תפריט
בע"ה
פתחנו את החלק הקודם בשאלות ותמיהות רבות שמעוררת פרשיית משיחתו של דוד המלך בנעוריו. לשם מה נועדה משיחה זו? ומדוע הדבר נעשה בשלב כה מוקדם? מדוע היה צורך שדוד יסתובב תקופה ארוכה עם ‘מינוי’ למלך, כשאין לזה שום ביטוי ממשי? בפרט שלפי פשט הפסוקים מדובר על תקופה של לפחות 13 שנה, עד שדוד החל למלוך בגיל 30. יתר על כך, לא רק שה’מינוי’ הזה לא הועיל לדוד בכל משך הזמן עד שהוא נעשה מלך בפועל, אלא הוא גם סבל ממנו ביותר. רוח ה’ שצלחה עליו בעקבות המשיחה הזו גרמה לקנאתו של שאול, שהחל לרדוף אותו על נפשו. מדוע הקב”ה לא חיכה עד ששאול ייהרג או ימות, ורק אז שלח נביא כדי למשוח את דוד? עוד יש לשאול, מדוע היה צריך להעביר את כל בניו של ישי לפני שמואל, ולשלול כל אחד מהם, ורק לבסוף להגיע אל דוד? הדבר לכאורה רק סיבך את דוד מאוד. הוא גרם לתחושה קשה וקנאה מצד האחים, כפי שעולה מהיחס שלהם אליו בהמשך.
עולה גם שאלה על עצם תפקידו של שמואל במשיחת דוד למלך, שהוא לכאורה טכני בלבד. בבחירה עצמה אין לשמואל שום שותפות ושייכות, והיא שמיימית לגמרי. הדבר מצריך להבין מדוע בכלל צריך ששמואל ימשח את דוד. האם רק בגלל שהקב”ה לא יוריד שמן מן השמים למשוח אותו? הלא ה’ יכול להחליט שמינוי מלך ייעשה גם ללא משיחה בשמן. מדוע המשיחה הזו נצרכת כדי שדוד ימונה למלך?
לאור השאלות פתחנו בהבנת יסוד ראשוני חושב בפשט הכתוב: בחירת המלך על ידי ה’ צריכה להיעשות בהשתתפות של עם ישראל. הנביא אמור לחפש ולדרוש מי הוא המלך, והוא גם אמור למשוח אותו. בזה מתקיימת ההשתתפות וה’איתערותא דלתתא’ של עם ישראל, שמהווה כלי להשראת השכינה על ידי ה’.
בנוגע לשלב המוקדם בו נמשח דוד, נראה שהפרשה הזו היא אבן הדרך הראשונה ב’חינוך’ של דוד, וב’מסלול ההכשרה’ שהוא היה אמור לעבור. דוד עבר שנים ארוכות של קשיים וייסורים, שהכשירו אותו להיות במדרגה העצומה של אמונה וענווה גם כשעלה לגדולה והיה מלך ישראל. החינוך וההכשרה הללו התחילו כבר מרגע המשיחה שלו. כל ההמלכה שלו נעשתה באופן שבו כמעט לא מתייחסים אליו. ראינו מתוך דיוקים רבים בפשט פסוקי הפרשייה שדוד חווה זלזול וחוסר כבוד מתחילת דרכו, למשך שנים רבות מאוד. ואת כל זה הוא צריך לשאת יחד עם הידיעה שהוא זה שנמשח למלך. כלומר המציאות משדרת לו בדיוק ההיפך ממה שהוא מאמין בו. ואפילו שמואל שמשח אותו הולך מיד בלי לומר לו מאומה ובלי להסביר לו למה הוא משח אותו. דוד לא מקבל שום הדרכה והכוונה, ואף לא הסבר בסיסי. הוא צריך להבין לבד שהוא עתיד להיות מלך! הוא צריך להתחיל לבנות בעצמו את הקשר שלו עם ה’ ועם רוח ה’ שצולחת עליו, מתוך המציאות המבלבלת הזו.
