הרב שמואל טל
הרב שמואל טל מייעץ כיצד לטפל בכמה בעיות משמעת, מתוך אהבה, באופן שיבנה את הילד ויחזק אותו
אלימות
ילד שנוהג באלימות אינו ‘אלים’ ולא ‘רע’. הוא לא רוצה להתנהג כך. הוא גם יודע שיהיה לו הרבה יותר טוב ונעים אם לא יתנהג כך. הוא פועל באלימות ממניעים שונים: יתכן שהוא מרגיש מאוים מהילד המוכה, יתכן שהוא מרגיש מושפל מחמת מישהו אחר וההכאה מעניקה לו תחושת עליונות, יתכן שהוא מרגיש שלא שמים לב אליו וכשהוא מרביץ הוא מושך תשומת לב, ועוד. אם נפעל רק בדרך הנוקשות – להרחיק אותו מהחדר, למנוע ממנו הטבות וכדומה – אולי נמגר את התופעה ברמה מסוימת, אבל לא נרפא את נפשו הפצועה של הילד המכה. מצד שני, אם נבין מאוד לנפשו ומחמת הבנה זו נהיה סובלניים כלפיו ולא נתייחס כלל לאלימות שלו – לא רק שלא נמגר את התופעה, אלא גם לא נועיל לו כלל, כיון שהוא יישאר גם עם האלימות וגם עם הגורם שלה. ההתמודדות הנכונה היא לנסות לעזור לו לפתור את הבעיה שגורמת לו לנהוג באלימות. צריך לקרוא לו לשיחה רגועה, ומתוך גישה של אהבה, אמון ורצון לעזור, לברר עימו מה מפריע לו וגורם לו להתנהגות כזו ולחשוב איתו ביחד כיצד להתמודד עם הגורמים המפריעים הללו, אלו מחשבות כדאי לו לחשוב כדי לא להיות מתוסכל מדברים שמתסכלים אותו, וכיצד היה נכון להגיב וכו’.
כ’עזרה ראשונה’ לפעמים צריך להרחיק את הילד, אם כדי להראות בצורה ברורה שהתנהגות כזו אינה לגיטימית, ואם כדי להגן על הילד המוכה. מלבד זאת, את שיחת ה’התבוננות’ אין לנהל ממש בעת גילוי האלימות, כיון שאז הילד סוער ולא ישתף פעולה. צריך לתת לו להירגע, ולמצוא בהקדם האפשרי את ההזדמנות לנהל אתו שיחה רגועה וקרובה על מה שאירע.
התחמקות ממצוות
כאשר ילד מתחמק מלהגיע לתפילה, יש לזה סיבה. יתכן שהתפילה ארוכה מדי ומשעממת אותו, יתכן שהאוירה בבית הכנסת אינה נעימה לו, יתכן שישנם שם ילדים שמציקים או לועגים לו, וכדומה. אם נכפה עליו השתתפות בתפילה – בדרך הנוקשות – אולי נשיג את התוצאה המיידית, דהיינו הוא יגיע עכשיו לתפילה, אבל נפסיד משני כיוונים: ראשית, כיון שהגורמים המפריעים עדיין קיימים ואינם מטופלים, הוא עלול שלא להחזיק מעמד בהגעה לתפילה; והבעיה השניה קשה הרבה יותר, והיא שהתפילה נחווית אצלו כחוויה לא נעימה, וממילא כאשר הוא יתבגר וכבר לא יהיה כפוף כל כך להוריו הוא עלול לבעוט בתפילה (וחלילה גם בכל מה שהיא מסמלת מבחינתו – תורה, מצוות וכו’). אולם מצד שני, אם נגיב להתחמקות של הילד בסובלנות יתר, הוא ימשיך לא להגיע לתפילה. תפקידנו כמחנכים לעודד את הילד להציף את אותם קשיים או חוויות שליליות שגורמים לו להימנע מלהגיע לתפילה, ולעזור לו לתת להם מענה – אם על ידי התמודדות נכונה מצדו (כגון מיקוד התפילה לזמן קצר יותר וקריאה בספר ביתר הזמן), ואם על ידי שינוי התנאים מצידנו (כגון מעבר לבית כנסת אחר) וכדומה.
סיכום
לכולנו יש קשיים. איך אנחנו מתמודדים עם הקשיים של עצמנו? חושבים על הקושי, מחפשים את הדרכים לפתרונו, לומדים עליו, ומנסים לעשות שינויים. מאין לנו התובנות, ההכוונות, ההסברים? כמובן, ה’ יתברך מעניק לנו אותם – גם דרך התורה, אבל בעיקר דרך המחשבות הנכונות שהוא שותל בדעתנו. כך בדיוק צריך כל אב לנהוג עם בנו. לא בביקורתיות ולא בענישה, אלא מתוך הקשבה לילד, למאוויים שלו, לקשיים שלו, להתמודדויות שלו, ומתוך הבנה ורצון לעזור. להיות עם הבן בצרתו, בקושי שלו, ומהמקום הזה להוביל אותו לפתרון. אל לנו להיות ביקורתיים, אלא להיות קשובים ונכונים לעזור. עונש הוא תרופה. בתרופה משתמשים כשיש מחלה, ולא באופן יומיומי. אם התקשורת בינינו לבין ילדינו מבוססת על התדר הנכון של האהבה, אנחנו אמורים שלא להזדקק לעונשים.
נ.ב. הדברים אמורים בחינוך הורים לילדיהם. חינוך בכיתה דורש התייחסות מיוחדת, כיון שמדובר במנגנון גדול ומורכב יותר. אך גם שם היסוד הוא אותו יסוד: כל תלמיד צריך להרגיש שהמחנך אוהב אותו מאוד, ובעיות בדרך כלל יש לפתור באמצעות שיחות אישיות, במוכנות ורצון לעזור לילד לפתור את הקושי שהוא תקוע בו; אלא שלעתים – כ’הוראת שעה’ – צריך להעניש כדי להשיג תוצאה מיידית, כגון במצב קיצוני שמזיק לרבים.