שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 387 | כט ניסן תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה’ כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: (ב) יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה’ סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: (ג) כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם: (ד) הֵיטִיבָה ה’ לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם: (ה) וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה’ אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

“הֵיטִיבָה ה’ לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם” – יושרת הלב מאפשרת ביטחון ובנין ציון

פסוקי המזמור והמסר שבו טעונים ביאור

מזמור זה פותח בתיאור החוסן של הבוטחים בה’: “שיר המעלות הַבֹּטְחִים בה’ כהר ציון לא ימוט לעולם ישב” (פס’ א). אולם הדימוי של הבוטחים בה’ אל הר ציון לכאורה לא מובן. וכי הר ציון לא התמוטט? האם הוא יָשַׁב לעולם? הלא עם ישראל עבר חורבן וגלות מרה! יש מהמפרשים (ראה אבן עזרא ורד”ק) שהסבירו שהכוונה היא לימוד המשיח, שאז תגיע השעה שהר ציון כבר לא יימוט לעולם, ויתקיימו גם כל שאר ההבטחות שבמזמור. אולם נראה שיש בזה דוחק גדול. כי בפסוק הבא דוד מתאר את השמירה של ה’: “מעתה ועד עולם” (פס’ ב). הכוונה במילה “מעתה” היא מעת ייסוד המזמור, כלומר לא מדובר בתיאור שיתקיים רק לעתיד לבוא. ועוד, שאם מדובר על ימות המשיח אז לכאורה לא שייך לדבר על רשעים ופועלי און שאינם מצליחים לפגוע בצדיקים, כפי שמופיע בהמשך המזמור; שהרי בימות המשיח כבר לא יתקיימו הרשעים והם יישמדו עדי עד. גם הפסוק השני טעון ביאור: “ירושלים הרים סביב לה וה’ סביב לעמו מעתה ועד עולם” (פס’ ב). מה פשר ההשוואה הזו בין ירושלים שמוקפת הרים, לכך שה’ ‘סביב’ לעמו? אם זו רק אמירה פשוטה שה’ שומר על ישראל, אז מה מוסיפה ההשוואה לירושלים? יתרה מזו, הרי ההרים שסביב לירושלים טפלים אליה לגמרי. היא זו שחשובה באמת, ולא הם. אז איך יתכן להשוות את הקב”ה להרים הללו, ולומר שהוא רק ‘סביב’ לעמו?

צריך גם להבין את כוונתו של דוד המלך כשהוא מדבר על היחסים בין הרישעה לצדיקים: “כי לא ינוח שבט הָרֶשַׁע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם” (פס’ ג). מה הכוונה שה’שבט’ של הָרֶשַׁע לא ‘נח’ על ‘גורל’ הצדיקים? וכיצד זה מהווה נימוק (“כי”) לדברים שנאמרו קודם לכן? אם כוונת הפסוק היא לומר שהקב”ה לא יתן לרשעים לפגוע בצדיקים, אז לכאורה לא מובן המשך הפסוק. האם הצדיקים לא ישלחו בעוולתה ידיהם רק בגלל שה’ שומר עליהם מפני הרשעים? לכאורה צדיקי אמת אמורים לרצות להימנע מהעוולה גם כשקשה להם ופוגעים בהם.

בסיום המזמור דוד מבקש מהקב”ה שייטיב לטובים, ויעניש את הרשעים: “היטיבה ה’ לטובים ולישרים בלבותם. והמטים עקלקלותם יוליכם ה’ את פועלי האון, שלום על ישראל” (פס’ ד-ה). גם כאן צריך להבין – מה הכוונה ש”יוליכם ה’ את פועלי האון”, וכיצד זה מהווה עונש למטים עקלקלותם? כמו כן, מעבר להבנת הפשט בפסוקים עצמם, צריך להבין מהו המסר העיקרי והמרכזי שדוד המלך בא לומר במזמור זה.

