שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 386 | כ’ ניסן תשפ”ו

“ויוצא אתכם מכור הברזל” – הזיקוק שעברו ישראל במצרים ומשמעותו לדורות (המשך)

תמצית החלק הקודם

פתחנו בשאלה על הדימוי של מצרים בתורה ובנביאים ל”כּוּר הברזל”, שלכאורה הוא איננו מובן. מצרים לכאורה לא היו גורם מזכך ומזקק, אלא הם דוקא היו שטופים בזימה ובעבודה זרה. לפיכך לא מובן כיצד מצרים היוו מציאות של כור ברזל לעם ישראל. מה היה תהליך הזיקוק שעם ישראל עבר במצרים? במה השהות בקרב רשעים כאלו הועילה לעם ישראל להיות מזוקקים ומזוככים יותר?

על מנת להשיב על כך העמקנו תחילה ועמדנו על כך שגלות מצרים היא גלות הדעת, היינו חסרון ההכרה והידיעה באמיתת ה’. מתוך כך הובאו דברי המאור עינים במספר מקומות שיסודם אחד – שכל המניעות וההסתרות אינן מניעות אמיתיות, אלא מָסַכִּים ולבושים שמצמצמים את האור האלוקי כדי לאפשר לאדם לקבלו. בהמשך התבאר שאותו אור עליון הוא האור הגנוז שבתורה, שאין האדם זוכה לו כל עוד יש בו מסך של “רע” ו”ישות”. ומתוך כך התברר שהיכולת לקבל את האור תלויה בזיכוך האדם, ובעיקר במידת השפלות והענווה שבו, עד כדי תנועה של “מיש לאין”. וכן התבאר שעיקר תפקידנו בעולם הזה הוא להפוך את המציאות שלנו “מיש לאין”, במהלך הפוך מהבריאה של ה’, שברא אותנו “יש מאין”.

האדם נדרש לעשות כפי כוחו להגיע ל’אין’ והקב”ה עוזרו

אולם כיצד היא הדרך להגיע לכך? ה’באר מים חיים’ כותב כלל יסודי בעניין זה. הוא מרחיב תחילה בגודל מעלת הענווה ובפרט מדרגת ה’אין’: 

ועל כן אחר גמר תפלתו אמר ונפשי כעפר לכל תהיה שתעשה נפשי בבחינת עפר שהכל נתהוה ממנה… עד אשר יתהוו מיש לאין. וזה הוא בחינת הענוה השלימה אשר גדלה מעלתה גבוה מעל גבוה באין שיעור עד שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו עליו השלום, ויראת ה’ עקב לגבה.

כי תדע אשר כל עוד שלא זכה אדם להפך החומר לצורה שתעשה מגשמיות גופו רוחניות ממש, עדיין לא בא לשלימות מעלה הזו בתכלית שלימותה. כי ענוה השלימה הוא בחינת האין ממש, שלא יתפוס שום מקום… ועד אשר לא יעשה מגופו מיש לאין ממש, עדיין לא בא לשלימותה.

(באר מים חיים, בראשית ד”ה או יאמר הכתוב וייצר)

מדרגה זה היא עצומה וגבוהה, ובלעדיה האדם לא יכול להגיע לשלמותו. אולם כגודל מעלתה, כך גם הקושי להשיג אותה. לכן הוא ממשיך וכותב:

ואולם תדע אשר כל לבבות דורש ה’, וכשאדם עושה מה שבכוחו לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת, להשליך מאתו כל בחינת רוממות לב וגסותא דרוחא הנבזה ומתועב בעיני ה’ יותר מכל הדברים שבעולם, ומרגיל עצמו במדת הענוה במחשבה ודיבור ומעשה והעיקר בלב… ודאי הקדוש ברוך הוא יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה וליתן את רוחו עליו, וכמאמר הכתוב: “רוח ה’ אלוקים עלי יען משח ה’ אֹתִי לבשר ענוים” (ישעיה סא, א). ואמרו חז”ל: “חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולם” (עבודה זרה כ ע”ב).

(שם)

האדם נדרש לעשות רק מה שבכוחו “לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת”, כדי להשליך מעליו את צד של גאווה, ולהרגיל את עצמו בענווה. אם הוא עושה כן, אז “ודאי הקב”ה יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה”, ויעזרהו להגיע למידה זו בשלמות.

