שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 379 | ג’ אדר תשפ”ו

ראש מור דרור – מרדכי ועבודת הקטורת של הצדיקים

הקשר של מרדכי לבשמים לכאורה אינו מובן

בגמרא מובאים פסוקים מן התורה בהם רמוזים המן, אסתר ומרדכי: “הָמָן מן התורה מניין? ‘הֲמִן העץ’ (בראשית ג, יא). אסתר מן התורה מנין? ‘ואנכי הסתר אסתיר’ (דברים לא, יח). מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: ‘מר דרור’ (שמות ל, כג), ומתרגמינן: ‘מירא דכיא'” (חולין קלט ע”ב). במקום אחר עמדנו על הקשר של הפסוק מן התורה לאסתר (שיחת פורים תשפ”ג) ולהמן (שיחת פורים תשפ”ד). לגבי אסתר הדבר יחסית מובן, ואילו בנוגע להמן הפסוק המובא מעורר תמיהה, והארכנו לבאר את העניין. אולם לכאורה הקישור של הפסוק “מר דרור” אל מרדכי הוא תמוה הרבה יותר. מה הקשר בין מרדכי לפרשת הבשמים?

דרשה דומה מופיעה גם במסכת מגילה: “יַעֲלֶה ברוש’ (ישעיה נה, יג) זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר: ‘ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור’, ומתרגמינן ‘מרי דכי'” (מגילה י’ ע”ב). גם כאן יש לשאול – איזה קשר יש בין מרדכי לבין בשמים, שהוא נחשב הראש שלהם? במדרש הדבר מופיע עם פירוט נוסף: “‘ושמו מרדכי’ (אסתר ב, ה), מה מר ראש לכל הבשמים, אף מרדכי ראש לצדיקים בדורו” (אסתר רבה ו, ג). מדברי המדרש יש להבין שהצדיקים דומים לבשמים, ומרדכי היה ראש להם. אלא שעדיין יש להבין מה הקשר בין בשמים לצדיקים.

מסירות נפש והתגברות לעשיית רצון ה’ מעלה לפניו ריח ניחוח

הבשמים במהותם נועדו כדי להעלות ריח ניחוח. בתורה מופיע פעמים רבות הביטוי “לריח ניחוח”, בהקשר של עבודת המשכן. חז”ל מלמדים בכמה מקומות שכוונת הדברים היא לנחת הרוח שנעשה לקב”ה מעשיית רצונו: “ניחוח – לשם הנחת רוח” (זבחים מו ע”ב). וביאר זאת רש”י: “הנחת רוח – נחת רוח לפני הקב”ה שאמר ונעשה רצונו” (רש”י זבחים מו ע”ב ד”ה הנחת). כיוצא בזה מופיע במדרש: “‘תקריב ריח ניחוח לה” (ויקרא ו, יד) – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני” (ספרי במדבר פיסקא קז). זהו היסוד שגורם לקב”ה את ההנאה בקורבנות, כפי שמובא במקום אחר: “כך אמר הקב”ה: בני מכלל קרבנות שאתם מקריבים, כלום אני נהנה מהם?! אלא הריח, שנאמר (במדבר כח, ב): ‘ריח נִיחֹחִי תשמרו להקריב לי במועדו'” (ילקוט שמעוני במדבר כח, רמז תשעו).

מידת הנחת רוח שנעשית לקב”ה היא כפי גודל האפשרות שלא ייעשה רצונו. ככל שההתמודדות והקשיים גדולים יותר, ובכל זאת האדם בוחר להיכנע לה’ ולבטל רצונו מפני רצון ה’ – הוא עושה לה’ יותר נחת רוח. לכן הצדיקים עושים לקב”ה את נחת הרוח הגדולה ביותר. הם מכניעים את עצמם ומוסרים את נפשם על רצון ה’ בתמידות, גם כשקשה להם. משום כך הם בבחינת ‘בשמים’ שמעלים ריח טוב לפני ה’. וכפי שחז”ל גם כותבים במקום אחר שהצדיקים משולים להדסים: “ביקש הקב”ה להפוך את העולם כולו לדם, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו, שנאמר: ‘והוא עֹמֵד בין ההדסים אשר בַּמְּצֻלָה’ (זכריה א, ח); ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר (אסתר ב, ז): ‘ויהי אֹמֵן את הדסה'” (סנהדרין צג ע”א). ופירש בספר ‘בני יששכר’ מדוע נקראו כך הצדיקים – “שכל העולם נהנה מריחם” (בני יששכר מאמרי חודש אדר, מאמר ה’ אות ז), והכוונה שכל העולם נהנה מהריח הטוב שהם נותנים לקב”ה.  כיוצא בזה אנו מוצאים גם אצל יעקב, שמכוח צדיקותו ומעשיו הטובים עלה ממנו ריח טוב כשהוא בא לקבל את ברכתו של יצחק (בראשית כז, כז). במדרש מובא שהיה זה ריח של גן עדן (בראשית רבה סה, ח). וכן מובא בגמרא שהיה זה ריח של שדה תפוחים (תענית כט ע”ב), ויש מפרשים שזהו כינוי לגן עדן[1]. מכוח הריח הטוב הזה יצחק מברך את יעקב בהנהגת העולם.