ברובד הבסיסי, ניתן להבין שיש כאן ‘מסלול הכשרה’ שדוד עובר. כל מה שהתרחש באותו אירוע, הוא חלק מהחינוך שדוד צריך לעבור. ועוד יותר מכך, העובדה ששנים רבות אחר כך המציאות של דוד המשיכה להיות כפי שהייתה קודם, ללא שיש שום משמעות למשיחה שלו. להיפך, המצב שלו נהיה רק הרבה יותר קשה, עם הרבה יותר רדיפות, צרות וייסורים. אלו הם ייסורים גדולים שמביאים לאמונה חזקה ועמוקה, ולענווה עצומה. דוד יודע שהוא נבחר על ידי ה’ למלך, ובכל זאת הוא צריך להתנהג ולהתנהל כמי שמגורש מלהסתפח בנחלת ה’, כאויב המלך, וכנרדף שכל מוֹצְאוֹ חייב לדווח למלך כדי שיתפסהו ויהרגהו. כל זה מצריך ענווה ואמונה עצומות.
גם לפני כן, כשדוד מנצח את גוליית ומנצח גם בקרבות נוספים, הוא עדיין צריך להמשיך להיות כפוף וכנוע לפני מלך שכולם יודעים שה’ סר מעליו ומבעתת אותו רוח רעה. כל אלו מכריחים את דוד לחיות את האמת בפנימיות ולא בחיצוניות. השנים הללו שדוד עבר הצריכו אותו להתחיות מהאמת שבלבו, ומרוח ה’ השורה עליו – ולא מהמציאות החיצונית. דוד עבר תהליך של התנקות מכל כבוד חיצוני, מעמד, שררה וכדומה. הדבר היחיד שקיים אותו הוא רק האמת האלוקית שטמונה בלבו. כך דוד עבר ‘סדרת חינוך’ של שלוש עשרה שנה. ספר תהילים מלא בזעקות שלו על הקשיים שהוא עבר בתקופה הזו. אך היא בנתה אותו ואת האור הזך של הדבקות שלו.
זהו הגיבור הכובש את יצרו. זו ההתמודדות הקשה ביותר עם ייסורים. לא רק ייסורים מקומיים אלא ייסורים מעצם זה שכל המציאות שסביב האדם פועלת בניגוד גמור לאמת שלו. מתוך המציאות הזו דוד נהיה לאיש חיל שיודע להיאבק וגם לקבל בזיונות – מבלי להישבר ומבלי להימחק. הוא היה גיבור ואדמוני, ובד בבד גם צמוד לדבר ה’ ו’יפה עינים’. זהו השילוב שאיפשר לו לעמוד בהתמודדות הקשה הזו.
אולם לכל ההתנהלות הזו יש גם מימד עמוק יותר. כפי שהוזכר לעיל (בחלק הקודם של השיחה), מלך ישראל הוא כעין נציג של מלכות ה’ בעולם. מלכותו היא כעין ‘מיניאטורה’ של מלכות שמים, והוא משמש כביכול כבבואה של מלך מלכי המלכים בעולם הזה. מתוך המבט הזה, נחשף רובד נוסף ב’מסלול ההכשרה’ שעבר דוד המלך. המציאות הזו שבמשך תקופה ארוכה אף אחד לא מכיר בָּאֱמֶת הגדולה של מלכות דוד, ולא זו בלבד אלא שגם נלחמים בו – זו גם המציאות של המלך הגדול, מלכו של עולם. הלא ה’ הוא המלך, אבל זו מציאות שהעולם לא מכיר בה. העולם מונהג בהסתרה, שלא מביאה לידי ביטוי את האמת הגדולה הזו.
כדי לפעול ‘באותו תדר’ עם הקב”ה, דוד צריך לעבור את אותו המסלול של מלכות ה’ בזעיר אנפין. זו ההתחברות העמוקה ביותר שיש לדוד עם מלכות ה’. רק כך הוא מסוגל להגיע למצב שבו הוא זה שמממש את המלכות של ה’ בעולם בפועל. המסלול הזה שמכוון את דוד לפעול ‘באותו תדר’ עם הקב”ה, מאפשר לו להתמזג לגמרי עם מלכות ה’. הוא נעשה ממש חלק בלתי נפרד של מלכות ה’. אין זה רק דמיון ביניהם, אלא זו התמזגות גמורה.
