שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 384 |ח’ ניסן תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: (ב) לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: (ג) אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ: (ד) אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ: (ה) אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים: (ו) בָּרוּךְ ה’ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:  ז) נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: (ח) עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

“אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים” – שטפונות רוחניים אינם מקריים (המשך)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם פתחנו בכך שדוד דוד פונה במזמור כאן לעם ישראל כדי שיאמרו את מה שהוא מציע להגיד. חשוב לו שעם ישראל יאמר לה’ את ההודיה שבמזמור הזה. כלומר שעם ישראל יכירו בכך שאלמלא ה’ שעזר להם, לא היה נשאר מהם דבר. דרך ההכרה הזו ניתן גם להכיר בכך שאנו אומה אלוקית. בדרך הטבע לא היה יכול להיות לנו שום קיום, ובכל זאת נשארנו והתקיימנו והגענו עד לזמן הזה. זהו הפלא הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית. לא זו בלבד, אלא האומה הזו גם נשארת קשורה באלוקיה.

העמקנו גם במשל של מים שוטפים שדוד משתמש בו במזמור: “אזי המים שטפונו”. המים השוטפים הללו הם אחד המפגעים הקשים ביותר שניצבים בפני היהדות לדורותיה. הבאנו לכך דוגמאות מתנועת ההשכלה, מהציונות החילונית, מהקומוניזם וממגפת הרשתות החברתיות והסמארטפונים שבימינו. כאן מגיע החידוש הגדול של המזמור: “אזי עבר על נפשנו המים הזידונים” (פס’ ה). דוד אומר כאן שהמים הללו ששוטפים הם לא סתם שטף מקרי, אלא הם מים זידונים. יש כאן שטף שנעשה במזיד. מי שעומד מאחורי השטף הזה אלו הם כוחות הטומאה והסיטרא אחרא שבעולם, שמתנגדים למלכות ה’ ולהליכה בדרך התורה.

האמירה הזו היא חידוש גדול. משום שכאמור לעיל, המים הללו לא נתפסים בדרך כלל כ”מים זידונים”. הם לכאורה פועלים על פי הדינמיקה שלהם, ולא מתכוונים לשטוף ולהרוס כלום. אולם דוד המלך מלמד שצריך להתייחס למים הללו כ”מים זידונים”. כי גם אם זה נכון שיוצרי השיטות והתנועות הללו אינם בעלי כוונות זדון, מי שעומד מאחוריהם זה הס”מ וכוחות הטומאה.

מי שעומד מאחורי השטפונות זו מלכות זדון

היהדות הנאמנה ראתה בכל התנועות הללו אויב מר. מבחינה היסטורית אפשר לראות שאפילו במקומות שהיה נראה שניתן לשתף איתם פעולה, הדבר יצר לבסוף נזקים רבים. אחד מהוגי הדעות שניתח בצורה מדוייקת את התנועות הללו הוא הרב ד”ר יצחק ברויאר ז”ל. הוא היה נכדו של הרש”ר הירש, ממקימי אגודת ישראל ואחר כך ממקימי פועלי אגודת ישראל. בספרו הוא כותב על כך שתמיד יש אמת מסויימת בתוך השקר, אך אסור להתבלבל ממנה:  

מאמר חכמינו ז”ל כי אותיות התיבה ‘אמת’ מסודרות הן על פי הסדר של האלף-בית, בעוד שאותיות התיבה ‘שקר’ הן הפוכות. על זה אמרתי צא וראה כי אמנם חלק מתיבת ‘שקר’ מסודר ‘קר’, רק ‘שקר’ בלתי מסודר. מה בין שקר ושגעון? ה’קר’ של אמת הנמצא בכל שקר אמיתי, ואשר הוא מזויף ומסולף בתוכו. ‘קר’ הוא אמת, ‘שקר’ הוא לגמרי שקר. כי ה’קר’ עם ה’ש’ נעשו לחטיבה אחת. ודוקא על ידי ה’קר’ של אמת הנמצא בשקר, יש לו כוח והשפעה.