‘הר ציון’ מציין ומבליט את השראת השכינה בישראל והתגלות מלכות ה’ על עמו

נראה שיש במזמור הזה כמה מסרים חשובים ביותר, שמשתלבים יחד ויוצרים תפיסה והשקפה עמוקה מאוד על המציאות. על מנת לעמוד עליהם, יש להעמיק תחילה בהבנת המושג “הר ציון” המופיע במזמור. ‘הר ציון’ יכול להתפרש כמתייחס דווקא להר הבית ומקום המקדש, כמו בפסוקים: “מֵעִם ה’ צבאות  הַשֹּׁכֵן בהר ציון” (ישעיה ח, יח), “אל מקום שֵׁם ה’ צבאות הר ציון” (שם יח, ז), “הר ציון זה שכנת בו” (תהלים עד, ב). אולם בביאור מזמור מח (חלק *** עמ’ ***) עמדנו על כך ש’ציון’ ו’הר ציון’ הם כינוי רחב יותר המתייחס גם לכל ירושלים, כפי שמפורש בפסוק: “אז יקהל שלמה את זקני ישראל… להעלות את ארון ברית ה’ מעיר דוד היא ציון” (מלכים א’ ח, א). ישנם למעלה מ-100 איזכורים של ציון בתנ”ך, ונראה בבירור שהכוונה בהם היא איננה רק למקדש, אלא לכל ירושלים: “הנשאר בציון והנותר בירושלים” (ישעיה ד, ג), “לעגה לך בתולת בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים” (מלכים ב’ יט, כא), “צהלי וָרֹנִּי יושבת ציון” (ישעיה יב, ו), “וַיִּלְכֹּד דוד את מְצֻדַת ציון היא עיר דוד” (שמואל ב’ ה, ז). עם זאת, ישנם גם פסוקים מהם עולה התייחסות רחבה עוד יותר, ובהם ‘ציון’ מבטאת את כלל ארץ ישראל: “כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון” (ישעיה נב, ח). כיוצא בזה כל הפסוקים הרבים המנבאים את שיבת ציון, שאינם עוסקים בחזרה רק לירושלים, אלא לכלל ארץ ישראל. בהמשך נעמוד על הקשר בין כל המשמעויות השונות הללו של ‘ציון’.

כעת ננסה לחדור יותר אל עומק המושג של “ציון” ו”הר ציון”. המילה ‘ציון’ מנוקדת בחולם. בלשון הקודש הניקוד הוא לא רק סימן הגייה טכני, אלא יש לו גם משמעות רעיונית. המשמעויות הללו אינן כללים דקדוקיים מחייבים ומוחלטים, אלא כיוון רעיוני שמכוון למסר, תחושה או ‘אווירה’ מסויימת. כחלק מזה אפשר להבחין ששורוק וחיריק מבטאים בדרך כלל מציאות או מצב עכשווי, לעומת חולם שמבטאת מציאות קבועה ועוצמתית ומשפיעה וניכרת כלפי חוץ. כך למשל היחס שבין המילה ‘ריבוּי’ לבין המילה ‘רִבּוֹא’; ריבוי הוא מושג יחסי, ואילו ריבוא הוא ביטוי עוצמתי של ריבוי, שהוא נוכח, משמעותי וניכר לכל. כך גם ‘אוּר’ זו מציאות של אש דולקת, ואילו ‘אוֹר’ זו מציאות עוצמתית יותר, שהיא משמעותית וניכרת גם כלפי חוץ. וכן ‘תרוּמה’  מבטאת פעולה חד פעמית, ולעומת זאת ‘מרום’  מבטא מציאות שהיא הרבה יותר עוצמתית, משמעותית וקבועה, שגם ניכרת לכל. כיוצא בזה גם הפעלים ‘הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ’, ‘הָלוֹךְ וּבָכֹה’ ודומיהם המנוקדים בחולם, הם שמות פעולה המבטאים תהליכים יותר מתמשכים, עוצמתיים ומשמעותיים מאשר רק ‘הלך’, ‘נסע’ או ‘בכה’.