כחלק ממה שיש לעשות כדי להגיע לכך נמצאת גם המצווה לספר ביציאת מצרים, וכפי שמסביר רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א:

ומזה יבוא שידע שהאל יכול לשנות את הטבעיים, והוא נס של יציאת מצרים, בעבור שהוא תקיף ובעל יכולת כולם, והוא שם “אלוקים”. ומזה יבוא להשגה שיביא את העולם מ”יש” ל”אין”, שיסתכל האיך שנברא מאין ליש, ויסתכל בשכליות מה שהוא עד שלא נברא העולם, עד שיבא לאחדות הבורא ברוך הוא בהשכליות המצוחצחין אשר המה באחדות הבורא ברוך הוא. הוא אחר שמאמין בכל הנסים, בנסים נסתרים ובנסים נגלים, ומעמיק בהן בתוך מחשבתו, אז הוא משיג בשכלו אורות מצוחצחין אשר המה למעלה מהעולמות אשר הוא באחדות הבורא ברוך הוא.

(קדושת לוי, כללות הניסים, אות ג)

ההסתכלות בניסים וההתעמקות בהם מביאה את האדם להשגות ו”אורות מצוחצחין” של אחדות הבורא. על ידן הוא יכול להתבונן בגדלות ה’ ובשפלות האדם, ולבוא להיות מ”יש” ל”אין”. בהמשך דבריו שם מסביר רבי לוי יצחק על דרך זו את כל עניין נס יציאת מצרים, וכן את המעשה המובא בגמרא על תלמידי החכמים שהיו מסובים בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה.

הקב”ה ברא את האדם עם כבוד ו’ישות’ כדי שיהפוך אותם ל’אין’

על כל האמור יש להוסיף עוד הבנה יסודית אחת לגבי הענווה וה’אין’. מדוע הקב”ה לא ברא אותנו מלכתחילה כמה שיותר ב’אין’, אלא עשה אותנו ממש ‘יש’? התשובה לכך ברורה: כל מהות העבודה שלנו בעולם הזה היא לבחור לקחת את ה’יש’ ולהפוך אותו ל’אין’. על פי אותו עיקרון, אדם שאין לו כבוד כי הוא בזוי ומאוס, זה לא אומר שיש בו ענוה. משמעות הענוה היא שיש לאדם כבוד, אבל הוא מחזיר אותו אל ה’. ה’מסילת ישרים’ הגדיר את הענוה המעשית בארבעה חלקים: “ענוות המעשה, והיא תתחלק לד’ חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל” (מסילת ישרים פרק כב). כל אחד מהחלקים הללו מלמד שלאדם כן אמור להיות כבוד באופן בסיסי, אלא שהוא בוחר בענווה. “בהתנהג בשפלות” – משמעות הדבר שהאדם מצד עצמו לא היה אמור להיות בשפלות, אבל הוא מנהיג את עצמו כך. שהרי אם למשל מבחינת מעמדו של האדם בקהילה הוא היה אמור לשבת בספסל האחורי בבית הכנסת כאחרון העניים המחזרים על הפתחים, לא צריך להורות לו להתנהג בשפלות ולא לשבת במקומות הקרובים ל’מזרח’. ואם הוא היה נלעג כשהיה לובש בגדים מפוארים בהיותו נקלה ומחזר על הפתחים, לא צריך להורות לו להתנהג בשפלות. “בסבול העלבונות” – לא מדובר באדם שהוא עני ושפל ונבזה, שאין לו שום פתחון פה להגיב למי שמשפיל אותו על כך שהוא מחזר על הפתחים. כי אם כן, אין  בזה מעלה והנהגה מיוחדת וטובה בזה שהוא סובל את העלבונות. זו מציאות שנכפית עליו שהוא עלוב. הדוגמאות שמביא המסילת ישרים הם מאנשים כמו בבא בן בוטא והלל הזקן ור’ אבהו שהיו גדולי ישראל וחכמים והיה מתאים לכאורה שיגיבו ולא יסבלו את העלבונות, והם בחרו לסבול את העלבון. “בברוח מן הכבוד” – לא מדובר במי שאין לו כבוד; יש לו כבוד אבל הוא בורח ממנו. “בחלוק כבוד לכל” – המילה ‘לחלוק’ מלמדת שהכוונה היא לאדם שיש לו כבוד של עצמו, והוא ‘מחלק’ אותו לאחרים. אינו דומה עני המחזר על הפתחים שמכבד את בעל הבית שנותן לו צדקה, לרב קהילה שמכבד תלמיד חכם אחר בקהילתו. זה ‘נותן’ כבוד וזה ‘מחלק’ כבוד. גם כאן המסילת ישרים מביא דוגמא של רבן יוחנן בן זכאי שהיה מקדים שלום לכל אדם, ומסיים המסילת ישרים שהצדיקים “הכבוד שוכן עמהם ואינו מפרש מהם” (שם); וכוונתו שהם חולקים כבוד לאחרים. 

