שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 380 | י’ אדר תשפ”ו

ראש מור דרור – מרדכי ועבודת הקטורת של הצדיקים (המשך)

תקציר החלק הקודם

פתחנו בדברי הגמרא: “מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: ‘מר דרור’ (שמות ל, כג), ומתרגמינן: ‘מירא דכיא'” (חולין קלט ע”ב). עמדנו על כך שלכאורה הקישור של הפסוק “מר דרור” אל מרדכי הוא תמוה: מה הקשר בין מרדכי לפרשת הבשמים? הבאנו גם דרשות נוספות של חז”ל המקשרות בין מרדכי לבשמים, וכן על היותו ראש לצדיקים שהם בבחינת בשמים.

הרחבנו בכך שהבשמים במהותם נועדו כדי להעלות ריח ניחוח. בתורה מופיע פעמים רבות הביטוי “לריח ניחוח” כאשר הכוונה היא לנחת הרוח שנעשה לקב”ה מעשיית רצונו. מידת הנחת רוח שנעשית לקב”ה היא כפי גודל האפשרות שלא ייעשה רצונו. ככל שההתמודדות והקשיים גדולים יותר, ובכל זאת האדם בוחר להיכנע לה’ ולבטל רצונו מפני רצון ה’ – הוא עושה לה’ יותר נחת רוח. לכן הצדיקים עושים לקב”ה את נחת הרוח הגדולה ביותר. הם מכניעים את עצמם ומוסרים את נפשם על רצון ה’ בתמידות, גם כשקשה להם. משום כך הם בבחינת ‘בשמים’ שמעלים ריח טוב לפני ה’. עמדנו גם על כך שבכל עשרות הפסוקים שבהם מוזכר שהקורבנות הם ריח ניחוח לה’, משמעות הדבר היא שה’ מתרצה אלינו ומשפיע עלינו שפע טוב.

לאור האמור התבאר הקשר של מרדכי לעניין זה. מה שמאפיין במיוחד את מרדכי זו מסירות נפש עצומה לעשות את רצון ה’ ולגרום לו נחת רוח. מרדכי ייסד הנהגה חדשה בעבודת ה’, שלא הייתה עד לזמנו. קודם לכן היו נביאים. הקשר שלהם עם ה’ היה בגילוי גמור. לעומת זאת, בתקופת מרדכי ואסתר הייתה הסתרה עצומה. לא הייתה נבואה, וגם בית המקדש היה חרב מבלי סימן באופק לכך שהוא עומד להתחדש. מלכות אחשוורוש שלטה על כל העולם שלטון מוחלט. המצב הרוחני של עם ישראל היה גרוע ביותר, ובנוסף לכל זה גם נגזרה גזירה קשה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. כל כך היה חסר במציאות הזו נביא שמדבר את דברי ה’ אל ישראל, או שמביא את דברי ישראל אל ה’. היה כאן נתק גמור והסתרה גמורה. בתוך המציאות הזו נוסדה הנהגה חדשה שעתידה ללוות את ישראל לכל אורך גלותם. זו הנהגת הצדיקים בהסתר הגלות. במקום הנהגה של ראייה, דיבור ושמיעה, נוצרה כאן הנהגה שונה במהותה – של ‘ריח’. מרדכי הצדיק מתמודד עם הסתרים עצומים, והוא כולו מסור לעשות את רצון ה’. הוא לא נשטף בזרם, ולא מתפעל מהמלכות ומהמן. הוא רואה שיש חילול השם נורא, ומול זה הוא לא עושה שום חשבון. הוא מוכן לסכן את עצמו. הוא חי את מסירות הנפש שלו על האמת ועל ישועת ישראל באופן מוחלט כל כך. הוא פועל מתוך צדיקות מופלגת, והתמקדות אך ורק בכבוד ה’, בהצלת ישראל, בתורה ובתפילה. הוא לא מתייאש, ולא מנסה להיות ‘ריאלי’. הוא לא מנסה להגיע להסכמים עם המן, ולהציע פשרות כאלו ואחרות. הוא גם לא מתייאש מעם ישראל, אלא מוביל אותם להתענות ולהתפלל, לזעוק אל ה’ וללבוש שק ואפר. כל זה מתוך ביטחון גמור ש”רֶוַח והצלחה יעמוד ליהודים” (שם ד, יד), על אף שהוא לא קיבל הבטחה גלויה ומפורשת לכך בנבואה. המציאות הזו יוצרת ריח מאוד טוב, המגיע אל ה’. אלו הם בשמים מדהימים, ומרדכי הוא ראש לכל הבשמים. זהו “מר דכי” – בושם טהור לגמרי. זהו ריח ניחוח נפלא לגמרי.