על פי זה נראה שהמושג ‘ציוֹן’ משמעותו היא כמו ‘ציוּן’, אלא שבהיותו מנוקד בחולם מתווספת לו העוצמה וההקרנה כלפי חוץ. כלומר “הר ציון” הוא הר שנועד לציין ולהקרין בעוצמה. תפקידו הוא להבליט, להודיע ולבשר – את השראת השכינה ומלכות ה’ בישראל. “ציון המצוינת” (מתוך ההושענות) – זו מציאות שמציינת ומודיעה לכל באי עולם שיש שכינה בישראל, ומלכות ה’ מתגלית על עמו ישראל. הפסוקים מכנים כך את ההר שבו בית המקדש, את ההר שבו מתקיימת מלכות בית דוד ואת ארץ ישראל כולה – משום שבכולם יכולה להתממש הנקודה הזו. בכל המקומות הללו מתבטאת המהות הרוחנית הזו – שיש אלוקים בישראל, ושישראל הוא העם של ה’. הקב”ה מגלה את מלכותו בעולם דרך עם ישראל שבארץ ישראל, דרך המלכות של ישראל ודרך בית המקדש. זהו הציוּן החשוב ביותר, שמציין בקביעות ובעוצמתיות לכל באי עולם את המסר החשוב ביותר – שה’ אלוקי ישראל הוא המלך, ואנו עמו וצאן מרעיתו. גם הביטוי “בני ציון” ו”בנות ציון” המופיעים בתנ”ך, וכן ייחוסים דומים לציון, כולם קשורים לכך. זהו כינוי לעם ישראל, שכביכול כתוב להם על החולצה “ה’ הוא המלך”; כלומר עם ישראל כמי שמבטא את המסר הגדול והחשוב הזה של השראת השכינה ומלכות ה’.

היסוד הזה מופיע בפסוקים רבים. ישנם פסוקים שרואים בהם בבירור שהתפקיד של ‘ציון’ ו’הר ציון’ הוא לספר את השראת השכינה של ה’ על עמו, להכריז ולציין אותה: “ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי. אספרה אל חֹק ה’ אמר אלי בני אתה אני היום יְלִדְתִּיךָ” (תהילים ב, ו-ז), “זמרו לה’ יֹשֵׁב ציון, הגידו בעמים עלילותיו” (שם ט, יב), “למען אספרה כל תהלתיך בשערי בת ציון אגילה בישועתך” (שם, טו), “גדול ה’ וּמְהֻלָּל מאד בעיר אלוקינו הר קדשו. יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. אלוקים בארמנותיה נודע למשגב” (שם מח, ב-ד). ציון גם מהווה את המקור להשראת השכינה בישראל, ואת הבסיס להופעת מלכות ה’ בעולם: “מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה’ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל” (שם יד, ז), “ישלח עזרך מִקֹּדֶשׁ ומציון יסעדך” (שם כ, ג), “מציון מכלל יֹפִי אלוקים הופיע. יָבֹא אלוקינו ואל יחרש” (שם נ, ב-ג), “הר ציון זה שכנת בו” (שם עד, ב).

השגחת ה’ על עמו היא נצחית ושמירתו היא מופלאה

אם כן, ‘הר ציון’ איננו ההר הפיזי. בביאור מזמור קכא הרחבנו בכך שהמציאות הפיזית של ההרים מבטאת מציאות נישאה, מרוממת, בולטת וניכרת לכל. זו מהותה של ציון, וה’הר’ הזה לא ימוט לעולם! המציאות הזו של השגחת ה’ על עמו היא נצחית. הוא לעולם לא יעזוב את נחלתו, “מעתה ועד עולם” (פס’ ב).

המסר הזה מופיע כהמשך למסר של המזמור הקודם. שם התבאר שה’ “היה לנו” גם כשרבים קמו על נפשנו, והמים הזידונים ניסו להטביע אותנו. כאן ישנו פיתוח ושכלול של המסר. זו לא רק הצלה שה’ מציל אותנו מהמים הזידונים ומקיים אותנו, אלא הוא גם משרה שכינתו עלינו. הוא מגלה את מלכותו עלינו, וזו מציאות שמתקיימת כל הזמן, גם בחשכת הגלות הקשה ביותר.