היסוד הזה התממש גם בעם ישראל בכללותו לאורך כל ההיסטוריה. דוד הוא “רוח אפינו משיח ה'” (איכה ד, כ). הוא מתקיים בתוך עם ישראל בכל דור ודור, וכפי שאומרים בכל חודש בעת קידוש הלבנה: “דוד מלך ישראל חי וקיים” (ר”ה כה ע”א, שו”ע או”ח תכו, ב). כמו דוד המלך, כך גם עם ישראל בקרב האומות נושא בקרבו את הסגולה המיוחדת הזו של תיקון עולם במלכות שדי. הוא העם שבו אמורים להתברך כל גויי הארץ – “ונברכו בו כל גויי הארץ” (בראשית יח, יח), “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ” (שם כב, יח; כו, ד). הגוים חשים בזה, ודווקא בגלל זה הם מקנאים בעם ישראל, שונאים אותו ורודפים אותו. בפועל עם ישראל מושמץ ומאוס בכל העולם. וכך יהודים צריכים לשאת את המשא הזה בכל ההיסטוריה כשהם יודעים שהם נבחרו להיות אלו שאיתם הקב”ה יגאל את העולם; אך בפועל כרגע אין “כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך ופתחון פה למייחלים לך” (מתוך תפילת הימים הנוראים). הענווה הזו נדרשת מעם ישראל בכל דור ודור, כדי להמשיך ולשאת את הייעוד שלו למרות כל ההשפלות שהוא עובר.
ניתן לראות בזה גם המשך של תהליך שהחל כבר אצל אברהם אבינו. הוא קיבל הבטחה אלוקית – “לזרעך אתן את הארץ הזאת” (בראשית יב, ז). אך בפועל הוא היה צריך להתמודד עם מציאות של – “ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר…. הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אֹתִי” (בראשית טו, ב-ג). הוא היה צריך לחיות כל הזמן בתודעה של הבטחה אלוקית, כשהמציאות מסביב הפוכה לגמרי. זה מבחן האמונה הגדול ביותר, וזה מה שמכשיר את בחירי ה’ לתפקידם.
הדברים הללו שייכים לכל אחד מאיתנו ונוגעים אלינו מאוד. דוד איננו רק דמות היסטורית. כולנו חיילים בצבאותיו של בית דוד, ונלחמים את מלחמותיו. אמנם הופעתו כמשיח צדקנו טרם התרחשה, אבל כבר היום הוא זה שמוביל באופן רוחני את כוחות המשיח לביאתו ולגאולתנו. לכן כל מה שעבר עליו נוגע גם אלינו; הן בכל דור ודור, והן כיחידים. וכפי שכבר כתבו הצדיקים, שבכל אחד ואחד יש בחינת משיח (מאור עיניים פנחס ד”ה לכן; שם שמות ד”ה ויעבידו; ליקוטי מוהר”ן תניינא לב; ועוד). לכל אחד מאיתנו יש שייכות למהלך הגדול הזה, שבו דוד המלך הוא אדוננו שמוביל אותנו, ואנו אחריו.
בפן המעשי, יש לכל האמור לימוד חשוב עבורנו. גם אנו צריכים להתחזק ולהתעצם באמונה ובענווה, אל מול מציאות שלכאורה סותרת את מה שאמור להיות. למרות התפקיד האדיר שה’ נתן לנו, ולמרות שאנו יודעים שבעצם כל העולם מחכה לנו, אנו נאלצים להתנהג כאילו לא קרה כלום. ולא זו בלבד, אלא שאנו צריכים לסבול את ההשפלה הגדולה שהושפלנו בכל הדורות, ושממשיכה במישורים רבים גם בדורנו. ולא זו בלבד, בדורות האחרונים נוספה על ההשפלה מהגוים גם השפלת יראי ה’ בתוך עם ישראל. אלו שקוראים בשם ה’ מושמצים ומושפלים על ידי קליפת הערב רב. הדרך של נאמנות לה’ מושפלת בראש כל חוצות.