אילו הקב”ה היה בורא אותנו מראש בעלי ישות מצומצמת וקלושה, עדיין היינו ‘יש’ גמור. אמנם ‘יש’ מצומצם, אך עדיין ‘יש’ גמור. לכן המטרה איננו לצמצם את ה’יש’ ולהקטין אותו. אדרבה, הקב”ה דווקא הגדיל מאוד את האדם והמשיל אותו על כל מעשה ידיו: “ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו” (תהילים ח, ו-ז). המטרה והתפקיד של האדם זה לקחת את כל ה’יש’ הגדול הזה ולהחזיר  ולשייך אותו אל ה’: “ה’ אֲדֹנֵינוּ מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים… כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” (שם, ב-ה). וכן דוד חוזר ומסיים: “ה’ אֲדֹנֵינוּ מה אדיר שמך בכל הארץ” (שם, ח). זו תכלית הענווה והאין, וזו תכלית האדם העיקרית עלי אדמות. כך האדם לא נשאר עם ‘ישות’, אפילו לא מצומצמת. את הכל הוא מחזיר אל ה’. בשביל זה באנו לעולם, ורק כך אנו יכולים להאיר את האור הגדול שה’ יתברך רוצה להאיר בנו.

אם מדייקים זאת יותר, יש בתכלית הזו שני שלבים: האחד הוא ההפנמה שמציאותו של האדם איננו תלויה ב’ישות’ שלו. אדרבה, הקיום המשמעותי ביותר שלו הוא דווקא בביטול המציאות שלו. השלב השני הוא שהביטול הזה צריך להיעשות אל ה’. כלומר האדם איננו סתם סמרטוט חסר ‘ישות’. הוא לא מבוטל לאף אחד אחר מבלעדי ה’.

גלות מצרים הייתה ההכשרה הטובה ביותר לענווה ו’אין’

על פי האמור, ניתן לענות על השאלות שנשאלו. בגלות מצרים עם ישראל קיבל את ההכשרה העוצמתית ביותר שיכולה להיות לבניית החלק הראשון של ה’אין’. במשך כמה דורות עם ישראל היה במציאות של עבדים שאין להם שום ‘ישות’. הם היו מבוטלים לגמרי. זה היה “כור הברזל” שעם ישראל היה בו. וביציאת מצרים עם ישראל קיבל את ההכשרה העוצמתית ביותר לחלק השני של בניית ה’אין’. זו ההכרה ש”אין כָּמֹנִי בכל הארץ” (שמות ט, יד), ושאנו עבדי ה’ ולא עבדי פרעה. דרך עשרת המכות ויציאת מצרים עם ישראל חווה שהוא שייך לגמרי לה’ ולא לאף אחד אחר. זו ההכשרה החשובה ביותר לעם ישראל, שנוצר כעם שאמור להוביל את העולם ולהיות “סגולה מכל העמים” (ששמות יט, ה), ו”ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שם, ו) ו. זה מה שעושה אותו מסוגל להוביל לגילוי מלכות ה’.

מצרים הייתה “כור הברזל” לעם ישראל, כי היא הכשירה אותם להיות עבדי ה’ באמת. דווקא מתוך העבדות במצרים, עם ישראל היה יכול להגיע לנקודה העיקרית והחשובה ביותר – זו שמכשירה אותו להוביל את העולם ליעדו.