לא זו בלבד, אלא שהקב”ה הוא גם “סביב לעמו”. בגמרא (עבודה זרה יא ע”א) מסופר שכאשר אונקלוס התגייר שלח הקיסר, שהיה דודו, פלוגה של חיילים להביאו לפניו. אונקלוס דיבר איתם בדברי תורה, וגרם לכולם להתגייר. חזר הקיסר ושלח פלוגה נוספת, ואסר עליהם לדבר איתו. אנקלוס הבין זאת ופתח בשאלת חולין לכאורה: השר הזוטר מחזיק את הנר לצורך השר הבכיר ממנו, והוא מחזיק לפני השר הבכיר ביותר, והשר הבכיר לפני הדוכס, הדוכס לפני ההגמון, וההגמון לפני המלך; האם המלך מחזיק את הנר עבור מישהו? החיילים השיבו כמובן בשלילה. ואז אונקלוס סיפר להם שהקב”ה כביכול החזיק את הנר לפני ישראל, בעמוד האש שהלך לפניהם במדבר. שמעו זאת החיילים והתגיירו גם הם. שלח הקיסר פלוגה שלישית ואסר עליהם להתייחס לאונקלוס במאומה. כשהוציאו אותו מהבית הניח אונקלוס את ידו עליה, ושאל את החיילים מה זה. תמהו החיילים ואמרו לו שיסביר להם. אמר להם אונקלוס: “מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב”ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ‘ה’ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם’ (תהילים קכא, ח)”. שמעו זאת החיילים והתגיירו גם הם, ולא הוסיף הקיסר לשלוח עוד חיילים.

הקב”ה מנהיג את עמו באופן שמגלה שהוא כביכול משפיל את עצמו לשמור ולהגן עליהם ולתת להם את כל צרכיהם. זאת בהנגדה גמורה למלכות רומי, שרדתה בנתיניה לצורך המלכות בלבד. ההנהגה הזו היא חלק מגילוי השכינה של ה’ על ישראל. אנו כל כך שלו, והוא כל כך שלנו – “ה’ שהיה לנו” (שם קכד, א). הוא בוחר להנהיג אותנו באופן כזה שיורד לפרטי חיינו ולצרכים הנמוכים שלנו, והוא כביכול עומד סביבנו, שומר עלינו ומשרת אותנו.

החורבן והגלות הם תוצאה של חטאים וחוסר יושרה

דוד קובע כאן קביעה בסיסית שהצדיקים בכללותם יכולים לבטוח בה’ שהוא ישמור ויגן עליהם. כאשר בוחנים את הדברים במבט היסטורי, ורואים שעם ישראל כל כך סבל, מוכרחים להבין ש”מפני חטאינו גלינו מארצנו” (תפילת מוסף). עד כמה שאנו מנסים לראות את עצמנו בטוב וללמד זכות על עם ישראל, אנו לא יכולים לצבוע בוורוד את הדורות שלפני החורבן. אסור לנו לטשטש את זה שהחורבן והגלות היו תוצאה של מעשינו, ושהיה ‘מגיע לנו’. אלמלא מבינים כך, משמעות הדבר היא שהקב”ה חלילה הפר את בריתו סתם כך ולא שמר עלינו. כשחושבים כך, מאבדים את כל האמונה והביטחון בה’.

בתקופת בית הראשון המצב הרוחני של עם ישראל היה גרוע ללא ספק. ירמיהו ויחזקאל מבכים מרה את המצב הכללי של הדור ההוא. יחזקאל מתאר שגם אלו שבאים אליו לדרוש את ה’ אכולים בחטא של עבודה זרה:

ויבוא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני. ויהי דבר ה’ אלי לאמר: בן אדם האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם ומכשול עונם נתנו נֹכַח פניהם. הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ להם?! לכן דבר אותם ואמרת אליהם כה אמר ה’ אלוקים, איש איש מבית ישראל אשר יעלה את גלוליו על לבו ומכשול עונו ישים נכח פניו ובא אל הנביא, אני ה’ נעניתי לו בָא בְּרֹב גלוליו. למען תְּפֹשׂ את בית ישראל בלבם אשר נָזֹרוּ מעלי בגלוליהם כֻּלָּם. לכן אֱמֹר אל בית ישראל כה אמר ה’ אלוקים שובו והשיבו מעל גלוליכם ומעל כל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם השיבו פניכם.

