משתמשים בדימוי של חתן היוצא לקראת כלה כדי לתאר את גודל הטובה הזו שיש לברך עליה: “מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה” (ברכות נט ע”ב). כלומר גשם הראוי לברכה הוא כאשר יורדת כמות כזו שמצטברת על פני הארץ, וכל טיפה נוספת גורמת לנתזי מים לקפוץ מעלה לקראת הטיפה הבאה. על פי דימוי זה ניתן לומר שככל שהאדמה קשה ויבשה, המים פחות מחלחלים לתוכה, וממילא החתן יותר יוצא לקראת הכלה.
הבקשה: “שובה ה’ את שביתנו כאפיקים בנגב” קשורה להיותנו “כחולמים” בשיבת ציון. אנו מבקשים מהקב”ה שנוכל לראות ולהרגיש את הגאולה באופן ברור, ושזה מה שיוציא אותנו מהחלום. אנו רוצים שהגאולה תהיה ניכרת עבורנו “כאפיקים בנגב”. משום שאז יהיו לנו הרבה יותר תעצומות נפש להתמודד עם הקשיים. ככל שנהיה מודעים לה יותר, נוכל להיות מחוזקים הרבה יותר באמונה.
לאור האמור ניתן להסביר גם את הענין של “הזורעים בדמעה”. הזריעה כשלעצמה לא אמורה לגרום לדמעות ובכי. מה שגורם לדמעות ובכי הם צרות וקשיים. החידוש כאן הוא שהצרות והקשיים נחשבים כזריעה. אולי זורעי הגאולה לא מודעים לכך, אבל הקשיים שהם עוברים הם אלה שמולידים את תהליך הגאולה. הם אלו שמצמיחים את הישועה. זה לא שבהתחלה יש קשיים ובכי, ואחר כך כשמגיעה ‘איכשהו’ הגאולה השלמה אז כולם שמחים. אלא הקשיים בעצמם זו הזריעה של תהליך הגאולה. זו זריעה של אמונה והתבטלות לה’. כמו שבתהליך הזריעה יש התפוררות של הזרע לפני הצמיחה, כך הקשיים של תהליך הגאולה גורמים להתפוררות של העצמיות שלנו, ומתוך כך לצמיחה מופלאה של הגאולה.
על פי זה יתכן לומר אף בפשוטו של מקרא שהאות ב’ של “הַזֹּרְעִים בדמעה” לא שייכת רק לתיאור מצב הרוח של הזורעים. היא גם הדבר שבאמצעותו הם זורעים. כמו שאפשר לומר ‘הזורעים ביד’, ‘הזורעים בכלי’ או ‘הזורעים במכונה’, כך יש גם ‘הזורעים בדמעה’. הדמעות הם האופן שבו אנו זורעים. הקשיים הם אלו שמולידים את תהליך הגאולה. לפי ההבנה הזו ניתן לפרש כך גם את: “ברנה יקצרו”. כאשר אנו בשמחה, תעצומות נפש והודאה לה’, זה עצמו מה שמאפשר לקצור את פירות הגאולה ואת התקדמותה.
בדרך זו יש להבין גם את הביטוי “הלוך ילך וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע” (פס’ ו). משך הזרע הוא שק הזרעים שהזורע היה צריך למשוך, כמו בפסוק: “וְנִגַּשׁ חורש בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ ענבים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע” (עמוס י, יג). הזורעים היו צריכים לסחוב ולמשוך את השק שהיה מלא בזרעים, וללכת איתו לאורך כל השדה כדי לזרוע עוד ועוד. אי אפשר להניח את השק במקום אחד ולחזור אליו כל פעם לקחת חופן זרעים נוסף, משום שהשדה הוא גדול. יש צורך לסחוב את כל השק. הפעולה הזו מבטאת שחלק משמעותי מהקושי הוא לא רק פעולת החדרת הזרע לאדמה. הקושי הוא גם בכל ה’מסביב’ – ההתנהלות עם כל המשא הזה של הזרעים תוך כדי פעולת הזריעה. בנמשל, מלבד כל ההתמודדויות והקשיים שיש כחלק מתהליך הגאולה, גם ה’מסביב’ הוא קשה מאוד. אנו נאלצים להתמודד עם כל הקשיים, כשאנו סוחבים ‘משא’ כבד של חשכה רוחנית. יש סביבנו בלבול והסתרה, ושליטה כללית של כוחות הטומאה למיניהם, וכל זה מקשה עלינו את ההתמודדות עוד יותר. אנו משתוקקים ורוצים לשמוע את דבר ה’ ולא מוצאים, ותוך כדי המציאות הזו אנו צריכים גם להתמודד עם כל הקשיים השונים שעומדים בדרכנו.
המסר המרכזי שדוד המלך מלמד במזמור הזה הוא שהקשיים שאנו עוברים “בשוב ה’ את שיבת ציון” – “זו הסיבה שאנו כאן”. ההסתרה שאנו חווים, שאין איתנו נביא ומנהיג שישמיע לנו את דבר ה’ בבירור, היא חלק מהמהלך של הצמחת הגאולה בדמעותנו. ההתמודדויות הרבות כל כך שיש לנו, הגזרות הכלליות והפרטיות, הארציות והגשמיות כמו גם הרוחניות והנפשיות – הכל הוא זריעה של גאולה. דוד המלך רוצה שנבין עד כמה הקב”ה שמח בנו, מחכה לנו, מתגאה בנו, משגיח עלינו ואוהב אותנו. הקב”ה מטיל עלינו משימות כה רבות, שהוא לא הטיל על אף דור אחר, דווקא בגלל האמון הגדול שיש לו בנו. אנו לא נעזבים לנפשנו חלילה. זה לא שאנו צריכים לעמוד לבד מול הקשיים שלנו, בזמן שהקב”ה כביכול מנהיג את עולמו ‘מלמעלה’ ומזיז בעצמו את ‘הדברים הגדולים’. אלא הקב”ה איתנו ממש בכל פרט פרט. אדרבה, דווקא בארץ הנגב, במציאות המיובשת והחסרה, שם הקב”ה מזרים את נהרות הגאולה. דווקא ההסתרה הגדולה היא הזריעה הגדולה של הגאולה.
בדור הזה הקב”ה שב את שביתנו. הוא ממש איתנו בשבות שלנו. הוא לא רק משגיח מלמעלה, אלא שב בעצמו: “בשוב ה’ את שיבת ציון”. כעין מה שנאמר: “ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ‘ושב ה’ אלוקיך את שבותך’ (דברים ל, ג); ‘והשיב’ לא נאמר אלא ‘ושב’, מלמד שהקב”ה שב עמהן מבין הגלויות” (מגילה כט ע”א). במזמור כאן מודגש מאוד הבחינה של “ושב”, שהקב”ה שב איתנו – “בשוב ה’ את שיבת ציון“. ככל שנחווה יותר את האמת הזו שהוא איתנו לגמרי, כך נקדם בזה עוד יותר את הגאולה. אנו נהיה יותר ויותר בבחינה של ‘רינה’, וברינה הזו תהיה הקצירה של הגאולה.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).