כעין זה מובא גם ב’בת עין’, שעיקר יציאת מצרים היתה בשביל קניין הענוה. הוא מסביר תחילה את החשיבות הקריטית של הענוה והשפלות מול ה’, ושהיא מרומזת בשם “אהיה” המופיע בתורה:

כי שם אה”יה מרמז לבחינה זו, פירוש אה”יה מעתה איזה בחינת עובד ה’ בעזרת ה’ עלי, אבל עד עתה עדיין לא הגעתי לשום בחינת עבודת אמת. ובחינה זו היה לישראל במצרים, כמאמר הכתוב: “לא מֵֽרֻבְּכֶם חשק כו’ כי אתם המעט” וגו’ (דברים ז, ז). ואמרו ז”ל (חולין פט ע”א): שאתם ממעטין עצמכם לפני, פירוש בחינת ענוה… בפירוש הכתוב “מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו’ ויאמר כי אה”יה עמך” (שמות ג, יב). רוצה לומר בעבור שאמר משה מי אנכ”י” וגו’, מצד גודל הענווה שהיה למשה, על זה השיב לו ה’ “ויאמר כי אהיה עמך” רוצה לומר בעבור זאת אשלחך כי אה”יה עמך, רוצה לומר ענווה עמך, כי תמיד אתה בעיניך כאלו לא השגת כלום ומשתוקק להיות מעתה שום בחינת אה”יה כנ”ל. וגם ישראל בעבור זאת נגאלין שיש להם בחינת ענ”וה ויראה, שהם ממעטין את עצמם לפני, ועל כן אני רוצה להשרות שכינתי עליהם, כמאמר הכתוב “את מי אשכון את דכא” וגו’ (עיין ישעיה נז, טו).

(בת עין, שמות ד”ה או יאמר)

משה רבינו נבחר לגאול את עם ישראל בזכות הענווה שלו, וגם עם ישראל נגאלו ממצרים דווקא בגלל מידת השפלות שהם היו בה. בהמשך מסביר ה’בת עין’ שזו גם הסיבה לאות שנתן הקב”ה שעם ישראל יעבדו אותו על “ההר הזה”, שהוא הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים. וכן הוא כותב גם במקום אחר:

ובבחינה זו יצאו ישראל ממצרים, כמאמר הכתוב: “וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים” וגו’ (שמות יב, כט) רוצה לומר שהכה בחינת בכור, בחינת גסות הרוח, והיה לישראל בחינת ענווה ובזה יצאו ממצרים.

(שם, בשלח ד”ה ויבואו)

כעין זה כותב גם ה’תפארת שלמה’, שגאולת מצרים הייתה בזכות הענוה והשפלות של עם ישראל:

וכן כל ענין גאולת מצרים היה גם כן על ידי מדת הענוה שהיה בבני ישראל, כמו שרמזו בנוסח התפלה… ומתחיל להפסיק באמצע רם ונשא כו’ משפיל גאים ומגביה שפלים. שכל זה אינו מענין גאולת מצרים עד אחר כך תהלות לאל עליון כו’ שיש להבין ענין הפסק זה השבח לכאן. אבל הרמז בזה כנ”ל, שעל ידי מדת הענוה שהיתה בהם נגאלו… לא זחה דעתם עליהם ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות מתוך ענוה ושפלות רוח כי השם יתברך לבדו הוא רם ונשא והוא משפיל גאים ומגביה שפלים. ולכך הוא מוציא אסירים ופודה ענוים שמה שפדאם מפני היותם ענוים ונמוכי רוח.

(תפארת שלמה, בשלח ד”ה זה אלי)