(מוריה עמ’ 184)

האותיות ק-ר בתוך המילה ש-ק-ר הן כסדרן. אך למרות ה’אמת’ המסויימת הזו שבתוך ה’שקר’, השקר הינו שקר גמור. האמת שבתוכו רק נותנת לו השפעה וכוח להזיק. בהקשר של השיטפון שפוגע בעם ישראל, זהו לא רק שקר ש’בטעות’ יש בו קצת אמת, וש’במקרה’ שהוא שוטף ועובר על נפשנו. אלא אלו “מים זידונים”.

מלבד זאת, בדרך כלל ל’מחוללי השיטה’ כן יש כוונות נסתרות של קעקוע היהדות. גם אם מנדלסון עצמו לא התכוון לכך, לחברים שלו שקיבלו אותו במאור פנים ובזרועות פתוחות לתוככי חוגי ההשכלה בגרמניה כן היו שאיפות כאלו. כך היה גם עם מחוללי הקומוניזם חלק מחוללי הקומוניזם, שכן היו להם שאיפות לעקור את הדת. וכן המציאות כיום בקרב חלק מנהיגי החילונים, שמעוניינים במפורש ‘לחלן’ את כל עם ישראל. אפילו כאשר הם מקדמים דתיים שונים בצבא ובתקשורת, זה לא משום שהם מעריכים את ההישגים שלהם, כפי שנוטים לחשוב אלו שמקדמים אותם. אלא זה נועד כדי למשוך אחריהם את הציבור הדתי לעברי פי הפחת של החילוניות.

כך גם בנוגע לרשתות החברתיות, האינטרנט והסמארטפונים. היה אפשר לחשוב שהם אינם נגד הדת באופן מוצהר. כביכול הם לא ‘זידונים’. אבל זו טעות. מחוללי התרבות הזו הם אנשים שיודעים היטב מה הם באים לחולל. הם יוצרים במהירות עולם שלם שנבנה ב’שיטפון’, ויש מאחוריו תכנון מאוד מושכל ומחושב. ‘עמק הסיליקון’ בארצות הברית, ששם יושבות רבות מהחברות שמפתחות את מהפכת הטכנולוגיה והמדיה, מבוסס על אג’נדה לשנות את התודעה האנושית לכיוון יותר ליברלי ופרוגרסיבי. ואפשר למצוא גם עדויות ברורות לכך באופן בו מתנהלות הרשתות החברתיות.

אך למרות זאת, אנו עדיין צריכים להתייחס לזה באופן שאיננו תלוי בכוונות של האנשים עצמם. עלינו להבין שיש כאן התמודדות רחבה יותר על מלכות העולם – האם היא תהיה מלכות ה’ או שהיא תהיה מלכות זדון.

יש בעולם התגוששות בין המים הזידונים לבין שם ה’

להבנה הזו יש משמעות מעשית מאוד. כשאדם מבין שיש כאן השפעה גלובלית שהיא הרבה יותר רחבה ומקיפה מאשר ההיבט הנקודתי שבו הוא נתקל באופן אישי – הוא ייזהר הרבה יותר. הוא לא ירשה לעצמו להרגיש בנוח בתוך זרם המים הזידונים הללו, מתוך מחשבה לנסות להימנע מדברים שליליים שהוא נתקל בהם. אלא בדיוק להיפך, הוא יעצור את עצמו לגמרי מלהתחבר לכל התרבות הזו ולכל הזרם הזה. אם יהיה לו הכרח להשתמש בדברים מסויימים שקשורים בזרם הזה, הוא יעשה זאת מתוך תחושה של אילוץ, ולא מתוך חיבור ונינוחות.

אמנם הטכנולוגיה כשלעצמה איננה הבעיה. עצם היכולת להגיע למידע ולעבוד באמצעים מתקדמים – זו איננה בעיה מצד עצמה. הבעיה מתחילה כאשר הטכנולוגיה מגיעה יחד עם תרבות שלמה, כפי שהתבאר. אף כאשר התכנים עצמם כשרים – עצם התרבות הזאת היא בעייתית. לכון יש צורך לצמצם ככל האפשר את ההישאבות לעולם הוירטואלי הזה. לא מתוך ביטול מוחלט של כל שימוש בטכנולוגיה, אלא מתוך הבנה שמסביב לטכנולוגיה הקיימת ישנה תרבות שלמה שנועדה למשוך את האדם אליה ואל ערכיה, וכנוגדנים לכך יש הכרח ליצור גבולות ברורים: שימוש מוגדר, זמן מוגדר, ומצבים שבהם המכשיר איננו חלק מן החיים[1].