אצל מרדכי התחדשה עבודת ה’ מסוג שונה. זו לא עבודה של קִירְבה, אלא עבודה של הַקְרָבה. הקורבן שהוא מביא לפני ה’ הוא קורבן של התגברות. עבודת ההתמסרות שלו לה’ מגיעה מתוך מציאות של ריחוק, אך הריח שלה עולה ומגיע עד כיסא הכבוד. זה מה שמעלה את ריח הניחוח דווקא כשאנו רחוקים ואפילו בלי בית מקדש.

זו הייתה עבודת הצדיקים, שעל ידה גם נפתחים שערי השמים, ומגיעה עת רצון של רחמים. היא גורמת נחת רוח לה’, ומעוררת התרצות של ה’ וגעגועים אלינו. על ידי ריח הניחוח הזה מתעורר הרצון אצל ה’ להשפיע ולהיטיב לנו. וכפי שכותב השפת אמת על ריח הניחוח של הקורבנות והתפילה: “ועל ידי זה הריח נמשך כל השפע והברכות מן השמים” (שפת אמת תולדות, ד”ה בפסוק וירח).

עבודת הקטורת היא העילאית ביותר כי היא הדדית

הבשמים שהיו חלק ממרכיבי שמן המשחה, ובהם “מור דרור”, שימשו גם בהכנת קטורת הסמים[1]. עבודת הקטורת היא הביטוי העילאי ביותר של הריח המיוחד שעולה לריח ניחוח לפני ה’. הקטורת הייתה מציאות כה נעלה של ריח ניחוח משום שהיא הייתה הדדית. לא רק הקב”ה נהנה ממנה, אלא גם עם ישראל:

עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת. נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת. כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רב יוסי בן דוגלאי: עזים היו לאבא בהרי מכמר והיו מתעטשות מריח הקטורת. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה.

(יומא לט ע”ב)

בני האדם, ואפילו בעלי החיים, היו מתבשמים מריח הקטורת. בני האדם לא נהנו רק הנאת הגוף. בגמרא נאמר שהריח הטוב מועיל  גם לרכישת החכמה ולפקחות (הורית יג ע”ב). וכן הנשמות נהנו מריח הקטורת, לפי שהן נהנות מריח טוב: “‘כל הנשמה תהלל יה’ (תהילים קנ, ו) איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח” (ברכות מג ע”ב). הנשמה ניזונית מהריח, וזו גם הסיבה לכך שהסתלקות הנשמה היתירה במוצאי שבת מצריכה התחזקות והרחת ריח בשמים (רמב”ם הל’ שבת כט, כט; תוספות ביצה לג ע”ב ד”ה כי הוינן; ועוד). וכיוצא בזה כתב רבנו בחיי: “‘ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית ב, ז) – דע כי החוטם כלי לנשמה, שלשם היא נכנסת ומשם היא יוצאת” (רבנו בחיי בראשית ב, ז).

