שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 358 | ד’ תשרי תשפ”ו

תשובה בשמחה במשנת החוזה  

כששבים בתשובה צריך להתחזק דווקא בשמחה

אחד היסודות המשמעותיים בתורתו של החוזה הקדוש מלובלין זיע”א הוא היחס לתשובה. מה שמאפיין את התשובה במשנתו של החוזה מלובלין זו השמחה. החוזה לימד והדגיש וגם הקרין לתלמידיו את היסוד הזה, שהתשובה צריכה להיעשות בשמחה. אין זה דבר מובן מאליו. בזמנו, וגם לפני כן, היה מקובל במחוזות רבים שתשובה צריכה להיעשות בצער ואימה. ככל שאדם מכה יותר על חטאיו, כביכול התשובה שלו מעולה יותר. קשה היה לאמין שהקב”ה מוכן בפשטות למחול על החטא. רק אם האדם ייסר כהוגן את גופו ונפשו, הוא יכול להתחיל לצפות לסליחה ומחילה. אולם החוזה הדגיש שאין זה כך. ברגע שהאדם מבין שהוא לא היה בסדר והוא מתחרט על כך, מיד הקב”ה מוחל לו והעוון מתכפר לו. לכן התשובה צריכה להיעשות בשמחה רבה, ומיד עם התשובה האדם צריך להתקדם קדימה. לא לשקוע בצער וחרטה, אלא להתמלא בשמחה על התשובה ולעסוק בהתקדמות חיובית.

בתורתו של החוזה מופיעים אמירות רבות על כך, ונביא מקצתם. על הפסוק: “הנה בָרֵךְ לקחתי וּבֵרֵךְ ולא אשיבנה” (במדבר כג, כ) מופיע בשמו: “אמר אדומו”ר על זה הכתוב: דרומז שלא להרבות תשובה יותר מדאי, שלא ירך לבבו[1]” (אבני זכרון סי’ תקפו, בשם משמרת איתמר). אם אדם מרבה עוד ועוד בתשובה, זה מביא מורך בלבבו. במקום שיהיה סמוך ובטוח על כך שה’ מקבל את תשובתו, הוא מתמלא בפחדים ועסוק בהם. האדם צריך להאמין שאפילו על החטאים החמורים ביותר מועילה התשובה. כך מובא בשם החוזה על הפסוק: “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלוקיך” (דברים ל, ד): “שמעתי מפי מורי ורבי נשמתו עדן: מפי קבלה, אשר ‘קצה השמים’ הוא פגם הברית ח”ו. וזה מאמר הכתוב, אף אם יהיה ח”ו בקצה השמים, פגם הברית, ‘משם יקבצך’ על ידי התשובה” (אבני זכרון סי’ תקצא, בשם אמת ליעקב). לא רק שהתשובה מועילה לפגם הברית, אלא שכאשר היא נעשית באמונה חזקה בכוח של התשובה – החטא נמחל מיד. כפי שמופיע עוד:

אף עם פגם ח”ו באות ברית קודש, שנקרא רשע, אף על פי כן באמונתו החזקה הוא עושה תשובה על החטא הזה ומאמין כי הקב”ה סולח ומוחל לכל, ואינו פוסל שום בריה – על ידי זה נקרא באותו רגע צדיק. כן הוא דברי קדושת הרבי מלובלין זצללה”ה זי”ע. ודבריו אלו המה רְפֻאוֹת תְּעָלָה לכל אדם.

(שם סי’ תקצה, בשם ישמח ישראל)

לא במקרה החוזה מתייחס דווקא לפגם הברית. ישנם כאלו שהבינו שלעוון הזה אין שום כפרה ומחילה[2]. החוזה חוזר ומדגיש שאפילו עוון כזה נמחל על ידי תשובה. כל שכן שכך הוא בכל שאר העוונות. באותו הרגע שבו האדם שב בתשובה ומאמין בתשובתו, הוא נעשה צדיק. אפילו אם קודם לכן הוא היה רשע, הוא נעשה באותו רגע צדיק. וכפי שמובא כאן, הדברים הללו הם רפואה לכל אדם. אין כאן סיוגים או רשימת מטלות שצריך לעשות כדי לכפר את העוון. כל מה שצריך הוא לשוב בתשובה, מתוך אמונה חזקה שה’ מוחל וסולח. בזה ניתן להפוך ברגע אחד מרשע לצדיק.