הקשיים והמניעות בעולם הזה מכשירים את האדם לתכלית שלו

לכל האמור יש כמה השלכות חשובות מאוד. ראשית, הדברים מחדדים את ההבנה מה היא המטרה העיקרית שלנו כאן בעולם הזה: לעשות עצמנו “מיש לאין” ולהחזיר אל ה’ את כל ה’ישות’, הכבוד והממשלה שנתן לנו ה’. מלבד זאת, הם מלמדים שכל מניעה וכל התמודדות יש בה בעצם בחינה של שעבוד מצרים ויציאת מצרים. כלומר יש בה הכשרה וקידום שלנו בתפקידנו בעולם הזה. מניעה איננה משהו שרק מפריע. זה לא משהו שכביכול לא היה אמור להיות, ואם הוא נמצא אז בלית ברירה צריך לנסות להתגבר עליו. אלא זה בא לבנות בתוכנו בניין חשוב. ויש כמה נקודות חשובות שאמורות להיבנות על ידי המניעות והקשיים, שכולן סובבות סביב הענווה והביטול אל ה’: הנקודה הראשונה היא שאנו לא מבינים ולא קובעים מה יקרה או לא יקרה, אלא רק ה’ יתברך. הרי מצד התכנונים והרצונות שלנו היינו כמובן מעדיפים לוותר על המניעות. בעצם קיומן, המניעות הללו מלמדות אותנו שהקב”ה הוא זה שקובע. הנקודה השניה היא ההבנה שאנו מעצמנו לא יכולים להתגבר על שום דבר. אנו זקוקים לה’ שיעזור לנו, והוא זה שיאפשר לנו להתעלות על הקשיים הללו. הנקודה השלישית שנבנית על ידי המניעות היא שאנו בוחרים להתבטל אל ה’, לצאת מאזור הנוחות שלנו ולקיים את רצונו. הנקודה הרביעית היא ההבנה שהמניעה איננה משהו שעומד בפני עצמו, או מגיעה מאיזו ישות אחרת שכביכול מונעת אותנו מלעבוד את ה’; אלא אנו מאמינים שה’ הוא זה ששולח אותה עבורנו. הנקודה החמישית והאחרונה היא האמונה שכל העניין כאן הוא לטובה. אין כאן מפגש עם רע עצמי, והריחוק והמניעות לא באות כדי לדחות אותנו מה’. להיפך, הקב”ה דווקא רוצה לקרב אותנו אליו באמצעות המניעות הללו.

נוסף לכך, התחדש כאן גם הסבר חדש לכל התפקיד של ההתמודדויות שלנו כאן בעולם הזה. זהו הסבר שונה מההסבר הידוע של “נהמא דכיסופא”, שמשמעותו היא שהקשיים בעולם הזה נועדו כדי להרבות את שכרנו לעולם הבא, שלא נהיה בבחינה של אוכלי חינם שיש להם בושה. כעת מובן שהקשיים נועדו לצורך זיכוך האדם, וכדי להעלות ולרומם אותו. כלומר הירידה לעולם הזה וההתמודדויות שנדרשות מאיתנו בהיותינו בתוכו, מביאות אותנו למקום הרבה יותר נעלה ממה שירדנו. אנחנו חוזרים לעולם העליון לאין ערוך יותר מזוככים ממה שירדנו לעולם הזה[1].

 כיוצא בזה כתב גם השפת אמת בדומה לכל האמור, שהשיעבוד במצרים לא היה תוצאה של נסיבות שהיו, והגאולה הייתה רק שחרור ממנו; אלא הכל נועד מלכתחילה לתכלית של זיכוך עם ישראל:

טעם מרור כמו שנתבאר לעיל, להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהיה לטובה ומשבחין על זה. כי על ידי זה נכנסנו לבריתו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: “ויוצא כו’ להיות לו לעם נחלה כו'” (דברים ד, כ). ובני ישראל לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה, כמו המתגייר כקטן שנולד… כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל היה הכנה לקנות השלימות, כמו שנאמר: “מכור הברזל” – כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו.

(שפת אמת, פסח ד”ה מרור זה)

וכן כתב יסוד זה גם החיד”א זיע”א במספר מקומות בכתביו:

גלות מצרים הטעם שהתורה רוחנית, ואינה חלה על האדם שיש לו יצר הרע ומחשבות רעות וגאה וגאון. וזה הטעם שהאומות לא יוכלו לקבל התורה. ולכך הכניע הקדוש ברוך הוא לישראל בגלות מצרים להחליש כח היצר הרע, ותוכל לשכון בם התורה.

(מדבר קדמות מערכת ג, אות ל)

גלות מצרים החלישה את כוח היצר הרע, וכך יכלה התורה לשכון בעם ישראל. וכן כתב גם ב’בני יששכר’ (מאמרי חודש ניסן, מאמר ט) שההכנעה הזו הוטבעה בעם ישראל לדורות. וזו הבחינה של מצה, שלאחר שנאפתה איננה מחמיצה עוד. כך ישראל זכו שהסתלקה מאיתם קליפת הגאוה הבסיסית, וכבר לא יחמיצו לעולם. כלומר ביציאת מצרים נפטרנו מהצורך הבסיסי לעבור שיעבוד לזיכוך קליפת הגאווה.