(יחזקאל יד, א-ו)

זקני ישראל באים לדרוש את ה’ אצל הנביא, והקב”ה אומר לו שהם מלאים בעבודה זרה. אמנם למרות זאת ה’ נענה להם, כדי לנסות להחזירם בתשובה. בהמשך הספר הדבר מתרחש שוב, והקב”ה אומר לנביא להוכיח אותם:

ויהי בשנה השביעית בחמשי בעשור לַחֹדֶשׁ באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה’ וישבו לפני. ויהי דבר ה’ אלי לאמר: בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם כה אמר ה’ אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אתם באים?! חי אני אם אִדָּרֵשׁ לכם נאם ה’ אלוקים. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם התשפוט בן אדם, את תּוֹעֲבֹת אבותם הודעם.

(שם כ, א-ד)

זו מציאות נוראה. לא מדובר על פושעי ישראל, אלא על זקני ישראל! אלו שבאים לדרוש את ה’! ואפילו בלבם יש עבודה זרה, למרות שכלפי חוץ הם באים לדרוש את ה’. כיוצא בזה גם בפרק ח’ הקב”ה מראה ליחזקאל במראה הנבואה כיצד זקני ישראל שבבית המקדש עובדים בהחבא עבודה זרה באופן השפל ביותר. זו בדיוק מציאות של “המטים עקלקלותם”, שאינם “ישרים בלבותם”. הם הולכים כביכול לדרוש את ה’, כשבעצם הם עובדים עבודה זרה. וכי אפשר לרמות כך את הקב”ה?!

גם בבית שני המציאות הייתה של חוסר יושרה בלב. ידועים דבריו של הנצי”ב בהקדמתו:

נתבאר בשירת האזינו על הפסוק: “הצור תמים פעלו וגו’ צדיק וישר הוא” (דברים לב, ד), דשבח ‘ישר’ הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחרבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין. שהקב”ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(העמק דבר, פתיחה לספר בראשית)

אלו דברים נוקבים ביותר. בזמן בית שני היו צדיקים, אך הם היו ‘צדיקים עקומים’. והקב”ה לא סובל צדיקים כאלו. כך גם מדגיש דוד המלך במזמורנו: “היטיבה ה’ לטובים ולישרים בלבותם” (פס’ ד). יושרת הלב היא תנאי קריטי בשביל שהצדיקות תהיה מקובלת וטובה, ולא חלילה להיפך. בכתבי האריז”ל (ספר הליקוטים תהילים נ, טז; ועוד) מבואר שכאשר אדם לומד תורה מתוך חוסר יושרת הלב, התורה שהוא לומד הולכת חלילה אל הסטרא אחרא. כלומר כשיש תלמידי חכמים ואפילו צדיקים עקומים, אז כל הזכויות שלהם מחזקות דווקא את צד הטומאה. וכן הרחיבו ביסוד זה הרבה בתורת החסידות (כמובא להלן[1]). 

זוהי מציאות כואבת מאוד שיש צדיקים שעושים כל כך הרבה דברים טובים, ויש בהם הרבה תורה ועשיה חיובית, אבל חוסר ישרות שיש בלבם גורם למיאוס עוד יותר גדול מהם. במציאות הקשה הזו דוד המלך נתקל פעמים רבות בחייו, כפי שמתואר בתנ”ך וכפי שהוא מתאר במזמוריו. אנשים כאלו נראים כמי שמתקרבים לקב”ה, אך באמת הם הולכים ליעד אחר. זו משמעות המושג “המטים עקלקלותם”, שהוא כמו: “בימי שמגר בן ענת, בימי יעל, חדלו ארחות וְהֹלְכֵי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות” (שופטים ה, ו). הולכי עקלקלות אינם הולכים אל היעד שלהם בפשטות ובגלוי, אלא בדרכים ערמומיות ונפתלות כך שלא יהיה ניתן להבחין להיכן הם חותרים להגיע. לקב”ה כל כך קשה לסבול צדיק ש’נדבק בו’ ובעצם הוא מלא מבפנים ברוע, חוסר ישרות, נגיעות ושנאת חינם.