ריח הקורבנות בכלל, והקטורת בפרט, איננו ריח ‘חד-סטרי’ שה’ לבדו מריח אותו ומתרצה לנו. הריח הזה מזין גם את הנשמה שלנו. הקטורת יצרה מפגש משותף ששני הצדדים נהנים בו מהריח. כך הריח בכללותו, והקטורת במיוחד, מייצרים נקודת חיבור עילאית ביותר בינינו לבין ה’. הקב”ה שמריח את ריח הניחוח מתחבר יחד עם הנשמה, שהיא החלק העילאי ביותר שלנו, שנהנית גם היא מהריח. וכן מובא בחז”ל שזו נקודת המפגש העילאית ביותר שבין הקב”ה וישראל:

בוא וראה מה הקטורת חביבה, שצונו הקב”ה לעשות לשלשה עשר מיני קרבנות מזבח אחד, ולקטורת מזבח בפני עצמה. חביבה היא הקטורת, שעל בטילתה נענש אחז, שנאמר: “גם סגרו דלתות האולם… וקטרת לא הקטירו” (דברי הימים ב’ כט, ז). חביבה היא הקטורת, שארבע עשרה קרבנות ישראל מקריבין ביום הכפורים, ואין כהן גדול שואל צרכו אלא בשעת הקטורת, שנאמר: “ונתן את הקטרת על האש לפני ה” (ויקרא טז, יג). מניין שבאותה שעה היה מתפלל? שנאמר: “תִּכּוֹן תפלתי קטרת לפניך” (תהילים קמא, א). מפני מה הקטורת חביבה כל כך? שאינה באה על חטא. שכל הקרבנות יש להן במה יתלו, אבל הקטורת אינה באה על חטא. לפיכך אין היחיד מתנדב קטורת, חוץ מקרבן נשיאים שהיה לפי שעה.

(משנת רבי אליעזר, פרשה יב)

הריח שאנו מעלים לפני ה’ בקטורת הוא הקורבן המופשט ביותר, והעילאי מכל הקורבנות.

ריח הקטורת השפיע גם על האדם

הקטורת הייתה פועלת את נקודת החיבור אל ה’ באופן המיטבי. לא רק בגלל הריח המופלא שלה, אלא גם משום היא הייתה מזככת מאוד את בני האדם. וכן מובא בזוהר הקדוש:

קטורת, כל מי שהריח בעשן ההוא כשעלה עמוד העשן ההוא מאותו מעלה עשן, היה מברר לבו בברור, בהארה ובשמחה, לעבוד לאדונו. ועובר ממנו הזוהמא של היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד כלפי אביו שבשמים. משום שקטורת הוא שבירת היצר הרע ודאי בכל הצדדים, וכמו שהציץ היה עומד על נס, כך קטורת. שאין לך דבר בעולם לשבר את הסטרא אחרא חוץ מקטורת.

(זוהר ח”ב ריח ע”ב)

ריח הקטורת היה מעביר את יצר הרע מן האדם, ומכוון את לבו לאביו שבשמים. זו הייתה פעולה מיוחדת, אחר השקעה והקפדה רבה בהכנתה. הזוהר ממשיך ואומר שם שמשום כך יש עניין גדול באמירת פיטום הקטורת בכל יום בכוונה, שבזה מסלקים לגמרי כל פגעים ונזקים והרהורים רעים.

מתוך המפגש הזה של הנשמה עם ה’ היה ניתן אף להגיע להשגות גבוהות מאוד. וכפי שמצאנו ברבי ישמעאל כהן גדול שזכה להתגלות מיוחדת במינה כאשר נכנס להקטיר קטורת:

תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו.

 (ברכות ז’ ע”א)

ריח הניחוח בעבודת הצדיקים שופע גם עליהם

כפי שהתבאר, כאשר אין את עבודת הקטורת, אזי עבודת הצדיקים היא זו שמעלה לפני ה’ את ריח הניחוח. הצדיקים הם בבחינת הבשמים, ותפילותיהם יוצרות ריח ניחוח ועושות נחת רוח במקום הקטורת והקורבנות.

