שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 382 | כג אדר תשפ”ו

היחס הראוי לאמצעי המדיה בדורנו (המשך)

תקציר החלק הקודם

התקשורת, האינטרנט, הרשתות החברתיות, ועכשיו גם הבינה המלאכותית שהופכת את העולם – הם התרחשות עצומה בקנה מידה עולמי והיסטורי. אל מול התופעה ההתפתחות הטכנולוגית הזו, חשוב מאוד לשאול את עצמנו מה היחס הנכון שצריך להיות לעולם התורה והקדושה אל הרוח הזו שנושבת בעולם. מצד אחד הרוח העולמית הזו נושבת באופן מאוד ‘חילוני’, שנראה מנותק מהתורה והמצוות ופעמים רבות גם מנוגד אליהם. לכאורה מהבחינה הזו היה ראוי להיבדל ממנה כמה שיותר. אך האם באמת ניתן להיבדל ממנה? והאם זו הפעולה הנכונה? או שמא צריך ‘לזרום’ עם השינוי שמתרחש, ולהתאים את עצמנו אליו באופן כמה שיותר מוצלח? ואולי יתרה מזו, אנו אמורים להיות חלק מהמהלך הזה, ולרתום אותו לטובה הקדושה? אלו הן שאלות יסודיות מאוד, שההשלכות המעשיות שלהן רבות עד מאוד, ונוגעות לכל אחד ואחד.

הרחבנו במבט היסטורי להשוות את התקופה הזו לתקופה של תחילת הציונות, לפני כ-200 שנה. גם אז התעוררה שאלה גדולה כיצד צריכים יראי ה’ להתייחס לכך, והאם להשתתף בשיבת ציון למרות הסכנות שהיו בה מצד הסחף אחר החילונות. סקרנו גישות שונות שהיו אז, ואת ההשלכות שלהן.

עוד עמדנו על כך שנוסחאות פשטניות כמו “להשתמש רק במה שטוב” נראות פיתרון מוצלח, אך בפועל זה לא פשוט וגם לא נכון. יש דברים שברמה העקרונית ניתן להחליט לגביהם החלטות תיאורטיות, אך המציאות היומיומית ‘בשטח’ מושכת לכיוונים אחרים,  ומתברר שמה שהיה נכון בתיאוריה לא עומד במבחן המציאות. נגענו גם בכך שהיבדלות מוחלטת מהטכנולוגיה הולכת ונעשית בלתי אפשרית. בפרט כאשר לא מדובר בהתנתקות של אנשים בודדים אלא בהנחיה לציבור כולו. בנוסף, גם השימוש בסינונים כדי לסנן תכנים בעייתיים לא מספק הגנה מספיק טובה, והמציאות היא בעייתית מאוד גם בקהילות תורניות ושמורות.

בשאלה הזו יש עניין נוסף, שעושה אותה לקשה עוד יותר. בנוגע ללאומיות, ההחלטות שקיבלו אנשים היו הרבה יותר בשליטה. בסופו של דבר הם היו צריכים לקבל החלטה האם הם רוצים לסטות מדרך התורה וההלכה או להמשיך בדרך התורה. לעומת זאת בהתמודדות עם עולם הטכנולוגיה והמדיה המצב הוא הרבה יותר קשה. השאלה אם להיכנס לאתר אינטרנט כזה או אחר, איננה רק שאלה של החלטה ובחירה. האינטרנט שואב את האדם למקומות הנמוכים ביותר. במובן מסוים הוא לוקח מהאדם את הבחירה. הוא גורם לו ‘לגלוש’ למחוזות של תאווה שהוא אפילו לא שם לב שהוא נשאב אליהם. פרסומות שמוצגות או קישורים הם כביכול ‘תמימים’ וכביכול רק באים להועיל לאדם או לספק לו מידע מסויים שאמור להועיל לו; אבל מבלי משים לב הוא כבר רואה תמונות או מציאויות שאינן מתאימות כלל לרוח התורה והטהרה. מכיוון שכך, הפיתרון לא יכול להסתמך על נוסחאות שכליות והגיוניות בלבד. אי אפשר להסתפק בזה, כי המשיכה והזמינות והמהירות של הפיתויים במדיה כיום הם עוצמתיים יותר מאשר כל הנוסחאות והאידיאלים.