המציאות הזו מייצרת ניסיון גדול מאוד. יש פיתוי עצום לדלג על המכשול וההשפלה הזו, ו’ליישר קו’ עם הרוח השלטת. הן עם הגויים לאורך ההיסטוריה, והן עם הכוחות בתוך עם ישראל שקוראים תגר על מלכות ה’. נוצרת משיכה להתמזג באופן כזה או אחר עם הרוח שלא מוכנה להיכנע לרצון ה’. מכאן בא הניסיון הקשה שיש בדור הזה של מתירנות, חוסר צניעות וחוסר קדושה, שגורם לסחף גם בקרב אלה שרואים את עצמם כנאמנים לה’. כנגד זה עלינו להתחזק מאוד מדוד מלכנו, לאחוז באמת הפנימית שלנו ולא לוותר עליה.
מלבד זאת, עלינו לסגל לעצמנו גם את השילוב שאנו לומדים מדוד מלכנו, של “אדמוני עם יפה עיניים” (שעסקנו בו גם בחלק הקודם). הגישה שצריך רק לאהוב את כולם ולגרום נחת רוח לכולם היא גישה של שאול. שאול הוא זה שלא יכול לעמוד בלחצים של העם, וחייב לרצות אותם (שמואל א’ טו, טו). גישה כזו לא מסוגלת לפגוע בעמלק ולהשמיד אותו עד הסוף, ובגללה שאול מאבד את המלוכה. יש צורך הכרחי גם ב”אדמוניות”. מוכרחים להיות גם קשים כעץ, בד בבד עם החשיבות הגדולה של ההתעדנות כתולעת. רק כך אפשר ללחום את מלחמות ה’ בעולם, ואפשר להמליך אותו באמת.
הגבורה הזו והאדמוניות הזאת אינן רק בשאלה העקרונית והמעשית של היחס לרשעים. אלא גם “איזהו גיבור הכובש את יצרו” (אבות ד, א). כל אדם צריך לעבור הרבה התמודדויות בחיים. האדם נבחן בהתמודדויות שלו אם הוא מתנהל בהן כגיבור, או שהוא רק ‘רחום וחנון’. אם אין בו את הגבורה, הוא יכול בקלות רבה להגיע לרחמנות על עצמו, לבכיינות עצמית ולוותרנות קבועה בכל דבר שדורש ממנו התמודדות. צריך הרבה גבורה והרבה תעצומות נפש ועוצמה כדי להתמודד. אנו צריכים ללכת בדרכו של דוד המלך להיות גיבורים, חזקים, אמיצים, נחושים ועוצמתיים. לא להיות רופסים, חלשים וותרנים. כך בהתמודדויות אישיות, וכך גם בהתנהלות הכללית כעובדי ה’ בתוך עולם של טומאה ושלטון עריץ של ערב רב רוחני וגשמי. עלינו למסור את הנפש בעקשנות על האמת שלנו, למרות כל הקשיים וההתמודדויות שסביבנו.
כל זה מתחבר גם לעניינו של חג הסוכות, ובפרט של הושענא רבא – הוא יום האושפיזין של דוד המלך. ישנו הבדל בין חיתום הדין שביום כיפורים, לבין הדין שבסוכות והחיתום שבהושענא רבה. ביום הכיפורים אנו מיטהרים לפני ה’, ומבקשים ממנו את ישועתו. בחג הסוכות אנו מבקשים בעיקר “למענך אלוקינו, למענך בוראנו”. הבקשות שלנו הן למען ה’. אנו מתייחדים עם ה’ בסוכה וחוסים בצילו. ישועתנו היא ישועתו, וישועתו היא ישועתנו. וכפי שאנו אומרים מדי יום בהושענות: “אני והו הושיעה נא”. וכך אנו גם מדגישים בשאר ההושענות, שאנו מבקשים שהקב”ה כביכול יושיע את עצמו.
על דוד המלך נאמר: “ביום ההוא אקים את סֻכַּת דויד הַנֹּפֶלֶת” (עמוס ט, יא). דוד הוא כל כולו במציאות של סוכה. הוא סוכה נופלת – שתקומת מלכות ה’ היא תקומתה. זהו גם עניינה של שמחת בית השואבה, כפי שהרחבנו במקום אחר (שיחת סוכות תש”פ) שהיא מבטאת את השיתוף והזהות שלנו עם הקב”ה.