עלינו להרבות בתפילה שלא נטעה את עצמנו להיות צדיקים עקומים

הדברים הללו נוגעים לכל אחד מאיתנו. אנו צריכים לעשות חשבון נפשי תמידי שמא חס ושלום אנו מטעים את עצמנו. אנו עלולים לחשוב שאנו כל כך טובים וצדיקים ודורשי ה’, כשבעצם אנו לא ישרים בליבותינו, ואנו שוב ושוב מוסיפים חטא על פשע. ולא זו בלבד אלא שגם נגרם נזק עצום וחילול השם נורא במציאות כזו, שבה אדם שנחשב צדיק וישר הוא לא באמת ישר וטוב בלבו. אנו צריכים ממש להתחנן אל ה’ שלא נטעה את עצמנו. משום שזהו בדיוק כוחו של היצר הרע להטעות אותנו ולהחטיא אותנו.

על כך מזהיר רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א בהנהגה הראשונה שלו:

הראשון, צריך האדם ללמוד גמרא ופירש”י ותוס’ ומפרשים כל אחד לפי השגתו, והפוסקים אחריהם. ומתחלה ילמוד שולחן ערוך אורח חיים. וצריך להתפלל לה’ יתברך שיבא על האמת, כי חטאת נעורים של האדם הראשון מסמין עיניו שלא יראה אף שיכול לפלפל ולהגיד לאחרים דינו אבל הוא בעצמו שוכח ולא מקיימם באמת. לכן צריך האדם להתחרט מאוד על עונותיו ולהתבודד עצמו קודם אור היום שאז עת רצון לבכות על גלות השכינה פעמים הרבה עד אין חקר. ויבכה בדמעות, וגם ביום לפעמים יתבודד. ואז יראה בעצמו שעמדו עונותיו נגד עיניו, ויזכור את חטאותיו ועונותיו ופשעיו כהרים וגבעות אשר מעולם לא זכר אותם אם עשה ככה. ככה יעשה לא פעם ולא שתיים ולא מאה פעמים עד אשר ירחמו עליו מן השמים. ויתפלל לה’ יתברך שידריכוהו בדרך, ויורה דרכו שלא יבלה חיי חייו. ואז ה’ יתברך ברחמיו וברוב חסדיו יאיר עיניו באור תורתו הקדושה ויבין וישכיל תוכן הדבר לעשותו ולקיימו.

(צעטיל קטן, אות א)

האדם צריך להתפלל לה’ תמיד שיזכה לבוא אל האמת. משום שכולם בחזקת סומין, ובקלות רבה האדם עלול שלא להבחין בחטאיו. ישנם גם סיפורים רבים על אנשים שהגיעו לרבי אלימלך, וכלפי חוץ היו מלאים בתורה ואפילו בסיגופים ומעשים טובים, ורבי אלימלך לא היה יכול לסבול את הריח הרע שהריח מהם (אוהל אלימלך, אות קמה; שם אות קע). לכן רבי אלימלך מדריך לבכות לפני ה’ בדמעות שוב ושוב, עד שהאדם זוכה להסתכלות אמיתית על עצמו, ויכול לקיים את רצון ה’ באמת.