כמו הקטורת, גם העבודה הזו היא הדדית. לא רק הצדיקים מעלים ריח טוב לה’, אלא גם הוא מוריד להם ריח טוב. וכפי שנאמר במתן תורה: “אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: ‘לחייו כערוגת הבושם’ (שיר השירים ה, יג) – כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נתמלא כל העולם כולו בשמים” (שבת פח ע”ב). התגלות דברי ה’ מוריד ריח ניחוח לעולם. לא היה זה רק במעמד הר סיני, אלא כך היו חשים גם גדולי הצדיקים בעבודתם. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א כותב: “וזה ידוע למשיגים האמת בקדושתו יתברך שממעשים טובים וקדושתו יתברך בא ריח טוב, וזה הוא ריח גן עדן. וזהו ‘בשמים ראש'” (זכרון זאת כי תשא, ד”ה וזה בשמים). לא מדובר רק על הריח הטוב שמעוררים הצדיקים במעשיהם בשמים, אלא גם על ריח ממשי של גן עדן שהקב”ה מוריד להם בעולם הזה, כפי שהעיד החוזה עצמו על רבו ר’ שמעלקא מניקלשבורג זיע”א:

רבינו הקדוש מלובלין זצלה”ה אמר שבעת שלמד בישיבת הרבי ר’ שמעלקא מניקלשבורג שולחן ערוך אורח חיים, הרגיש בעת לימודו ריח גן עדן, והרבי ר’ שמעלקא הסתיר הדבר, וכל עת לימודו היה על השולחן מיני בשמים, כדי שאם ירגיש אחד מתלמידיו יוכל להסתיר הדבר.

(נפלאות הרבי, פתיחה אות ג)

כיוצא בזה מובא בשם רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א, אף הוא מרבותיו של החוזה הקדוש, “שאמר בפירוש שבערב שבת קודש אחר חצות מי שזוכה יכול להריח בסימא דגן עדן”  אהבת שלום (לרמ”מ מקאסוב), חג שבועות)).

הצדיקים היו משיגים השגות על ידי הריח

הצדיקים היו מתבשמים בריח הניחוח שהם היו מעלים בצדקתם. הריח הזה היה מאפשר להם גם לקלוט את דבר ה’. גדולי הצדיקים היו משיגים השגות בכוח הריח. בגמרא מסופר על רבה בר רב הונא שזיהה על פי הריח בלבד זן מסויים של תמרים, ואמר לו אביו: “בני, טהרה יש בך” (סוטה מט ע”א). רבי צדוק הכהן מלובלין זיע”א מבאר שאין הכוונה לטהרה מטומאת הגוף, שהרי לא נהגה אז טומאת נגעים, ולטומאת מת כבר לא היתה טהרת פרה אדומה. אלא הכוונה היא על דרך מה שנאמר במשיח “והריחו ביראת ה'”, וכן מה שהובא לעיל ש”הדודאים נתנו ריח” אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ומשמעות הדבר היא “שהריח הוא השגה לאדם טהור מפגמי החטא” (פרי צדיק לחנוכה, אות יד; והרחיב עוד שם אות כא; ושם תצוה אות יב). וכן מסופר על צדיקים רבים, ובהם למשל רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א שהיה ‘מריח’ בני אדם אם יש בהם חטאים (אוהל אלימלך, אות קמה; שם אות קע). היו גם צדיקים שהיו נוהגים לעשן את ה’לולקע’ (-מקטרת) שלהם בייחודים גדולים, כעבודת הקטרת הקטורת לפני ה’, והיו זוכים להשגות גדולות בעבודה זו (קונטרס מאירת עיניים, אות לח-לט).

כיוצא בזה אנו מוצאים גם אצל המשיח, שנקרא כך על שם היותו משוח בשמן המשחה. מה שמאפשר לו למשיח להנהיג הוא כוח הריח:

ויצא חֹטֶר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה’. והריחו ביראת ה’, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, וְהִכָּה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו.