כל זה מעצים את השאלה כיצד יש להתייחס לכל עולם הטכנולוגיה והמדיה. זו שאלה קיומית מאוד, ומשמעותית מאוד, עם אינספור השלכות מעשיות.

אצל משה אנו מוצאים שהימצאות בסביבה שלילית היא דבר בעייתי

כאמור, האפשרות להתנתק לחלוטין מהרוח החדשה של התפתחות טכנולוגית שהקב”ה מעורר בעולם – היא לא כל כך מעשית. ולא פחות מכך, היא גם עלולה להביא להחמצה של הזדמנויות שהקב”ה מביא לפתחנו, כפי שהיה בתהליך של שיבת ציון. לכן ההנחה הבסיסית היא שיש כאן דבר שיש בו יסוד אמיתי, שצריך לנסות לאחוז בו. הטכנולוגיה מצד עצמה היא לא דבר שלילי, ואנחנו לא אמורים לשלול אותה מצד עצמה. יש בה הרבה ברכה. הבעיות הן באופן שבו בני האדם משתמשים בה. החברה החילונית ואומות העולם יוצרים מציאות שלוקחת את הטכנולוגיה למקומות מאוד שליליים, שאותם אנו כן אמורים לשלול. לכן צריך לייצר הגדרות וכללים שאמורים להנחות אותנו כיצד להתמודד עם כל הבעיות ‘שמסביב’. ככל שההגדרות העקרוניות הללו תהיינה יותר מדוייקות, יהיה אפשר לגזור מהן הנחיות מעשיות טובות יותר, שיתנו מענה למגוון התמודדויות, וגם למצבים מורכבים.

בחז”ל אנו מוצאים שני מקורות יסודיים שעוסקים במציאות של השפעה סביבתית שלילית. גדולי המוסר עסקו רבות בכל אחד מהם ופיתחו אותו. אולם לכאורה קיימת סתירה בין שני המקורות הללו. מתוך שנתמודד עם הסתירה לכאורה שקיימת כאן, נוכל ללמוד הגדרה חדשה וחשובה הנחוצה להתמודדות עם אמצעי המדיה בדורנו.

הדרשה הראשונה עוסקת במשה רבינו:

בשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה! אמר לו: מהו? אמר לו: בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים. וקיבל עליו. אמר לו (יתרו): השבע לי. וישבע לו. שנאמר: “ויואל משה” (שמות ב, כא), ואין ‘אָלָה’ אלא שבועה, שנאמר: “ויואל שאול את העם לאמר” (שמואל א’ יד, כד), וכתיב: ויאמר נעמן הואל קח ככרים” (מלכים ב’ ה, כג). לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה. מיד “ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים לַמּוּלֹת” (שמות ד, כה).

(מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו פרשה א)

כאשר משה רבינו הגיע אל יתרו, יתרו היה כהן של עבודה זרה. חז”ל דורשים כאן שהתנאי של יתרו לכך שמשה רבינו יוכל לשאת את צפורה היה שהבן הראשון שיוולד לו יהיה לעבודה זרה. המדרש מתאר שמשה רבינו הסכים לתנאי הזה ואף נשבע על כך. זו הסיבה לכך שהמלאך כמעט הרג אותו כשהיה בדרכו חזרה למצרים.

אנו לא מוצאים בתורה שבנו של משה רבינו היה כהן לעבודה זרה, אך בספר שופטים מופיע שהנכד של משה רבינו היה כבר כהן לעבודה זרה. כאשר מיכה עשה פסל לעבודה זרה וחיפש מי ישרת אותו, הוא מצא איש מבית לוי ששמו “יהונתן בן גרשום” ועשה אותו כהן לפסל. חז”ל מלמדים שהיה זה נכדו של משה רבינו (בבא בתרא קט ע”ב). בהמשך לקחו שבט דן את הפסל ואת יהונתן והעמידו אותו בנחלתם, ונאמר ש”הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד גלות הארץ” (שופטים יח, ל).