פתחנו את החלק הקודם בשאלות ותמיהות רבות שמעוררת פרשיית משיחתו של דוד המלך בנעוריו. לשם מה נועדה משיחה זו? ומדוע הדבר נעשה בשלב כה מוקדם? מדוע היה צורך שדוד יסתובב תקופה ארוכה עם ‘מינוי’ למלך, כשאין לזה שום ביטוי ממשי? בפרט שלפי פשט הפסוקים מדובר על תקופה של לפחות 13 שנה, עד שדוד החל למלוך בגיל 30. יתר על כך, לא רק שה’מינוי’ הזה לא הועיל לדוד בכל משך הזמן עד שהוא נעשה מלך בפועל, אלא הוא גם סבל ממנו ביותר. רוח ה’ שצלחה עליו בעקבות המשיחה הזו גרמה לקנאתו של שאול, שהחל לרדוף אותו על נפשו. מדוע הקב”ה לא חיכה עד ששאול ייהרג או ימות, ורק אז שלח נביא כדי למשוח את דוד? עוד יש לשאול, מדוע היה צריך להעביר את כל בניו של ישי לפני שמואל, ולשלול כל אחד מהם, ורק לבסוף להגיע אל דוד? הדבר לכאורה רק סיבך את דוד מאוד. הוא גרם לתחושה קשה וקנאה מצד האחים, כפי שעולה מהיחס שלהם אליו בהמשך.
עולה גם שאלה על עצם תפקידו של שמואל במשיחת דוד למלך, שהוא לכאורה טכני בלבד. בבחירה עצמה אין לשמואל שום שותפות ושייכות, והיא שמיימית לגמרי. הדבר מצריך להבין מדוע בכלל צריך ששמואל ימשח את דוד. האם רק בגלל שהקב”ה לא יוריד שמן מן השמים למשוח אותו? הלא ה’ יכול להחליט שמינוי מלך ייעשה גם ללא משיחה בשמן. מדוע המשיחה הזו נצרכת כדי שדוד ימונה למלך?
לאור השאלות פתחנו בהבנת יסוד ראשוני חושב בפשט הכתוב: בחירת המלך על ידי ה’ צריכה להיעשות בהשתתפות של עם ישראל. הנביא אמור לחפש ולדרוש מי הוא המלך, והוא גם אמור למשוח אותו. בזה מתקיימת ההשתתפות וה’איתערותא דלתתא’ של עם ישראל, שמהווה כלי להשראת השכינה על ידי ה’.
בנוגע לשלב המוקדם בו נמשח דוד, נראה שהפרשה הזו היא אבן הדרך הראשונה ב’חינוך’ של דוד, וב’מסלול ההכשרה’ שהוא היה אמור לעבור. דוד עבר שנים ארוכות של קשיים וייסורים, שהכשירו אותו להיות במדרגה העצומה של אמונה וענווה גם כשעלה לגדולה והיה מלך ישראל. החינוך וההכשרה הללו התחילו כבר מרגע המשיחה שלו. כל ההמלכה שלו נעשתה באופן שבו כמעט לא מתייחסים אליו. ראינו מתוך דיוקים רבים בפשט פסוקי הפרשייה שדוד חווה זלזול וחוסר כבוד מתחילת דרכו, למשך שנים רבות מאוד. ואת כל זה הוא צריך לשאת יחד עם הידיעה שהוא זה שנמשח למלך. כלומר המציאות משדרת לו בדיוק ההיפך ממה שהוא מאמין בו. ואפילו שמואל שמשח אותו הולך מיד בלי לומר לו מאומה ובלי להסביר לו למה הוא משח אותו. דוד לא מקבל שום הדרכה והכוונה, ואף לא הסבר בסיסי. הוא צריך להבין לבד שהוא עתיד להיות מלך! הוא צריך להתחיל לבנות בעצמו את הקשר שלו עם ה’ ועם רוח ה’ שצולחת עליו, מתוך המציאות המבלבלת הזו.
ברובד הבסיסי, ניתן להבין שיש כאן ‘מסלול הכשרה’ שדוד עובר. כל מה שהתרחש באותו אירוע, הוא חלק מהחינוך שדוד צריך לעבור. ועוד יותר מכך, העובדה ששנים רבות אחר כך המציאות של דוד המשיכה להיות כפי שהייתה קודם, ללא שיש שום משמעות למשיחה שלו. להיפך, המצב שלו נהיה רק הרבה יותר קשה, עם הרבה יותר רדיפות, צרות וייסורים. אלו הם ייסורים גדולים שמביאים לאמונה חזקה ועמוקה, ולענווה עצומה. דוד יודע שהוא נבחר על ידי ה’ למלך, ובכל זאת הוא צריך להתנהג ולהתנהל כמי שמגורש מלהסתפח בנחלת ה’, כאויב המלך, וכנרדף שכל מוֹצְאוֹ חייב לדווח למלך כדי שיתפסהו ויהרגהו. כל זה מצריך ענווה ואמונה עצומות.