זהו חידוש עצום שהחוזה הקדוש מחדש. ואם הוא אומר שכך הם הדברים – אז הם ממש כך. הוא היה רואה ברוח קודשו העצומה מסוף העולם ועד סופו, לא רק מה שקורה בארץ אלא גם בעולמות העליונים. ישנם סיפורים רבים על דברים מופלאים שהחוזה ראה בעולמות העליונים (סיפורי חסידים, מועדים עמ’ 109). האמירה הזו שלו על כוחה של תשובה היא מדהימה. מסופר על הג”ר שרגא פייבל דנציגר מגריצא[3] שהגיע אל החוזה בפעם הראשונה ושמע ממנו את האמירה כעין זו. החוזה ביאר שעיקר חטא העגל היה בעצבות שנפלה עליהם לאחר מכן: “ולא שתו איש עֶדְיוֹ עליו ויתאבלו” (שמות לג, ד). במקום למהר לשוב בתשובה, עם ישראל התאבלו והורידו את הכתרים מעל ראשיהם. הדברים כל כך נגעו בלבו של אותו צדיק, “שעל ידי דברים אלו נדבק והתקשר הרב הקדוש הנ”ל בנפש רוח ונשמה ברבו הרב הקדוש מלובלין זי”ע” (אבני זכרון הערה תעב, בשם תפארת ישראל). זה מה שהדגיש החוזה: לאדם אסור לאבד את השמחה. גם אם הוא חטא, עליו להאמין שהוא יכול לשוב בתשובה. אין שום סיבה להיכנס לעצבות ולשקוע בה. יהודי לא אמור להוריד את ‘הכתר’ שלו גם אם הוא חטא ונפל. מה שהוא צריך לעשות זה מיד לשוב בתשובה, ואז הוא כבר שוב צדיק וקרוב אל ה’.

צריך להבין את היחס בין הצער לשמחה בתשובה

אמנם יש להבין: לכאורה חלק מהותי מהתשובה הוא הצער של האדם על כך שהוא פגם וציער את ה’. מה אמור להיות היחס בין הצער הזה לבין השמחה עליה מדבר החוזה מלובלין? האם אין שום מקום לחרטה עמוקה וכאב על החטא? צריך גם לדייק ולהבין על מה השמחה הגדולה שבתשובה. הרי ככלות הכל האדם חטא, ומה יש לשמוח במציאות הזו?

השאלה הזו נכונה גם בהיבט רחב יותר. תשובה איננה רק על עבירות וחטאים, אלא היא מהלך חיים כללי של התקדמות. הנועם אלימלך זיע”א, רבו של החוזה מלובלין, מתאר מציאות של ‘צדיק’ שהוא בעל תשובה, כלומר נמצא במהלך תמידי של תשובה והתעלות. לעומתו ‘צדיק גמור’ הוא אחד שכבר גמר וסיים את ההתקדמות שלו, לכן “”מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין” (ברכות לד ע”ב). לכל אחד מאיתנו יש חטאות נעורים שהוא נכשל בהם כשעוד היה צעיר בלי הרבה דעת, או כשעבר עליו מה שעבר. אבל מלבד זאת גם מעצם העבודה שעובדים את ה’ – תמיד יש גם כשלונות וטעויות. אנחנו כל הזמן צריכים להימצא בתהליך של תשובה והתקדמות. וכאן עולה השאלה – כיצד ניתן לאזן בין הצער והחרטה על טעויות שעושים, לבין השמחה והרעננות של ההתקדמות. כיצד ניתן מצד אחד להישיר מבט על העבירות והחסרונות מבלי להתכחש אליהם, ויחד עם זאת להיות במהלך של התקדמות, התחדשות ושמחה. לכאורה בהסתכלות פשוטה יש סתירה בין הדברים.