יתרה מזו, חז”ל דורשים מהשם שנתן משה לגרשום, שכביכול משה רבינו עצמו לא ראה בעיה בעבודה זרה:

“ואת שני בניה אשר שם האחד גֵּרְשֹׁם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה” (שמות ב, כב). רבי יהושע אומר: ארץ נכריה היתה לו ודאי. רבי אלעזר המודעי אומר: “בארץ נכריה” – נכר יה; אמר משה: הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם?![1]

(מכילתא שם)

האמירות הללו על משה רבינו הן לכאורה תמוהות מאוד. ואכן גדולי המוסר (למשל מכתב מאליהו ח”א עמ’ 153; ועוד) מבארים את הדרשות הללו, שאין להעלות על הדעת שמשה רבינו באמת ישבע להקדיש את בנו לעבודה זרה. אלא יש כאן עומק גדול בדברי חז”ל שאותו הם רצו ללמד כאן, וכפי שיתבאר להלן.

אצל עובדיה אנו מוצאים שהימצאות בסביבה שלילית יכולה דווקא לחזק

המקור השני הוא דברי חז”ל על עובדיה הנביא. ספר עובדיה מכיל רק פרק אחד, והוא נבואת חורבן על אדום. חז”ל שואלים מדוע דווקא עובדיה היה זה שהתנבא על אדום:

מאי שנא עובדיה לאדום? אמר רבי יצחק: אמר הקב”ה יבטא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשיו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם.

(סנהדרין לט ע”ב)

עובדיה היה גר בין שני רשעים, אחאב ואיזבל. בספר מלכים מתואר שהוא היה אחראי על ביתו של אחאב, ובסתר דאג להחביא את נביאי ה’ מפני איזבל: “ויקרא אחאב אל עֹבַדְיָהוּ אשר על הבית, ועבדיהו היה ירא את ה’ מאד. ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה’, ויקח עבדיהו מאה נְבִאִים ויחביאם, חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים” (מלכים א’ יח, ג-ד). על אף שהוא גר בין שני הרשעים הללו, הוא לא למד ממעשיהם הרעים. לכן שדווקא הוא מתאים להתנבא על אדום שמזרעו של עשיו, כי עשיו היה גר אצל יצחק ורבקה הצדיקים ולא למד ממעשיהם הטובים.

אמנם החיבור הזה עדיין טעון ביאור. האם מדובר בדמיון אקראי בעלמא? מה נקודת המהות שבכך שעובדיה גר בין שני רשעים, שמאפשר דווקא לו להתנבא על עשיו? הרב דסלר (מכתב מאליהו ח”א, עמ’ 157) מבאר זאת באופן נפלא: רשע שגר בביתם של צדיקים ולא לומד ממעשיהם, צריך להיות רשע ברמה הקשה ביותר. אם הוא מצליח לא להיות מושפע מהם, ולהמשיך ברשעותו גם כשהוא ביניהם, זה אומר שהוא מפתח מנגנון של סלידה ו’אנטי’ לַצַּדִּיקוּת. הוא רואה את הצדיקים, ומחליט שהוא לא רוצה להיות כמוהם. וכן להיפך, אדם שגר בין רשעים ולא לומד ממעשיהם, זה אומר שהצדיקות שלו גדולה מאוד. כי בקלות הוא יכול ‘ליישר קו’ עם הרשעים שסביבו. עובדיה היה יכול בקלות להתאים את עצמו לאחאב ואיזבל, ולחיות בטוב ובנעימים. אם הוא בוחר להתנגד לכך, אז ככל שהם יותר רשעים הוא נעשה יותר צדיק. לכן דווקא עובדיה שהתעצם בצדקתו למרות שגר בין רשעים, הוא זה שמתאים להתנבא על רשע כזה כמו עשיו שהתעצם ברשעותו כשהיה בין צדיקים.

היסוד העולה מכאן הוא שסביבה שמנוגדת לדרכו של האדם יכולה להעצים אותו מאוד בדרכו. אולם לכאורה היסוד הזה סותר את מה שראינו לעיל לגבי “ויואל משה”. שם למדנו שישיבתו של משה אצל יתרו הייתה מעשה שלילי ביותר וגרמה לקלקול גדול. כיצד יש ליישב את הדברים? האם המגורים בין רשעים זה דבר שצריך להימנע ממנו כי הוא משפיע על האדם לרעה, או שזה דווקא יכול להעצים את האדם לטובה?