גם לפני כן, כשדוד מנצח את גוליית ומנצח גם בקרבות נוספים, הוא עדיין צריך להמשיך להיות כפוף וכנוע לפני מלך שכולם יודעים שה’ סר מעליו ומבעתת אותו רוח רעה. כל אלו מכריחים את דוד לחיות את האמת בפנימיות ולא בחיצוניות. השנים הללו שדוד עבר הצריכו אותו להתחיות מהאמת שבלבו, ומרוח ה’ השורה עליו – ולא מהמציאות החיצונית. דוד עבר תהליך של התנקות מכל כבוד חיצוני, מעמד, שררה וכדומה. הדבר היחיד שקיים אותו הוא רק האמת האלוקית שטמונה בלבו. כך דוד עבר ‘סדרת חינוך’ של שלוש עשרה שנה. ספר תהילים מלא בזעקות שלו על הקשיים שהוא עבר בתקופה הזו. אך היא בנתה אותו ואת האור הזך של הדבקות שלו.
זהו הגיבור הכובש את יצרו. זו ההתמודדות הקשה ביותר עם ייסורים. לא רק ייסורים מקומיים אלא ייסורים מעצם זה שכל המציאות שסביב האדם פועלת בניגוד גמור לאמת שלו. מתוך המציאות הזו דוד נהיה לאיש חיל שיודע להיאבק וגם לקבל בזיונות – מבלי להישבר ומבלי להימחק. הוא היה גיבור ואדמוני, ובד בבד גם צמוד לדבר ה’ ו’יפה עינים’. זהו השילוב שאיפשר לו לעמוד בהתמודדות הקשה הזו.
אולם לכל ההתנהלות הזו יש גם מימד עמוק יותר. כפי שהוזכר לעיל (בחלק הקודם של השיחה), מלך ישראל הוא כעין נציג של מלכות ה’ בעולם. מלכותו היא כעין ‘מיניאטורה’ של מלכות שמים, והוא משמש כביכול כבבואה של מלך מלכי המלכים בעולם הזה. מתוך המבט הזה, נחשף רובד נוסף ב’מסלול ההכשרה’ שעבר דוד המלך. המציאות הזו שבמשך תקופה ארוכה אף אחד לא מכיר בָּאֱמֶת הגדולה של מלכות דוד, ולא זו בלבד אלא שגם נלחמים בו – זו גם המציאות של המלך הגדול, מלכו של עולם. הלא ה’ הוא המלך, אבל זו מציאות שהעולם לא מכיר בה. העולם מונהג בהסתרה, שלא מביאה לידי ביטוי את האמת הגדולה הזו.
כדי לפעול ‘באותו תדר’ עם הקב”ה, דוד צריך לעבור את אותו המסלול של מלכות ה’ בזעיר אנפין. זו ההתחברות העמוקה ביותר שיש לדוד עם מלכות ה’. רק כך הוא מסוגל להגיע למצב שבו הוא זה שמממש את המלכות של ה’ בעולם בפועל. המסלול הזה שמכוון את דוד לפעול ‘באותו תדר’ עם הקב”ה, מאפשר לו להתמזג לגמרי עם מלכות ה’. הוא נעשה ממש חלק בלתי נפרד של מלכות ה’. אין זה רק דמיון ביניהם, אלא זו התמזגות גמורה.