בכל עשרות הפסוקים שבהם מוזכר שהקורבנות הם ריח ניחוח לה’, משמעות הדבר היא שה’ מתרצה אלינו ומשפיע עלינו שפע טוב. כך עולה מפסוקים מפורשים: “והקטיר הכהן המזבחה לריח נִיחֹחַ לה’ וְכִפֶּר עליו הכהן ונסלח לו” (ויקרא ד, לא). וכן: “והקטיר המזבח ריח נִיחֹחַ אזכרתה[2] לה'” (שם ו, ח), “בריח נִיחֹחַ ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים. וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נְפֹצֹתֶם בם לעיני הגוים” (יחזקאל כ, מא-מב). וכן נאמר גם על דרך השלילה: “וגעלה נפשי אתכם… ולא אריח בריח נִיחֹחֲכֶם” (ויקרא כו, ל-לא). כך מופע גם על  קורבנותיו של נוח, ראשון המקריבים בתורה: “וירח ה’ את ריח הַנִּיחֹחַ, ויאמר ה’ אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבוד האדם, כי יצר לב האדם רע מִנְּעֻרָיו ולא אֹסִף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי” (בראשית ח, כא). ריח הניחוח שהעלה נוח בקורבנו מביא את ה’ להתרצות לבני האדם שלא לקלל אותם עוד ולהשחיתם. במדרש מורחב הדבר לא רק לקורבנות, אלא לכל מסירות נפש עבור ה’: “‘וירח ה’ את ריח הניחוח’ – הריח ריחו של אברהם עולה מכבשן האש. ‘וירח’ – ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש… ‘וירח ה” – הריח ריח דורו של שמד” (בראשית רבה לד, ט). וכן מבאר רבנו בחיי שעניין הריח כאן הוא הזיכרון וההתרצות: “כי ריח כל דבר הוא הזכרון, וכעניין שכתוב בקרבנות: ‘ריח ניחוח אזכרתה לה'” (רבנו בחיי בראשית ח, כא). הצדיקים המוזכרים במדרש, וכן דורו של שמד, מעלים ריח ניחוח לפני ה’ דווקא במסירות הנפש שלהם לעשיית רצונו. כיוצא בזה מובא על ההתגברות של בחורי ישראל שלא לחטוא: “הדודאים נתנו ריח (שיר השירים ז, יד) – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא.

יסוד זה שעבודת ישראל מעלה ריח ניחוח לפני ה’ מופיע גם בפסוק נוסף: “בריח נִיחֹחַ ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים, וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נְפֹצֹתֶם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים” (יחזקאל כ, מא). עולה מכאן שריח הניחוח איננו דווקא בקורבנות, אלא גם בעבודת בני ישראל בזמן הגלות. עבודתם תעלה ריח ניחוח, וזה מה שיגרום לה’ להוציא אותם מן העמים. וכן נאמר גם על דרך השלילה: “ונתתי את עריכם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי את מקדשיכם ולא אריח בריח נִיחֹחֲכֶם” (ויקרא כו, לא).

מרדכי ייסד הנהגה חדשה בעבודת ה’ כשאין נבואה

לאור האמור יתבאר הקשר של מרדכי לעניין זה. מה שמאפיין במיוחד את מרדכי זו מסירות נפש עצומה לעשות את רצון ה’ ולגרום לו נחת רוח. מרדכי ייסד הנהגה חדשה בעבודת ה’, שלא הייתה עד לזמנו. קודם לכן היו נביאים. הקשר שלהם עם ה’ היה בגילוי גמור. ה’ היה מדבר איתם באופן ישיר, והם היו מביאים את דבריו לעם ישראל. כשהיה צורך הם גם פונים אל ה’, מתפללים אליו, מבקשים ממנו באופן ישיר, והוא היה נענה. בולטים בכך במיוחד משה רבינו ושמואל, שהתפללו רבות על כלל ישראל ופעלו עבורם אצל הקב”ה. הנביא היה נקרא “הרואה”: “כי לנביא היום יִקָּרֵא לפנים הָרֹאֶה” (שמואל א’ ט, ט). הוא היה רואה את הכל בגילוי. הוא רואה את דבר ה’, הוא רואה מה צריך לעשות והוא רואה גם את צרכי בני ישראל. שמואל ראה אפילו את האתונות שנאבדו לשאול. גם השם “נביא” מבטא את עניינו של הנביא – מלשון ניב שפתיים. הנביא מדבר עם ה’, ומדבר אל ישראל את דברי ה’. הוא היה גם שומע את ה’ מדבר עליו – “וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו” (במדבר ז, פט). זו הנהגה של ראיה, דיבור ושמיעה. הכל ישיר וגלוי, ובקרבה גדולה.