מוכרחים להבין שהמציאות הזו של השטף היא הרבה פחות תמימה ממה שהיא נראית. יש כאן התגוששות-על בהנהגת העולם. יש כאן מציאות של מלכות זדון, שחייבים להתייחס אליה בתוך התפיסה שלנו לגבי מה שקורה בעולם. בלי ההבנה הזו, התפיסה חלקית מאוד ומשובשת. ממש כשם שמי שינסה לתפוס את המציאות של עם ישראל רק במונחים של מה שהוא רואה – לא יבין כלל את המציאות של עם ישראל. כפי שדוד אמר בתחילת המזמור, אין אפשרות להבין את כל מה שקורה לעם ישראל, אלא רק עם ההבנה שה’ “היה לנו”. וכן הוא אומר גם בסיום המזמור, ש”עזרנו בשם ה’ עושה שמים וארץ” (פס’ ח). אי אפשר להבין את סוד קיומנו בלי להכיר בהשגחתו של ה’ עלינו. ויתרה מכך, דוד מדגיש שעזרנו “בשם” ה’ אלוקינו. הקיום שלנו הוא רק כשאנו קוראים בשם ה’ אלוקינו ומזהים את עצמנו כעובדי ה’: “אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר” (תהילים כ, ח). נשיאת שם ה’ והזכרת שמו היא ההבנה העמוקה של מה שאנחנו – “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה” (אמונות ודעות (לרס”ג), מאמר שלישי, ז).

חשוב מאוד לחנך לתודעת מלחמה

אל מול השטף הגדול שאנו מתמודדים איתו בימינו, ושהתמודדנו איתו גם בעבר, אנו צריכים לכוון את עצמנו בראש ובראשונה להבין את מהות הקרב הגדול. עלינו לפתח בקרבנו, ובקרב ילדינו ותלמידנו, תודעת קרב בין מלכויות. עלינו לתפוס את המציאות כך שיש “שם ה'” שניצב לעומת ה”מים הזידונים”. יש לכך משמעות רבה בחינוך. אם מנסים להילחם בנער שלא יצפה בסרטים פסולים ולא ישמע מוזיקה שלילית, עלולים להתקשות מאוד בקרב הזה. וכן כאשר באים להילחם בנערה שלא תלבש בגדים שאינם מספיק צנועים. כי בעצם מנסים לעמוד כנגד המים הזידונים, כשהם שוטפים את השטף שלהם שכל כך קשה לעצור בעדו. לכן צריך לחנך קודם כל את עצמנו, ואחר כך את ילדינו ותלמידנו, ש”אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר”. על זה צריך לחזור השכם והערב, ולהדגיש שיש מלחמה עצומה בעולם מי הוא המלך ומי מנהיג את העולם. זה המאבק היסודי בבריאה – האם ה’ הוא המלך, או שמנהיגה את העולם מלכות זדון, שהמים שלה הם מים זידונים. בתוך המאבק הזה אנחנו ובנינו ותלמידנו צריכים לחזק את עצמנו בתודעת החיילוּת שלנו כחיילי המלך.

כשזה נעשה, כל הדיון על הסרטים והצניעות נעשה אחר לגמרי. גם הנכונות לוותר על הצריכה הבלתי נשלטת של מנעמי המדיה והרשתות החברתיות נעשית הרבה יותר מתקבלת על הדעת והלב. משום שמבינים שיש כאן מלחמה גדולה, שאנו שותפים אליה. יתרה מזו, מבינים גם שהמים הזידונים לא רוצים רק להטות אותנו מהמסילה. הם ממש לא מסתפקים בכך. הם חלק מאותה מערכה שבאה לטרוף אותנו בשיניה: “שלא נתננו טרף לשיניהם” (פס’ ו). כל המים הזידונים הללו שבאים כביכול להעניק לנו כל מיני תענוגות ומנעמים בשיטפון שלהם, הם בעצם שליחים של מלכות הזדון לעקור אותנו מחיינו. ולעומת זאת הקב”ה במצוותיו בא דווקא להיטיב לנו ולחיותנו: “ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צונו” (דברים ו, כד-כה).