כדי להתגבר על העקלקלות שבלב לא מספיק רק לחזור בתשובה על חטאים

אמנם יש להעיר, שלכאורה מדברי רבי אלימלך חלק מרכזי בזה שהאדם צריך להרבות בתפילות וממש לבכות הוא בגלל העוונות שיש לו. ולכאורה הדבר אינו מובן. הרי אנו יודעים שגם אם חלילה האדם חטא ושגה, הקב”ה סולח ומוחל מיד כשהאדם שב בתשובה. וכך כותב גם רבי אלימלך עצמו: “ואם יאמר האדם: ואיך אוכל לשמוח כיון שהרבתי לפשוע? ולזה אמרה תורה: אף על פי כן יראה לעשות תשובה בשמחה ויתחזק עצמו לאמר הרי אני כאלו נולדתי היום הזה ולא אשוב עוד לכסלה. וזה נקרא חידוש, שנתחדש כבריה חדשה” (נועם אלימלך, במדבר ד”ה או יאמר וידבר ה’). וכן הדגיש גם החוזה הקדוש מלובלין בשם הבעש”ט זיע”א, שמיד כשהאדם עוזב את חטאו אז כבר נסלח לו ועבודתו מקובלת:

איתא בהאר”י ז”ל שבעוד שלא שב, נותן חלילה כח במעשים טובים לסיטרא אחרא רחמנא ליצלן. ובאמת בעזיבת חטא די לזה, ואחר כך כשתהיה אפשר לו יתקן יותר בוידוי וחרטה בפירוש, ובסיגוף אם תהיה אפשר לו. וכן פירשנו “ומודה ועוזב ירוחם” (משלי כח, יג) לשון “דרחים רבנן” (שבת כג ע”ב), פירוש: אפשר שיבוא לאהבתו יתברך שמו אם מודה ועוזב, כי מקובל עבדות שלו והוא רצוי, אך אחר כך יעשה מה שלבו חפץ בתשובה. וכן שמעתי מספרים בשם הרב ר’ ישראל בעל שם ז”ל.

(בעש”ט עה”ת נשא, בשם זכרון זאת)

הקב”ה ברחמיו נתן לאדם את מתנת התשובה, והיא כל כך זמינה עבורנו. גם אם האדם חלילה נכשל וחטא, הוא תמיד יכול לשוב אל ה’, ועבודתו תהיה מקובלת ורצויה. אז מדוע צריך תפילות ודמעות כה רבות עוד לפני שיאור היום, כפי שכותב רבי אלימלך?

התשובה לכך היא שגם אם העוונות נסלחו לאדם, ואפילו אם הוא רצוי בעיני ה’, הוא עדיין חשוף מאוד לחוסר היושרה שבלבו. העקלקלות שבלבו לא נעלמו כאשר הוא עשה תשובה. והוא עדיין זקוק להרבה מאוד רחמי שמים כדי לראות את הנכון והישר והאמת. הוא זקוק לתפילות רבות ודמעות כדי לא ליפול ברשתו של יצר הרע, שמטעה את האדם וצובע לו את העברות בצבעים של מצוות. הבעש”ט דרש כך דברי חז”ל שהשוחט בשבת חייב משום צובע ומשום נטילת נשמה, שעונשו של היצר הרע לעתיד לבוא איננו על עצם החטאת האדם, כי לכך נברא. אלא עונשו הוא על שכביכול ‘צבע’ את עצמו כאילו הוא יצר הטוב על מנת להטעות את האדם וליטול את נשמתו (בעש”ט עה”ת ראשית קמז, בשם בן פורת יוסף). וכן מובא עוד בשם הבעש”ט: “שמעתי בשם מורי באור המשנה ‘קדשי קדשים שחיטתן בצפון, וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום’,  שהיצר הרע בא אל התלמיד חכם בדמות יצר הטוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם” (בעש”ט עה”ת, בשם תולדות יעקב יוסף).

כשהאדם מתאמץ להגיע אל האמת הקב”ה עוזרו וגם פוטר אותו מלהתעמת עם הרישעה

דוד מסיים את המזמור ואומר שאלו שמטים עקלקלותם ונדמים כצדיקים – הקב”ה יוליך אותם יחד עם פועלי האוון: “והמטים עקלקלותם יוליכם ה’ את (-עִם) פועלי האון, שלום על ישראל” (פס’ ה). יש כאן אזהרה גדולה להיות ישרים, כנים ופשוטים, ולרצות רק את האמת – גם אם היא לא תמיד נוחה. אך יחד עם זאת, יש במזמור הזה גם אופטימיות גדולה מאוד. משום שכאשר כן משתדלים להיות ישרים וטובים, ומתאמצים לא להיות בעקלקלות, אז הקב”ה שומר עלינו סביב ומגן עלינו, ומביא עלינו שלום – “שלום על ישראל”.