היסוד הזה התממש גם בעם ישראל בכללותו לאורך כל ההיסטוריה. דוד הוא “רוח אפינו משיח ה'” (איכה ד, כ). הוא מתקיים בתוך עם ישראל בכל דור ודור, וכפי שאומרים בכל חודש בעת קידוש הלבנה: “דוד מלך ישראל חי וקיים” (ר”ה כה ע”א, שו”ע או”ח תכו, ב). כמו דוד המלך, כך גם עם ישראל בקרב האומות נושא בקרבו את הסגולה המיוחדת הזו של תיקון עולם במלכות שדי. הוא העם שבו אמורים להתברך כל גויי הארץ – “ונברכו בו כל גויי הארץ” (בראשית יח, יח), “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ” (שם כב, יח; כו, ד). הגוים חשים בזה, ודווקא בגלל זה הם מקנאים בעם ישראל, שונאים אותו ורודפים אותו. בפועל עם ישראל מושמץ ומאוס בכל העולם. וכך יהודים צריכים לשאת את המשא הזה בכל ההיסטוריה כשהם יודעים שהם נבחרו להיות אלו שאיתם הקב”ה יגאל את העולם; אך בפועל כרגע אין “כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך ופתחון פה למייחלים לך” (מתוך תפילת הימים הנוראים). הענווה הזו נדרשת מעם ישראל בכל דור ודור, כדי להמשיך ולשאת את הייעוד שלו למרות כל ההשפלות שהוא עובר.
ניתן לראות בזה גם המשך של תהליך שהחל כבר אצל אברהם אבינו. הוא קיבל הבטחה אלוקית – “לזרעך אתן את הארץ הזאת” (בראשית יב, ז). אך בפועל הוא היה צריך להתמודד עם מציאות של – “ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר…. הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אֹתִי” (בראשית טו, ב-ג). הוא היה צריך לחיות כל הזמן בתודעה של הבטחה אלוקית, כשהמציאות מסביב הפוכה לגמרי. זה מבחן האמונה הגדול ביותר, וזה מה שמכשיר את בחירי ה’ לתפקידם.
הדברים הללו שייכים לכל אחד מאיתנו ונוגעים אלינו מאוד. דוד איננו רק דמות היסטורית. כולנו חיילים בצבאותיו של בית דוד, ונלחמים את מלחמותיו. אמנם הופעתו כמשיח צדקנו טרם התרחשה, אבל כבר היום הוא זה שמוביל באופן רוחני את כוחות המשיח לביאתו ולגאולתנו. לכן כל מה שעבר עליו נוגע גם אלינו; הן בכל דור ודור, והן כיחידים. וכפי שכבר כתבו הצדיקים, שבכל אחד ואחד יש בחינת משיח (מאור עיניים פנחס ד”ה לכן; שם שמות ד”ה ויעבידו; ליקוטי מוהר”ן תניינא לב; ועוד). לכל אחד מאיתנו יש שייכות למהלך הגדול הזה, שבו דוד המלך הוא אדוננו שמוביל אותנו, ואנו אחריו.
בפן המעשי, יש לכל האמור לימוד חשוב עבורנו. גם אנו צריכים להתחזק ולהתעצם באמונה ובענווה, אל מול מציאות שלכאורה סותרת את מה שאמור להיות. למרות התפקיד האדיר שה’ נתן לנו, ולמרות שאנו יודעים שבעצם כל העולם מחכה לנו, אנו נאלצים להתנהג כאילו לא קרה כלום. ולא זו בלבד, אלא שאנו צריכים לסבול את ההשפלה הגדולה שהושפלנו בכל הדורות, ושממשיכה במישורים רבים גם בדורנו. ולא זו בלבד, בדורות האחרונים נוספה על ההשפלה מהגוים גם השפלת יראי ה’ בתוך עם ישראל. אלו שקוראים בשם ה’ מושמצים ומושפלים על ידי קליפת הערב רב. הדרך של נאמנות לה’ מושפלת בראש כל חוצות.
המציאות הזו מייצרת ניסיון גדול מאוד. יש פיתוי עצום לדלג על המכשול וההשפלה הזו, ו’ליישר קו’ עם הרוח השלטת. הן עם הגויים לאורך ההיסטוריה, והן עם הכוחות בתוך עם ישראל שקוראים תגר על מלכות ה’. נוצרת משיכה להתמזג באופן כזה או אחר עם הרוח שלא מוכנה להיכנע לרצון ה’. מכאן בא הניסיון הקשה שיש בדור הזה של מתירנות, חוסר צניעות וחוסר קדושה, שגורם לסחף גם בקרב אלה שרואים את עצמם כנאמנים לה’. כנגד זה עלינו להתחזק מאוד מדוד מלכנו, לאחוז באמת הפנימית שלנו ולא לוותר עליה.