ואכן בגלל זה ישנם אנשים שקשה להם להתבונן בחסרונות ובכשלונות של עצמם. הם רוצים מאוד להיות טובים ולשמוח בהתקדמות שלהם, וכאשר הם פוגשים בטעויות שלהם זה מעיב להם על השמחה ועל האמונה בטוב שלהם. לפעמים הם בוחרים מראש להפסיק להסתכל אחורה על המעשים שלהם. כי זה מראה להם שהם ‘לא בסדר’, מצער אותם, ומייאש אותם מהסיכוי להיות טובים וצדיקים. המציאות של הכישלון מערערת להם את העמידה והקישור שלהם עם ה’. כי אם הם באמת רוצים להיות דבוקים בה’ ולעשות רצונו – אז איך ייתכן שהם חטאו? אם הם נטהרו ביום הכיפורים, אז כיצד הם חטאו שוב לאחר מכן? זו נקודה שקשה להם להכיל.

יש לשלב את הלב הנשבר עם השמחה ולהרבות בה

אולם האמת היא שאין כאן סתירה. מצד אחד אנו באמת רוצים להיות טובים ולעשות רק את הישר בעיני ה’, ויחד עם זאת אנו בני אדם קרוצי חומר שיש להם כשלונות וטעויות. וכפי שאנו מכריזים על האפסיות והחידלון שלנו בפיוט המופלא “ונתנה תוקף” שנאמר בראש השנה ויום הכיפורים: “אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו, משול כרחס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף” (פיוט ונתנה תוקף).

אנו צריכים לפתח יכולת לשלב בין שני הקווים הללו. לא רק שהם אינם סותרים, אלא אדרבה – השילוב שלהם הוא האמיתי ביותר. הוא מחבר אותנו לענווה ושפלות מול ה’, ולעמידה מדוייקת יותר לפניו. אנו קודם כל רואים את שפלותנו לפניו, ואז אנו מתקרבים אליו. הקב”ה בא לשכון דווקא עם השפלים – “כי כה אמר רם ונשא שֹׁכֵן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים” (ישעיה נז, טו). החטאים והכשלונות גורמים לאדם להבין את גודל חדלונו ואפסותו. דווקא מתוך ההבנה הזו האדם יכול גם לשוב אל ה’ ולהתחבר אליו יותר.

כמובן שההכרה בחטא דורשת מהאדם גם להסיק מסקנות. אסור שהאדם יתחפר בעבירות שלו, או יעשה מהם אידיאולוגיה. עליו ללמוד איפה הוא טעה ובמה הוא נכשל, ולדאוג שהדבר לא יקרה שוב. אבל אין הכוונה להיכנס לעצבות על עצם זה שהוא נפל. “כי נפלתי – קמתי” (מיכה ז, ה), מהנפילה צריך לקום מיד. דווקא השמחה היא זו שמאפשרת לאדם לעשות הפקת לקחים טובה, ללמוד מהטעויות ולא לחזור עליהם. כשאדם שקוע בעצבות הוא לא יצליח לעשות זאת.

יחד עם זאת, כאשר אדם מתעורר לשוב בתשובה על עבירה שבידו או דבר שהוא נכשל בו, יש בהחלט מקום לשברון לב. חשוב להבין שלב נשבר ושמחה אינם סותרים זה לזה[4]. החוזה מדבר במפורש על הצער הגדול שיש לאדם על כך שעשה נגד רצון ה’: “‘ה’ נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה’ (תהילים לח, י), אמר אדומו”ר נ”ע: היינו שהאמת הוא שכל תאוותי ‘נגדך’ היינו נגד רצונך. ועל כל זה תביט ותשגיח בזה ש’ואנחתי לא נסתרה’, שאני מצער עצמי מאד על זאת” (אבני זכרון סי’ תקצז, בשם משמרת איתמר). האדם צריך לצער עצמו מאוד אם התאוות שלו גרמו לעשות נגד רצון ה’. דווקא בגלל שהוא אוהב את ה’ ורוצה לעשות את רצון ה’, כואב לו החטא. לא בגלל שהוא מפחד שעכשיו הקב”ה יבוא ויעניש אותו. הוא מצטער על עצם זה ש”תאוותי – נגד רצונך”. ככל שהאדם רוצה יותר את ה’, כך זה מצער אותו יותר.