כניסה נצרכת למרחב בעייתי צריכה להיעשות מתוך גישה של אילוץ והכרח

נראה ששורש ההבדל שבין משה לעובדיה נעוץ בעניין של “ויואל”. חז”ל דורשים את דרשתם על המילים “ויואל משה לשבת את האיש”. מדוע התורה משתמשת במילה “ויואל” ולא כותבת “וישב משה עם יתרו”? המילה “ויואל” משמעותה שהייתה כאן התרצות מצד משה. הוא לא התחבר עם יתרו מתוך הכרח או אילוץ, אלא הוא רצה בכך. בתורה אפילו לא נאמר שיתרו ביקש ממשה שישב אצלו או שישא את בתו לאישה. כך ש”ויואל” כאן אין פירושו רק הסכמה בדיעבד, אלא יש כאן גם צד של רצון של משה רבינו. על כך אומרים חז”ל שההתרצות הזו היא בחינה של התרצות לעבודה זרה. כי יתרו היה כהן של עבודה זרה. מדוע משה נכנס מרצונו לביתו של כהן עבודה זרה ומתחתן עמו? חז”ל מלמדים שהפעולה הזו היא בבחינה של התרצות למסור את הבן לעבודה זרה. ואפילו אם ההתרצות הזו לא פגעה במשה עצמו או בבן שלו, היא פגעה בהמשך בבן בנו. וכפי שציינו מספר פרשנים ש”ויואל משה לשבת את האיש” הוא בדיוק אותו מטבע לשון שנאמר על נכדו של משה כשהתרצה לשמש כהן לפסל מיכה: “ויואל הלוי לשבת את האיש” (שופטים יז, יא).

לעומת זאת לעובדיה לא הייתה ברירה. הוא היה מוכרח לדור בין הרשעים. היה לו שם תפקיד חשוב ביותר, לסייע בסתר לנביאי ה’. הוא לא רצה להיות בקרבתם של אחאב ואיזבל, הוא ודאי סלד מהם ביותר. כל השהות שלו ביניהם הייתה מתוך הכרח וחוסר ברירה. לכן הוא לא למד ממעשיהם, ואפילו התעצם מאוד בצדקותו דווקא מתוך שהיה ביניהם.

אם כן, היסוד הבעייתי בשהות של משה אצל יתרו זו הבחינה של “ויואל משה”. זה לא היה מתוך חוסר ברירה ואילוץ גמור, אלא מתוך התרצות והסכמה פנימית. כלומר הייתה כאן מחשבה שזה יכול להיות בסדר, שלא יקרה כאן משהו לא טוב, ואולי זה אפילו נחמד לשבת כאן. כשאדם נכנס לסביבה שלילית מתוך גישה כזו, יש בזה סכנה גדולה, ויכולה להתקיים בו בחינה של שבועה להתמסר לעבודה זרה, כפי שעולה מדברי חז”ל.

זהו העיקרון החשוב שניתן להעלות מכאן לגבי ההתמודדות עם אמצעי המדיה בדורנו. כאשר מתמודדים עם כל המעטפת השלילית הסוחפת שיש סביב אצמעי המדיה, השאלה החשובה מאוד היא מתוך איזה גישה מגיעים. צריך להגיע אל המעטפת הזו מתוך תחושה של חוסר ברירה. מצד עצמנו היינו רוצים שכל הרוע והטומאה בכלל לא יהיו קיימים. אולם בגלל הצורך והחשיבות להתשתמש באמצעים הללו, אנו כן נכנסים אל תוך המרחב הזה, שלמרות כל ההגנות – יש בו בהחלט סכנות. אבל גם כשנכנסים, עושים זאת מתוך תחושה של הכרח ואילוץ, ולא מתוך “ויואל משה”.