האור האלוקי שמקבלים כך גדול מאור הנבואה והוא אור הגאולה

יש כאן גם תוספת משמעותית בעצם ההבנה כיצד המניעות והייסורים מרוממים את האדם. הרחבנו במקומות אחרים על עבודת האמונה שיש בהתמודדות עם קשיים, שפועלת את המלכת ה’ בעולם. וכן הרחבנו כיצד ייסורים מסירים מהאדם שקרים שהוא אחוז בהם, כמו כבוד חיצוני או סוגים אחרים של תלות בענייני העולם הזה. כאן מתבאר הקשר שבין ההתמודדות עם קשיים לבין עבודת הענווה וההפיכה של “יש לאין”. כלומר הייסורים מביאים את האדם לתהליך עמוק ופנימי מאוד של היפך הגאוה הטבעית אל התבטלות אל ה’. וממילא הם מכשירים את האדם לקבל את האור האלוקי. זהו האור הגנוז כפי שהתבאר, שאותו הקב”ה רוצה להאיר עלינו. האור הזה הוא אינסופי, וכפי מדרגת הענווה של האדם, כך הוא זוכה לראות בו יותר ויותר. זהו האור שבו ניתן לראות מסוף העולם ועד סופו, והוא זה שיתגלה לעתיד לבוא בימות המשיח, כפי שהובא במקורות לעיל (בחלק הקודם).

האור הזה הוא אור שגבוה אפילו יותר מאור הנבואה. השל”ה הקדוש כותב על האור הזה שהנביאים לא זכו לראות אותו בעצמו, אלא רק להתנבא עליו (של”ה וזאת הברכה, תורה אור סימן יב). וכן שהוא בחינת אספקלריא המאירה שרק משה רבינו זכה לה (שם מסכת שבועות, תורה אור סימן רלו). וכן כתב גם ר’ צדוק הכהן מלובלין זיע”א (תקנת השבין עמ’ קעב). וכן מובא במאור עינים (בהמשך לדבריו שהובאו לעיל בחלק הקודם) שאותו אור מופלא אי אפשר לזכות לו אלא כפי שיעור תיקון והמעשים והשפלות:

על כן כתוב בתורה: “ויקבור אותו בגיא מול בית פעור וגו’ ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה” (דברים לד, ו). שענין הקבורה הוא גניזת הדעת, שהוא בחינת משה שנגנז בהתורה, כמו שכתוב: “ראה שאין העולם כדאי עמד וגנזו לעתיד לבא” (חגיגה יב ע”א). כי הדעת השלם בכל השלימות אי אפשר עוד להשיג מהתורה כי אם לעתיד לבוא, כאמור לעיל. על כן כתיב “ולא ידע איש את קבורתו” פירוש הדעת הגנוז, “עד היום הזה” כי אם כל אחד לפי טוב מדריגתו ובחינתו ותיקון מעשיו מתגלה לו מן הדעת ההוא הגנוז בהתורה כשיעור תיקון מעשיו ושפלותו, כי העיקר הוא השפלות לבא לדעת הגנוז על ידי זה. כי משה רבינו עליו השלם זכה להדעת הגדול לעצמו להמשיכו בתוך כל ישראל עבור השפלות והענוה, שהיה עניו מכל האדם, ולכך גם הדעת שנתגלה לו הוא יותר מכל האדם.

(מאור עינים, אגדות הש”ס יומא, ד”ה משנגנז)

המאור עינים כותב כאן שעל ידי השפלות ניתן להגיע אל האור הגנוז. במקומות רבים בספרי הצדיקים מבואר שעל ידי השפלות הזו מגיעים לידי לימוד תורה לשמה, שממנו משיגים את האור הגנוז. וכך כותב גם המאור עינים: “והנה העיקר הוא שלא יחזיק את עצמו לצדיק, כדרך שאמרו חז”ל (נדה ל ע”ב): אפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה… וזה על ידי עוסק בתורה לשמה מכשרתו להיות צדיק, כי עדיין אינו צדיק בעיניו” (מאור עינים מקץ ד”ה ממזר)[2]. וכן מובא ב’בני יששכר’ על השגת האור הזה, שאפילו במראה הנבואה לא זוכים לו:

האור הראשון היו מביטים בו מסוף העולם ועד סופו כמו שאמרו רז”ל (חגיגה יב ע”א): וגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים, והיכן גנזו בתורה. כמו שכתבו קדמונינו בעלי רוח הקודש (וכל מה שהאדם רואה בכל פעם דבר חדש בתורה הוא מהאור הגנוז), על כן נקראת התורה אור. ועל כן חכם (בחכמת התורה) עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע”א), כי על ידי התורה יתגלה לו אור הגנוז בכל פעם. וכל אחד כפי עסקו ועמלו בתורה ועל ידי אור הגנוז יכול להביט בכל פעם נסתרות מסוף העולם וכו’ (מה שאין כן הנביא לא בכל פעם תתגלה לו הנבואה). והנה לבעבור זה רואים הצדיקים ראיה רוחניית למרחוק גם בעולמות העליונים כל אחד כפי השגתו בתורה, וכפי מה שמשיג שם מאותו האור הראשון הגנוז.

(בני יששכר, מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ב)

ה’בני יששכר’ ממשיך ומבאר שמשום כך עשה ה’ את נס חנוכה בתקופה שבה כבר לא היו נביאים. כך הוא חיזק את עם ישראל שלמרות שאין נבואה, עדיין יש בידם להתעלות באמצעות התורה, שמבחינה זו היא עדיפה על פני הנבואה.

כיוצא בזה כתב גם ה’באר מים חיים’:

והאמת שכל מיני טובות וישועות וברכות וגאולות ורפואות וכל צרכי כל העולמות כולם הכל בהתורה. כי היא חיות כולם שבה נברא כולם, כמאמר חז”ל: בי הביט וברא את העולם. ולא עוד אלא שבה צפון וטמון אור הגנוז לצדיקים, שלא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא (ולא ראו הנביאים אורו[3]) כמבואר בזוהר הקדוש ומי שזוכה להגות באמרי תורה לשמה הרי הוא זוכה לאותו אור הגנוז המופלא הלזה.

 (באר מים חיים ויחי, ד”ה ויברכם)

יש בדברים הללו בשורה גדולה ותקווה גדולה. אנו נמצאים בדור של צימאון גדול ומבוכה גדולה:

הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעָב בארץ; לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמֹע את דבר ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתוּלֹת היפות והבחורים בצמָא.

(עמוס ח, יא-יג)

גם אם איננו מסוגלים לפתור את כל הקשיים של הדור, אנו כן יכולים להתחזק בעבודת הענווה ובתורה לשמה. זהו דבר שבהחלט קיים בדורנו. מתוך כך נזכה להתחדשות האור שהוא גבורה אפילו מנבואה – אור שבעת הימים שהוא אור הגאולה השלמה. וכפי שכתב ה’דגל מחנה אפרים’ בשם תיקוני הזוהר, שגאולת מצרים הייתה על ידי נבואה, והגאולה העתידית תהיה על ידי תורה לשמה – “בלבת אש דאורייתא” (דגל מחנה אפרים, ויצא ד”ה או יאמר).

[1] מבחינה מסוימת זהו הסבר הפוך ל’נהמא דכיסופא’. השהות בעולם הזה לא באה לעשות אותנו ישות שמצדיקה את השכר שהיא תקבל, אלא דווקא לגרום לנו להיות בתכלית השפלות וה’כיסופא’. אולם אין זה בושה שלילית, אלא האדם מתחנך לכך שזהו הדבר המשמח ביותר שיש – לעמוד לפני ה’ בשפלות והתבטלות גמורה.

[2] וראה עוד תולדות יעקב יוסף, בראשית ד”ה יתבונן המשכיל; בת עין ויגש ד”ה עוד יש לדקדק; אמרי אמת קרח ד”ה בגמרא אף מלאך; ועוד.

[3] כמובן שהיו גם נביאים שזו לאור הזה, משום שהיו תלמידי חכמים גדולים שעסקו בתורה. הרמב”ם בהקדמתו למשנה כותב שנביאים רבים היו ממעתיקי השמועה, ובהם אחיה השילוני, אליהו, אלישע, זכריה, הושע, עמוס, ישעיהו ועוד. כוונת הדברים היא רק שהנבואה מצד עצמה לא מביאה את האור הזה.