אולם החוזה מדגיש שבצער הזה אין להתבוסס:

“הרהורי עבירה קשין מעבירה” (יומא כט ע”א). שמעתי ממורי מוהרי”י זצללה”ה מלובלין: כי הרהורי עבירה שאדם מהרהר ומתחרט, ובזה מהרהר בעבירה שעשה רחמנא ליצלון, וזה קשה מעבירה. כי מאחר שכבר טעם טעם מרירות, אסור להרהר אף בדרך חרטה, שלא יפנה ח”ו אליו. רק מתחרט בדרך כלל, וירגיש בעצמו חסרונו מחמת מעשיו הידועים לו, ולא יהרהר.

(אבני זיכרון סי’ תריא, בשם אור לשמים)

כאשר אדם שב בתשובה, הוא צריך לטעום טעם מרירות. ודאי שלא שייך שהאדם ישמח על עצם זה שהוא נפל (שם סי’ תקפז, בשם אגרא דפרקא). אך החוזה מזהיר לא להרהר בעבירה מעבר לכך[5]. צריך לחוש חרטה וחיסרון ולחזור בתשובה, ולהמשיך מיד קדימה בשמחה. כפי שהוא מתאר עוד: “אמר אדמו”ר נ”ע: כשמתפלל על תשובה, מפרש דבריו ואומר מתוך שמחה והרחבה, ולא מדוחק. ושמעתי מפיו הקדוש ששמח מאוד על המתנה שניתן לו מהשמים זה השכל והארה לידע ולהתפלל כן בפירוש” (שם סי’ תריז, בשם משמרת איתמר).

וכן מתאר החוזה במקום נוסף בשום רבו הנועם אלימלך זיע”א, שהתשובה מתחילה במרירות, אך לאחר מכן מגיעה השמחה: “שמעתי מכאדמו”ר זצללה”ה ששמע מרבו הרב האלוקי מוהר”א זצללה”ה שבדורנו כולם נקראים בעלי תשובה. וה’ יתברך ברוך הוא ברוב רחמיו מקבל אותנו בתשובה. אבל לאדם מר בתחילת התשובה, כי מתחלת עם יראה. אבל הקב”ה נותן אחר כך לאדם אהבה ושמחה, שיהיה וגילו ברעדה” (שם סי’ תריט, בשם אור לשמים).

השמחה בתשובה היא קודם כל על מחילת העוונות, שזהו חסד גדול מאת ה’. אך מעבר לכך, החוזה מדגיש גם את הפלא העצום ש”זדונות נעשות כזכויות” (יומא פו ע”ב). לא רק שזו מתנה משמחת ביותר מאת ה’, אלא שהיא מתרחשת רק כשאדם שב מתוך שמחה. אם האדם שב בשמחה אז העוונות שלו נמחים לגמרי ונעשים כזכויות, אך אם הוא שב מתוך יראה ופחד, אז רישומם של העוונות עדיין ניכר, וישנו עוד צורך בכפרה (אבני זיכרון סי’ תר-תרא, בשם לקוטי דברי תורה ואור לחכמה). בשביל להגיע ל”תשובה מאהבה” שהופכת את העוונות לזכויות לא צריך לעשות ‘תיקונים’ קשים ומסובכים. כל מה שצריך הוא לחוש צער על הריחוק מה’, ורצון להיות קרוב אליו. אם האדם מרגיש את זה ורוצה בפשטות לשוב אליו יתברך – זו תשובה מאהבה. אם האדם מאמין בתשובה הזו, ושמח בה – אז הזדונות נהפכות לו לזכויות, כפשוטו. השמחה איננה על החטא חלילה; החטא גורם לצער ושברון לב. אבל הידיעה שהתשובה בשמחה הופכת את הזדונות לזכויות, היא זו שמשמחת ביותר. 