יש לגישה כזו השלכות מאוד מעשיות. אם אדם ניגש ככה, הוא לא יהיה ‘שעות נוספות’ אצל ‘אחאב ואיזבל’. כשעובדיה היה נכנס אליהם הוא ודאי היה נכנס מתוך תחושת חוסר ברירה והוא לא היה נשאר רגע מיותר אצלם. כך גם אדם שאיננו מרגיש בנוח כשהוא נצרך להשתמש באמצעי המדיה החדשניים. הוא יעשה את מה שהוא מוכרח, וימהר להתנתק מהם. הוא יעשה מחוסר ברירה את מה שהוא חייב, אבל לא שום דבר מעבר לכך. כי הוא לא מחפש להתערבב בתוך הדבר הזה, ולא מתרצה לשבת בו.

משמעות נוספת היא היחס לנוחות. החדשנות תמיד מציעה לאדם להתקדם למכשיר יותר נוח, תוכנות יותר נוחות, וחווית משתמש משופרת. אם אדם נכנס מתוך “ויואל”, הוא יחפש את הנוחות. אך אם נכנסים מתוך תחושת אילוץ, מחפשים את המינימום ההכרחי ורוצים כמה שפחות מגע עם המרחב הזה. כי גם אם אדם יודע לעשות את ההפרדה והוא עצמו יודע להנות מהנוחות ולא להיכשל, הבן שלו כבר עלול לראות חס וחלילה את עצמו כקשור ל’פסל מיכה’.

חשוב גם לציין שכאשר באים להנחיל את הגישה הזו לילדים ונוער, חשוב מאוד להסביר להם אותה. לא נכון רק לאסור עליהם את הבחינת “ויואל”. הדרך החינוכית צריכה להיות מתוך הקשבה והבנה לרצונות של הילדים, ולהסביר להם למה כל כך חשוב לא להשתלב יותר מדי ברוח הזאת שנושבת מבעד לטכנולוגיה כפי שהיא.

התמודדות נכונה עם אתגרי המדיה יכולה להצמיח ולהעצים מאוד

אם ננסה לסכם את העקרונות היוצאים כאן, אזי ראשית יש להבחין בין הטכנולוגיה עצמה לבין התרבות שסביבה. הטכנולוגיה כשלעצמה איננה הבעיה. עצם היכולת להגיע למידע, לתקשר, לעבוד באמצעים מתקדמים – זו איננה בעיה מצד עצמה. הבעיה מתחילה כאשר הטכנולוגיה מגיעה יחד עם תרבות שלמה: צורת חיים, הרגלים, דפוסי חשיבה. התרבות הזאת פעמים רבות היא תרבות מערבית שמעצבת את האדם בצורה מסוימת – צורה שאיננה מתאימה לחיים של תורה. לכן כאשר מדברים על היחס לטכנולוגיה צריך להבחין בין שני דברים: עצם הכלי, והתרבות שנלווית אליו. הבירור איננו רק על התוכן שנכנס דרך הכלי, אלא גם על הצורה שבה הכלי מעצב את החיים.

שנית, גם כאשר אין חשיפה ישירה לתכנים בעייתיים, עדיין קיימת מציאות של ‘אבק הטכנולוגיה’. כלומר: יש משהו באופן השימוש עצמו שמייצר תרבות מסוימת – זמינות מתמדת, תגובות מידיות, מדידה של דברים בלייקים, קפיצה מתמדת בין נושאים, חיפוש גירויים חדשים. זה יוצר דפוס חיים שבו האדם נעשה קשוב כל הזמן למכשיר. המכשיר הופך להיות חלק מרכזי מן התודעה ומן הזמן של האדם. גם כאשר התכנים עצמם כשרים – עצם התרבות הזאת יכולה להיות בעייתית.

מתוך כך עולה ההבדל בין שימוש בכלי לבין חיים בתוך תרבות הכלי. יש הבדל גדול בין שני מצבים: כאשר האדם משתמש בכלי לצורך מסוים: עבודה, לימוד, מידע, לעומת מצב שבו האדם חי בתוך המכשיר. המכשיר מלווה אותו כל הזמן, מכתיב את סדר היום שלו, והוא נעשה קשוב כל הזמן למה שקורה בתוכו. זה כבר לא רק כלי – זו כבר צורת חיים. הבירור האמיתי איננו רק מה יש בתוך המכשיר, אלא האם המכשיר נשאר כלי – או שהוא הופך להיות מרכז החיים.