לעומת זאת, בתקופת מרדכי ואסתר הייתה הסתרה עצומה. לא הייתה להם נבואה, וגם בית המקדש היה חרב מבלי שום סימן באופק לכך שהוא עומד להתחדש. מלכות אחשוורוש שלטה על כל העולם שלטון מוחלט. המצב הרוחני של עם ישראל היה גרוע ביותר, ובנוסף לכל זה גם נגזרה גזירה קשה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. כל כך היה חסר במציאות הזו נביא שמדבר את דברי ה’ אל ישראל, או שמביא את דברי ישראל אל ה’. היה כאן נתק גמור והסתרה גמורה. זו לא מציאות של ראייה, לא של דיבור ולא שמיעה.

בתוך המציאות הזו נוסדה הנהגה חדשה שעתידה ללוות את ישראל לכל אורך גלותם. זו הנהגת הצדיקים בהסתר הגלות. במקום הנהגה של ראייה, דיבור ושמיעה, נוצרה כאן הנהגה שונה במהותה – של ‘ריח’. מרדכי הצדיק מתמודד עם הסתרים עצומים, והוא כולו מסור לעשות את רצון ה’. הוא לא נשטף בזרם של כולם שהולכים לאכול ולשתות במשתה אחשוורוש, אלא הוא מזהיר את העם ממנו. הוא לא מתפעל מהמלכות על כל גינוניה וכוחה העצום. הוא גם לא מתפעל מהמן שגידלו המלך, והוא לא כורע ולא משתחווה אליו. הוא רואה שיש חילול השם נורא, ומול זה הוא לא עושה שום חשבון. הוא מוכן לסכן את עצמו. אפילו לאחר הגזירה הנוראה, כשרואים בפועל את כוחו העצום של המן, הוא ממשיך לא לכרוע ולא להשתחוות. יתרה מזו, הוא חי את מסירות הנפש שלו על האמת ועל ישועת ישראל באופן מוחלט כל כך, שבשעה הנוראה ביותר הוא מצוי מבחינתו בעולם אחר לגמרי של הקטרה בבית המקדש. כפי שמובא בחז”ל שהוא היה היה לומד עם החכמים ועוסק עמהם בהלכות קמיצה במקדש (מגילה טז ע”א). וכן בהמשך – הוא לא מוכן להתחשב בזה שמסוכן כרגע ללכת אל המלך כפי שאמרה אסתר: “ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום” (אסתר ד, יא). על אף שכל מי שמגיע לבית המלך בלי רשות אחת דתו להמית. הוא גם לא מתפעל מהכבוד הגדול שעושה לו המלך אחר כך עם הלבוש והסוס. כשמסתיימת ההרכבה על הסוס, הוא חוזר מיד לשקו ולתעניתו.

חז”ל גם מציינים שבכל משך הזמן הזה, הוא מתפלל ללא הרף:

מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת? אמור שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר: “ומרדכי ידע את כל אשר נעשה” (שם, א). מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפלה, אלא “וַיָּשָׁב מרדכי” (שם ו, יב) – כשם שהיה מתחלה. “ונתן ה’ אלוקיך את כל האלות האלה”, לא עליך אלא – “על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך” (דברים ל, ז); ואתה תעמוד לך מן התפלה?! לאו, אלא מה כתיב אחריו: “ואתה תשוב ושמעת בקול ה'” (שם, ח), כשם שעשה מרדכי, שנאמר: “וישב מרדכי אל שער המלך” שחזר לשקו ולתעניתו.

(שמות רבה לח, ד)

מרדכי היה מתפלל כל שעה, בין לפני שעלה לגדולה, ובין לאחר שעלה לגדולה[3]. זה היה חלק ממסירות נפשו על ה’. במדרש מובא גם שבתפילה שלו היה בחינה של קטורת שנכנסת לפני ולפנים: “לפי שהיתה תפילתו נכנסת להקב”ה כמר דכי” (פרקי דרבי אליעזר, פרק נ).