יש אנשים שנהנים לסבול ומחפשים להתייאש

למרות כל האמור, אפשר למצוא בספרים כל מיני משפטים מפחידים שאומרים שהתשובה לא באמת מועילה. יש אנשים שממש מומחים לצטט אמירות שכביכול מוכיחות שהעוונות שלהם לא יכולים להימחל, ותשובה פשוטה לא תועיל להם. את כל האמירות הנפלאות על כוחה של תשובה, המופיעים בחז”ל ואצל גדולי ישראל, הם תמיד יפרשו כאילו זה ‘לא כפשוטו’, וכ’דברי עידוד’ בעלמא, שאין בהם ממש.

צריך לדעת שיש כזו תופעה של ‘מזוכיזם רוחני’. מזוכיסט הוא אדם שאוהב לסבול. הוא יחפש איך לסבך לעצמו את החיים, ואיך לזרות לעצמו מלח על הפצעים. לפעמים זה נראה שיש אנשים שנהנים לחפש בכל הכוח מה יוכל לייאש אותם. אין זה פלא שאחר כך הם נכנסים לדיכאון ממה שהם מצאו. אבל זה נראה שהם כביכול נהנים מהדיכאון הזה.

אנחנו צריכים לשמוח מאוד על כך שהחוזה הקדוש מוליך אותנו בדרך אחרת – דרך של תשובה בשמחה. החוזה מלמד להאמין בתשובה. אם חז”ל אמרו שהתשובה מוחלת את העוון – אז זו האמת לאמתה. אין שום סיבה לפקפק בכך. לכן אפשר יחד עם הלב הנשבר להתחזק גם בשמחה גדולה.

 שמחת התשובה היא חלק מגישה רחבה שרואה את ה’ ואת העולם בטוב

הגישה של החוזה לתשובה היא חלק מגישה רחבה יותר אל החיים, אל התורה ואל הקב”ה. כשאדם הולך בגישה של שמחה, אז הוא גם יראה את הקב”ה כטוב ומיטיב שרוצה לקרב אותו. הוא יאמין שהקב”ה חפץ ורוצה להפוך לו את הזדונות לזכויות, אם הוא רק יפתח לו פתח של תשובה[6]. ממילא כך יהיו גם ההנהגות של אדם כזה ביחס לסביבה שלו, לחברים שלו, לאשתו ולילדיו. הכל יהיה מתוך שמחה. אם העמידה של האדם לפני הקב”ה היא בתחושה של פחד ויראה, ‘דינים’ ועונשים, אז זה גם יהיה היחס שלו לבן שלו כשהילד עשה טעות. כמו שהוא תופס את הקב”ה כמאיים ומעניש, כך הוא עצמו יתייחס גם לסביבה. היחס לתשובה מקרין על כל מציאות החיים.

יתרה מזו, החוזה כותב במקומות רבים שחלק מתפקידו של הצדיק הוא לדאוג לבני דורו ולהתפלל עליהם לשפע ורווחה גשמית, ושיהיה להם כל טוב גם בעולם הזה[7]. זו גישה שרואה את העולם בטוב. ישנם אמנם גם גישות אחרות אצל חלק מגדולי ישראל; אך זו הייתה גישתו של החוזה, ושל רבים נוספים. הגישה הזו נובעת מאותה מחשבה יסודית שהקב”ה לא מחפש להעניש את האדם, ולא רוצה שהוא יהיה בעצבות. להיפך, הוא רוצה שיהיה לאדם כמה שיותר זכויות, וכמה שיותר שפע וטוב.

מציאות החטא והתשובה עליו מביאים את האדם למידת הענווה

ברובד עמוק יותר, השמחה של התשובה איננה קשורה רק למחילת העוונות והפיכתם לזכויות. היא נובעת גם מעצם המפגש עם השיפלות של האדם. אחד היסודות המרכזיים ביותר בתורתו של החוזה זו הענווה. הוא מרחיב על כך שהענווה היא הבסיס לכל ההצלחה של האדם בעולם, ולכל התורה והצדיקות שלו. הוא היה ‘גאון הדור’ בענווה. הוא התמודד עם מציאות שאלפים ורבבות באים אליו מכל קצווי הארץ כדי להתברך ממנו, והוא גם רואה ברוח קודשו מסוף העולם ועד סופו. מדרגת הענווה שלו היא בלתי נתפסת, והייתה לו גאונות רבה כיצד לשמור עליה למרות הכבוד הרב שרחשו לו. אחת הדרכים שהוא מציין כיצד לשמור על הענווה היא ההכרה בחטא (זכרון זאת וישלח, ד”ה שם קטונתי; ועוד). החטא עצמו הוא ודאי מצער, אך תוך כדי שאדם חוזר בתשובה הוא יכול לשמוח על כך שהוא קיבל ‘שיעור בענווה’. החטא מפגיש את האדם עם נקודת השיפלות שלו. לא כדי להקטין אותו ולמרר את חייו – אלא כדי לתת לו את המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לקבל – הזכות להיות בענווה.