אנחנו נלכדים בפחים אך הקב”ה משחרר אותנו

דוד המלך מוסיף עוד משל אחד במזמור: “נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו” (פס’ ז). כיצד הציפור מגיע אל פח היוקשים שנועד ללכוד אותה? מדוע היא בכלל נכנסת לשם? הסיבה לכך היא משום שזה נראה מקום רגיל. הציפור לא מבינה שהיא בעצם נכנסת למלכודת. בנוסף, בדרך כלל היו שמים לציפורים פתיונות כדי לגרום להם להיכנס לתוך המצודה וללכוד אותם.

המים הזידונים שדוד מדבר עליהם כאן, השטפונות הרוחניים ששוטפים את בני האדם, הם באמת פח יוקשים. דוד אומר כאן שבדרך כלל אנו נלכדים בפח יוקשים הזה. יש פתיונות שמושכים אותנו לשם, ואנחנו בכלל לא שמים לב שאנו נכסים אליו. אבל הקב”ה עוזר לנו להשתחרר מהפח הזה – “הפח נשבר”. זו לא הימלטות על ידי כך שברגע האחרון שמים לב שזו מלכודת ולא נלכדים. אלא הקב”ה שובר את הפח ואנו מצליחים לצאת ממנו.

עם ישראל זקוק לסייעתא דשמיא מופלגת כדי להינצל מכל המלכודות הללו במשך כל ההיסטוריה. גם עכשיו אנו זקוקים לסייעתא דשמיא מופלגת כדי להינצל. אולם זו לא סיבה להתייאש. אדרבה, אנו אמורים להתעודד מכך מאוד. כי הקב”ה לא נותן לנו להישאר לכודים בתוך פח היוקשים, אלא הוא שובר לנו את הפח.

על פי כל האמור יוצא שיש ארבע סיבות מדוע “יאמר נא ישראל” את המזמור הזה. ראשית, הודיה לה’ על כל עזרתו וישועתו. שנית, חיזוק האמונה בהיותנו אומה אלוקית. שלישית, כדי להבין את טיב ההתגוששות שבעולם בין מלכות הזדון לבין אלו שקוראים בשם ה’. ורביעית, כדי לא להתייאש מהמצב הבלתי אפשרי שעם ישראל נתון בו, אלא אדרבה להתחזק בכך “עזרנו בשם ה’ עושה שמים וארץ”. וכפי שה’ באמת לא נתננו טרף לשיניהם, וכשם שהוא עזר לנו והושיע אותנו עד היום, כך הוא גם יושיע אותנו מכל צרותינו הרוחניות והגשמיות, ויביאנו עד הגאולה השלמה ובנין בית המקדש.

[1] במקום אחר (שיחת בנושא היחס למדיה, בתוך סדרת יסודות בעבודת ה’) הבאנו את דברי בעלי המוסר על ההבדל בין משה רבינו לעובדיה הנביא. משה הושפע לרעה בבחינה מסויימת מיתרו, כפי שעולה מדרשת חז”ל על הפסוק “ויואל משה לשבת את האיש”, שהוא נשבע לתת את בנו לעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו פרשה א). ואילו עובדיה דווקא התחזק כנגד הרשעים שהוא דר ביניהם ולא למד ממעשיהם (סנהדרין לט ע”ב). הרחבנו שם בעומק העניין, שהוא תחושה של נינוחות והתרצות כלפי סביבה שלילית, לעומת תחושה של אילוץ והכרח שעשויה לחזק את האדם. עוד עסקנו שם בהרחבה במשמעות המעשית שיש לכך בכל הנוגע להתמודדות עם המדיה.