דוד מלמד כאן עוד מסר חשוב ביותר בהקשר זה, באמירה שלו: “כי לא ינוח שבט הָרֶשַׁע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם” (פס’ ג). המשמעות הרווחת כיום לביטוי ‘לשלוח יד’ היא להתעסק בדבר מה כמקצוע. ולפי זה הכוונה כאן היא שהצדיקים עלולים להתעסק בעוולות חלילה. אולם בתנ”ך הביטוי הזה מופיע במשמעות אחרת, של פגיעה וגרימת נזק: “ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה” (בראשית כב, יב), הכוונה כאן היא לא לפגוע בנער ולא לעשות לו משהו רע שיזיק לו. “אם לא יִמָּצֵא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו” (שמות כב, ז), שליחת היד כאן היא לגרום נזק לזולת או לגזול ממנו משהו. “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו” (שם כד, יא), גם כאן שליחת היד היא פגיעה או הענשה. “וָאֹמַר לא אשלח ידי בַּאדֹנִי כי משיח ה’ הוא” (שמואל א’ כד, י), דוד אומר כאן שהוא לא יפגע ולא יהרוג את שאול. וכן בפסוקים נוספים: “ויאמר האיש אל יואב ולוא אנכי שֹׁקֵל על כפי אלף כסף לא אשלח ידי אל בן המלך כי באזנינו צוה המלך אֹתְךָ ואת אבישי ואת אִתַּי לאמר שמרו מי בנער אבשלום” (שם ב’ יח, יב), “ויאמר ה’ אל השטן הנה כל אשר לו בידך, רק אליו אל תשלח ידך” (איוב א, יב).

אם כן, משמעות הפסוק במזמור כאן היא שהצדיקים לא יצטרכו להילחם בעוולה[2]. תפקידם הוא להוסיף צדק, והקב”ה יחסוך מהם את הצורך להתעסק בפגיעה ברע ובמיגור שלו. המציאות שה’ “סביב לעמו” נוצרת בגלל (“כי”) הוא שומר עליהם מפני שבט הרשעים. בכל הוא פוטר אותם מלהתעסק עם הרע ולהלחם בו. אם הם דבקים באמת, ועמלים להיות כמה שיותר טובים וישרים בלבותם, הקב”ה כבר ישמור ויגן עליהם.

זהו התפקיד שלנו. עלינו להיות כמה שיותר אמיתיים. אנו צריכים להתפלל על זה ולדרוש את האמת בכל לבנו. כשאנו נעשה כן, ונשתדל להיות כמה שיותר צדיקי אמת ולא צדיקים עקומים חלילה, הקב”ה כבר יוביל אותנו אל הטוב ואל ההצלחה, ויביא “שלום על ישראל”. זו הדרך בה בונים את ‘ציון’. כך יוצרים מציאות ששכינה שורה בישראל. כך ‘הר ציון’ ילך ויתגלה במציאות שיותר ויותר נוכחת בעולם, עד הגאולה השלמה במהרה בימינו.  

[1] וראה גם יושר דברי אמת, קונטרס ראשון אות ד; שם דרך אמת אות ב; זכרון זאת, צו; ועוד.

[2] מעין זה פירש גם הרש”ר הירש (בביאורו לתהילים קכה, ג), וכתב: “שלח יד ב- פירושו: הרים יד נגד, השתמש בכוח. ‘שלח ידיו בשלומיו’ (תהילים נה, כא), ‘ויד אל תשלחו בו’ (בראשית לז, כב)”. ועל פי זה פירש כאן: “לכן אין הצדיקים צריכים להלחם נגד החמס, הוא אובד מאליו”.