(ישעיה יא, א-ה)

הריח המיוחד של הבשמים בשמן המשחה יפתח למשיח ערוצים רוחניים ויאפשר לו לקלוט קליטה רוחנית. וכפי שביאור חז”ל את הפסוקים הללו בנבואת ישעיה, שהמשיח ישפוט לפי חוש הריח (סנהדרין צג ע”ב).

הדבר הזה מופיע גם בהיבט השלילי. אצל הרשעים יש ריח רע, וזה מרחיק אותם מהשגה והבנה. בחז”ל מופיע למשל על שרו של ים שהוא מסריח ביותר (בבא בתרא עד ע”ב), וכן הלויתן שאלמלא נכנס לגן עדן אי אפשר היה לעמוד בריחו הקשה (שם עה ע”א). וכן נאמר שריח רע של נבלה משכיח את הלימוד (הוריות יג ע”ב).

בזכות מסירות נפשו מרדכי זכה לדעת את אשר נעשה

מתוך כל האמור, מתבאר בעומק גדול אחד הפסוקים המופלאים במגילת אסתר: “ומרדכי ידע את כל אשר נעשה” (אסתר ד, א). למרדכי הייתה הבנה עמוקה בכל מה שנעשה, שאפשרה לו לפעול באופן הנכון. במדרש שהובא לעיל (בחלק הקודם) מבואר שמרדכי ידע זאת דרך התפילה: “שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר: ‘ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'”. ובמדרש אחר מפורט הדבר שהייתה זו התגלות של אליהו אליו: “אמר לו משה רבינו (לאליהו הנביא): לך והודיע למרדכי. מיד הלך והודיע למרדכי. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): ‘ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו'” (אסתר רבה ז, יג). יש כאן דרך מיוחדת של הצדיקים לקלוט מהו רצון ה’ ומהו דבר ה’. אין זה דרך נבואה גלויה, אלא דרך התפילה ועבודת ה’ מתוך ההסתר. בזה הם זוכים שהקב”ה מגלה להם ומדריך אותם. וכפי שגם מבאר רבי נחמן מברסלב זיע”א שתפילה היא בחינת נבואה, ומרחיב מאוד בדומה לדברים שהתבארו כעת (לקוטי מוהר”ן תניינא, א).

משמעות הדברים היא שיש כאן דרך עבודה והנהגה מיוחדת. היא התחילה אצל מרדכי היהודי בתקופת ההסתר שלפני פורים, וסללה את הדרך לכל ישראל בכל הגלויות. זו עבודה שסוללת דרך לכולנו, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו דווקא כשאנו בתקופה של הסתרים. היא האופן בו אנו יכולים להביא ריח ניחוח לה’ יתברך כשאנו מתמודדים וה’ עדיין לא נגלה אלינו. אנו צריכים לכוון שכל ההתמודדויות שלנו יהיו לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. כל מטרתנו בעולמנו צריכה להיות שנזכה לפעול אך ורק למען שמו באהבה. את כל הריחוקים שלנו אנו יכולים להפוך לנקודות געגוע גדולות שלנו אל ה’, ושל ה’ אלינו. הם אלו שיכולים לגרום לו לרצות בנו לעורר רחמיו אלינו.

עלינו להתפלל ולייחל ולפעול שנזכה להעלות ריח ניחוח; להיות כמו מרדכי “מירא דכיא”, וכמו “הדסה” היא אסתר, הנותנים ריח טוב של בשמים. מתוך כך נזכה לקלוט את דבר ה’, דרך הריח הזה שייקלט בנשמותינו. על ידי זה נזכה ונדע את תפקידנו בתקופה זו, וכיצד לעשות כל שביכולתנו לקדם את תהליך הגאולה – בין בענייני הפרט ובין בענייני הכלל. מתוך כך ה’ יתברך יתרצה אלינו, ויחפוץ בנו ויגאלנו שנית במהרה בימינו.

[1] הרמב”ן (שמות ל, לד) מבאר ש”קח לך סמים” שנאמר בקטורת אלו הם אותם בשמים שהוזכרו קודם לכן בפרשיית שמן המשחה.