מלבד זאת, עלינו לסגל לעצמנו גם את השילוב שאנו לומדים מדוד מלכנו, של “אדמוני עם יפה עיניים” (שעסקנו בו גם בחלק הקודם). הגישה שצריך רק לאהוב את כולם ולגרום נחת רוח לכולם היא גישה של שאול. שאול הוא זה שלא יכול לעמוד בלחצים של העם, וחייב לרצות אותם (שמואל א’ טו, טו). גישה כזו לא מסוגלת לפגוע בעמלק ולהשמיד אותו עד הסוף, ובגללה שאול מאבד את המלוכה. יש צורך הכרחי גם ב”אדמוניות”. מוכרחים להיות גם קשים כעץ, בד בבד עם החשיבות הגדולה של ההתעדנות כתולעת. רק כך אפשר ללחום את מלחמות ה’ בעולם, ואפשר להמליך אותו באמת.
הגבורה הזו והאדמוניות הזאת אינן רק בשאלה העקרונית והמעשית של היחס לרשעים. אלא גם “איזהו גיבור הכובש את יצרו” (אבות ד, א). כל אדם צריך לעבור הרבה התמודדויות בחיים. האדם נבחן בהתמודדויות שלו אם הוא מתנהל בהן כגיבור, או שהוא רק ‘רחום וחנון’. אם אין בו את הגבורה, הוא יכול בקלות רבה להגיע לרחמנות על עצמו, לבכיינות עצמית ולוותרנות קבועה בכל דבר שדורש ממנו התמודדות. צריך הרבה גבורה והרבה תעצומות נפש ועוצמה כדי להתמודד. אנו צריכים ללכת בדרכו של דוד המלך להיות גיבורים, חזקים, אמיצים, נחושים ועוצמתיים. לא להיות רופסים, חלשים וותרנים. כך בהתמודדויות אישיות, וכך גם בהתנהלות הכללית כעובדי ה’ בתוך עולם של טומאה ושלטון עריץ של ערב רב רוחני וגשמי. עלינו למסור את הנפש בעקשנות על האמת שלנו, למרות כל הקשיים וההתמודדויות שסביבנו.
כל זה מתחבר גם לעניינו של חג הסוכות, ובפרט של הושענא רבא – הוא יום האושפיזין של דוד המלך. ישנו הבדל בין חיתום הדין שביום כיפורים, לבין הדין שבסוכות והחיתום שבהושענא רבה. ביום הכיפורים אנו מיטהרים לפני ה’, ומבקשים ממנו את ישועתו. בחג הסוכות אנו מבקשים בעיקר “למענך אלוקינו, למענך בוראנו”. הבקשות שלנו הן למען ה’. אנו מתייחדים עם ה’ בסוכה וחוסים בצילו. ישועתנו היא ישועתו, וישועתו היא ישועתנו. וכפי שאנו אומרים מדי יום בהושענות: “אני והו הושיעה נא”. וכך אנו גם מדגישים בשאר ההושענות, שאנו מבקשים שהקב”ה כביכול יושיע את עצמו.
על דוד המלך נאמר: “ביום ההוא אקים את סֻכַּת דויד הַנֹּפֶלֶת” (עמוס ט, יא). דוד הוא כל כולו במציאות של סוכה. הוא סוכה נופלת – שתקומת מלכות ה’ היא תקומתה. זהו גם עניינה של שמחת בית השואבה, כפי שהרחבנו במקום אחר (שיחת סוכות תש”פ) שהיא מבטאת את השיתוף והזהות שלנו עם הקב”ה.
אל ההתמזגות הזו עם הקב”ה אנו מעפילים בחג סוכות, ובפרט ביומו של דוד המלך – הושענא רבה. מתוך ההתמודדות עם מציאות ‘הפוכה’ שמעמידה אותנו במבחני אמונה, אנו זוכים להתחבר עוד יותר אל הקב”ה ולהתאחד איתו ממש. כך אנו מכשירים את עצמנו ללכת בדרכו של דוד המלך, ולמלא את שליחותנו שלב אחרי שלב, עד להתגלות המלכות השלמה של ה’ על כל הארץ, במהרה בימינו.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).