זהו מבט ‘הפוך על הפוך’ על כל מציאות החטא והתשובה. לא כמציאות מייאשת ומדכאת, אלא דווקא כהזדמנות לקרבה גדולה יותר. בדומה לכך יש גם אמירה של החוזה לגבי יראת שמים. לכאורה האפשרות לחזור בתשובה אמורה להחליש את יראת השמים. אם ה’ סולח ומוחל עוונות, אז הפחד ממנו מתרופף. אך החוזה הדגיש ש”כי עמך הסליחה למען תִּוָּרֵא” (תהילים קל, ד) – הסליחה דווקא גורמת ליראת שמים. משום שהחוסר ביראת שמים אמיתית, יראת הרוממות, נובע מהעוונות המבדילים בין האדם לבין קונו. לכן כאשר הקב”ה מוחל את העוונות ומסיר את המסכים המבדילים, האדם יכול להגיע ליראת שמים הגבוהה ביותר (אבני זכרון סי’ קסה).

הדברים הללו בכללותם נוגעים לכל אחד מאיתנו. הן בימי התשובה בחודש תשרי, והן בכל השונה כולה. אנו צריכים לסגל לעצמנו את המבט של החוזה על התשובה. מתוך כך, לשוב בתשובה מתוך שמחה גדולה, ולזכות למחילה גמורה ברחמים גדולים ובאהבה רבה.

[1] במקור הדברים מבואר שכאשר אדם עסוק בברכות ועבודת ה’ הוא צריך להימנע ממחשבה על חטאיו והצורך לשוב בתשובה, כי הדבר רק ינמיך אותו ויפריע אותו מעבודתו.

[2] כך עולה לכאורה מדברי הזוהר (ח”א, ריט ע”ב), אולם רבים מגדולי ישראל סייגו זאת וביארו שאין זו כוונת הזוהר. הבאנו מדבריהם בטל חיים ימים נוראים עמ’ קיז.

[3] מגדולי תלמידי רבי יצחק מוורקא וממשיכו בהנהגת חסידות וורקא. אביו של הרה”ק יחיאל דנציגר מייסד חסידות אלכסנדר.

[4] כפי שמובא רבות בספרים הקדושים.

[5] בדברים כאן החוזה מוסיף את החשש שההרהור בעבירה יביא את האדם להימשך אחריה. ובמקומות נוספים, שחלקם הובאו לעיל, מדובר במפורש על החשש מהעצבות שהדבר גורם.

[6] אמנם בתנ”ך אנו מוצאים שהקב”ה גם מעניש את ישראל על עוונותיהם, ויש נבואות קשות ביותר של חורבן וכעס על עם ישראל. אך חשוב לראות את המכלול: הקב”ה המתין מאות שנים בטרם הביא את החורבן. וזאת חרף העבודה זרה הנוראית שעבדו באותם דורות, ושאר חטאים חמורים. בכל השנים הללו הוא שלח נביאים ונתן אינספור הזדמנויות לשוב אליו ולמנוע את החורבן. ואף בתוך נבואות החורבן הקשות, הקב”ה כבר טומן נבואות נחמה ומדגיש את אהבתו לישראל, וצערו על החורבן שהוא נאלץ להביא. כאשר מסתכלים במבט כזה על התנ”ך, מתגלה אהבתו וחמלתו של הקב”ה גם בנבואות הקשות הללו.  

[7] הרחבנו בגישתו זו בטל חיים תהילים ח”ד, בביאור מזמור לז.