אחת הנקודות המרכזיות היא עניין הזמינות. כאשר המכשיר נמצא כל הזמן בכיס, האדם יכול להישאב אליו בכל רגע. בכל מקום שהוא נמצא בו, המכשיר איתו. הדבר הזה יוצר מציאות שבה האדם יכול להיות כל הזמן במגע עם העולם הדיגיטלי. הזמינות הזאת מגבירה מאוד את כוח המשיכה של המכשיר, ואת הסכנה של ההיסחפות אחריו.

כאמור, יש מערכות סינון, ויש יוזמות מבורכות שמנסות ליצור סביבה נקייה ככל האפשר. הדבר הזה חשוב מאוד, אבל צריך להבין שסינון מטפל בעיקר בתוכן. ואילו הבעיה העמוקה יותר היא דפוס החיים שהטכנולוגיה יוצרת. לכן גם כאשר יש סינון טוב – עדיין צריך בירור נוסף: עד כמה הכלי הזה משנה את צורת החיים שלנו.

מלבד כל זאת, ישנה גם האחריות כלפי הדור הבא. לעיתים אדם בוגר מצליח להציב לעצמו גבולות. אבל המציאות איננה כוללת רק את עצמו. כאשר ילדים גדלים בעולם שבו המכשירים הללו נמצאים בכל מקום – הם נשאבים אליהם הרבה יותר. לכן ההתמודדות איננה רק אישית אלא גם חינוכית. צריך לשאול מהי הסביבה שאנו יוצרים עבור הדור הבא.

מתוך כל זה עולה עיקרון חשוב: יש צורך לצמצם ככל האפשר את ההישאבות לעולם הוירטואלי הזה. לא מתוך ביטול מוחלט של כל שימוש בטכנולוגיה, אלא מתוך מאמץ ליצור גבולות ברורים: שימוש מוגדר, זמן מוגדר, מצבים שבהם המכשיר איננו חלק מן החיים. לדוגמה: כאשר אדם לומד, כאשר הוא עם משפחתו, כאשר הוא רוצה להיות מרוכז בדבר מסוים – הוא סוגר את המכשירים ומייצר מרחב נקי. זה איננו רק עניין טכני; זו יצירה של תרבות חיים אחרת.

חשוב לזכור: אנחנו חיים בתוך מציאות מורכבת מאוד. הטכנולוגיה נמצאת בעולם, והיא לא הולכת להיעלם. לכן השאלה איננה רק כיצד להימנע, אלא גם כיצד לפעול בתוך המציאות הזו באחריות. יש יוזמות טובות, יש אנשים שמנסים ליצור פתרונות נכונים, ויש מאמץ לבנות שימושים נכונים יותר. בתוך כל הקרבות הרוחניים של הדור – יש גם הרבה מה לפעול, הרבה מה לבנות, והרבה מה לתקן.

אנחנו צריכים לגשת לכל הנושא זה לא מתוך חידלון והשלמה עם סחף גדל והולך אשר עתיד לשטוף אותנו בזמן כזה או אחר, חלילה. לא מתוך ייאוש ומרירות שכוחות גדולים מאיתנו “חיים בלעונו וכו’ המים שטפונו נַחְלָה עבר על נפשנוּ” (תהילים קכד, ג-ד). אדרבה, אם נשכיל להתנהל כעובדיה בשעתו אזי נוציא יקר מזולל ודוקא נתעלה יותר ויותר מעצם ההתמודדות הזאת ומעצם העמידה האיתנה כנגד “המים הזידונים”. ונזכה לעלות ולהתעלות ולהתעצם, ולגדל דור ישרים מבורך כחיצים ביד גבור אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם.

[1] אמנם במפרשי המדרש ישנם גם שביארו אמירה זו באופנים אחרים, שעיקרם הוא שמשה רבינו התחזק לעבוד לבדו למי שאמר והיה העולם על אף שכל סביבתו היו עובדי עבודה זרה.