היבט נוסף למסירות הנפש של מרדכי הוא בדאגתו הבלתי נתפסת לאסתר – “ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יֵּעָשֶׂה בה” (אסתר ב, יא). זאת על אף שלפי המתואר במגילה היה ידוע שיש שנים עשר חודש לפני שתוכל בכלל להיכנס למלך. אם כן, לשם מה הוא מתהלך שם כל יום ויום? אפילו לא כתוב שהוא דיבר שם עם מישהו וקיבל ממנו מידע, אלא רק שהוא התהלך שם. בפועל אסתר הובאה לפני אחשוורוש רק בשנה השביעית למלכותו (שם, טז). כלומר ארבע שנים מרדכי מתהלך שם כל יום יום! וזאת מתוך מסירות נפשו על בת ישראל כשרה.

עבודתו של מרדכי מעוררת נחת רוח וריח ניחוח כבשמים

זו הנהגתו המיוחדת של מרדכי. הוא פועל מתוך צדיקות מופלגת, והתממקדות אך ורק בכבוד ה’, בהצלת ישראל, בתורה ובתפילה. הוא לא מתייאש, ולא מנסה להיות ‘ריאלי’. הוא לא מנסה להגיע להסכמים עם המן, ולהציע פשרות כאלו ואחרות. הוא גם לא מתייאש מעם ישראל, אלא מוביל אותם להתענות ולהתפלל, לזעוק אל ה’ וללבוש שק ואפר. כל זה מתוך ביטחון גמור ש”רֶוַח והצלחה יעמוד ליהודים” (שם ד, יד), על אף שהוא לא קיבל הבטחה גלויה ומפורשת לכך בנבואה.

המציאות הזו יוצרת ריח מאוד טוב, המגיע אל ה’. אלו הם בשמים מדהימים, ומרדכי הוא ראש לכל הבשמים. זהו “מר דכי” – בושם טהור לגמרי. זהו ריח ניחוח נפלא לגמרי.

וכפי שגם כותב הנועם אלימלך, שעבודת האדם בטהרה מביאה ריח נפלא בתפילתו העולה לפני ה’:

האדם המשמר עצמו מכל דבר רע כל היום, מחניפות ושקרים וליצנות וכעס וגאות ושנאה ותחרות ומשאר דברים המפסידים העבודה, ולזה הוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים ובעסק המצות, והיה כאשר יבא אותו האדם להתפלל אזי כל הבחינותמאיזה מצוה שעשה נותנת בו ריח טוב בהתפלה ההיא, כמו שהתבלין נותנין ריח טוב בתבשיל. וחלילה להיפך – נותנת ריח רע בתפלה.

(נועם אלימלך בהעלתך, ד”ה וישמע מזה)

אצל מרדכי התחדשה עבודת ה’ מסוג שונה. זו לא עבודה של קִירְבה, אלא עבודה של הַקְרָבה. הקורבן שהוא מביא לפני ה’ הוא קורבן של התגברות. עבודת ההתמסרות שלו לה’ מגיעה מתוך מציאות של ריחוק, אך הריח שלה עולה ומגיע עד כיסא הכבוד. זו עבודה שהיא בבחינת השיר[4]: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי אש העקידה, ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה”. העבודה הזו ממשיכה את אש העקידה ומקריבה לה’ את הנפש. זה מה שמעלה את ריח הניחוח דווקא כשאנו רחוקים ואפילו בלי בית מקדש.

זו הייתה עבודת הצדיקים, שמרדכי היה הראשון שייסד אותה. זו דרך מיוחדת של הנהגה, שהיא אינה הנהגה של נבואה. על ידי העבודה הזו גם נפתחים שערי השמים, ומגיעה עת רצון של רחמים. היא גורמת נחת רוח לה’, ומעוררת התרצות של ה’ וגעגועים אלינו. על ידי ריח הניחוח הזה מתעורר הרצון אצל ה’ להשפיע ולהיטיב לנו. וכפי שכותב השפת אמת על ריח הניחוח של הקורבנות והתפילה: “ועל ידי זה הריח נמשך כל השפע והברכות מן השמים” (שפת אמת תולדות, ד”ה בפסוק וירח).

[המשך בע”ה בגליון הבא]

[1] כעין זה מובא בגמרא שיש ריח טוב מאוד בגן עדן, עד כדי כך שכאשר הריח הזה דבק בבגדו של אחד האמוראים – הוא מכר את הבגד בשנים עשר אלף דינרים (בבא מציעא קיד ע”ב).

[2] כפי שביארו המפרשים שאזכרתה היינו שנזכרים בעליה לטובה ומתכפר להם (רש”י ויקרא ב, ב).

[3] תפילות אלו שונות מתפילותיהם של הנביאים שהוזכרו לעיל, משום שהן נעשו מתוך הסתר ולא מתוך שיח ישיר והדדי עם הקב”ה כפי שהיה אצל הנביאים.